אנחנו זן מגעיל

בספרה השלישי, "מתקנים ואטרקציות" (חרגול פלוס) שוחטת מיכל זמיר את הבורגנות הישראלית החדשה. התוצאה מאוד נעימה לקריאה אבל לא מגבשת אמירה חדשה על הישראליות. הרשימה התפרסמה ב- 25.9.08 בגיליון 308-309 של מגזין טיים אאוט.

 

בספרה השלישי מתנפלת מיכל זמיר ("ספינת הבנות", "שתים עשרה פגישות") על הבורגנות הישראלית החדשה, תאבת הממון, מול ישראל הישנה והערכית – נושא שנחבט מכל הכיוונים האפשריים בספרות העברית של ארבעת העשורים האחרונים, ובכל זאת נדמה שהוא אף פעם לא חדל לעניין את הסופרים ולמשוך את הקוראים. 


המשבר הדמוגרפי, ישראל הראשונה מול ישראל השנייה, והמאבק בין דור המייסדים לדור הנהנתנים, תמיד על קו השבר הפוליטי, התרבותי והסוצ'יואקונומי יספק כנראה עוד הרבה עבודה לסופרי הארץ הזו, שלא מהססים להפשיל שרוולים ולהכניס את ידיהם למי המדמנה החברתית גם היום, כשרוב בני הדור החדש עדיין מעדיפים ספרות אסקפיסטית. סופרי דור המדינה התחילו במלאכה, סופרי דור הביניים ירשו אותם בעזוז ושמחה, ועכשיו ממשיכים אותם במרץ לא מעטים מסופרי הדור החדש, שחוצבים וחוצבים בכור מחצבתנו. 

השאלה המעניינת היא, האם יש חדש בתובנות ובמסקנות שאליהם מגיעים בני הדור שהכיר את המייסדים רק משמועה או מישיבה על ברכי סבא וסבתא. ועוד יותר מעניין, האם הנרטיב ריענן את קמטוטיו אחרי שדשו בו כל כך הרבה שנים ואנסו אותו מכל הכיוונים, שהרי אין סופר קאנוני, וזה המתיימר לקנוניות, שפסחו עליו. ואולי זו עיקר הבעיה: העובדה שכל סופר עברי שרוצה להתקבל לזרם המרכזי רץ לכתוב על "הבעיות הבוערות שבנפשנו".   
    

   אז אפשר למשל, להעניק לנושא מתיחת פנים רעילה כמו שעשתה אורלי קסטל בלום ב"טקסטיל". בדומה לה, ממקמת זמיר את הרומן שלה בשכונה שבעה ומנומנמת, שהסערה היחידה שקמה בה קשורה למגרשים במיליוני דולרים, מתעשרים חדשים וכרישי נדל"ן. בעולם הזה חיות אלמנות של קציני צה"ל שקיבלו בשכונה מגרשים בחיני חינם בשנות החמישים, ועכשיו הן מוכרות שני הדונמים במיליוני דולרים ליזמים שמוכרים אותם לאנשי היי טק ורעיותיהם הדוגמניות האנורקסיות. במרכז הרומן מתנהל רומן-רומנטי מריר-חמוץ בין גבי המזרחי, נציג שכונות העוני שעלה לגדולה לבין היללי היפה, בתם של המתיישבים האשכנזים, בעלי הנחלה והבכורה. הרומן שלהם שננגס לאיטו כמו כלב שגוסס על מפתן הבית, הוא הלייטמוטיב שמוליך את עלילת "חורבן בית שני" הזו. 

     על אף שזמיר נזהרת מאוד מפני הסאטירה שמאפיינת את הטקסטים של קסטל בלום, בכל זאת קשה שלא לחוש בחיצי הלעג שהיא שולחת אל הגיבורים הנבובים המאכלסים את המיקרו-קוסמוס שלה, באותה שכונה רמת גנית אמידה. זה לא שיש בכך משהו רע, מה גם שכתיבתה המקצועית, הרהוטה והשוטפת, שכה נעים לצלוח אותה, הופכת את הרומן שנושאו חבוט ובנאלי בסך הכול, לאי ספרותי קטן אבל נעים מאוד; מין גביש מלוטש ובנוי לתלפיות, שבסך הכול סיפק לי הנאה, כי במקומותינו זה די נדיר לקרוא טקסט מקור שגם יהיה מספיק מעניין כדי לסיים אותו, וגם כתוב "קום איל פו". 

אבל הטעם הסאטירי שחודר לסאגה השכונתית הזו, מחבל בו. דווקא בגלל דמויות הקרטון הנבובות מפספסת זמיר את הדיוק ועומק השדה, שיחדש מעט את המוכר, הידוע והלעוס. כולם אצלה בלתי נסבלים, אומללים וקטנים: המייסדים, עם הרגל בתוך הקבר, לא איבדו את השטיקים של חנווני השטעטל גם אחרי שישים שנות מדינה, כיבוש וחשבונות וואדוזיים בדולרים, ואילו המתעשרים המגעילים, עם הרגל בג'קוזי, מה יש להגיד עליהם בכלל? יש איזו דרך ספרותית לחלץ אותם ממגעילותם? האם יקום יום אחד הסופר העברי שייתן עומק ובשר ורגשות של ממש גם למגעילים החדשים האלה, הבהמות הכשרות של דור הנדל"ן וההיי טק? אולי, ואולי לא. אבל מיכל זמיר כבר לא תהיה זו שתגאל אותם מפלקטיותם החד ממדית. /יעל ישראל

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: