על נשיות, חריגות ומחלת נפש

יש משהו מושך ומרתיע כאחד בגיבורים רפי שכל ופגועי נפש. לא במקרה הספרות והקולנוע מלאים בהם. לא מעט יוצרים מנסים להיכנס לתוך ראש של רפה שכל, משוגע או מפגר, כדי למצוא שם את הרוח האנושית המשוחררת מכבלים. בסרטים כמו "איש הגשם" ו"להיות שם", דרך ספרות קנונית (לפוקנר באחד מספריו יש גיבור רפה שכל, ואל תשכחו את "קן הקוקייה" קן קיזי), הופכת דמותו של הלא-נורמלי, הלא-נורמטיבי, החריג, לדימוי לנונקונפורמיזם. ביצירות רבות מבטאים רפה-השכל והמשוגע, בחייהם יוצאי הדופן, את הלא-חברתי, הלא-מקובל. פעמים רבות הם מוצגים כאנרכיסטים בבלי דעת; סמל לרוח האנושית הבועטת, שמתעלה על פני הקונפורמיזם החברתי המסוכן – אבי כל חטאי האנושות.

    מי שקורא את בלוגי בקביעות, בוודאי נפגש עם ההכרות האישית שלי עם מוגבלי מוח ונפש. כאחות לאישה

חולת נפש, שדעתה משובשת עליה רוב הזמן, קשה לי מאוד עם הנטייה הגורפת הזו להפוך את המפגר, רפה השכל או המשוגע לסמל בעל ערך מוסף חברתי, לדימוי הירואי, לגיבור חברתי, למשהו שהוא אינו כלל וכלל במציאות הקשה. זה תמיד גורם לי סוג של אנטגוניזם רגשי, כאילו נעשה כאן שימוש ציני במצוקתו של הפרט החולה והמוגבל. אולי זו רגישות יתר שלי בשל קרבתי המשפחתית לנושא.  

   בשל כך התעניינתי מאוד בשתי רפות שכל ונפש ספרותיות שנראו לאחרונה במקומותינו. האחת היא רוזי, ברומן "רוזי קארפ" של מארי נידאיי הצרפתייה, שראה אור ב"בבל" בשנה שעברה. השנייה היא מילנה, מהרומן "הרוח שורקת בעגורנים" של לידיה ז'ורז הפורטוגלית, שראה אור זה עתה ב"הספרייה החדשה".

   בשני המקרים התקשיתי באופן אישי עם התוכן המסוים הזה: לכידת תודעתה של אישה רפת שכל ופגועת נפש. כבר אמרתי שאישית, אולי בגלל רגישותי לנושא, אני מוצאת ביצירות מסוג זה הרבה זיוף, מיסטיפיקציות מיותרות והגזמה, בעיקר בדרך ההירואית בה מתארים היוצרים את הגיבור המוגבל; בכך שהם רותמים אותו בכוח לאמירה הסנטימנטלית שלהם, ובונים אותו כפי שאינו כלל וכלל במציאות. לא אחת אני חשה של סוג ניצול, אולי מכוון ואולי בלתי מודע, בתיאור הבומבסטי של האדם המוגבל בספרות ובקולנוע.

   לפיכך אהבתי מאוד את טיפולה השפוי והפיוטי בו זמנית של נידאיי, סופרת מחוננת לדעתי, בדמותה של רוזי קארפ, אישה בשנות העשרים לחייה, פגועת הורים אנוכיים ומתעללים, שפועלת כמו רובוט. מתוך חייה המוגבלים ובינתה הסתורה היא מגדלת עולל ומתעללת בו כפי שהוריה התעללו בה. רוב הרומן מוגש מתוך תודעתה המחוררת, ומצליח ללכוד את המוגבלות הנפשית המזעזעת שלה, אישה שהגורל התאכזר אליה, שמאמללת בתורה נצר חדש שהביאה לעולם.

    פחות מצליחה בכך אך עדיין מרתקת היא לידיה ז'ורז, בדמותה של מילנה רפת השכל, ברומן "הרוח שורקת

בעגורנים". ז'ורז', כמו נידאיי, מנסה כמיטב יכולתה לחדור לתודעה הפגומה, החסרה, המחוררת כמסננת של אישה מוגבלת. מילנה היא בת 30 אבל נפשית היא בת 5. בבית הקפה היא מסוגלת לזלול חמש גלידות בבת אחת, כמו ילד נטול בקרה. את העולם היא רואה בעיני עולל תמימות, לא מבחינה בין טוב לבין רע, מכונסת בעולמה הפנימי, המורכב בצפייה בטלנובלות, האזנה לשירי פופ ועלעול במגזינים לבנות העשרה. אחרי שסבתה שגידלה אותה נפטרה, היא נשארת לבדה. איש במשפחתה לא סובל אותה. עד שהיא מוצאת גבר אפריקאי עני ומתאהבת בו למגינת ליבם של הדודים העשירים, שיעשו הכול כדי להרוס לה את האושר הקטן שמצאה בחייה המוגבלים.

   רוזי קארפ של נידאיי היא אישה אטומה מרוב סבל. מילנה של ז'ורז' היא ילדה בגוף של אישה. אם מוסיפים אליהן את אולגה, גיבורה נוספת שנראתה לאחרונה אצל סופרת אירופאית מרתקת חדשה יחסית, אלנה פרנטה האיטלקייה ברומן "הנטישה" (הספרייה החדשה), הרי שנבחין כאן בשרשרת של דמויות נשיות פגומות ואבודות. הגיבורה של פרטנה היא אישה נורמלית לכל הדעות, אבל בעקבות נטישת בן זוגה היא מאבדת את הצפון ונשברת לרסיסים. הטירוף נוזל מכל נקבובית בעורה, ונחשי הקנאה מאיימים לחנוק את אקס בעלה, וחלילה לחסל ממש את ילדיה.  

   מעניין, שעל פי רוב מתואר בספרות ובקולנוע הגבר רפה השכל או המשוגע כדמות הירואית-אנרכיסטית, הגם אם בבלי דעת. די אם ניזכר באידיוט של יז'י קושינסקי בסאטירה החברתית "להיות שם", על אודות גנן דביל שצופה בכפייתיות בכל תוכנית טלוויזיה אפשרית, וחוזר על דברי המרואיינים כמו תוכי, בשל כך הוא נחשב לגאון והופך לנשיא ארצות הברית – אמירה סאטירית שמשתמשת שוב באומללות האנושית בסוג של ציניות מתבקשת.

 

   אפילו ב"איש הגשם" הופך המפגר לנגד עינינו לגיבור נעלה, בהיותו גאון יוצא דופן. ביחד איתו אנו עוברים קתרזיס מעודד: הנה, אפילו היצור הכי עלוב ומסכן בתבל מסוגל להישגים ולכבוד אנושי. הוא הדבר ב"ויל הנטינג" – שוב משתחזרת לה בדרמה הקולנועית הסנטימנטלית הזו ,דמותו של המאותגר-לימודית כגאון בעל הישגים יוצאי דופן, על אף שאין לכך הרבה קשר לחייהם של אנשים כאלה במציאות. ושוב, שימו לב שהגיבור החריג שמתגלה כאיזה גאון, או מגיע להישגים בולטים, הוא תמיד גבר. אף פעם לא אישה. לאישה החריגה עדיין מייחסים חולי, אובדן, ייאוש, טירוף, צלילה בתהום הנשייה.

    אולי תתפלאו, אבל אינני רואה בכך נטייה אנטי פמיניסטית מצד סופרות אלה, או ניסיון אנכרוניסטי להחזיק את הגיבורה הנשית בתחומי הטירוף, המוגבלות והשיגעון, אלא דווקא אומץ רב. דווקא בכך שסופרות אלה אינן מנסות ליפות את גיבורותיהן החריגות ולעשותן מה שאינן – סמל אנטי ממסדי, אנרכיסטיות בגרוש, כפי שעושים היוצרים הגברים – הן יוצרות אמירה חריפה מאוד על החברה המערבית המודרנית ועל מקומה של האישה בחברה.

   אני סבורה שיש המון אומץ להציג גיבורה פשוטה וכל כך חסומה רגשית, שרבות כמוה יש במציאות, בכל רחוב

ומספרה שכונתית, כפי שעושה נידאיי ב"רוזי קארפ". כשלידיה ז'ורז' לא עוטפת את מילנה המסכנה שלה בשום הרואיות, אלא מניחה לה להתנהל ברומן כמו שהיא, לא גיבורה ולא בטיח, אלא מפגרת ילדותית ומסכנה שמשפחתה מקיאה אותה על שום חריגותה – יש באקט זה, הריאליסטי עד אכזריות, קבלת המציאות כפי שהיא. וכשפרנטה אינה חוששת להתעמת עם השדים המכוערים שמגיחים מנפש גיבורתה, גם היא נלחמת חזיתית עם המציאות המובילה נשים להיכן שהן נמצאות.  

    יש לנו כאן תיאור של נשיות חסומה ומוגבלת, שיכולה להתפרש כקריאה פמיניסטית על דיכוי נשים שעדיין נמשך ונמשך בעולם, גם במערב המתהדר ב"פוסט פמיניזם". בקריאה ספרותית, יש כאן אומץ ועוצמה בלתי רגילה להתמודד חזיתית עם החריגות והחולי הנפשי, מבלי לייפות אותו ולשזור לתוכו דימויים סנטימנטליים וסנסציוניים מיותרים, כפי שעושים יוצרים גברים לגיבורים החריגים שלהם.

    לא מזמן כתבתי על כתיבה של סופרות – האם יש דבר כזה בכלל, קול נשי. זה שנים אני בודקת את ההבדלים בין הקול הנשי המספר לקול הגברי המספר, והגעתי למסקנה אישית מאוד שיש הבדל, לפחות בעבורי. כיום, אני סבורה שהקול הספרותי הנשי הוא הרבה יותר מרתק ומאתגר מהקול הגברי. אני מוצאת שסופרות אינן פוחדות להיכנס ראש במעבה הסודי של הקיום הנשי, המאוים עדיין, השביר עדיין, האניגמטי עדיין, המלא שאלות לא סגורות. הסופרות המרתקות האלה שכתבתי עליהן כאן, מצרפות את שלהן לחגיגה ספרותית דשנה, שלפחות אותי מאוד מאוד מרתקת.   

  

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלישבע  On יוני 29, 2007 at 3:53 pm

    רשימה יפה, כתובה מצוין, מעוררת סקרנות, עכשיו אלך לקרוא את שלוש הספרים שהמלצת עליהם.
    שילבת היטב את האישי, הציבורי והספרותי.

    גם אני מסתייגת לאורך השנים מה"ניצול" שאת מדברת עליו, של חולי הנפש בספרות ובקולנוע. זה עושה לי הרגשה לא נוחה.

  • רינת  On יוני 29, 2007 at 4:11 pm

    הוא משובח.

    אהבתי את הבחנותיך יעל.

  • שלום  On יוני 29, 2007 at 5:15 pm

    לי הוא לא נראה רפה שכל, אולי יש לו קצת בעיות נפשיות והוא לא רוצה לממש את הפוטנציאל שלו, אבל אני אשמח אם תספרי מה הביא אותך להגיד שהוא רפה שכל?

  • ...  On יוני 29, 2007 at 6:00 pm

    הייתי רוצה להצטרף לשאלה של שלום…
    תודה.

  • יעל ישראל  On יוני 29, 2007 at 6:10 pm

    אולי בעצם ויל שייך לפגועי הנפש ולא השכל. אני זוכרת שהוא היה מאוד בעייתי, הרבה בעיות התנהגותיות, בעיות למידה לפי מיטב זכרוני.סםק גאון, ספק מטורלל. מישהו זוכר ממש מה היה לויל הנטינג?

    בואו נחליט שהוא לא היה רפה שכל, אבל אני חושבת שכן היו לו הפרעות למידה. בקיצור, דמות גבולית כזו.

    ומי שראה לאחרונה וממש זוכר, מוזמן לתאר בדיוק מה הבעיה של הנטינג

  • מירי פליישר  On יוני 29, 2007 at 10:51 pm

    תודה יעל ניתוח מעניין
    גם באמנויות הפלסטיות אני מרגישה וחושבת שיש הבדל בין אמנות שאשה עושה לאמנות שגבר עושה
    כמובן שיש לזכור שהסופרות גם בוחרות גיבורות נשים אם כך גם באמנות הפלסטית-בנושאים שהנשים קרובות אליהם יש טיפול אמיץ וחושפני. לא עוד הסתרה מיופייפת

  • דפנה  On יוני 30, 2007 at 2:45 am

    רשימה חכמה ומרתקת.

  • רק אני  On יוני 30, 2007 at 8:50 am

    מה שאני זוכרת, הוא לא היה לא זה ולא זה. הוא עבד כשרת ב-MIT כשבעצם היה יותר חכם מכל התלמידים והעובדים שם כאחד, ו"חוסר המוטיבציה" הזה שנבע מתסביכים למיניהם הוא אחת מנקודות העניין בסרט (בהמשך מגלים מה עבר עליו במשפחות האומנות בהן הוא חי). הוא מסתובב עם חבורה של חברים די סתומים ומסתבך בצרות מצרות שונות, אבל הכל די בתחום השריטות ולא בתחום הממש "מחלתי".
    בקיצור, דווקא הסרט הזה הוא לא ממש דוגמה טובה.
    רשימה מעניינת מאוד, תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: