שעת הסרטנים (סיפור)

 הסיפור "שעת הסרטנים" הוא אחד מהסיפורים הראשונים שלי, שכתבתי בשנת 1981. הוא פורסם באמצע שנות השמונים במוסף הספרותי של העיתון "דבר" וגם בירחון הספרותי שהייתי שותפה לעריכתו, "שופרא". בסופו של דבר הוא לא נכנס לקובץ סיפוריי הראשון "יצאתי לחפש מחסה" (עם עובד, 1993). קראתי אותו לאחרונה ואני עדיין אוהבת אותו. הוא מובא כאן בעריכה קלה

                            

ביום א',  בתחילת חודש סיוון, ידעתי את מותו לראשונה.

כמה פתאומי היה הלך רוחו עליי. כמה מוזרים היו בגדיו הנקיים בארונות, וגרביו שבארון הכביסה, אשר לא כובסו מזה ימים רבים, מסריחים פתאום באפי. כוס קפה  לא גמורה על שולחן הלילה וריח של נפטלין באפודות. דבלולי אבק מעורם בשיער קלוש ואפרפר בפינות החדרים, מתעופפים כל הדרך מהסלון לחדר השינה כמו סופות הוריקן גמדיות. במטבח שיירים מכורסמים של עוף לחתול, וקרום שמנוני של חלב בקומקום.

 

היו אלה ימים של תחילת קיץ, ים בחלונות כחול, זורה לעיניים חול צהוב. בשש בבוקר זקנים מגוידים מקפצים ילדותית מגבול הטיילת של הרברט סמואל אל הים, ומנחם מוציא מהקרטונים את בקבוקי החלב הבטנוניים שהביאה המשאית של תנובה ועורם אותם במדויק בתוך אפלוליתו הקרה של הפריג'ידר החדש שקנה, שדלתותיו עשויות זכוכית, ודרכן נשקפים הלבן והשמנת במיטבם.

 

"אמרתי רק שלוש!!!! שלוש!!!!! כמה פעמים להגיד לך???" הוא מסביר בצעקות לפועל הערבי של תנובה, ואני נזכרת בצליל קולו החמסני, שכלל לא השתנה במשך כל השניםהללו, בעיני התכלת של החמסה התלויה בסלון, אפרורית מאבק, בגעגועים המדומים, ובאמיתיים, שהיו בי בכל אותן שנים של היעדרות.

 

אחר הצהריים יקיש פסנתרה של בת השכנים בצלילים קשים, מתכתיים, חלולים, מאתרת את שמונת הצלילים של האוקטבה. מוסיקה לשיעורי בלט, אני בז בשקט, בלב.

 

בדמיוני עולה קיץ אחר: חול נקי ברחוב הירקון, בור גדול על החוף לפני שבנו את הילטון, שממה צהבהבת. ירון יורד בנעלי גומי ומגבת בלבד לכתפיו, במכנסי התעמלות כחולים, מדשדש בעקבות סרטים אל הים.

 

רק פעם אחת ניסה לצלול עם השנורקל שקיבל מדודו, שגר בפיניקס, אריזונה, לצוד דגים, הסביר לי אחר כך, אבל כמעט שנחנק בתוך הגומי הג'לטיני של המסכה. מאז קנינו דגים אצל דנינו, באיטליז שבבוגרשוב.

 

כשהוא חוזר, מטפטף אחריו זרם דקיק, קילוח מי ים, שתן מלוח, כתמים של שלגון בטעם שוקו שהוא מלקק. תמיד קנה רק לעצמו, המגעיל. ירון צרוב השמש שלא קם מהמיטה לפני אחת בצהריים. חכם גדול שכמותו.

 

קצוותיו של עיתון "דבר" מדובללים מידיים שהפכו בהם פעמים רבות מדי. הגיליון מלפני חודשיים. שכבת אבק עבה ופריכה נערמה על הדפים, ואני נושפת עליהם מפי זרם זהיר של אוויר, לעוררם לתחייה. הכותרות הקטנות עדיין מטושטשות לעיניי. את המשקפיים שכחתי במלון. בעמודים הפנימיים קשקושים מעוטרים, מעשי ידיו. ניקדד לאורכן של השורות, עיטר בדיו אדומה את האותיות הגדולות, חרט פרחים פרחים, קווים קווים, על גבי כתב הפטיט, כמעשה אורנמנטיקה זהיר ומזהיר.

החתול הזקן שלו איננו. שכן רחמן אסף אותו לביתו, נאמר לי. קערת האוכל שלו מצחינה את המסדרון, ובתוכה, מכורבלת בין פתיתי שתן יבש ועוד מה, גם מסיכת הצלילה. השנורקל נעקר ממנה כבר מזמן, הגומי מדובלל, והדפנות הקרומיות נדבקו זו לזו והפכו למקשה אחת של ג'לטין ומצא רוחש של חיידקים.

 

עוד מוקדם. מבחוץ עולים קולות נקישותיו המונוטוניים של כדור הכובד, נופל פתאום ונעלם, ולאחריו צעקות חדווה בקול מבוגר, בשפות זרות מתבוללות, מוצאות את הכדור ונושפות עליו נשיפה רכה, למזל.

תריסי הפלסטיק הירוקים,  שירון הרכיב במרפסת המזרחית, פתוחים עכשיו ומקופלים בצד, והשמש מציפה את החדר באור זהרהורי חם. התקין, כנראה, לפני שנים, כשנחשבו למהודרים וחדישים ונוחים לרחיצה.

 

כשהגעתי לאמריקה, הייתה זו שעתם האחרונה של תריסי הפלסטיק הרחיצים, הסטנדרטיים, שנולדו  משגיאה ארכיטקטונית בלתי נסלחת, לפני שבעלי הבתים המשותפים החליפו אותם בחזרה לתריסי עץ מסיביים, כצו אופנת הדיור האחרונה שהציעו הז'ורנלים לעקרת הבית המודרנית. רק בשכונות העוני שבפרברים השאירו את  תריסי הפלסטיק ההם, הזרועים כחולה אדמת בכתמים מכוערים של פיח אגזוזים, שלא הותיר בהם זכר מצבעם המקורי.

 

אני קמה בכבדות של עייפות ועודף שנים מהכורסה הויקטוריאנית האדומה והדהויה, הממורטת כמו חתול זקן, בדיוק כמו שכתוב בספרים, זכר מדמם מירושת אמו, והולכת להכין לי גל חדש של קפה שחור, משקית עבשה שמצאתי באחד הארונות. חם הקפה, כמו שכבת האוויר הדביקה על החוף בשלהי תמוז. עצמותיי כה כואבות בשעה שאני מתמתחת, כמואצל הזקנים המסוידים של חוף גורדון, כאילו לא שילמתי חמישים דולר לשעה, נקי ממס, לשיעורי אירובי.

 

מה אני עושה  פה? יכולתי לנמנם על המצעים הקרירים והמרגיעים, המתוחים בקפדנות מלונאית,  בחדרי הגדול שבקומת הסוויטות בהילטון. יכולתי לשכב מתחת לשמשייה מפוספסת במרפסת השמש המערבית, למרגלות בריכה המשקיפה על החוף, המנוקד עתה במתרחצים מזוכיסטיים של שחר. יכולתי לשתות אייריש קופי ולמיין ביד בררנית שוקולדים ממולאים ופירות מובחרים מצלחת התקרובת, עשרים דולר בלי מע"מ, כאן מקבלים גם ויזה.

 

 יכולתי. תחת זאת אני נשרפת בחום המעיק כבר בשעת בוקר מוקדמת, מוטרדת מיתושים, יבחושים, ומי יודע מה עוד, לאחר שביליתי ליל מרחץ זיעה בבית, שכבר הספיקו לנתקו מזרם החשמל.

 

על הקירות הקלופים, זרועי כתמי טחב של ממטרי חורף ההורסים בשיטתיות את כל הבתים שלאורך  החוף, זוחלים טרמיטים לבנים, המנקדים בהנאה את משבצות הדמקה בשולחן הקפה השחור. בספל הקפה  מדדה חרק גוסס, מפרפר לשנייה או שתיים וצונח לאיטו על הקרקעית. אפילו איני טורחת לסלקו.

 

אני נזכרת בזמנים קדומים. אחר הצהריים הוא היה שותה קפה חזק ומתיישב ליד החלון. היה מסוגל לשבת כך במשך  שעות. מכוניותנפוחות לחיים חולפות מול עיניו הבוהות, המעורפלות בדוק מרגיע ומרוחק. מידי רגע הוא מעפעף בריסי הנערה המשיים שלו,  מרשה לים להשתקף בגולותיו הכחולות הנהדרות. הוא רואה סלי קש משולשלים מטה ונמשכים חזרה, עמוסי חפיסות מרגרינה ותבניות קרטון אפורות עם  ביצי תנובה קטנטנות, מספר שלוש, רק את זה מרשות לעצמן עקרות הבית של פוסט עידן הצנע.

 

אחר כך מנחם סוגר את המכולת, אשתו באה לקחת אותו הביתה. באחוות נישואים למודה הם נועלים את החנות בתריס המתכת הכבד, סוחבים איתם סלי בד גסים, שהאישה תפרה מיוטה ישנה, מלאים במצרכים חצי רקובים, שהצרכנים הקבועים, בעלי האשראי, החזירו או השאירו על הדלפקים. וכך מידי יום.

 

רק כשאני קוראת את קריאתי השישית או השביעית לארוחת ערב, ירון מואיל להתרומם, בכבדות קלילה ומנומנמת של נעורים, עדיין לא מסיר את מבטו מהרחוב, מהפנסים שהחלו נדלקים בזה אחר זה לתוך עיניו ההוזות, משווה את השעה שבשעון הדוקסה שלו למחוגי השעון בגינה הציבורית, מותח את גפיו הארוכות, האהובות. פניו נראות בעיניי כנפולות, כשהוא ניגש לשולחן, העמוס לבניות בגביעי זכוכית, ושוקו קר, וסלט ירקות חי, חתוך דק, מתובל באיפוק ייקי, של נשים מהיישוב. אהה, אני חושבת לי בטינה, הוא חושב שהוא מפסיד שם משהו, למטה.

 

עכשיו, כשיוצאות הזונות ממחבואן, מורה הקרטייה שלי על שעה שבע. אור עמום מאוד, עצוב, מסתנן מבחוץ. הפנסים נדלקים אחד אחד, כמו במצעד. אני יושבת כאן זה יומיים תמימים, ממיינת את הזיכרונות, מונה את אהבתי. לפרוטות, היה אומר ירון, לפרוטות. אבל, למה, לעזאזל, אני נזכרת בזוטא, הוא היה צריך לקרוא רק בשעות בהן האור כבר כמעט נעלם, וחוט דקיק וצהבהב ממנורת הנפט, עטור יתושי קיץ דקיקים שריחפו כבלרינות, נכנס אלינו מסוכתו של מוכר התירס שעוד לא סגר למטה.

 

למה ישב בגפו, שעות על גבי שעות, עיוור למעשיי בבית, חירש לגמרי לרעשים שהקמתי בכוונה, כדי שירגיש בקיומי, כשחוללתי סביבו בשיטוטים בין החדרים, כבר נקוטה, בחיפוש אחר דבלולי אבק מוחשיים, בידי מטלית ניקוי צמרירית ומקל אבק שבראשו נוצות צבעוניות מצויצות, לראשי מטפחת אדומה כנגד גופיפי האבק, ואת רגליי עוטפים מכנסי שלושת רבעי הדוקים ומפוספסים, אופנתיים, ששלחה הבת דודה שלו מפיניקס אריזונה, והוא אפילו לא השגיח.

 

עיניו, שברגיל היו נעוצות בספר ישן, מכורך ומסריח מזוקן, ששאל בספריית "בית פייטלוביץ", היו בוהות לפעמים על הים שנפרש  במלואו, נודדות אל בתי הפח המתפוררים של שכונת מחלול, שהצמיחו דבלולי חול, ומהם אל החצרות הקטנות עם שתילי היסמין והנענע בארגזי סוכנות ישנים, אל תרנגולי הבלאדי המקרקשים בין רגלי ילדים, שירוקת נוזלת מאפם דרך קבע בשביל ארוך ומלוח, נאספת בגומת הסנטר, ואז מטפטפת קלות על חולצת ההתעמלות הצהובה של בית ספר "דוגמא".

בילדותינו כבשנו ארצות על החול הנקי, החם והמתמסר, בין הגלים הרכים  והפתוחים לשפתיים המשוננות של הצוקים. שיחקנו את עלי באבא במערות הקטנות של חוף  שרתון, וקראנו בספרי המסעות של ֶז'ול וורן. ובחולות הנודדים של חופי תל אביב, שנת שישים, רצנו בין צריפיה הגוועים של שכונת מחלול. אבל היה זה ירון שנשאר לחזות בחורבן הטיילת.

 

בבוקר האחרון לפני שעזבתי אותו התעורר ירון בשעה מוקדמת מהרגיל, מבטו עוין וצווארו מתוח, והקציף את שיער זקנו הדליל במשחת "ממ". יכולתי להביט בו בשקט, מוסתרת מאחורי הקימור הצר של מסעד המיטה, שם השמתי עצמי קוראת בעיתון הבוקר, שזה עתה הושלך אל המרפסת המזרחית, לקול התרועה הגרוני  והמוכר של  המחלק הקבוע, שבחורף הביא בעגלתו גם תפוזי משק טריים, כעבודה צדדית.אחרוני הזקנים האתלטיים התפנו כבר לבתיהם, שם יקנחו פרוסת חלה יבשה בקפה חלש של ציקוריה, סגולה ללב חלש.

 

ירון פזל לעברי באדישות – לא החלפנו בנינו מילים רבות בימי שהותנו בבית זה – ממשיך באדיקות בטקס הגילוח, וכמו לפי כללים סמויים שנקבעו בינינו לפני שנים כאות מוסכם, אינו שוכח לחתוך את צווארו קצת למטה מן הזפק הבולט שלו.

 

פעם שוחחנו הרבה.

כשפגשתי בו, הוא ישב על תלולית חול, משחק בצדפים החדים ומבטו מושפל למטה. מחלפותיי עוד היו זהובות בקצותיהן ושדי הנערה שלי נלחצו לתוך אריג הלטקס של בגד הים המכווץ במותניים, המעוטר בסרטים כחולים ילדותיים ומתולתלים. רגליי הרזות והרטובות נקשו בקרירות של שעה חמש אחר הצהריים. הדייגים המקריים שעמדו על שובר הגלים, אוחזים בחכה המוטה כמקצועני האסקימוסים בצלצל, צדו בעיניהם הפזלניות את מראה אבריי הדקים, שעדיין לא הגיעו לכלל גימור, מותניי הצרות וישבני השטוח. מרחוק, על גבול הסלעים, ישבו להן שתי גברות זקנות בבגדי ים שלמים, הרפויים על אבריהן הגדולים והשמוטים, מנסות לקלוט טיפת שיזוף אחרונה. "זה לא סולידי איך שהיא לבושה," שמעתי אחת מהן אומרת לחברתה, וזו עונה, "באמת בושה וחרפה".

 

ירון הרים מבט כחול ושאל, "את אוהבת סרטנים?" ואני, שלא ידעתי דבר על סרטנים, הרגשתי שאני עלולה למות בו מקום. מסביב עמד ריח חריף ודביק של עשן מדורות לחות, והדגים הניצודים הדיפו סירחון חמצמץ של ים בשעת הסערות.

ירון סיפר שהוא רצה ללכת להכשרה, אך ליבו החלש אילץ אותו להישאר בחוצות הלחים של תל אביב, ובפגרה האחרונה שאחרי הגימנסיה הוא חשב רק על התאבדות וסרטנים. שעות עקב אחר מסעותיהם מן הכוכים אל המים. ראה כיצד הם נעים במצודד, שני צעדים קדימה, אחד אחורה, מסמנים את עקבותיהם בחול, קובעים שטחי טריטוריה, או ניצודים בידי דגים גדולים מהם – אולי אפילו היו אלה כרישים צפוניים חדי שיניים, או ברקודות צהובות מנוקדות. אולי אלו שניצלו מן הכליה מתפתלים בלהקות עצומות, ומזדווגים על השוניות, משופדים זה בגופו של זה. תיאוריו היו יפים כמעט כמו סיפורים, ואני ישבתי בשקט, והבטתי בו בהערצה אילמת.

אני לא ידעתי כלום על אורחותיהם של הסרטנים. וירון, משנוכח בבורותי, הביט בי ככופרת בעיקר והברק הנפלא שבעיניו אבד, ולא שב לעולם, גם לא כשנתאספו שדיי במהודק לתוך החזייה ומילאו אותה בתפיחה עגלגלה. גם לא כשהייתי מוכנה בשבילו, כמו שאומרים, מוכנה רק למענו.

 

בימי שהותי באמריקה נזכרתי לעיתים ביכולתו המופלאה להמתין בשקט מול מאורותיהם, לחכות עד שיצאו. שעה עוברת, החוף מחשיך, וירון ממתין להם בסבלנות, כמו מחזר עקשן, חיוך רך עולה על פניו כשהם מתרצים ומגיחים החוצה. עבדול הדייג הציע לו לצוד אותם – מאחר והיה כה מקורב אליהם עד שלא חשו בנוכחותו, ולעשות קצת כסף קל, תחת שנרעב ונזדקק לחסדים של אמו. אך ירון העקשן,  התמיד עקשן, התמיד בסירובו.

 

הצמחים בעציצים גדלו בפראות, ממש כמו ג'ונגל מנייאטורי. זמן מה אני מביטה בהם כמו מהופנטת, באימה, אורבת לשינוי. ממתינה לאיזה משב רוח  מערבית, בריזה של אחר הצהריים, שתסיט את הדממה המקפיאה, תערבל את הצמחים ותשיב אותם לחיים.

 

 וכלום. עליהם הרחבים נתלו בעקשנות על הווילונות כמו חיות פרה היסטוריות מקוללות, נאחזו שם אחיזה מושלמת, נארגו כמו חרוזים בבד הפריך, שלפני שנים תפרתי בעצמי מפיסות של בדי סוכנות, פערו פערים בחלונות הסגורים, והזקנים שבהם נשרו בסמוך למרבד החום כמו פתיתים גדולים וקלים. האבק נערם שם, אבל איש לא יכול להריחו מלבדי. גם לא את הריח המוכר של הבושם לאחר הגילוח, "אולד ספייס" כמדומני, שעדיין עומד באוויר, כמו ריחם המתקתק של פגרי סרטנים.

 

ביום שרבי כמו היום היו זבובים קטנים מטרידים את חלל החדר ונתלים על תלתלי שערותיי, עד שקבעו שם את ביתם לצמיתות. הם היו קלים ובוגדניים, ומאוד שמחתי כשבראש שנה הם עזבו את ביתי לעבר כיוון ארצות דרום. ירון היה מאושר לו ראה אותם עכשיו בונים את קניהם בנמרצות, מתבטלים על הדקות שבשערותיי, בשעות בהם החום איום, והאוויר עומד ברחובות, בבתים ובים כמו מי השופכין של רידינג.

לירון היה אוסף אלבומי זיאולוגיה צבעוניים, ששלח לו דודו מפיניקס. אני, את האבק שנערם עליהם לא ניקיתי, להכעיס, על אף שטרחתי לאבק מידי שבוע את כל כרכי האנציקלופדיות, "מכלל" ו"אטלס כללי ומדיני", שקנינו לילדינו שלא נולדו.

 

עתה, מתפוררות כריכותיהן מרוב שנים של אבק ים הרסני ומלוח, שיש אומרים כי קוראים לו "קורוזיה של ספרים". בין דפיהן אני מאתרת את גווייתו הקמוטה והענוגה של פרח נר הלילה, שיבשתי פעם, כל כך מזמן, ואת עליו הבשרניים של שיח המלוח, שהיה גדל לכל אורך הטיילת. עתה הם נשברים בין אצבעותיי ופורחים לאבק, ואפילו אינם משאירים בי ריח.

 

כשירון חפן את הסרטן הראשון שראיתי בימי חיי, וקירבו לאפי, להריח, הרחקתי ראשי באחת. עיניו של ירון כבו ונעשו דהויות, כמו הים העכור של חודש טבת, המערבל צדפים, דגים וחול סערות. ריחו המלוח, הצורב של הסרטן, נשאר בחללי אפי כל אותו אחר צהריים, וגם בערב עוד יכולתי לחוש בו בגועל הולך ומצטבר. ירון התעקש להניח את הסרטן בחיקי, על גבי בגד הים החדש שקנו לי במשביר המרכזי, עליו השביעה אותי אימא לשמור מכל משמר, כי ייאלץ  להספיק לשלוש עונות רחצה, לפחות. רגלו העוקצנית של היצור המלוח, הדומע, הנאבק מתוך ייאוש ומלחמת הישרדות, נאחזה בכוחות אחרונים בסרט הכחול של בגד הים שלי, שהיה מחובר ברופף למחשוף חזי השטוח, שרטט  בפחד למקצב פרפוריו של הסרטן. זיק של השתתפות נראה לרגע קט בעיניו של ירון. אבל קשה היה לדעת אם בגלל פרפוריי או בגלל פרפורי הסרטן דמעה עינו השמאלית לשבריר שנייה של אין-קץ. משכתי את הסרטן המפרפר בכוח, וזרקתי אותו הרחק ממני, אל החול שהחל להחשיך. ירון נרעד. היה כבר קר.

לאחר שנים התחתנו. ירון היה יכול להיות כל דבר שרצה. אבל הוא העדיף לשבת ולבהות בים, ולא העלה בחכתו המשוכללת דבר, מלבד בלילת אצות דביקה בזפת טרייה, שצפה מרציפיו השבורים והשמנוניים של הנמל  הישן.

 

תחילה הוא עבד לפרנסתנו בהובלת סלי קניות מחנות הירקות של אללוף לבתיהן של הייקיות. בשכונה עברה שמועה  שהנשים חושקות בו ובעיניו, שדמו כבר אז לים. הן היו עוברות על פניו עם  שמלות בוקר קטנות ואלגנטיות, ממוחכות כמו דולפינים בסינרים, מבושמות ב"שאנל 5"ֶוענני "ג'וי" צרפתי דביק, כמו  בלרינות במצעד, וניסו לשכנע אותו לעשות עבורן הובלות ערב מיוחדות. הן לא ידעו את מה שאני ידעתי, את סוד קרירותו, אותה הטבתי להכיר על גופי,  מאז שנזרק מההכשרה ועדיין אינו בן שמונה עשרה.

 

רק לאונן היה מסוגל. את האמבטיה מילא בסרטנים, והם טיילו על גופו בכל פעם שנעדרתי מהבית. בשובי, קידמו את פניי טביעות רגליים חוליות, כמו מאובנים עתיקים, שהסתדרו בשורה עורפית מדלת הכניסה עד האמבטיה, ולידן טביעות קטנות, לא אנושיות, שצורתן כחצי סהר.

 

עורו של ירון צרוב אדמדם, דודי לי צח ואדום, צבעו כסרטן שמן ורדרד, אברו זקור והחיות הקטנות מקפצות במים כמו בובות גומי לתינוקות. אחר כך, לא הופתעתי כשביקש ממני למשוך חזק בתנוכי אוזניו, שהתארכו מרוב משיכות כלפי מטה, ורטטו כאילו יש להן חיים משל עצמן.

 

ליל כלולותינו חל בחודש שבט, כשהעבים אפורים, תפוחים ומתייפחים תדיר על נעוריהם האבודים, וחוף הים מלא בריקבון גוויות סרטנים שנסחפו מהים בעת הסערות. דמעות עמדו בעיני ירון מתחת לחופת המשי הארגמנית, שסופקה בידי השמש של בית הכנסת "אוהל משה", מימין אמו המתנודדת ומשמאלי אבי הנעצב. ירון לא הצליח להשיר מבט גברי, כפי שדרש הרב הגברתני בעל הזקן הגי'נג'י. וכשהטיל עליו הרב, בניגון באס מסתלסל, להשחיל את הטבעת על אצבעי הפעוטה, צלל מבטו של ירון לתוך עיניי החומות כאילו נלקחו ממנו קרובי משפחה.

 

בבית, לאחר כל הרעש והמהומה, בתום חלוקת המתנות, ומי הביא מה, ישב ירון על הקצה המרוחק של המיטה הזוגית החדשה שקנתה לנו במתנה אמו האלמנה, והביט  בי בעיניים שעכשיו באמת נראו לי כמו אותו ים טבת מפחיד בעת הסערות.

בקומה ה-38 של גורד השחקים הניו יורקי, בפרוות מינק ובכספת מלאה בידידיה הטובים ביותר של האישה, כדברי השיר, חלמתי על מנהגיהם המשונים, רחוק רחוק, כמטחווי אוקיינוס, של ירון והסרטנים. מידי שלושה לילות ראיתי בחלומי את עורו האדום משהייה רבה מדי בשמש, את תנוכי אוזניו הגדולות והכלביות, שפלומה שיער דקה כיסתה אותם, כששכב במיטה ולא נתן לי לגעת באיזשהו איבר מאבריו הארוכים, מלבד באוזניו.

 

 בשנות כלולותיי הראשונות בניו יורק דומה ששכחתי אותו. אך השנים הנעות אחורה וקדימה בקרעי החלומות, המתעקשים לפרפר על ריסי העיניים הרדומות, החזירו לי את תחושת המגע הרך בתנוכי אוזניו הרכים, המדובללים, ואת הריגוש שהיה גורם לי המעשה. את הכמיהה המכאיבה שהייתה בי לגופו הקשה והשזוף, בגוון הפוליטורה החריפה, אולי שכחתי.

 

כשחזרתי לתל אביב, מקץ שנים ארוכות של גלות בשמורה המנהטנית,  מצאתי בביתנו הישן קטעי יומנים שרשם, שהרקיבו במשך הזמן בארון, מתחת לגופיות הפלנל תוצרת "אתא". מראשיתו ועד אחריתו היה היומן דחוס בשירים תמימים, ענוגים, שתיארו אותי כנימפה דקיקה החולמת על נסיך, חציו דג, חציו אל, שיישא אותה בכפיו צרובות השמש לעולמות רחוקים ולא נודעים, מאחורי ביתה של השמש, היכן שהכוכבים מתחילים.

אבל אני לא רציתי שיישא אותי בידיו החזקות לערפל. חשקתי גופו, רציתי שיאסוף אותי אליו כגבר. שלא יקרא באוזניי חרוזי שירים, המתארכים כמו קורי עכביש בלתי נסבלים. אהבתי אותו כבר מן ההתחלה, ולמרות התנגדותן של אימי ואחיותיי הגדולות הלכתי אחריו באשר ילך. אילו רק שאל אותי שוב, "את אוהבת סרטנים?" אילו רק עיניו היו רכות בהביטו בי, כדרך שהיו לראשונה, ייתכן שהייתי נשארת איתו ולא הולכת אחרי האושר בדמותו של תייר אמריקני מחויך כולו שפגשתי בחוף. היינו ממשיכים לחזר בצוותא אחר כוכי הסרטנים,  וירוןֶ לא היה צריך לשלוח לי מכתב בהול ומתחנן שאבוא לביתנו הישן.

 

שלושה לילות קודם לכן לא היה ירון שבחלומי כתמיד. עיניים בהולות הביטו בי מבעד מסך ענק; שערו, שבחלומי היה כעין הזהב, הפך לקלישות צהבהבת-אפרפרת; מצחו הגבוה מתקמט במהירות כמו בסרטי זוועה; חלבוני עיניו לוטות, חלוטות וקרומיות כחולי קטרקט, וצווארו – רשת נימי דם סבוכים, כמו קורים דקים, תמימים.

 

  יודעת מה. ללא סימני שאלה.

 

 תמיד היה אומר חצאי משפטים, חפץ שאסיימם בעצמי, כמעשה פאזל מסתורי, שידוע רק לו ולי.

 

 מה?

    

כלום. כך בפשטות. כמו אילם. ממתי נשתמרה בלבו הטינה? ועל מי? שמא נגד אמו? שמא נגדי?

 

עיניו כבר אינן נעוצות בי. לראשונה היו, ועתה צל דמותן מתעתע על גופי כמו צלליות כהות בחום הצהריים. רגע נגלה, רגע מסתתר, ושוב ספק נגלה, כמו תמיד על רצפת הלינוליאום הכחולה, כשהצללים מתגברים לנהרות עצומים, למפלים אולי.

 

האמריקאי נתן לי לשוב לארצי ללא היסוס, ואף הוסיף בידי כמות עצומה של כרטיסי אשראי, תכולים, מוזהבים, אדומים ומפוספסים, ובגחמת רגע מגוננת ומעצבנת צירף גם פנקס שמן של המחאות נוסעים. כהרף עיין חזר להפך בניירותיו, ושקע בכורסת העור העצומה שבמשרדו, שעל מנת להיכנס שמה יש צורך לעבור סוללת מזכירות יעילה.

 

נשקתי ברפרוף ללחיו הזיפנית, הלא-נאה, מבלי להביט מעלה בעיניו. כבר נעלם גם שיער פדחתו הקלוש, ובאופק של החלון הענק הקרוע צפונה – גורדי שחקים זוויתיים המתבוללים בעננים שמנמנים –  יכולתי לראות את ירון שוכב במנוחה בעיניים עצומות על גבשושיות החול, פרח נר לילה זקור בין שפתיו הקמוצות בזווית של כעס מפויס, כה אופייני לו, טיפות דם לצווארו החנוק, עורקים תכלכלים מתפוצצים, נאנקים מן המאמץ להיחלץ מלחיצות חבל הכביסה הישן…

 

בדיוק אותו חבל שבו השתמשתי לתליית הכביסה המועטה שלנו על גגו הלבקן, המסויד בגסות, של ביתנו. התפלאתי כיצד החבל העלוב, שידע זרמי חום וגשם כה תכופות, שנסחטה ממנו טיפת החיוניות האחרונה, כיצד הצליח לשאת את ירון, על שמונים הקילו שלו ומאה שמונים וחמישה הסנטימטרים?

 

עד שנקרע. ירון נפל בנקישה וראשו נחבט ברצפת התכול, בינות לעליו הזקנים של הפילודנדרון, שנשרו ונשרו והוא לא טרח לפנותם הלאה למעברים, או לערום לערימה.

ירון נשאר ירון התמים והקפדן, ובחדר אי סדר. הוא קרא אלי קריאה נואשת, ואני באתי לסדר אחריו את החפצים הרבים שנערמו בכל פינה, על הספות והמיטה, כדרך שעשיתי תמיד. ועכשיו? מה נשאר מחולם חסר עתיד ודרך, שנזרק מההכשרה, שרצה להבריח את שממת הנגב ולא נתנו לו, ומאז קראו אחריו ילדי השכונה, "משוגע,? ומה היה עליי, שהלכתי אחרי "החברה בע"מ" רק משום שנתברך בכוח גברות זקור ובתאוות חיים עצומה, וזנחתי מאחור אדמוניות עור צרוב שמש וצהוב פרחי נר הלילה שזורים בגופתו הסחוטה, המרוקנת  מדם של ירון?

 

בחלומי, הוא היה מדבר עם הסרטנים בשפתם. בליל נשכח ופתלתול של מילים בשפות לועזיות מתות. השעות האחרונות ללא אוויר, בגשם ובשמש, בהם המתין בדריכות לשעת בואם, החווירו את עורו, שתמיד היה משוח בצבע כעין הפוליטורה, ועשוהו מת, כמו קלף. ככל שהזדקן היו הנשים מביטות בו במבט זר, בעיניים ששוב לא היו חושקות. האם היה אכפת לו?  האם היה צר לו על היעדרן של מעריצות, שקודם היה מביט דרכן ורואה רק את הים?

 

אבל ירון מת בטרם שבתי לבתינו הישן שברחוב הירקון. וכל אשר נותר בידי לעשות היה להביט ביומנים שהקפיד לרשום בהם חלומות, ולבטל את הוראת הקבע של דמי המזונות ששילמתי לו חודש בחודשו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: