למה לא כדאי לכם לעשות סמים

הרשימה נכתבה בתגובה למגיב ליוני ,הסבור שאני חושבת שסמים זה קול, מה שלא כך בכלל. ההפך.

 

עם הסמים הפסקתי סופית בגיל 30. אין לי געגועים לתקופה הזו, למרות שהייתה הזויה ומוטרפת למדי. כמובן שעם הנוסטלגיה לנעורים, מציצים לפעמים גם זיכרונות הקשורים בימי הסמים – כמעט לכל אחד שאני מכירה יש כאלו – שעיקרם התרפקות על ימי הזוהר שלנו כ"צעירים עם עתיד מזהיר".

   הלכה הצעירות, הלך הזוהר, נשארו הזיכרונות. אבל דווקא אל הסמים אין לי געגועים גדולים במיוחד, בעיקר כי הם הזיקו לי. תמיד אנחנו שומעים שגראס זה לא נורא, לא הורג, אפשר לחיות איתו שנים. אז נניח שאפשר, אבל מה לגבי איכות החיים?

   היום בו החלטתי להפסיק עם הגראס היה היום בו הבנתי שהזיכרון שלי הופך להיות כשל ישיש סנילי, ואני בקושי סוגרת 30. יום אחד הרכבתי או הסרתי את עדשות המגע, לא ממש זוכרת, ומרוב שכחה לא שמתי לב ושטפתי אותם לתוך הכיור. עדשות מגע יקרות, מיוחדות, חדשות, הלכו לתוך צינור הביוב ברגע אחד של שכחה.

   והיו עוד אירועים ואפיזודות בהן נוכחתי בזיכרוני ההולך ונשחק, שלא עלו לי ביוקר כמו פרשת עדשות המגע הפרמננטיות מצרפת, אבל הבהירו לי שאם לא אפסיק, בקרוב אני אהיה כמו כמה חברים מבוגרים שלי, שניפסו בלי הפסקה יום ולילה.

   את החברים האלה הייתי רואה יושבים מסטולים שעות, לא מבינים כלום, לא זוכרים כלום, בקושי יודעים מי הם. פעם פגשתי אחד מהם ברחוב, שלושה חודשים אחרי שלא נפגשנו, והוא לא זיהה אותי, בחיי – והיינו חברים קרובים.

   כך ראיתי יום יום כיצד הגראס והנאפס נוגס בזיכרונם של חבריי. ואני הרי החלטתי שאני רוצה להיות סופרת, ובשביל לכתוב צריך לזכור, אי אפשר לשכוח כמו זקן. אז נשבעתי לא לגעת שוב בגראס. עם הגראס, הפסקתי גם עם יתר הסמים, שגם להם היו תופעות לוואי, וגם איתם חבל לחיות. פשוט חבל. חבל על החיים. ויותר מכך, חבל על איכות החיים שנפגמת.

    אופיום גם הוא נתן לי כמה שעות נעימות, רגועות של סוטל מנומנם. אבל אחר כך היו לי כאבי ראש קשים, שחבל על הזמן. איתו סגרתי עניין מהר מאוד.

    בפעם הראשונה שהסנפתי קוקאין, קיבלתי התקף פארנויה. לא ראו עלי שום דבר, הכול היה בראש שלי. מחשבות בעלות אופי פארנואידי – שרוצים לפגוע בי, לרמות אותי, לעשות לי ככה וככה. התחושה הייתה של צלילות עזה מאוד, כאילו לראשונה אני מבינה את החיים ואת העולם ואת עצמי, ומה העולם הזה רוצה לעולל לי. כמו מין אפיפניה מטורפת.

   מובן שהתופעות האלה היו בסך הכול תופעות של התקף פארנויה. למזלי היה מדובר בהתקף קל יחסית, אז אחרי 12 שעות הכול עבר.

    הפעמים הבאות שלי עם הקוקאין היו טובות, אז החלטתי להמשיך. אבל אז, מדי פעם הופיע שוב התקף פארנויה שהחמיר מפעם לפעם. כשהבנתי את זה, הפסקתי. למזלי עדיין לא הייתי עמוק בסם, אז לא התקשיתי להפסיק, כמו כמה חברים ומכרים שלא הצליחו להיגמל.

 

   היום אני מודה לאלוהים, ובעיקר לבן זוגי ז"ל, שממש נלחם איתי שלא אקח אסיד ופטריות. אני מודה לו, כי עם תודעה שברירית כמו שלי, מי יודע מה היה קורה לי. פגשתי את אלה שהתחרפנו לגמרי מזה וירדו מהפסים.

     מי שחושב שאין מחיר לסמים באמת משלה את עצמו. ביום בו החלטתי שאני לא מעונינת יותר לשים חיץ בני לבין המציאות, שלא בא לי להמשיך ולערפל את תודעתי כי אני דווקא כן רוצה להיות מחוברת אליה כמה שיותר – והפסקתי עם הסמים, היה יום מאוד מאושר מבחינתי. החלטתי להפסיק, והפסקתי.

   לצערי, רבים מחבריי לא הצליחו ועדיין מתנדנדים. חבל. חבל על הזיכרון שהושחת. חבל על תופעות הלוואי הקשות. ובעצם, חבל לא לחוות את החיים במצב של ערנות. בגדול, זה הרבה יותר כיף ככה. 
    
    
   לעוד רשימה על סמים  

  

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוקו  On יוני 2, 2007 at 5:27 am

    אז כשאת לא על סמים את חושבת שהעולם מגעיל, שהחיים רעים ושרוב ההורים לא ראויים לגדל ילדים.
    נראה לי אקח עוד שכטה.

  • בועז כהן  On יוני 2, 2007 at 7:44 am

    אבל יש שלב שבו צריך לקחת.

  • אדמונית  On יוני 2, 2007 at 9:13 am

    בחיי, דבר כזה בחיים שלי לא ראיתי. נרקומנית לשעבר, ממשפחה עם היסטוריה של מחלות נפש והתעללויות מיניות, מסבירה לנו כל הזמן למה לא צריך לעשות ילדים ולמה צריך להסתפק בחתולים. אולי במקום להגיד לאחרים מה לעשות תתחילי לרפא קודם כל את הדפיקויות שלך?

  • יוסי  On יוני 2, 2007 at 10:05 am

    שברירית או לא – את בחורה אמיצה!

  • הרגשה אמיתית  On יוני 2, 2007 at 10:23 am

    נוגדי דכאון ביום, כפי שהעדת על עצמך הם לא מצב ערנות גדול. הם חיים תחת שמיכה, נחוצה והכרחית ככל שתהיה.
    הפוסט הזה הוא שטחי ורדוד עם כל הכאילו חשיפה שיש בו. רשימת מכולת של תיכוניסטית. אין בו שום תובנה או משהו מעמיק על נסיון סמים שטחי ותל אביבי כשלךאו כשל עשרות אלפים אחרים. ביג דיל גראס וקצת קוק כמה הייתי קולית כמה אני חכמה. אין בו כלום. רשימת מכולת קטנה.

  • המלוכסנת הרחוקה  On יוני 2, 2007 at 10:27 am

    מי זה יוני
    ומי ומה היה עם בן זוגך ז"ל.

    באותה הזדמנות רוצה לציין שמסקרן ומעניין אותי לקרוא פה, ושבניגוד לבלוגים אחרים בם אני לא מצליחה לשרוד עד סוף הפוסטים לעיתים קרובות – כאן אין לי משום מה הפרעות קשב ורכוז.
    שבת שלום

  • נופלת מגרייס  On יוני 2, 2007 at 11:26 am

    אני חושבת שהחלוקה של בעד ונגד בכל מה שקשור לסמים היא שגויה.
    עדיף להשאיר את החלוקה הזו לפוליטיקה.
    הסם הוא הרבה דברים. פוליטי הוא לא.
    (הסם עצמו, לא ההפצה שלו. אוקיי)

    לא מזמן, אבל דווקא כן מזמן, קראו לי פה דמגוגית. כי העזתי לומר שאין כזה דבר סמים קלים.
    אני עדיין יודעת שאין כזה דבר סמים קלים.

    היות וסם הוא חומר שבא ב"מגע" עם המח (שבתוכו או לצדו שוכנת נפשו של האדם) – הוא אינו יכול להיות מוגדר הרמטית.
    יש לו מרכיבים, יש לו השפעות כלליות על התנהגות או תחושות. אבל רק ברגע החיבור בין החומר למח אפשר לדעת מה באמת הסם הספציפי שלקח עושה לאדם הספציפי שלקח.

    אני אישית ראיתי אנשים שמתפקדים על גראס יותר טוב משאני אי פעם אתפקד צלולה.

    וראיתי אנשים שהופכים, כמעט פיזית, לגרגר מחשבתי, בדיוק בגלל אותו סם.

    אז להאשים את החומר לבדו, זו פרשנות שגויה של החומר.

    ו"חבל" מרגיש מי שחבל לו.
    אבל לא לכולם חבל על החיים שלהם.
    וזה בסדר.

    אני חושבת (וזו רק דעתי האישית) שאם היית כותבת על החוויות שלך בלי הנימה המאשימה זה היה מספיק כדי להעביר את החוויה.

    כי גם לקחת וגם להאשים זה באמת קצת צבוע.
    בדיוק בנקודת החיבור בינך לבין החומר החיצוני יושבת עוד אנרגיה של חוויה. חוויה שלא היית חווה לולא החומר. זה דווקא דבר יפה. גם אם החוויה היתה רעה.

    אני אישית הייתי ממשיכה הרבה אחרי הקוק. אבל הרגשתי, ואולי כבר ידעתי, שאני קרובה לגבול המוחי שבין שפיות לטירוף.

    אני "נקייה" כבר כמה שבועות.
    זה בכלל, בכלל לא טוב יותר מהתקופה בה השתמשתי.
    אבל יש לי סבלנות.
    ואם זה לא יספק אותי, אולי אחזור.

    חבל על תחושת החבל שלך.

    (אגב, שלוש האותיות האחרונות בקוד ההפעלה פה הן: buf)

  • מרים  On יוני 2, 2007 at 1:41 pm

    צריך הרבה אומץ כדי להיחשף ככה.

    מה שאת כותבת חשוב מאוד בעיני בתור עדות אישית, שאותה ואת שכמותה צריך לקחת בחשבון כל מי ששוקל שימוש בסמים.

    לא ברור למה מגיבים מסוימים חושבים שאת מטיפה כאן, או אומרת למישהו איך לחיות. סיפרת על החוייה שלך, ועל המחיר שאת שילמת, ואת המסקנות האופרטיביות שיעשה כל אחד לעצמו. (להשתלחויות היותר דוחות ולמניעים האפשריים שלהן לא ניכנס כאן).

    גם אני ראיתי אנשים שמתחרפנים לחלוטין, ולא רק באופן זמני, משימוש בסמים המוגדרים קלים. שמעתי גם שזה תלוי בנטיות מולדות וגורמים נוספים, ושאין באמת דרך לדעת מה תהיה ההשפעה עליך עד שלא מנסים. סוג של רולטה רוסית. יש לך סיכוי של כמה אחוזים בודדים לפתח מחלות נפש קשות (וכמובן סיכוי מצוין לחטוף הרבה דברים קצת יותר קלים או זמניים).

    הרשימה שלך חשובה גם על רקע תעמולה די עקבית (ע"ע חלק מהתגובות), שהמסר שלה הוא שסמים זה אחלה, ממש לא מסוכן, אפשר לנהל את השימוש בהם בצורה נבונה ומתוך שליטה מלאה, בלי שהחיים ייפגעו, ומי שאומר אחרת הוא צדקן טיפש שאין לו מושג על מה הוא מדבר. אז אם תרמת במשהו לאיזון – כבר הישג.

  • אני  On יוני 2, 2007 at 2:12 pm

    מוזר שזו רק אני. הוידוי לא נשמע לי אותנטי במיוחד. נשמע כמו איזה פרק בסדרה שכתבו מבוגרים שבכל חייהם אולי לקחו שאכטה וחצי, ומיועד לבני נוער כדי לשכנע אותם למה לא לעשות סמים, או טקסט נדוש שפוברק ע"י "אל-סם".

    ואני כן מסכימה עם המסר הכללי, שסמים גובים מחיר כבד מהמשתמש וכו'. הרעיון הכללי נכון, אבל משהו בדרך הכתיבה לא עובר אותנטי. לדעתי הכותבת עשתה אולי 10 אחוז מהסמים שהיא מספרת עליהם, ובתדירות הרבה יותר נמוכה.

    זאת הסיבה, "הרגשה אמיתית", לתחושת הרדידות שאת מקבלת. זה פשוט לא אמיתי, לכן זה לא יכול להיות עמוק. תובנות ייחודיות ואמיתיות יכולות להיות רק למי שחווה את הדברים באמת, או שבאמת ראה את חבריו הטובים חווים אותם.

  • עמי  On יוני 2, 2007 at 2:15 pm

    לשמחתי או לצערי אני לא ממש בקטע של סמים, אבל אני חייב להגיד משהו ל"אדמונית".

    התגובה שלך נראית לי לא במקומה. דברים שבאים מ"נרקומנית לשעבר, ממשפחה עם היסטוריה של מחלות נפש והתעללויות מיניות…" כפי שאת אומרת, דווקא נשמעים נוקבים ומאלפים יותר. לא יודע אם הם צודקים תמיד אבל הם כן נשמעים כנים ואמיצים.
    לא מכיר את יעל אישית אבל בהחלט נראה לי שהיא מתמודדת באומץ עצום עם העבר שלה, ומה שאת מכנה "הדפיקויות" שלה.

    אני גם אוהב את מה שהיא עושה בבלוג. זה הבית שלה והיא מניחה בו הכל לרווחה. בכלל יפה שהיא מזמינה אותנו לבקר למרות שלאף אחד מאיתנו אין חובה לבקר..או להישאר.

  • קשוב מהצד  On יוני 2, 2007 at 3:54 pm

    שהיא פתוחה ומשתפת אחרים בחוויות האישיות שלה
    והיא יודעת לעשות זאת במתינות ובצורה מכובדת
    ואנושית.
    השאלה היא האם יעל לא חושפת את עצמה יותר מדיי
    ולא פוגעת בעצמה דרך אובר פתיחות היתר הזאת
    מעצם העובדה שהיא מאוד נחשפת.
    סוג החשיפה שבוחרת יעל הוא סוג של חשיפה מאוד אינטימי, שלא מקובל לראות אותו ברשימות.
    כל אחד עושה מה שמתאים לו, השאלה היא האם
    ואני שואל מתוך דאגה כנה, האם זה לא פוגע ביעל, כי יעל היא בת אדם חשובה ויקרה .

  • פריסילה  On יוני 2, 2007 at 5:20 pm

    התלונה שכאילו זה נשמע שטוח ולא אותנטי – הכותבת לא חייבת לשתף אתכם בפרטים הכי קטנים או לחשוף כל סיפור וכל דוגמא מעברה. היא לא חייבת, כדי להוכיח לכם, להביא תיאורים גרפיים של מה שבדיוק קרה. זה מגעיל התפיסה הזאת, שכדי "להרוויח" את האמינות שלה בעיניכם (ובינינו מי אתם בדיוק?) היא צריכה לעשות סטריפטיז נפשי וביוגרפי מלא ומפורט.

    אתם לא מאמינים לה? זבשכ"ם.

  • ג'וב  On יוני 2, 2007 at 5:48 pm

    אני מסכים עם נופלת מגרייס בנקודה שהשפעת סמים היא עניין אישי והכללה עושה עוול גם לסמים וגם לאלו שלוקחים אותם. יש אנשים שסמים מחוללים בנפשם פלאים, וכן, יש אנשים שסמים דופקים להם את הצורה.
    בכלל עלינו לזכור שגם קפה, תה, סיגריות, שוקולד ועוד הרבה דברים הם סמים. אם רוצים להרחיב את ההגדרה אפשר גם להגיד את זה על טלויזיה, ג'וגינג, יוגה ועוד ועוד, וזה עוד לפני שדיברנו על התמכרויות לפרקטיקות דתיות שונות ומשונות. דת היא בעיני סם מסוכן יותר מכל ג'יונט או שורת קוקאין. לא סתם טימותי לירי קרא לאל.אס.די "הדת החדשה".
    סמים מרחבי תודה היה בשימוש האנושות מאז ומעולם. רבות מהיצירות הספרותיות שמשמשות כאבני יסוד בתרבות האנושית נכתבו תחת השפעת סמים פסיכואקטיביים ומהפכות פולטיות הוצתו בעזרתם (הו, דור הביט ושנות השישים המופלאות).
    כדאי לך לקרוא את הערך על סמים בויקיפדיה ולהסתכל על דיאגרמת הפרח הצבעונית שמחלקת את כל סוגי הסמים לפי אפיוניהם: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%9D
    לא יודע איך להגיד את זה, אבל אותי הדיאגרמה הזו מחרמנת.

  • אני  On יוני 2, 2007 at 5:53 pm

    זה לא הלשון הכללית שעושה את התיאור לבלתי-אמין. זה איזו כתיבה מאוד קלישאתית, ביטויים שכאילו יצאו מתוך כתבה חינוכית שנקראה מאה פעם. סתם דוגמא קטנה, "הגראס והנאפס נוגס בזיכרון של חבריי"… מי בכלל אומר "נאפס" בימינו, ולמה "גראס ונאפס" בזמן שזה בתכלס אותו הדבר? (זה כמו לומר "הקולה והקוקה-קולה הורסות את השיניים של חבריי" או משהו כזה).

    ובינינו מי את בדיוק שתסתמי לנו את הפיות מלהביע ספק במה שאנחנו קוראים? ודאי שיעל לא חייבת להוכיח לנו כלום. וגם אנחנו, הקוראים, לא חייבים להאמין לכל מילה שהיא כותבת. ככה זה, אף אחד לא חייב חשיפה ואף אחד לא חייב אמון. ואם כל מה שהיא כתבה הוא אמת מדויקת צרופה ולא מוגזמת, אז יש משהו בכתיבה שלה שמשדר חוסר אמינות, וכדאי גם שתדע את זה.

  • בועז כהן  On יוני 2, 2007 at 6:13 pm

    היתה לי טעות קטנה בניסוח למעלה, ואותה אני רוצה לתקן.

    זה לא נכון שיש גיל שבו "צריך" לקחת סמים. לא צריך. רק אם רוצים, אפשר לנסות.

    אני לא בעד סמים ולא נגד סמים. אני לא מטיף לצריכתם ולא מתנגד לשימוש בהם. אני חושב שאלכוהול, שהוא חוקי לחלוטין, הוא חומר אקטיבי לא פחות ממריחואנה.

  • יעל ישראל  On יוני 2, 2007 at 6:26 pm

    איני יודעת בת כמה את, אבל כנראה שצעירה, כי הנה, לא ידעתי שכבר לא אומרים נאפס. מזה תביני, יקירתי, שאני כבר זקנה, הו כמה זקנה.
    לו היית הולכת לעמוד הפרטים האישיים עלי, ורואה את גילי האמיתי, בטח כבר לא תיכנסי לכאן יותר, כי תביני איזו קשישה אני. ואני חוששת שלקחתי מספיק סמים (בזמני אמרו לקחת סמים ולא לעשות סמים, בועז בטח זוכר, הוא מהתקופה שלי – כדי לספר על ההתנסות כאן).

    בקיצור, עם הסמיפ הפסקתי לפני 17 שנה, ואני באמת כבר לא זוכרת המון מזה. הזיכרון שלי נחלש בשנים האחרונות בגלל הסניליות כנראה, הגיל הארור.

    בכל אופן, זה היה מזמן, בשנות השמונים, ולא משהו שקרה לאחרונה, אז הכול זכור לי מתוך איזה מסך של ערפל.

    דבר שני, באמת יכולתי לתת תיאורים יותר חזקים, בעיקר בעניין הפארנויות מקוקאין, אבל בבלוג שלי, עם כל כמה שיש חשיפה, מתיאורים גרפיים משי אני נמנעת, כי אני סבורה שיש בהם סוג של פורנוגרפיה.

    יכולתי לתת אותן, גם בכתבות על מחלת הנפש של אחותי, גם בהתעללויות המיניות ועוד, אבל זה כבר גובל בפורנוגרפיה. וברוך השם כאן זה לא ויי נט או ידיעות, אני לא חייבת לעשות קופת רייטניג.

    אם באופו אישי את או מישהי כאן רוצה לדעת יותר על הפרטים, אני מוכנה לספר, אבל רק במייל אישי, לא כך בפרסיה. לךא נראה לי גם שיתר האנשיפ ירצו לקרוא תיאור מפורט של התקף פארנויה כתוצאה מקוקאין. יש בחשיפה יותר מדי גרפית משהו מאוד קשה.

  • יעל ישראל  On יוני 2, 2007 at 6:32 pm

    יוני הוא המגיב מהפוסט הקודם שהאשים אותי שאני סבורה שגראס זה קול, ומאחר ואיני סבורה כך בכלל (אולי סברתי בצעירותי), ומאחר וייתכן שיש שיראו בזה כעידוד שלי לשימוש בסמים, החלטתי לכתוב את הרשימה הזו.

    לגבי בן זוגי, ראיינו אותי עליו במעריב בקשר לאחר הרומנים שלי שראו אור. הלינק נמצא בטור בצד על הרומן "סוף סוף רומן", יש שם לינק לעיתונות ולינק לביקורת. הכתבה אומנם צהובה ולא אמינה לגמרי, כי כרגיל המראיינת טעתה שם בכל מיני דברים, אבל בסך הכול אפשר ללמוד שם משהו עליו.

    אישית עדיין לא כתבתי עליו כאן פוסט, אבל דמות הגיבור ששמו רומן ב"סוף סוף רומן" שיצא בחרגול, ואפשר להוריד אותו כאן בחינם, מבוססת עליו.

    אני מזכירה אותו פה ושם בפוסטים, אבל פוסט גדול עדיין לא הקדשתי לו, זה עדיין מאוד כואב לי. במובן מסוים הרבה יותר קל לי לכתוב על אנשים מחיי ברומן מאשר בחומר אוטוביוגרפי. גם את הרשימה על אחותי רציתי שנים לכתוב, ורק עכשיו זה יצא.

  • נופלת מגרייס  On יוני 2, 2007 at 7:00 pm

    חבל שאת מכנה "פורנוגרפיה" את מה שעשוי היה להיות סיפור אישי עם איזשהו טעם שנשאר אחרי שהוא מסופר.

    כלומר, אם באמת חוויית הסמים השאירה בך רושם שגרם לך לצאת נגד שימוש, למה לא לספר את הסיפור? ולמה לקרוא לפרטים פורנוגרפיה?

    ההבדל, לדעתי, בין פורנוגרפיה לסיפור הוא ה"איך" ולא ה"מה". את יכולה לרדת עד לתיאור התחושות הפיזיות הכי נשגבות והכי ירודות, וזה עדיין יישאר סיפור שראוי לספר.

    חבל שאנשים שכן התנסו כותבים כמו אנשים שלא התנסו. חבל שאת לא כותבת איזה סמים ניסית בדיוק. הרי גראס זה דבר אחד וג'ראס זה דבר אחר וחשיש זה דבר שלישי, ואין שום דבר פורנוגרפי בלרדת לפרטים, כל עוד את זאת ששולטת בסיפור.

    זה כמו מבקר מסעדות שלא מבדיל בין מקדונלד'ס לסטייק פילה וכותב בסוף הארוחה: "אכלתי בשר".

    ברור שאף אחד לא חייב לאף אחד כלום.
    ברור שכל קורא רואה במילים שלך דבר אחר.
    אבל צודק מי שאמר כאן שחשוב שתדעי שיש משהו מקומם בלגעת בנושא רגיש דרך מילים מרוחקות. זה משאיר טעם של עוד אבל לא מהמקום הטוב, אלא מהמקום שמרגיש כאילו סיפרו לו שלושה דברים ונטלו ממנו חמישה.

    ויעל, את בטח כבר יודעת, בכל פתחון לב (בעיקר ברשת, שם כל אצבע היא אצבע מהירה מדי על המקלדת) יהיה מניאק אחד שיזרוק לך מילה רעה רק כדי להפריח את שממת חייו.

    עזבי אותך מזה.
    יש פה אנשים שמסוקרנים לא לגבי חייך שלך, אלא לגבי מה שיש לך לומר על החיים.

  • צוק  On יוני 2, 2007 at 7:01 pm

    בדיוק בגלל זה, בגלל מחלות הנפש של כולנו, ההתעללויות שרובנו עוברים, והדפיקויות, כן גם שלך גברת צדקנית, בדיוק בגלל זה לא צריך לעשות ילדים.

    תעשי אחד ועוד אחד, ומה תקבלי? שעדיף לא לעשות ילדים. יוצא שיעל צודקת.

  • יעל ישראל  On יוני 2, 2007 at 7:12 pm

    ניסיתי רק גראס ונאפס במשך כעשור, פעמים ספורות אופיום, וכשנה של קוקאין.
    אין לי מושג מה זה ג'ראס, אולי לא היה בזמני.
    נאפס קראנו אז לחשיש, גראס היינו מגדלים בגינה. קוקאין זה קוקאין באבקה להספנה. זה כל מה שניסיתי.

    לגבי הפירוט, אולי את צודקת. כתבתי את הכתבה מהר מאוד, אתמול בלילה, בעקבות התגובה של יוני בפוסט הקודם, שהתרשם שאני בעד סמים. ומאחר ןאני לא, והיום אני חושבתץ שאין בזה שום דבר קול, אז כתבתי אותה כרשימת תגובה.
    ייתכן שהייתי צריכה לתת לזה להבשיל בתוכי ואז לכתוב.

    ייתכן שכאן זה באמת חשוב וזה לא פורנוגרפיה. לגבי דברים אחרים, כמו מחלת הנפש של אחותי, ההתעללות המינית שעברה אימי על ידי דודה ועד, כאן אני כן סבורה שירידה לפרטים גרפיים היא רק כדי לספק את מציצנות הקורא, ואת זה אין לי חשק לעשות. אם פעם אצליח לכתוב את הרומן שאני רוצה לכתוב כל חיי, אחד לאחד על משפחתי, אז אולי אצליח לפרט, כי ברומן, אפקט המרחק שיש בכתיבה, עוזר לך מלכתוב פורנוגרפיה, כי זה הופך לאמנות.

  • יעל ישראל  On יוני 2, 2007 at 7:19 pm

    תסלחי לי, נוגדי הדיכאון שאני לוקחת כיום אין בהם שום הרגשה של שמיכה. הם עוזרים לי ולעוד רבים מאוד מאוד. את כנראה לא התנסית בהם, או שהם לא עוזרים לך, יש גם כאלה שזה לא עוזר להם. אבל להגיד שחיים איתם זה לא בערנות, כמו מתחת שמיכה, אין שטות גדולה מזו!!!!!!

    אני כבר שנתיים וחצי איתם ןהם עוזרים לי מאוד. וכן גם להמון אנשים ששולחים לי מייליפ בעקבות הרשימה "יאללה סרוקסט יאללה". אני מציעה לך לא לכתוב דשטויות חסרות אחריות על דברים שהם הצלת חיים עבור אנשים רבים

  • חייש  On יוני 2, 2007 at 7:28 pm

    ללמה את צריכה להפסיק להשתמש בסמים. הקפיצה ממך לשאר האנושות היא כשל לוגי. אני מוקף בדוגמאות הפוכות של אנשים שמתפקדים סבבה לגמרי על חשיש וגראס, ובכ"ז לא הייתי ממהר להגיד שזה מתאים לכולם.

  • יעל ישראל  On יוני 2, 2007 at 7:46 pm

    חשיש וגראס כן פוגעים קשות בזיכרון. זה לא בא מייד, זה לוקח זמן. וזה כן פוגע בזיכרון, מי שלא מודה בזה פשוט משקר לעצמו. או שרוצה לחיות עם זיכרון פגוע, שזה בסדר אם מתאים לו לחיות כמו זקן סנילי.

    לגבי אופיום, לי אישית זה עשה כאבי ראש קשים אז הפסקתי מיד, אין לי מושג מה זה עוד עושה.

    וקוקאין נדמה לי שכולם יודעים שזה ממכר מאוד ורע לגוף, למוח ולנפש.

  • ג'וב  On יוני 2, 2007 at 8:12 pm

    חייבים לעשות כאן סדר. יעל את מצד אחד מצדדת בכדורים נוגדי דיכאון ומצד שני את מתנגדת ל"סמים". לידיעתך, בעבר הלא רחוק סם האקסטזי הומצא כנוגד דיכאון. בעבר היותר רחוק גם אל האל.אס.די התייחסו כאל סם פסיכיאטרי. במאה ה-19 היללו את סגולותיו של הקוקאין (ע"ע זיגמונד פרויד). ההודים והרסטפארים עדיין מתייחסים לגנג'ה ביראת כבוד וכסם בעל סגולות נפשיות נהדרות. האינדיאנים מקדשים סוגים של קקטוסים ושל צמחים אחרים מרחיבי תודעה. הכל עניין של מוסכמות ושל תקופה.
    במציאות של היום, בישראל של 2007 , סרוקסט, ואליום, ריטלין וכו' נחשבים כ"תרופות". מאוד יכול להיות שבעוד עשר שנים הן יוצאו מחוץ לחוק וייחשבו כ"סמים". כשזה יקרה, אנשים כמוך ירשמו רשימות נוקבות ומטיפניות כנגדן…

  • חייש  On יוני 2, 2007 at 8:21 pm

    של בילבול השכל עם עובדות מיותרות.

    אם כבר נקטת בפרקטיקה זולה זו, אוסיף גם שהקוקאין היה חוקי ונמכר כמשכך כאבים בבתי מרקחת עד לשליש המאה העשרים.

    יעל, הפגיעה בזיכרון שנוצרת כתוצאה מעישון היא פגיעה בזיכרון לטווח קצר. המשמעות שלה היא שלא כל הפעולות שעושה המסטול תחת השאכטה יזכרו היטב אחריה. זו ההשפעה המוכחת, כל השאר – ספקולציות. בזקנים סניליים וודאי לא מדובר, כי זקנים סניליים לא מסוגלים, לדוגמה, לכתוב קוד בסי++ בצורה מקצוענית. מעבר להרגלי הפרטיים , אני מכיר עשרות אנשי הייטק שמעשנים בזמנם הפנוי וממשיכים לתפקד כהלכה.
    יתר על כן, אני מכיר אנשים שעישון מאסיבי של חשיש הפך לאנשים שעובדים כל הזמן רק על הילוך שני. אני, אגב, מכבד את זכותם לעשות כך בדיוק כמו שאני מכבד את זכותך ליטול תרופות פסיכואקטיביות (כלומר סמים, לפי כל הגדרה רפואית מקובלת, אבל חוקיים) שלהבנתך עושים לך טוב. למה אני מכבד את זכותך לכך? כי אני לא מתנשא עליך, ומאמין ביכולתך להבין מה טוב לך. וודאי שישנם מצבים בהם שימוש יתר בסמים פוגע גם בחוש השיפוט של המשתמש בהם וגורם לו לצרוך חומרים שעדיף לו לא לצרוך, אבל זה נכון גם לגבי תרופות פסיכיאטריות, תרופות הרגעה ויותר מכל, בדור הנוכחי, במשככי כאבים תעשייתיים.

  • ג'וב  On יוני 2, 2007 at 8:35 pm

    לא הבנתי למה אתה טוען שאני מבלבל את השכל, בזמן שבתגובה שלך אתה בעצם חוזר על דבריי במילים אחרות…

  • יעל ישראל  On יוני 2, 2007 at 8:36 pm

    אני" , במחשבה שנייה את צודקת. זו באמת רשימה שטחית, שיצאה אצלי אתמול בצ'יק בגלל תגובה של יוני בפוסט הקודם. שקלתי האם לכתוב מיד או להשאיר לזמן שזה ייצא מתוכי טבעי, והטעות היתה שהגבתי מיד. זה נבע מתוך רצון שלא איראה שאני תומכת בסמים, שזו סיבה חוץ רגשית, יותר כדי ל"כסות על התחת שלי" שלא ייראה שאני מצדדת בסמים. אבל את צודקת, הייתי צריכה לכתוב את זה במתינות ולתת משהו יותר מקיף ועמוק. אבל, אני לא מסכימה איתך שהעובדה שלא הייתי עמוק מאוד בסמים כמו מן אסי דיין נניח, לא נותנת לי זכות לכתוב על זה. אם אפילו התנסותי הבינונית, כמו של רבים, גרמה לי בעיות, על אחת כמה וכמה משתמשים כבדים.

    חייש, הפגיעה בזיכרון היא לא רק בעת השימוש, אלא לטווח מתמשך וארוך. היא הפיכה, לפחות אצלי היתה, וההפרעות בזיכרון נעלמו אחרי כמה חודשים. אבל אני מחזיקה בדעה שאכן יש הפרעה בזיכרון, וראיתי רבים שזה עשה להם את זה. לכן זו המלצתי האישית, לא להשתמש כי זה עלול לפגןע בזכרון.

    לג'וב, כולנו יודעים שהרפואה והסמים הולכים יד ביד, אבל אתה שוכח שכל הזמן יש התפתחויות אדירות בתחום, וכל הזמן הטכנולוגיה הזו משתפרת. למשל, הפרוזק של לפני 20 שנה, הוא לא נוגדי הדיכאון שיש היום. הם הרבה יותר מפותחים ומשופרים. עכשיו, אני לא יודעת אם השתמשת או לא בנוגד דיכאון, אבל אין בו שום דמיון לחשיש או גראס ובטח שלא סמים אחרים. הוא לא מכניס לסוטול, לא מערפל, לא עושה כמעט שום תופעות לוואי (קצת פגיעה בתיאבון המיני, זה כן, וגם רק לאורך זמן), אבל חוץ מזה זה רק עושה אותך צלול יותר, ובעיקר, מפחית חרדות ודיכאון. כשלקחתי סמים זה לא תמיד הפחית לי את הדיכאון, להפך. לפעמים זה רק הגביר הדיכאון. הנה, את זה שכחתי לציין ברשימה. לפעמים גראס היה מכניס אותי לדיכאון דווקא, לא תמיד הוא עשה לי טוב. ואילו נוגד דיכאון פשוט עובד לך על מקום מסוים בנוירוטרנסמיטורים, ומסדר את הבעיה. אל תשווה בבקשה בין שני הדברים, בייחוד אם לא ניסית נוגדי דיכאון.

  • ג'וב  On יוני 2, 2007 at 8:44 pm

    לשימחתי, התנסתי גם באלה וגם באלה. אפשר לסכם שאת נמשכת ואוהבת יותר סמים אנטיפסיכוטיים וממריצים. אני נמשך יותר לפסיכודליים. הכל עניין של בחירה ושל מבנה האישיות.

  • יעל ישראל  On יוני 3, 2007 at 3:37 am

    אם תזדמן לכאן שוב, אנא השאר מייל או שלח לי מייל, ואוכל להסביר לך אישית במייל את עמדתי, מה אני עושה כאן בבלוג, מדוע אני נוקטת בגישה הזו, מדוע זה נראה לי חשוב ועוד. כמו כן, אוכל לספר לך על המיילים שאני מקבלת במשך הזמן מאנשים שיש להם עניין אישי בנושאי הפוסטים.
    אגב, מחקתי כאן כמה תגובות שגלשו לפסים לא מתאימים, אבל אני בהחלט אשמח לדיאלוג אישי במייל, באם תחפוץ בכך.

  • בעז  On יוני 4, 2007 at 2:21 am

    לא מבין למה מחקת את התגובה שלי מכאן אבל בכל זאת ניתן לך עוד צ'אנס שאת לא עוסקת רק בהפחדות לגבי סמים נוסח אל-סם
    למידע מפורט על סמים והשפעותיהם
    http://www.erowid.org
    ידע=כח
    והעיקר לא לפחד כלל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: