איפה הזכות למות בשלום?

בתקופה האחרונה אימי כבר הביעה את רצונה למות. כאבה היה רב מכפי שתכיל אותו. אבל זה כחודש וחצי מאז האירוע המוחי הקשה האחרון, שהיא כבר אינה יכולה להביע את דעתה. דעתה סתורה עליה וגם קשה לה לדבר. מי יגאל אותה עכשיו מייסוריה?

   הרופאים בשלהם. ממשיכים להחיות, להזרים חמצן ועירויים ותרופות שיחזיקו אותה בחיים. בלעדיהם כבר הייתה בין המתים.

    מה האופציה? לקחת אותה הביתה, להוריד אותה מהכדורים ולהמתין למותה בדרך לא מכובדת: עם כאבים וסבל. חבל שאין כאן בהישג יד איזה ד"ר קבורקיאן שיעזור לה ויגאל אותה מייסוריה בכבוד וללא סבל. הרדמת בזק.

    ולא, היא לא עשתה צוואת "לילך". אבל גם לו הייתה לה אחת כזו, זה לא היה עוזר. אמי ממילא לא הגיעה לשלב של החייאה במכונה, כך שצוואה כזו ממילא לא יכלה לעזור לה ולגאול אותה מייסוריה.

   אנחנו, כולנו, החברה שלנו כולה, כלואים בתוך מעגל קסמים שאין לו ראשית ולא אחרית. כלאנו את עצמנו במו ידינו בטכנולוגיה רפואית שאמורה לעזור לנו. אך תחת זאת היא שולטת בנו, גם כאשר אנו מעדיפים למות כי כואב לנו ורע לנו.

   ולא רק הרפואה היא "האיש הרע" כאן. מדובר על תפיסה חברתית כוללנית שמאדירה רק את אריכות החיים, במקום את איכות החיים. וכשאני מדברת על איכות חיים, איני רומזת לרגע לכסף, עושר, חומרנות או משאבים. אלא לבריאות יחסית ולאיכות חיים סבירה. כאשר אין אותם יותר, נעלם גם טעם החיים.

   נראה לי שרבים מן הקשישים החולים וחלק מן החולים הסופניים, כבר רוצים למות. אבל לא מאפשרים להם את זה. חברה שלמה לא מאפשרת להם. ממסד הרפואה לא מאפשר להם. קרובי משפחה לא מאפשרים להם.

   אני עצמי ראיתי במו עיני איך אחי ואמי נלחמים על שארית חייו הרצוצה של אבי הקשיש, שגסס בייסורי תופת מסרטן סופני. כבר כתבתי על כך בעבר, אבל החוויה שהתרחשה לפני 14 שנה כל כך זיעזעה אותי, שאני מעלה אותה שוב על הכתב.

    זיעזע אותי שקרובי משפחתי לא מוכנים להניח לאדם חולה וסובל ללכת לדרכו, כאילו עוד דקה ישוב לקפץ על רגליו והכול יחזור למקומו בשלום. אחותי ואני, שאבינו היה האיש הכי יקר ואהוב בחיינו, רצינו שאמי ואחי יניחו לו ללכת בשלום לעולמו. אבל לא כך קרה. כשחלק מבני המשפחה נאחזים בכוח באדם יקר, רק כי הם חושבים על עצמם ועל כאבם ולא עליו, זה מה שקורה.

   ברשימה הקודמת שכתבתי על המתת חסד, שאל מישהו בתמימות מחרידה האם אבי הביע את רצונו למות. האם אפשר לצפות מאדם חולה, הסובל ייסורי תופת, שגם תודעתו משתבשת עליו כתוצאה מכאבים וממשככי כאבים, להביע דעה? האם אפשר לדרוש משכיב מרע, שבני משפחה שלא יכולים להרפות ממנו השתלטו על חייו, להביע דעה? ואם יביע, יש מישהו ששומע?

   לפני כמה שנים הזדעזעתי עד בלי די לשמוע ידוענית ידועה מאוד, שאמרה כי הייתה מוכנה שהוריה הקשישים והחולים יישארו בחיים בכל צורה, אפילו מחוברים למכונת החייאה, כצמחים, העיקר שלא ימותו. ומה יעזרו לך הורים צמחים? רציתי לשאול אותה. ומה לגבי הורייך הצמחים? האם נראה לך שלו הרגישו משהו, הם היו נהנים לחיות ככה? ואם לא הרגישו כלום, אז בשביל מה להשאירם בחיים? אנשים צעירים בקומה עוד יכולים להתעורר יום אחד. לגבי קשיש הסבירות כה נמוכה, אז בשביל מה? ואם יתעורר אחרי כמה חודשים או שנים בשביל לחיות כמה ימים, זה שווה? מה מחיר החיים? מה מחיר הסבל?

    כחברה, עברנו כבר מזמן את גבול הרחמים והאנושיות. לעתים נראה לי שאנחנו סדום ועמורה. הגיהינום כבר כאן. אין יחס לאיכות חיי האדם, אלא רק למה שאתה יכול להשיג ממנו.

   ולשם כך מנצלים טכנולוגיות רפואיות עד בלי די, בלי גבולות. אנשים משאירים קרובי משפחה גוססים בחיים רק מפני שלהם קשה להיפרד מהם; נשים שכבר מזמן-מזמן עברו את גיל המעבר מביאות ילדים כי מתחשק להן ככה, כשקצה רגלן אולי בקבר; חולים סופניים מושארים בחיים בכוח, מחוברים לכל מיני מכונות מבעיתות.

   אין גבול. אין גבול למה שעושה האדם כשהוא מנצל טכנולוגיות חדשות על חשבון אנשים אחרים. איפה הזכות למות בשלום? 

     
 
  

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיל הלר  On יוני 24, 2007 at 6:22 pm

    יעל, קודם כל מדהים שאת שומרת על חשיבה הגיונית במצב כל כך לא הגיוני. זה נשמע כאב בלתי נסבל. נושא המתות החסד הוא מאוד בעייתי וצריך למתוח קו ברור וגבולות להפעלתו. ההגבלות שקימות כרגע מגוחכות ואכזריות הן כלפי החולה והן כלפי משפחתו. או במילותיו של וונגוט- "יברך אותך אלוהים, דר' קבורקיאן"

  • CrazyVet  On יוני 24, 2007 at 7:51 pm

    לא שזה עוזר ממש, אבל יש ארגון שוויצרי שעוזר לאנשים שמעוניינים בהמתת חסד (התפרסמה פעם כתבה בהארץ, נדמה לי). הם בודקים שהאדם באמת חולה סופני וכל הפרוצדרות המשתמעות מכך, ומספקים שירותי "המתה" על ידי רופא.
    http://www.dignitas.ch/

  • nana  On יוני 24, 2007 at 10:17 pm

    משתתפת בכאבך ותסכולך
    ואני חושבת שכאן המקום להזכיר את הגמרא על רב אם אני לא טועה שהיה שכיב מרע ותלמידיו התפללו עליו שישאר בחיים וכךהיה עד שהמשרתת התנגדה לכך וגרמה שימות והגמרא נשארת בזה שצריך לאפשר לסובל למות ללא התערבות של הערכת חיים
    בסוף יהיה בסדר

  • יפתח סטריק  On יוני 25, 2007 at 1:05 am

    שלום יעל, הסיפור של אימך ולמעשה הסיפור שלך העציב אותי מאוד. מה כבר נותר לומר מול הדבר הגדול הזה שקוראים לו "מות"? בעולם בו החיים . שווים מעט מאוד גם המות מוערך בהתאם. אם החיים הללו היו מציעים לנו יותר היחס למוות היה גם יותר מכבד. ומיותר שאומר כי יש לנו צכות, ורק לנו ולא לשום כוח מטפיזי, אלוהי, אנושי, או אחר לכפות אלינו חיים. ואני יודע שישנם חיים שלא ראוי לחיות אותם – לפחות בעיניו של מי שלא רוצה לחיות אותם וזו זכותו לוותר אליהם ולא לחיות אותם. אבל אני מבין שאימך לא מסכימה עם דעה זו, וזוהי אולי הטרגדיה האישית שלך אבל בסופו של דבר הזכות של אימך ולא של שום אדם אחר וגם לא של אלוהים זה או אחר. אני מאחל לך מקרב לב מעט יסורים, מעט סבל והרבה כוח לעבור את הזמן הקשה הזה ולהתחיל או להמשיך לחיות ולהיות מאושרים הכי הכי שאת יכולה – זה רק בידך – החיים האלו הם שלך!!!!

    רק טוב. יפתח

    נ.ב. כותרת התגובה היא פרפראזה על כותרת הבולג שלי

  • נועם  On יוני 26, 2007 at 3:03 pm

    את עוסקת באחד הטבואים הגדולים בחברה, ועוד בחברה הדתית שלנו. קשה להאמין שתאושר כאן בעתיד המתת חסד מכל סוג שהיא. אבל דבריך כדורבנות, יעל. שאי ברכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: