אני כמסרסת סדרתית

על אף שבעיני ההלכה אני פושעת, אין לי בעיה לסרס ולעקר את חתוליי ואת חתולי הגינה. לא ייאמן ממש איך הניתוח הקטן הזה שיפר את איכות חייהם של דיירי הגינה הקטנים האלה שלא משלמים ארנונה, והפך אותם למלכים קטנים. הרשימה פורסמה בירוק נושך NRG מעריב

 

לרשימה שפורסמה היום, "חברות הכי טובות", ירוק נושך NRG מעריב

 

לאחרונה נודע לי שבעיני ההלכה אני פושעת. למה? כי אני בעד לעקר ולסרס בעלי חיים. ראיתם? דווקא אני, הנאבקת בשיניים לקיים אזרחות למופת, נחשבת לקרימינלית. אם ככה, צפויים נגדי די הרבה תיקים: אני אחראית לסירוסם ועיקורם של 60 חתולים לפחות, וידי עוד נטויה! אני מצהירה כאן בגאווה, שאם לסרס חתולים זה עוון, אז אני מסרסת סדרתית.

    טוב, ברצינות. אני יודעת שסביב הסוגיה הזו יש המון פנים לכאן ולכאן. אני מכירה את יפיופי הנפש שחושבים שסירוס בעל חיים זו פגיעה באוטונומיה שלו, ועוד מיני הבלים. מה אגיד? תצעקו עלי מכאן ועד הודעה חדשה – אני במו עיני ראיתי איך סירוס ועיקור של חתולים מאריך את ימיהם ומעניק להם איכות חיים סבבית, ואם להלשין על הזכר הסקס מניאק שיש לי בבית, עבדה – הפרסי הכי עבדאי במזרח התיכון, אז גם את ההנאה המינית אפשר להגשים במסגרת קיצוצי אברים. יסלחו לי כל האיסטניסים, אבל המסייה הקטן מאונן מדי יום על בובת החתולה שקניתי לו בסוּפר, ומאוד מבסוט מהסידור.

   המסורס הראשון שלי היה עבדה. הוא היה אז בן שנה וחצי – קצת מאוחר לתהליך. אחרי השתנות מוזרות ברחבי הבית, שלא הבנתי את פשרן מאחר שהייתי בתולה בענייני חתולאות, הבהלתי אותו לווטרינר. המסוקס פתר את הבעיה בשניות: כולה ניתוח סירוס קצר. כעבור שעתיים אספתי מקלינקתו של המסוקס את המסייה השעיר, שהיה מנומנם אך במצב טוב. בבית הוא חרפ איזה שמונה שעות רצוף, בלי לפקוח עין תורנית, ואז קם כמו חדש והתפרע כרגיל.

   מאז עברו תחת ידי "הסרסניות" המוני חתולים. טוב, לא ממש תחת ידי, יותר נכון תחת קולמוסי. אחת לשנה אני משגרת פקס חביב ונימוסי למחלקה הווטרינרית של עיריית תל אביב. הלוכדים באים אחרי שלושה חודשים, ומחזירים את הקטנים כמו חדשים כעבור יומיים. הבנות קצת שונאות את זה כי פותחים להן את הבטן וגם תופרים, וזה לא להיט, אבל הבנים מתאוששים מהניתוח הקצר בתוך שעות אחדות.

   לא הייתי חכמה כזו מן ההתחלה. בראשית דרכי כחתולאית לא ידעתי מי, מה, מוּ. נתתי לחתולים בחצר להשריץ בפראות, וראיתי כל מיני מחזות זוועה: גורים גוססים ממחלות ורעב, גורות נאנסות על ידי זכרים אימתניים, נקבות כחושות וחולות מרוב הריונות, זכרים שנדבקים באיידס של חתולים וגוססים בייסורים רבים, ועוד מחזות אימה שהם תולדה של התרבות בלתי מבוקרת בתנאי העיר הקשים. אפילו אצלי ב"שכונה הצפונבונית" (כפי שכינה זאת אחד המגיבים בטור הקודם), נראו מחזות קורעי לב של חתולים לא מסורסים, שסבלו עקב כך סבל שלא ייאמן.

    אבל מאז שהחבר'ה של הווטרינר העירוני המותק מגיעים אלי לביקור השנתי שלהם, הכול אצלנו למטה נהיה דבש. בגינה שולטות ארבע נקבות מעוקרות, שמעמדן כלל לא נפגע עקב העיקור אלא רק השתפר פלאים. כולם יודעים שהן "יקרות האומה" של בעלת הבית. בחצר ליד גרה אימא מעוקרת עם ארבעה בנים ג'ינג'ים מסורסים, גמלים אחד אחד, וכמובן, גדולים ממנה בהרבה. כל זה לא מפריע להם לישון יחד כאם ועולליה. ואם אתם חוששים מהכחדה של חתולי החצר שלי, טעות בידיכם. תמיד יש איזו חתולה שלא נתפסת, והיא זו שממשיכה את הזן. כך, תמיד יש בחצר כמה גורים, אבל לא יותר מדי, תמיד יש מספיק אוכל, וכולם מרוצים.

 

   ואין יותר גורות שמחזרים מבוגרים נטפלים אליהן, ואין יותר נקבות הריוניות חולניות. בכלל, יש הרבה פחות ביקורים לא רצויים של זכרים מיוחמים, וכך נעלמה הבעיה המציקה: ריח השתן של המרססים. בעבר, לפני שהכרתי חתולים באופן אישי, הייתי מקבלת את הג'ננה בכל עונת ייחום בשל ריח השתן החריף שמילא את הלובי. עכשיו אין ריח ואין בטיח. נורא מצער אותי שרוב האנשים מסרבים להכיר ביתרון הענקי של סירוס ועיקור חתולי רחוב, גם בעבור בני האדם, בעיקר בתחום מפגעי מחלקת ההשרצה: התרבות המונית, ריח שתן, ומריבות זכרים רעשניות בארבע וחצי בבוקר.

   ומה רע להם, מה? לפני כן, חתולי החצר שלי מתו בגיל צעיר: הנקבות מתשישות של הריונות מרובים, והזכרים ממריבות על נקבות עם זכרים אחרים. עכשיו, תוחלת החיים עלתה פלאים, איכות החיים השתפרה ברמות – גם לנו, הדיירים האנושיים, וגם להם, דיירי הפרווה שגנבו את ליבנו. 

 

לטורי החתולים הקודמים

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נולי  On יולי 20, 2007 at 6:11 pm

    איזה פוסט מלבב. ואיזה תמונה של העעעבבבדדדאי שיושב לו מוכן לצילום. אגב, צ'יווי מוסרת לך ד"ש. בגלל החום היא עושה פלדניקרייס על הרצפה באמבטיה. בידור.

  • מירי פליישר  On יולי 22, 2007 at 10:41 am

    אני מודה לך בשם החברה
    נראה כאילו הם עוברים לפאזה טיפה רוחנית יותר
    אוכל יש להם
    הם לא מופעלים אוטומטית על ידי אינסטינקט רבייה
    נראה לי שאפשר לפתוח קבוצת לימוד משהו
    מישהו פעם כתב שאם חיות המחמד היו משוחררות לחלוטין מטרדות הקיום היתה האינטליגנציה שלהם מתפתחת פלאים
    (יעל
    מרשה לי פה לחפש בית לחזי?
    אל תתביישי ל'גיד לא)
    מירי

  • מירי פליישר  On יולי 22, 2007 at 1:52 pm

    על בלבול המוח
    הייתי נואשת
    חזי החתול הקסום מצא בית
    אצל מי אם לא אצל אחות אימו שנשברה
    ככה זה
    עם משפחה
    אז סליחה שפלשתי לבלוגך עם חיפושים שאינם במקומם
    לזה יש אתרים אני יודעת…

  • יעל ישראל  On יולי 22, 2007 at 6:01 pm

    את מוזמנת תמיד לפוסטים שלי על חתולים לחפש בית לכל חתול נזקק. מכל הלב והאהבה.

    ונכון, באמת בגלל החיברות איתנו, החתולים נעשים נורא חכמים. עבדה שלי הוא ממש חכם סיני זקן. מבין הכול, יודע הכול, מבין עברית. מדהים כמה הם נעשים חכמים אם משקיעים בהם. זה ממש ממש נכון מה שאת אומרת.

    נול, אני באה בקרוב לנשק קצת את הבטן הלבנה של ציווי. ד"ש מעבדה ומוטל השבוזים מהחום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: