אם אתה בלוגר אינך בנאדם

תמיד יש לי תחושה שטוקבקיסטים לא רואים בבלוגר בנאדם בשר ודם. כאילו שאין מאחורי השם והתמונה של הבלוגר בנאדם של ממש, ולכן הוא יכול להוות מטרה נייחת, קלה ופשוטה לאגרסיות של המגיב. הדבר מתקיים בכל הבלוגים: גם באלה בזיהוי מלא של הכותב, כמו ב"רשימות", וגם בבלוגים האנונימיים. לתומי חשבתי שדווקא האנונימיות של הכותב היא שקורצת לתגובות העוינות של מגיבים אנונימיים. כאילו, אם אנחנו כאן כולנו ב"ניק", מסווים את הזהות שלנו, כולנו במשחק, אז מותר לנו להתחרע זה על זה. אבל אז הסתבר לי שדווקא לבלוגים בשם ובזהות מלאים יש לעיתים יחס יותר תוקפני מצד הטוקבקיסטים, לעומת בלוגים ב"ניק".

    מצד שני, לעיתים המגיבים נוקטים בתגובות אישיות יותר מדי, כאילו אתה סחבק שלהם, מכירם מימים ימימה, וזכותם לבקר אותך ולייעץ לך. לדוגמה, לאחרונה הגדילה לעשות אחת המגיבות כאשר "ניתחה את אופיי", כתבה לי "מה בדיוק לא בסדר איתי", כאילו היא מכירה אותי, משל היינו חברות טובות, והיא נורא רוצה לעזור לי להתגבר על "הליקויים באופיי". אחרים מרגישים לעצמם חירות מלאה להעליב, להציק, לרדת על משלח ידי, לכנות אותי בשמות גנאי, ולשלוח אימיילים מאיימים, כאשר הנושאים שבהם אני עוסקת והדרך בה אני מטפלת בהם הולכים ומחריפים.

   נדמה כאילו המגיב המצוי לא קולט כמה דברים. דבר ראשון וחשוב שמאוד שמפליא אותי בכל פעם מחדש, הוא העובדה שרוב הקוראים אינם מבדילים בכלל בין הפרסונה הכותבת לאדם האישי שמאחוריה. כשמדובר בבלוגר "רגיל" – אדם שפתח בלוג כדי לחלוק הגיגים אישיים, אני עוד יכולה להבין כיצד מתבצעת הפלישה לפרטיות משני הצדדים. אך כאשר מדובר בכותב מקצועי שזהו משלח ידו, כמו חלק מיושבי "רשימות" למשל, מפליא כיצד הקורא מתקשה לעשות את ההפרדה בין הרטוריקה של המאמר לבין מי שכתב אותו.

   דבר שני שאני נתקלת בו, וגם הוא מפליא אותי בכל פעם מחדש, הוא הקצר הנוראי והחמור בהבנת הנקרא. פעמים רבות אני נתקלת בתגובות בירידה משונה לפרטים לא רלוונטיים ובהיתפסות לשולי ולטפל ברשימה, שמתבצעת על ידי טוקבקיסטים רבים, וזאת במקום לקלוט את השורה התחתונה של המאמר.

 

   סתם דוגמה קטנה: אתמול למשל כתבתי בטור שלי ב-NRG סיפור אמיתי על כלבת נחייה שגרה בבית קטן, מאובזר ומצוין בחצר, אשר התיידדה עם חתולת רחוב. הסיפור עוסק באהבה הנהדרת שצמחה ביניהן, ובגדול, באפשרות לגדל כלבים וחתולים בהרמוניה. למה נתפסו רוב הטוקבקיסטים? לא תאמינו. לכך שלא מכניסים את הכלבה הביתה! לפחות עשר תגובות נתפסו לעניין הטפל הזה, שמוזכר בשורה אחת ברשימת של 600 מילה – זה שבעלי הכלבה נותן לה לגור בבית קטן בגינה ולא בביתו. מיד כתבו המגיבים כמה רשע העיוור הזה, בעליה של הכלבה שלא נותן לה להיכנס הביתה, במקום ליהנות מסיפור חם ויפה על אהבה מופלאה בין שני בעלי חיים.

   וכמובן, זוהי רק דוגמה עדינה. בוודאי תבינו שיכולתי לתת עשרות דוגמאות מרשימות כאן בבלוג שלי, בהן דומה שהקוראים פשוט קוראים לא לעניין, או שאינם יודעים לקרוא טקסט כמו שצריך, או – מה שיותר מתקבל על הדעת – שסתם בא להם להתחרע על הבלוגר.

   ושוב אני מציינת את פליאתי הרבה נוכח הגילוי הזה. לפני כן כתבתי שנים בעיתונות, ובתור עיתונאית נתקלתי בתגובות הקוראים לעיתים רחוקות. ומעניין, שבדרך כלל היו אלה תגובות חיוביות. מה זה אומר לי? שכדי לכתוב רעות, אדם לא ישקיע בכתיבת מכתב. אבל האצבע על המקלדת קלה מאוד כשרוצים להשתחרר קצת מרגשות רעים וממצב רוח נאחס. אין בעיה: הבלוגר הוא פח זבל שימושי לתסכוליו ולרגשותיו הלא-נעימים של המגיב.

   ושוב אני חוזרת לחוסר היכולת של רוב הקוראים לבצע את ההפרדה המתבקשת בין דעה הנכתבת במאמר, לבין האדם שמאחוריו. יש כותב, ישנה רטוריקה מסוימת, זו דעתו. זכותו. מדוע סבור המגיב שזכותו לקלל את אם-אמו של הבלוגר, להעליב את עצם קיומו, לנתח את "אופיו המחורבן", לחשוף בפניו "פינות אפלות בנפשו", להכפיש את הפרסונה המקצועית שלו, ועוד?

   אני סבורה שהכול תלוי באנונימיות. כשלא יודעים מי אתה, כל אחד מרגיש גיבור גדול, ומרשה לעצמו להעליב אישית-לוחצת את הבלוגר, שאת דעותיו הוא מתעב. 

      
   מאז שאני גם ב"דה מרקר", גיליתי שעצם קיומה של קהילה שבה הרוב (לפחות הפעיל) מופיע בתמונתו ובשמו האמיתיים, גורם לכך שאין יותר טרוליזם. אין תגובות אלימות, אין ביקורת מגעילה ולא עניינית, אין עלבונות אישיים. מי שמגיב אצלך הוא חבר בקפה ובעל בלוג בעצמו, וזה מונע תגובות עוינות וטרוליזם. עוד דבר שמביאה הקהילה החברתית בנוסח הדה מרקר – מה שיש הרבה פחות בפלטפורמות בלוגים אחרות, זה ידידויות נחמדות שפורחות שם, הרבה בעזרת הפורומים השונים שמחברים בין אנשים, בין השאר בעזרת מסיבות, מפגשים ועוד. כנראה ש"הגיבושון" הזה גם הוא מסייע בהפחתת המתחים והתוקפנויות, ובהחדרת חום אנושי אמיתי ליחסי הרשת המנוכרים. לדוגמה, אל הבלוג שלי בדה מרקר נכנסים רק ידידיי הוירטואליים מהקפה, אלה שאוהבים את כתיבתי וכיף להם לחלק איתי חוויות ומחשבות.

   עכשיו, כשאני עומדת להיכנס לחוויית בלוגים חדשה שבקרוב אדווח אליה, בוודאי אלמד דברים חדשים על משחק הבלוגים הגדול.   
     

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: