זה שיר פרידה

זה טור החתולים האחרון שלי ב-NRG , ירוק נושך של מעריב. כל כך נהניתי ממנו במשך השנה, למרות שלפעמים ישבו לי הראש שונאי חתולים ואפילו חובבי חתולים. עכשיו אני מחפשת לו אכסניה חדשה. מישהו מעוניין?

                          
מה, עדיין אין לכם חתול? אחרי כל מה שכתבתי כאן מראשית השנה? באמת? עדיין לא השתכנעתם כמה אתם מפסידים שאינכם חולקים את חייכם עם כרית הפרווה הפלאית הזו?

    טוב, אולי עוד אצליח לשכנע אתכם בדקה התשעים. את הטור האחרון אני מקדישה לניפוץ כמה מן המיתוסים היותר אידיוטים על חתולים, ובעיקר על בעלי חתולים. על חובבי חתולים יש איזו סטיגמה מגעילה ומרושעת במיוחד, כאילו כולנו זקנות עריריות עם שומות, שערות ברגליים, ריח רע מהפה, שקית ניילון עם כנפי עוף מרקיבות משוק הכרמל, והעיקר, משוגעות מכאן ועד הודעה חדשה. ואילו אני כבר פגשתי כל כך הרבה כוסיות מובחרות שמחזיקות חתולים, גברים שבגברים שאוהבים להתלטף עם חתול, ואלפי משפחות נעימות, צעירות ושפויות, עם ילדים קטנים הקרועים על חתולי המשפחה.

   דבר ראשון, שתדעו שרובנו אוהבי החתולים היינו לפני כן שונאי חתולים מושבעים, או סתם אדישים לפרוות המהלכות בחוצות עירנו. כל אוהב חתולים מחלק את חייו ל"החיים לפני החתול" ו"החיים אחרי החתול". אני עצמי בכלל לא ראיתי את החתולים במשך שנים, ממש כאילו הם לא היו קיימים. זה לא שהייתי אדישה לקיומם, אשכרה לא ראיתי אותם. את הציפורים שמעתי, כלבים ראיתי רתומים לבעליהם ברחובות, פה ושם ריחמתי על איזה דג זהב שנפח את נשמתו באקווריום זעיר אצל חברים, אבל חתולי העיר לא הראו את פניהם בפניי. כאשר גיליתי את החתולים, הופתעתי כמה רבים מהם גרים בגינת ביתי ומנהלים שם חיים שוקקים ומורכבים.

    אני שומעת את זה מהמון אנשים. הם פשוט לא שמים לב לחתולים. כאן יש שתי אופציות: או שכולנו סכיזואידים ולא רואים ממטר, או שהחתולים הם יצורים כל כך מתוחכמים ושורדניים, שהם יודעים איך להחביא את עצמם מעינינו. חתולים הם אלופים בלהסתדר בעיר כדי לא לעצבן את אלה שלא מחבבים אותם. בקיצור, הם יודעים איך לא להיראות יותר מדי לעיני צורריהם.

 

וזה עבדה, הפרסי שהוא הכי לב של איזו אימא, והיא כמובן אני

   מי שהתמזל מזלו וגילה את האוצרות הקטנים המתגוללים ברחובות, זוכה בענק. בשבילי, לגלות את אהבת החתול לדורותיו היה איפינניה של ממש. בכךך לא תיארתי שחתול, המוכר בציבור זה אלפי שנים כברייה מנוכרת, יחסנית וכפוית טובה, הוא טיפוס כל כך שופע רגש, חום וחוכמה. היום, אין בעיני דבר נעים יותר מלשבת בחורף מול הטלוויזיה, כשבחוץ יורד גשם זלעפות, ועל ברכיי המכוסות בפוך רובצת פרווה הרוטטת ברוב גרגורי הנאה. ומה יותר נעים ועילאי מלחבק את תינוקות הפרווה ללוח הלב, ולהרגיש את ליבם הקטן ההולם במסירות ובהכרת תודה אל ליבנו? 

   היום, חתול הוא בעיני סמל לחיים הטובים. סמן תרבותי לקיום הבורגני הנעים שלנו. אתם חושבים שיש  לכם הכול? לא בדיוק. כל סלון איקאה חייב להתגנדר בחתול. כל פוף פרווה זקוק לפרווה נוספת, טובת לב ומרוצה מהחיים, שתשב עליו. ומה שווה המיטה בלי חתול? חתול הבית הוא רב שימושי: גם מקשט את הבית ביופיו, גם מספק טונות של אהבה, וגם מתפקד על תקן המרגיע הביתי. בשבילי, חתול ששוכב על בטני ומגרגר, זה הרבה יותר יעיל מוואליום. חתול שיודע מתי אני עצבנית ובא מיידית להרגיע אותי, חתול שקולט מתי אני מרגישה לא טוב ובא לשבת עלי כדי להזרים לי אנרגיות טובות ומרגיעות, הוא בעיני הגשמה מעשית של החיים האבודים שלנו בגן עדן.

   אני נשמעת לכם מתפייטת מדי? הוזה? משוגעת חלילה? קחו חתול, ותגלו שהחיים שלכם משתנים לטובה. לא בכדי, הגיבור הכי מקסים בספרי הילדים הוא חתול: "החתול במגפיים". לא מזמן קראתי שוב את הסיפור, ונדהמתי כיצד הסופר היטיב להבין את הנפש החתולית, את האצילות הטבועה בהם, את הנאמנות הבלתי מתפשרת להוריהם האנושיים. חתול שאוהב אותך יעשה למענך הכול, ממש הכול. הוא יציל אותך, הוא יתריע בפנייך על סכנות (גז, רעידת אדמה, שריפה), הוא ינסה לרפא אותך בנועם הליכותיו כי אתה חשוב לו.

   אז לכל שונאי החתולים שניאצו אותי לאורך השנה בטור הזה, שקיללו אותי ואת עמיתי החתולאים (שהם רבים מכפי שאתם משערים), ולכל אלה הסבורים עדיין שחתול זה סתם יצור סתמי וחסר נשמה, תעשו לעצמכם טובה גדולה וקחו חתול. רדו מהדעות הקדומות. תלמדו ממיליארדי אנשים בעולם שנתנו בית לחתולי רחוב אומללים, וזוכים לחופני אהבה מדהימים יום-יום. "החיים אחרי החתול" הם הרבה יותר טובים מקודם.

 

לטורים הקודמים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • CrazyVet  On דצמבר 8, 2007 at 2:14 pm

    מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי חיות. את כלבת הבית אהבתי מאוד, אבל חתולים אהבתי יותר. חתולתי האהובה (שתאריך ימים) עוד מעט כבר בת 15. קיבלתי אותה כשהייתי בת 12. כמה שאני מתגעגעת אליה, והיא אליי. היא בבית של ההורים, ואחרי כל ביקור שלי מבקשת להיכנס לחדר במשך שבועות.

    מסכימה עם כל מילה – כל בית צריך חתול. לפחות אחד 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: