אנא, אל תזרקו אותם לזבל!

אני מבקשת שתקדישו קצת זמן לקריאת המכתב הזה. כתב אותו אנג'ל, בחור בן 23,  אינטליגנטי, מקסים, רגיש, בעל יכולת ביטוי מדהימה בעברית. והוא כולה חי כעולה חדש בארץ זה 6 שנים. אני מתכתבת עם אנג'ל כבר חמישה חודשים, מאז שהוא פנה אלי בקריאה לעזרה, לבלוג שלי ברשימות. אני מנסה לעזור לו ככל יכולתי. הצלחתי לגייס אנשים טובים דרך קהילת הבלוגיה הגדולה של דה מרקר קפה. אחד תרם מזון, השני, עו"ד, תרם עזרה בהתכתבות מול ההוצאה לפועל. אנג'ל ואני ניסחנו מכתבים לחברי כנסת ולרשויות. אנג'ל נלחם על חייו יום יום, וכלום, אדישות, אטימות.

   הוא הרשה לי לפרסם את מכתבו. אני מבקשת שתפיצו את המכתב שלו לכמה שיותר אנשים. זעקת העזרה שלו אינה רק שלו, היא זעקתם של המוני אנשים שהמדינה זרקה לזבל. ואם אתם מוצאים בלבכם לעזור לו באופן אישי, אנא פנו אלי, ואני אקשר בניכם.  

 

 

 

זאת הרגשה מוזרה, כאשר אתה חיי אך אתה "בלתי נראה". איש לא רואה אותך ואת כאבך…

 

   זאת הרגשה מוזרה, כאשר כל חייך אתה נלחם, נלחם על הכול, על אור השמש, על כל פרוסת לחם ולגימת מים. כשאתה נלחם בכולם, ב"שדים" מהעבר, בבירוקרטים שחונקים אותך, בעצמך…

 

   זאת הרגשה מוזרה כשהמדינה שוקעת בפשע, אבל המשטרה, במקום לרדוף אחרי פושעים אמיתיים, מוציאה צווי מאסר נגדי בגלל החוב שלי בלשכת ההוצאה לפועל. האם הם באמת חושבים שאם הם יאסרו בן אדם שאין לו שקל, הוא יכסה פתאום חוב של אלפי שקלים? מאסר הופך את הבן אדם למיליונר?

 

    ולמה בכלל בן אדם שלא יכול להרשות לעצמו לקנות כיכר לחם, בגלל שאין לו את הכסף, נחשב פושע כמו הרוצחים, הגנבים,האנסים, ואמור להיות בכלא?

 

   זאת הרגשה מוזרה, כשהמדינה שלך לא רואה אותך, מזלזלת בך. כשאתה צריך "להילחם" במדינה שלך רק כדי להוציא "בשיניים" את מה שמגיע לך לפי החוק… ברור שכולם אוהבים את האנשים חזקים, אך זאת לא סיבה לעצום את העיניים ולזלזל בחלשים, בחסרי ישע…

 

   זאת הרגשה מוזרה,כאשר חודשים רבים אתה זועק וזועק, דופק את הראש בדלת של משרד הרווחה, דלת הסגורה בפניך, אך לא רואים אותך בכלל, ורק אחרי שאתה פונה ל"מנהל גדול" במשרד הרווחה, שנותן הוראות לטפל  בך, אתה מקבל התייחסות ועזרה…

 

   זאת הרגשה מוזרה, כאשר אתה זקוק לטיפול פסיכולוגי, אך אין לך כסף לפסיכולוג פרטי ואתה דופק את הראש בדלתות של משרד הבריאות, שגם הן סגורות בפניך. ורק אחרי שמרוב הייאוש, חוסר אונים, סבל, רעב וכאב אתה מנסה להתאבד כמה פעמים ברצף, המשטרה שכבר התעייפה מלהציל אותך כל פעם, מעבירה את החומר ליו"ר וועדה בינמשרדית למניעת אובדנות, שיוצרת קשר עם הפסיכיאטר המחוזי, ורק בדרך הזאת מכניסים אותך לטיפול…

 

  זה אבסורד. אני לא מבין למה כל פעם צריך "לזעוק עד השמיים" כדי שישמעו אותי. למה תמיד צריך התערבות של "המנהל" כדי שיתייחסו אלי?

 

    זאת הרגשה מוזרה,כאשר אתה פשוט עומד למות מרעב מול העיניים של גורמי הרווחה, כאשר אתה לא יכול לישון בלילות, כאשר אתה לאט לאט משתגע, כאשר אתה חותך מרוב הייאוש ואכזבה מהחיים שלך, מהעולם הזה, מהעבר של להיות בובת מין מנוצלת וזרוקה לזבל, לתחתית של החיים, מההבנה שבעצם אין לך שום עתיד בעולם הזה…

 

    זאת הרגשה מוזרה… גועל… משהו רקוב… עולם רקוב… הכול רקוב.

 

   לפני כמעט שנה, אחרי מאמצים רבים, קיבלתי את העזרה והתייחסות של גורמי הרווחה ומשרד הבריאות. הייתה לי עובדת סוציאלית מדהימה ממשרד הרווחה, התחלתי את הטיפול הפסיכולוגי וחשבתי שהדברים מתחילים להסתדר…

 

   אכן, הדברים באמת התחילו להשתפר. אבל לפני כמה חודשים, אחרי האסון, האירוע המוחי שאירע לאמי ז"ל, עברתי מחיפה לקריית מוצקין ואבד לי כל מה שהשגתי בטיפול פסיכולוגי ובטיפול של משרד הרווחה…

 

    חזרתי לאותו המצב בדיוק. שוב אני דופק את הראש בכל הדלתות של כל המשרדים שאמורים לטפל בי כבנכה וזכאי לסיוע, אך שוב לא רואים ולא שומעים אותי. העובדת סוציאלית שטיפלה בי בחיפה העבירה את התיק שלי לעובדת סוציאלית בקריית מוצקין. "על הנייר" אני מטופל במשרד הרווחה, רק ש… כמו שאמרתי, הטיפול הוא על הנייר בלבד.

 

   בחיפה קיבלתי סל מזון באופן קבוע, כאן אני לא מקבל שום עזרה במזון. בתקופה של כמה החודשים האחרונים שאני גר במוצקין, ו"מטופל" ברווחה המקומית, כבר לא פעם יכולתי למות מרעב, אלמלא עזרתם של אנשים טובי לב שלא קשורים לגורמי הרווחה.

 

    אך זה לא יכול להימשך ככה. עו"סית ברווחה המקומית אמרה שבמוצקין מחלקים סלי מזון רק למשפחות עם ילדים והיא לא מכירה אף עמותה באזור שיכולים לעזור לי במזון. בסדר,לא, אז לא. אני בעצמי מצאתי עמותה שכן מחלקת סלי מזון במוצקין, באופן קבוע, אבל הם צריכים את הדו"ח סוציאלי מהרווחה. אמרתי לעו"סית שיש מקום בו יכולים לעזור לי עם המזון. אמרתי לה את השם של עמותה ומה אני שומע פתאום? העו"סית שלי "פתאום",אחרי איזה 3-4 חודשים שאני בקושי הצלחתי להשיג לי לחם, היא פתאום נזכרת שכן יש פה עמותה כזאת וכן הם יכולים לעזור לי במזון…

 

   אז למה היא שתקה כל החודשים האלה, למרות שראתה שאני עומד למות מרעב? ולמה היא שיקרה לי בפנים שאין באזור אף עמותה שיכולה לעזור לי? הלוא אמרתי לה שהם צריכים את הדו"ח סוציאלי שלה, והיא אמרה שהיא תיצור איתם קשר. באמונה תמימה האמנתי לה גם הפעם.

 

    מאז עבר חודש והיא לא עשתה דבר. נכון, הייתה תקופה של החגים, אבל לא צריך שנים כדי לפקסס דוח סוציאלי… עד היום העניין של המזון לא סגור.

 

   היא גם הבטיחה, בפגישה בה היו עוד כמה אנשים ששמעו את המילים שלה, שהיא תעזור לי מול לשכת ההוצאה לפועל, שהיא תטפל בזה, שתכתוב להם מכתב, שתעביר להם דו"ח סוציאלי. גם זה היא לא עשתה והדברים הסתבכו לי עוד יותר.

 

   אני לא רוצה להמשיך להתבכיין ולהתלונן עליה. נראה לי כי מה שכתבתי עד כה מספיק כדי להבין שהיא מזלזלת בי, שהממסד מזלזל. ומה היא כן עושה? אומרת שיהיה לי עתיד פורח אם רק ארצה… אבל כאשר מתוך רעב אני בקושי עומד על הרגלים, אני לא רוצה לשמוע מהעובדת סוציאלית שלי הרצאות הזויות על "הפוטנציאל שבי ועתיד הפורח שלי", אני רוצה פרוסת לחם!

  

   גם הביטוח הלאומי מושך את הזמן עם השיקום התעסוקתי שאני זקוק לו, ושמגיע לי לקבל, כי יש לי נכות ויש דברים שמפריעים לי להשתלב בחברה, להיות חלק מהחברה, לעבוד ולחיות כמו כולם. לקח להם כמה חודשים רק כדי לשלוח לי את ההזמנה לפגישה לגבי השיקום התעסוקתי, ואני עוד לא יודע אם הם יעזרו לי עם התעסוקה במציאות ולא "על הנייר". לפני הפגישה האדישה שהייתה, לא יעזרו.

 

   על הטיפול פסיכולוגי אני בכלל שותק. משרד הבריאות לא רואה אותי ממטר. בדיוק כמו שזה היה קודם, ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

 

   זה אבסורד שעם יד אחת מושכים אותי למעלה מתוך הבור הזה בו אני נמצא ועם היד השנייה דוחפים אותי חזרה.

 

   זה אבסורד שמצילים אותי כדי שאחיה, ובאותו הזמן פשוט חונקים אותי ולא נותנים לי לחיות…

 

   זה אבסורד. אבל זה מה שיש ואני לא יודע איך להתמודד עם זה.

 

   לא צריך להאשים אותי בכך שאני כותב את המכתב הזה ושולח אותו לגורמים שונים. אין ברירה אחרת. לצערי, לא רואים אותי ממטר ולא שומעים את זעקותיי. הזלזול מצד משרד הרווחה המקומי גורם לי לכתוב ו"לזעוק עד השמיים". שימו לב גם שאני בסך הכול מבקש את מה שמגיע לי. עדיף גם שתשאלו את עצמכם למה בכלל בחור נכה, עני, יתום, עם חובות כבדים ובעיות נפשיות כולל ניסיונות אובדניים רבים, צריך לזעוק, צריך לכתוב גם להנהלה של משרד הרווחה וגם לכנסת כדי בסך הכול לקבל את העזרה שמגיע לו לפי החוק?

 

   אתם באמת חושבים שטוב לי לחיות ככה? את החיים הקבצניים והעלובים האלה? אתם באמת חושבים שזה מה שאני רוצה? שאני רוצה לחיות עם 100 שקל שבמקרה הטוב נשארים לי אחרי כל התשלומים מהקצבה שאני מקבל?

 

   אשמח מאוד אם מישהו יסביר לי איך בדיוק אפשר לחיות כשיש לך 100 שקלים לחודש שלם. איך לקנות אוכל שיספיק לחודש שלם… ולפעמים גם צריך להתלבש… כן כן, גם להתקלח צריך וזה גם כסף. גם הבגדים עולים כסף, גם הסבון עולה כסף… ולפעמים אני חולה וזקוק לתרופות… מצטער,אבל ככה זה,אני בסך הכול בן אדם וגם אני חולה לפעמים…

 

    זה אבסורד שמשתלם יותר למות מאשר ללכת לרופא או להזעיק אמבולנס ברגע שתהיה זקוק לעזרה דחופה…

 

   אשמח גם אם מישהו יפרט לי קצת על ה"עתיד הפורח" שלי, שכולם אומרים לי שיהיה לי. מעניין מאוד איך עם ההכנסה של 100 שקל אפשר להקים משפחה, להביא ילדים… וכן,אני שוב מצטער, אבל אני עדיין בן אדם ואני רוצה שתהיה לי משפחה וגם ילדים כי אחרת לא שווה לחיות…

 

   אתם באמת חושבים שאת כל החיים שלי אני רוצה לחיות בעודי תלוי במישהו שיעזור לי לשרוד בעולם הזה?! אתם באמת חושבים שאני רוצה את כל החיים שלי להתבכיין ולבכות מחוסר אונים?! אתם באמת חושבים שאת כל החיים שלי אני רוצה להעביר בלפרנס את חברת החשמל, מקורות,בנקים, הוצל"פ וכו'? שבשביל להשיג לי כיכר לחם אני צריך לחתוך ורידים מרוב הייאוש, מזה שלא רואים ולא שומעים אותי?

 

   לא יודע מה אתם חושבים, אבל העובדת הסוציאלית שלי כנראה חושבת שזה מה שאני רוצה כי היא, חוץ מזה שלא מזיזה את האצבע כדי לעזור, וחוץ מזה שהיא משקרת לי בפנים, היא גם מאשימה אותי שאני לא עושה שום דבר למען עצמי. מצוין.

 

  עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים. עדיף לקום ועם ראש מורם, עם מבט מלא כבוד עצמי, מבט מעל כל הצרות והבעיות של המציאות, מבט מעל כל הזלזול של גורמי הרווחה, לדפוק לעצמך כדור בראש.

 

   אכן, זה עדיף. אבל אני עדיין נלחם. בינתיים אין צורך לקחת ברצינות את המשפט הזה כי כמו שאמרתי, אני עדיין נלחם על החיים, עדיין מנסה לשרוד.

 

  אבל… מיום ליום הרצון לקום כבר על הרגליים עולה, כי זה כל כך קשה לחיות על הברכיים.

 

שלכם, אנג'ל

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: