קשה להיות יהודי

ב"ענייני עבודה – סופר, עמיתיו ועבודתם" (זמורה ביתן), מחטט פיליפ רות בתוך הנפש של סופרים מידידיו. אולי לא במפתיע, המעניינים ביותר הם דווקא ראיונות שערך עם סופרים יהודים. הרשימה פורסמה ב-18.6.08 בגיליון 294 של מגזין טיים אאוט

לחטט לסופרים בחדר, לבדוק היכן הם כותבים, מה הם רואים מהחלון, לדעת מי הם ומה הם מאחורי פרסונת הסופר, מהי מלאכת הכתיבה בעיניהם – כל זה נשמע אתגר מרתק במיוחד, על אחת כמה וכמה כשלמשימה נרתם סופר. זה מה שפיליפ רות ניסה לעשות ב"ענייני עבודה", קובץ ראיונות שערך עם סופרים במהלך השנים 2000_1976 ושראה אור כספר בשנת 2001.

רוב המרואיינים היו חברים של רות; גם אם לא חברים קרובים, ודאי שחברים לעט או כאלה שנפגשו עמו לעתים לסיעור מוחות יצירתי (כמו סול בלו, ידידו ואביו הרוחני). את כולם רות העריך וחיבב. חלקם כבר אינם בחיים זה זמן רב (יצחק בשביס זינגר, ברנרד מלמוד) ולפחות אחד מהם עדיין חי ובועט (אהרון אפלפלד שלנו). אבל נדמה שלא במקרה רובם של המרואיינים יהודים. נדמה כי חוט האמונה שמחבר אותם לרות, סופר אמריקאי מצליח שנובר בין היתר בספריו (בהם "הקנוניה נגד אמריקה" ו"פסטורלה אמריקאית") בזהותו היהודית, הוא אשר מוביל את הראיונות. אם נוסיף לכך את העובדה שכמה מהמרואיינים הם ניצולי שואה, נאתר חוט מקשר נוסף שהוביל את רות בקיבוץ המאמרים. 

את שלושת מרואייניו הראשונים מחבר עבר משותף ומדמם עדיין: פרימו לוי, אהרון אפלפלד ואיבן קלימה. השלושה כתבו (אפלפלד עדיין כותב) על זכרונותיהם כניצולים. האם ההתנסות הכי נוראית שיכולה להיות לכל אדם השפיעה על כתיבתם, על אישיותם, על מוסריותם? אין ספק שקלימה הצ'כי, שנעשה פעיל פוליטי בזקנתו, ביטא בחייו הלכה למעשה את ההתנגדות לכל רודנות שהיא, שנבעה מהתנסותו כניצול שואה. בניגוד למילן קונדרה, מרואיין אחר בקובץ, קלימה לא ברח לסיר הבשר אלא המשיך לסבול את תלאות הקיום של סופרים בצ'כיה, והיה אחד מעמודי התווך של ספרות המחתרת שצמחה בעידן הכיבוש הסובייטי. עדותו על התופעה הייחודית הזו שצמחה בצ'כיה מאירה עיניים עד מאוד. 

פרימו לוי (שנפטר לפני יותר מ-20 שנה) ואהרן אפלפלד מגלמים בכתביהם ובחייהם, כל אחד בדרכו, את השואה. אולי דווקא הם, שניסו לסדר את חייהם עד לפרט האחרון (לוי היה כימאי בורגני עד מותו, ואפלפד אומר ש"ליצור פירושו לסדר, לבחור ולברור את המילים,") מצאו בכתיבה את התשובה הכי טובה לכאוס הגופני והנפשי שלתוכו הם הוטלו. אין זה מקרה שהראיונות עמם הכי מרתקים בקובץ. נדמה שחוויית החיים המכוננת והמטלטלת שהם עברו הפכה אותם לקשובים יותר, מחודדי מבט, רגישים מאוד לפרטים. אולי הצורך לשרוד את השעה הבאה לימד אותם לפקוח עין.
לוי, אפלפלד וקלימה נותרים מפוקסים וצנועים לאורך כל השיחות. כל מה שהם מספרים מרתק, מעשיר ומרגש. נדמה שאנושיותם התחזקה בעקבות החורבן, ואולי זה מה שהכי עניין את רות כמראיין, כי יתר הראיונות בקובץ, בייחוד עם הסופרים הלא יהודים (בהם מילן קונדרה) הרבה פחות נוקבים. 

משום מה, יש בקובץ רק שני מאמרים על סופרות: ראיון עם עדנה אובריאן ותכתובת עם מרי מקארתי, שהם לטעמי המאמרים הכי פחות מעניינים בספר. כנראה שרות לא מתחבר במיוחד לנשים סופרות. ואולי זה לא מפליא במיוחד, לאור נטייתו הספרותית לא להצטיין בחיבה רבה לדמויות נשיות. עם זאת, אין זה פוגם בעניין שיעורר "ענייני עבודה" אצל חובבי ספרות מושבעים וכל מי שמלאכת הכתיבה מרתקת אותו.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: