מונדו קאנה

מדי שנה כשמגיע ספר ג'ינס החדש אני נמלאת עליצות ילדותית משונה. אני עטה על מקבץ הפריקים, כדי לראות איזה פריק חדש נוסף השנה לרשימת המשוגעים שמוצאים לעצמם שיאים משונים כדי להיכנס לספר הביזארי. מהדורת 2008 משופעת במוזרויות כאלה יותר מתמיד.

 

   מדוע יבלה אדם בגידול ציפורני אצבעותיו במשך שנים? מה זה נותן לו להיות בעל הציפורניים הארוכות ביותר בעולם? ויתרה מזו, שב מוחי הנוקדני לשאול: איך הוא חי ככה לעזאזל? איך הוא אוכל, מתרחץ, מתלבש, כותב, אוחז בחפצים, מלטף…? ואיך הוא דחליק מאונן??

 

   ולמה גברת אחת בעלת מותן של 38 סנטימטר, צרה יותר משל סקרלט אוה'רה וכל בנות דורה, הוציאה את עצמות המותן כדי להיות בעלת המותן הצרה ביותר בעולם?מה זה נותן לה לעזאזל?  שהרי ברור שהיא לא נולדה כך. ברור שזה תוצאה של ניתוח פלסטי מטורף.

 

   ומה יוצא לאיזה הודי לקפוץ את הקפיצה הכי ארוכה על גבי אריה, לא פחות ולא יותר? ומי רוצה לדעת מה משקלו ומידותיו של הסנדוויץ' המפלצתי בגודלו שהוכן השנה? כדור הבשר הכי גיינטי שבושל? ההמבורגר שגודלו שגודל גלגל של מרכבה ויקטוריאנית? המשפחה הכי שעירה בעולם? גידול המיומה הכי כבד בעולם, שהוסר מרחמה של איזו אחשה מסכנה? בולע הנחשים שהצליח לתחוב לפיו הכי הרבה נחשים ארסים?

 

   והשאלה הכי חשובה: מה אכפת לנו בכלל? מה ייצא לנו מכמויות הטריוויה הלא נתפסות האלה? מדוע רבים הם האנשים בעולם שקונים מדי שנה את המהדורה העדכנית של ספר ג'ינס?

 

    בכל שנה אני בטוחה, שרובנו מעלעלים בספר במטרה להגיע לתמונות המזוויעות באמת, של כל אותם פריקים של הטבע, החיות הכי מגעילות, והמעשים הכי דוחים שגורמים לאנשים שמשהו הסתובב להם במוח, לסחוב מכונית הקשורה לגופם רק במהדק. דברים מורבידיים כאלה.

 

    מי שחי בשנות השישים בוודאי זוכר את סדרת הסרטים הביזארית שנקראה "מונדו קאנה". אני זוכרת אותם

הצילו ציפורניים!

במעורפל יען כי הייתי ילדה קטנה, אבל משהו אני בכל זאת זוכרת. הראו בהם מנהגים מוזרים של כל מיני שבטים נידחים באפריקה ובדרום אמריקה, אנשים יוצאי דופן, תרבויות זרות. מטרת הסרטים הייתה לימודית, גיאוגרפיות והיסטורית בעליל, יעני דוקומנט שיאיר את עיני המערב בעולם האחר והאכזוטי. אבל בעצם מילאו הסרטים האלה צורך פרוורטי של האדם לראות דברים מוזרים, שונים, להיגעל מהם, לפחד מהם, ולהרגיש כמה טוב שהוא עצמו בסדר ועונה על כל הדרישות ל"נורמליות".

 

   אני מאמינה שאת הצורך הפסיכולוגי הזה, לראות את השונה, הביזארי, הפרוורטי, "הדוחה" ו"המגעיל", ולהרגיש כמה טוב שאנחנו בסדר, ממלא ספר ג'ינס. 

 

    נכון שיש בספר גם שיאים נורמטיביים יותר, כגון שיאים ספורטיביים, שיאים במדע, ברפואה ובקולנוע, אבל ברור לכל שרובנו מתעמקים בצילומי הצבע המרהיבים בעיקר כדי לחזות בפריקים של הטבע: האישה עם הזקן הכי ארוך, הגבר הכי שמן (בשיא משקלו שקל מעל לחמש מאות קילו), הענק הכי גבוה. מבעית זה לא מילה. מי שזוכר את הסרט "פריקס" של טוד בראונינג, יודע טוב מאוד על מה אני מדברת. 

 

   השנה הוסיפו גם כמה עמודים זהרים בחשכה, להנאת הזאטוטים, שהם הקהל מס' 1 של ספר ג'ינס. בעמודים אלה ראיתי לזוועתי את החיות שהאמריקאים והטייוואנים מחדירים להם חומר זרחני לגוף, ואז הם זוהרים בחשכה. לטענתם, הם עושים זאת כדי לקדם מחקר לטיפול בבני אדם. אם יתברר שהטיפול אינו מסוכן, יחדירו גם לנו חומרים כאלה ואנחנו נזרח בחשכה לנוחות הרופאים, וככה יוכלו לבדוק אותנו בקלות. בראבו. אני ממש לא יכולה לחכות. 

 

    עם כל הכבוד המפוקפק למדע, את האימה הזו הייתי מעדיפה למשל לא לראות. אבל נראה לי שהילדים יתלהבו מחזיר זוהר בחשכה שאפו צהוב, או מגורי עכברים שזוהרים בכחלחל מטאלי. אימאל'ה!!!!

 

   או בקיצור, ספר ג'ינס ממצה במלוא ביזאריותו את הקיום ההזוי שלנו: כולנו חזירים עם אף צהוב. פרידריך דירמנט היה מרוצה מאיתנו.

 

   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חווה  On ינואר 2, 2008 at 2:57 am

    איזו גועל הציםורניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: