תיאטרון המוח

יוסי וקסמן משתעשע ומשתלח בפראות בכל הפרות הקדושות של יחסי אח ואחות, ברומן החדש שלו "השחקנית" (פרוזה עברית, ידיעות ספרים). ואתם שלא תחמיצו. הרשימה פורסמה ב-5.7.07 בגליון 244 של מגזין טיים אאוט.

 

         
הרבה רעש נוצר לרוב סביב רומן-מפתח. הקורא מתחבט שעות מה נכון, מה לא נכון. שואל את עצמו האם ישנה

כאן איזו סגירת חשבונות לתפארת מדורי הרכילות. ומה מהמתואר קשור למציאות, ומה המצאה? ואם הסופר אף מגדיל לעשות ומתעלס ספרותית עם השדיים והכוס והרחם של אחותו, או-לה-לה, איזה מעדן מלכים יש לנו כאן! בקיצור, הרבה דרמה והרבה כאב ראש לכל הצדדים המדוברים – הכותב והמכותבים, ובדרך כלל שירות דוב לרומן עצמו.

והנה בא יוסי וקסמן ומשתית כמעט הצהרתית רומן שלם על יחסיו עם אחותו השחקנית, ענת וקסמן. אין כאן אפילו משחקי מחבואים עם הקורא, אלא הטחה עובדתית של פרטים: אח ואחות ילידי יפו, עוסקים בדיוק באותם המקצועות של האח והאחות "האמיתיים", אותו מילייה, כמעט אותם קורות חיים – הוא הומו מוצהר העוסק בעיצוב, היא אם ואישה ושחקנית השנה. ובלי לפחד מהצעד הכה מכריע שעלול לעלות לו ביוקר (לא אוהבים אצלנו בארץ הקטנה רומני-מפתח, זה בדוק), הוא מתפרץ אל הטקסט בדהרת סוסים שוצפת קוצפת, ובדרך כותש כמה פרות קדושות, כולל, איך לא, את הז'אנר הזה שנקרא "רומן מפתח".

האם "השחקנית" הוא רומן מפתח, או שמא יש כאן משחק מחבואים מחוכם? אני נוטה לכיוון משחק המחבואים הממזרי של המחבר עם הקורא שלו, זה שפוזל כל הזמן מעבר לדפי הרומן העסיסי ומנסה לקלוע ל"אמת" של מדורי הרכילות, על אף שספק אם קיימת ברומן אמת כזו, למרות כל "הפרטים המציאותיים".

כי בעצם לפנינו תיאטרון מוח של אדם אחד; מונולוג מטורף שאינו אלא דיבור צפוף ומהיר, מטורף ומקסים, שבו כל הגיבורים הם בעצם הגיבור עצמו: אם נרקיסיסטית, היסטרית ומזוכיסטית, בת שנעשית העתק מדויק של האם ומגשימה את חלומותיה להפוך לדיווה, ובין שתי הנשים המסרסות האלה בן ביישן, בעל נטיות נשיות, שמטפח יחסי אהבה-שנאה לכוס הנשי הבולעני האוניברסלי, שמייצגות בתוכו אמו ואחותו. ועוד דמות בדיונית יש שם, השתקפות פאטית של האם הגדולה והאחות הענקית: קוקסינל, חבר ילדות של האח והאחות מהשכונה הבולגרית ביפו, שהפך לזונה בתל ברוך.

בתוך "תיאטרון המוח" הזה שולט יוסי וקסמן ביד רמה, כותב מה-בראש-שלו, לא עושה חשבונות לעצמו ולקורא, וראוי לציין שהוא יעיל ואכזרי על הטיפה האחרונה. יחסי האיבה, הקנאה, השנאה והתחרותיות של האח הפחות מצליח עם אחותו הדיווה, שתמיד מרצד בהם טעם מעיק של גילוי עריות, הם ניתוח עצמי פסיכולוגי, ובה בעת סאטירה לגלגנית-משהו על החברה התל אביבית.

מזכיר לכם משהו? לי זה הזכיר. בייחוד את "שידה ושידות" של רחל איתן משנת 1973, שהותקף והונמך בזמנו על ידי הביקורת בשל רמזי הרכילות השזורים בו, על אף שהיה סאטירה מצוינת על ישראל הנהנתנית טרום מלחמת יום כיפור. אני מהמרת שגורל דומה עלול לתקוף גם את ספרו החדש של וקסמן. כפי שאמרתי: בארצנו הקטנה לא אוהבים "תיאטרון בובות" שיהיה דומה יותר מדי לחיים. אבל אל דאגה, מקץ עשרים-שלושים שנה, רואים גם דברים אחרים.   

קשה שלא להישבות בקסם כתיבתו המשוחררת מכל עול, כלל וחוק של וקסמן. קשה שלא להתאהב בעל כורחך ב"ילדים הנוראים" האלה, גיבוריו, פרי מאמי דירסט מרושעת, שלא פוחדים לכנותה "בהמה מטומטמת". קשה להיגמל מהקריאה במונולוג הסדו-מזוכיסטי של שנאה, כאב ואהבה פרוורטית ונכזבת, מפיו של גבר מסורס נפשית ל"אם הגדולה" שהיא אמו ואחותו. כי "השחקנית" כתוב על פי רוב בתנופה נהדרת, ורק לפעמים הוא קצת מכביד, קצת חוזר על עצמו, דברים שניתן היה לקצץ בעריכה קפדנית יותר.  

לראיון שערך השבוע סמי דואניאס עם יוסי וקסמן, "דברים שעשיתי עם אחותי", בטיים אאוט

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אלינור ברגר  On נובמבר 2, 2007 at 5:21 pm

    אני מבינה את הגייז שרוצים להיות נשים ולכן משחקים בלהיות אשה גדולה מהחיים ומוגזמת, אבל כל הענין של דראג הוא כבר מזמן מזמן שיעמום אחד גדול, חלק דלוח מתוך המיינסטרים. כבר עשר שנים ויותר שדראג רואים בערוץ 1 (בנות פסיה) בערב שבת, כל המשפחה, או בקולנוע (פרסיליה) או בסתם מסיבות כאלה ואחרות, ולא נשכח שמישהי שנראית הכי מלכת דראג בעולם (דנה אינטרנשיונל) נסעה ליצג את ישראל בתחרות בינלאומית (האירויזיון)

    אם פעם,מזמן, היה משהו קצת פרובוקטיבי או מעניין בזה, היום זה פשוט שיעמום טוטאלי. משהו נורא מלוקק ולא מצחיק בכלל (בהנחה שאתה לא גיי שאוהב להתחפש לריטה, או משהו כזה)

  • רונית  On אפריל 27, 2008 at 11:28 pm

    נראה לי שאת הומופובית לא קטנה, גברת ברגר. מה את נתפשת לפן אחד ודי צר של הרומן, ובעצם של הביקורת. לכי קראי את הספר קודם, ואחרי זה תשפטי אותו ערכית.

    אני קראתי והתאהבתי בספר של יוסי וקסמן. יעל צודקת מאה אחוז – הוא משעשע ומלא המצאות לשוניות וספרותיות.

  • ארז  On אפריל 27, 2008 at 11:34 pm

    הגעתי אל "השחקנית" דרך הבלוג של יוסי וקסמן בקפה דה מרקר. הוא שם שם קטע מהספר שמשך אותי לקרוא עוד. גם התגובות שם היו היסטריות, פרגנו לו הקוראים וזה חימם את הלב. אחרי שקראתי את השחקנית גם אני הבנתי למה. ספר אדיר לדעתי.

    הנה הלינק לקטע ולתגובות, שווה הצצה
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=243144

%d בלוגרים אהבו את זה: