על "צללים בראי" של חנה בת שחר

ברומן השמיני שלה "צללים בראי" (זמורה ביתן) צוללת חנה בת שחר לדרך צפויה מראש, שאין בה את אותה נפש יתרה שיש בדרך כלל בספריה. מה הסיבה? זו שבדרך כלל מפילה סופרות לקלישאות פמיניסטיות. הרשימה פורסמה ב-26.6.08 בגיליון 295 של מגזין טיים אאוט

הפרוזה המעודנת והסמיכה כאחד של חנה בת שחר אהובה עלי. יש בה צלילה ענוגה למחוזות הנפש באמצעות שפע של דימויים מעולם הטבע. ומה שהכי חשוב, אין אצלה סתם עלילה ריאליסטית המגוללת על פי שבלונה ידועה מראש, כי כתיבתה נטווית משפה עשירה ודימויים יפיפיים השועטים בשצף קצף, ומהדהדת את הספרות העברית הקנונית מעגנון עד עמליה כהנא כרמון. זה גם מה שהבליט אותה בשנים "הרזות" של ספרות המקור. 

אבל ברומן החדש והשמיני שלה "צללים בראי" היא מספקת את מומחיותה – כתיבה עשירה, רגישה ומרומזת – רק עד למחצית. אולי משום שבניגוד לספריה האחרים, העוסקים תמיד בקשיי הנפש הנשיית העדינה והחסודה השואפת לפרוץ את גבולותיה, כאן היא התלבשה על נושא חם, טעון ופופולרי: התעללות מינית במשפחות דתיות, והשתקתה.
 
כל הגיבורות של בת שחר בכל ספריה הן נשים דתיות מיוסרות ורגישות שנפשן מסתתרת בין הצללים, המחפשות את

עצמן בחברה השמרנית והתובענית בה הן חיות. היא לא היססה מעולם להבליע בספריה ביקורת חריפה למדי על החברה הדתית, למרות שהיא עצמה עדיין חלק ממנה. לא מעט סופרות דתיות או אקס-דתיות עושות את זה בעשור האחרון – פותחות את המורסות בחברה החרדית בהקשר למעמד האישה, אבל לזכותה של בת שחר ייאמר שהיא אף פעם לא השתייכה לפלג "הצעקני" שלהן, ותמיד הבליעה את ביקורתה בדייקנות ובעדינות ראויים להערכה. כתיבתה הלירית והריאליזם הפיוטי שלה תמיד שמרו עליה מליפול למלודרמה.
 
אבל כנראה שנושא חברתי כה טעון מחבל גם במספרת בעלת אינטגריטי בדרך כלל כמו בת שחר. גם כאן הגיבורה היא אישה דתייה, אלמנה בת חמישים פלוס שעושה חשבון נפש לגבי יחסיה הקרים והעקרים עם בנותיה, על רקע ידידות תמוהה שהיא מפתחת באוניברסיטה עם סטודנטית חילונית, צעירה וסוערת. תוך כדי נפרשים בפלק בק חייה, התאהבותה האסורה והנכזבת לבן דודה בנערותה, לעומת היחסים המכניים שלה עם בעלה, כשכל אלה רומזים ליחסים מיניים לא הולמים ולגילוי עריות בכיוון של בתה הצעירה.
 
איכשהו, הטיפול הענוג בדרך כלל של בת שחר בטקסט, שהיא נורא משתדלת לשמור עליו גם כאן, לא הצליח לרסן את האופי המעט צהבהב של הנושא הכבד. כבר בשליש הראשון, השומר על האיפוק הבת שחרי הידוע, נרמז על הנורא שעוד יגיע באמצעות דימויים יעילים: "החדר שרוי באור דמדומים חורפי. אפרוריות עכורה נשקפת מבעד לעצים שבחלון. ענפיהם הקישחים והערומים שורטים בשמשה, לרגע נסוגים אחורה ואז שבים לענותה", כותבת בת שחר באותו שלב בעלילה בו מתחיל העינוי המיני שיעבור על בתה המתבגרת במשך כמה שנים, שיביא גם לבריחתה מהבית, שהעדיף להגן על ערכיה של חברה דתית מסוגרת מאשר עליה.
 
אבל בהמשך, איכשהו צוללת העלילה מטה בדרך צפויה מראש, שאין בה את אותה "נפש יתרה" שניתן למצוא על פי רוב אצל בת שחר. כל שהיא מצליחה לעשות זה לפרום את חוטי המשי שנטוו בעמל רב במחצית הראשונה, לפרוטות של רומן למשרתות, תוך השחלת פיתויים בעלי גוון צהבהב, כגון רמזים לסביים. בשלב הזה, גם מאמץ היתר שלה לשמור על צפיפות הדימויים מעולם הטבע כבר לא מביא הרבה תועלת. העולם הפסיכולוגי הנשיי החונק שהיא יודעת להביעו היטב, נדחק הצידה מפאת הנושא הטעון שהולך ומשתלט על הכול. הנפש הנשיית הבלומה של גיבורותיה, שיש בה סוג של אוטיזם נרכש כנראה בשל הלחץ החברתי בו היא נטועה, מתמסמסת לאבק ונפוצה לכל עבר. ייתכן שזה נובע מכך שלהרבה לסופרות קשה להתמודד עם הנושאים הכה שורפים וטעונים הללו, עד שהן בורחות ונופלות לשבלונות פמיניסטיות ידועות מראש. 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: