אין כאן מקום למבקרים

דפנה שחורי כותבת ב"טיים אאוט" רשימה למען החזרת מבקרי הספרות המרושעים, אלה המורמים מעם, שיושבים בפנתאון הקטן והמצחין שלהם, וקוטלים או מרימים מעם על ימין ועל שמאל. כל הברוך קורצוויילים למיניהם. זוכרים?

   אני חושבת שהרשימה שלה נאיבית. יותר מכך, אנרכוניסטית, רגשנית ורומנטית. אין לדבריה כל קשר עם מה שקורה בעולם בשנים האחרונות, בעיקר עם בוא האינטרנט והבלוגים.

   מיותר לציין, כך נדמה לי – ועוד במערכת בלוגים צפופה וערנית, איזה כוח יש היום לבלוגים. ויש להם. כולנו מודעים לכוח הזה, וניזונים ממנו יום-יום. כולנו הופכים באיזשהו אופן ל"מבקרים מרושעים היושבים בפנתאון המצחין שלהם וקוטלים". לו אנדי וורהול היה מודע למהפכת הרשת שבוא תבוא, הוא היה מוסיף למשפט "ה-15 דקות תהילה טלוויזיונית שיזכה לה כל אדם", גם את "תהילת המבקר שבה יזכה כל בלוגר".

   כולנו בלוגרים, וכולנו מבקרים מטעמנו. ואני אוהבת את זה. הדבר שהיה הכי שנוא עלי בשנים שלפני הרשת, היה המעמד הנפוח של המבקרים. אני לא סובלת שמישהו אומר על משהו שהוא "מאסט" ועל משהו אחר שהוא נפל. אלך ואשפוט בעצמי. אמליך ואפיל מלכים בעצמי, בשבט האישי שלי, על כורסתי. ועל אף שרוב חיי הייתי בעצמי מבקרת, תמיד בזתי לתפקיד המבקר.

   אני בעד שלטון העם. וגם אם העם הזה לא מבין מימינו לשמאלו, הוא עדיף בעיני על אוטוריטה נעלה ומורמת מעם. בלי להיכנס לפילוסופיות מייגעות, כולנו יודעים שאין כבר דבר כזה אוטוריטות רוחניות. אין דבר כזה "מנטורים". אנחנו עולם בלי שסתום, בלי בקרה, בלי גבולות. אולי זה רע, אולי זה טוב, אבל זה מה שיש.

   בעולם כמו שלנו, שערבל לתוכו פסיכולוגיות ופילוסופיות וציטוטים ספרותיים למכביר, בעולם שמתפוצץ ממידע, הבקרה והביקורת הופכים חסרי ערך.

   מתי צצה הביקורת? בימים בהם חלק גדול מהעם לא ידע קרוא וכתוב והיה נבער מדעת, והחלק הקטן המשכיל נזקק משום מה למורי דרך. מתי צצו מבקרים? בעולם מלוכני שהבדיל בין אדונים ומשרתים, אנשי מעלה ואנשי מטה. מתי כל זה קרה? לפני שבאה הפסיכולוגיה והבהירה לנו שהכול סובייקטיבי. כל אדם רואה מה שהוא רוצה לראות. כל שיפוט נובע מנקודת מבט סובייקטיבית מאוד של אדם מסוים, מכאב הבטן שהוא סובל ממנו באותו רגע, מהריב שרב עם אשתו, מתסכוליו על חוסר קידומו בעבודה, ועוד. והכי חשוב: אין אדם אחד בעל טעם טוב יותר ממשנהו.

   בשנים בהם עדיין קראתי ביקורות של אותם "מבקרי על", לא הסכמתי עם דעתם פעמים רבות. על פי דעתה של שחורי, כנראה שטעמי ודעתי קלוקלים, שכן לא עלו בקנה אחד עם דעתו של "הסוּפר-מבקר". ואולי ההפך? אולי דעתי היא הנכונה והנעלה, ודעתם שלהם קלוקלת? ואולי לא זה ולא זה? דעתי היא דעתי, דעתו הוא דעתו, ובזה נגמור את הוויכוח חסר השחר על עליונות הביקורת.

    בעולם שלנו אין יותר מקום למבקרי על. בעולם שלנו, ייתכן בהחלט שאקרא משהו שכתבה בלוגרית בת 16 על איזה ספר, ודבריה ירגשו אותי. בעולם כזה, נדרש האדם עצמו לקרוא ספר או לראות סרט, ולשפוט בעצמו אם הוא אוהב או לא, אם מה שקרא או ראה הוא טוב או לא. וטוב, טוב שכך. כי רצוי שאנשים יתחילו להפעיל שיקול דעת בעצמם ויפתחו טעם משלהם, במקום להיזדקק לכך שמישהו אחר יעשה את העבודה עבורם.

 

   בשנים הדי רבות שבהן הייתי מבקרת קולנוע, עיסוק שהסב לי הנאה רבה כי יכולתי להתפרנס מכתיבה על הדבר שאני הכי אוהבת לעשות: לראות סרטים, היה דבר אחד ששנאתי – כששואלים אותי לכל מקום שאני באה על איזה סרט אני ממליצה. תמיד רציתי לומר להם: לכו לבד ותראו, מה אתם שואלים אותי? במה דעתי טובה יותר משלכם? ועל אף שישנה כאן צביעות מצידי, שהרי התפרנסתי מכך, בכל זאת תמיד רציתי לומר לכולם ללכת לסרטים כאוות נפשם ולשפוט בכוחות עצמם.

 

  אני סבורה שדפנה שחורי שכחה לקחת בחשבון את העובדה הזו, כאשר ביקרה את מבקרי הספרות ה"חלביים"של ימינו. הדבר קורה לא רק בגלל שאין היום, כבעבר, מבקרים שעובדים בשכר וזה תפקידם (אלא רק פרילנסרים שרוקדים לצליל העורך השבע בחומר ותמיד קצר במקום),  אלא מפני שעולם התקשורת כולו השתנה. מעמד העל של העיתונות נטבח לחלוטין על ידי התקשורת האלקטרונית, הרשת וכמובן, הבלוגים.

 

   בעולם שלנו כולנו מבקרים, יתרה מכך, כולנו חייבים להיות מבקרים. וטוב שכך. ואת ערכן האבסולוטי של היצירות, אם ישנו כזה בכלל, כבר יקבע הנצח. 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד שליט  On מאי 31, 2007 at 10:23 am

    כמו במערבונים , אני שומע את הקול הקורא למבקר הקשיש לצאת החוצה, לרחוב הראשי, ולהוכיח לך ולעצמו ולכל מי שטורח עדיין להסתכל, שהוא המבקר שולף ויורה את מילותיו הכי מהיר בעיר. לא שאני לא מסכים עם רוב דבריך. גם אני נעתי בחוסר נוחות מול הדרישה לגמור כל קטע ביקורת ב'אל תחמיצו'. מה זה אל תחמיצו, גנחתי, אני ממועצת החלב? שיקראו את הביקורת ויחליטו בעצמם. לא פחות הרגיז אותי ז'אנר 'בשתי מילים' שחרץ בפסקנות דינו של סרט בסוף קטע הביקורת. ואחריו באה אסכולת 'מי שלא ראה את 'לפני המהפכה' של ברטולוצ'י אינו בן תרבות'. עכשיו, לכי תמצאי את הסרט הזה, לא היום כשכמעט הכל זמין, אלא בימי טרום-וידיאו. זה היה סוג הכתיבה המתנשאת והיהירה, שמזכירה בעלי טורי אוכל ששולחים את הקורא להשיג חומרי מזון שנמצאים רק באיזה פינה מסוימת בפריז. אחרון בתור הייתה אסכולת 'תשע בסולם אורשר וכו'. אחד מעורכיי בעבר בדק אצלי פעם, מה בעניין 'סולם שליט', ואני לבשתי הבעת סלידה שקטעה את הרעיון בעודו באבו. כמוך, גם אליי פנו אנשים בבקשות להמלצה, אבל הכי גרוע היו אלה שחסמו את דרכי בסמטה ללא מוצא והודיעו לי שהם דווקא אהבו את הסרט. במקום לצאת לדו-קרב מילולי שבו אחנך את הפלבאי הקולנועי, נהגתי לנענע בראשי לשמע טיעוניו, להמהם משהו, ולסגת לענייני.
    ועדיין, יש משהו בדעתו המצטברת של מבקר קולנוע, כל עוד הוא אינו לוקח עצמו ברצינות תהומית, כל עוד הוא מוסיף ומתחדש ומוכן לשנות דיעותיו, ולהודות על טעויות. מבקר רציני הולך לראות סרט 'חשוב' או 'מדובר' פעם נוספת לפני שהוא כותב עליו. מאיר שניצר נוהג כך וגם אורי קליין, ובוודאי יש נוספים. כמה מאלה שיורים את דעתם ברשת עושים זאת? אני משוכנע שגם לך יש בבית אסופות ביקורות של פולין קייל, ומהן את שואבת מידע ועניין. המבקרים הם אנשים מחויבים, אליהם חוזרים ומבקשים דין וחשבון, כמו מבעל מקצוע. רק תחשבי על שניצר, שחתך לגזרים את 'מדוזות' בשבוע שעבר, וכעת מול הפרסים והאהבה הנשפכת על הסרט, הוא צריך לעמוד מול עצמו ולבדוק אם לא היה נמהר מדי, ואולי דווקא כן, היה ישר עם עצמו, והיי סמוכה ובטוחה שהוא ייצא עם ביקורת מנומקת לכשהסרט ייצא בקולנועים פה. ואילו כל הטוקבק-אנונימוס והמבקרים-לשעה משאירים את דעתם שמתפזרת אל הרוח או נשארת ככתובת-קיר נטולת הקשר.
    לא קראתי את שחורי וגם לא את אריאנה מלמד שכתבה משהו דומה, כך לפחות על-פי הכותרת, אז כנראה שיש פה איזו משאלת-נפש, רצון לנער את שובל המומחים החדשים ואולי זה מעבר לכך, וגם אנשי התרבות בישראל משתוקקים לאיזה איש חזק שיופע מיד ויעשה סדר בסדר החדש

  • רחל  On מאי 31, 2007 at 11:16 am

    או יותר נכון יעל מכניקת הקוונטים. כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת ידעו הפיזיקאים להסביר למי שרק ידע להקשיב שהכל אבל הכל תלוי בצופה. עיקרון אי הוודאות של הייזנברג, החתול של שרדינגר ( כן, את אוהבת חתולים ולי יש אחת ושני כלבים), עיקרון האיסור של פאולי,אגב, פרס הנובל של אלברט איינשטיין הוענק לו על מכניקת הקוונטים שהוא שנא עד יום מותו.
    מכניקת הקוונטים תקועה לנו בתוך התודעה. היא מאוד פרקטית למרות מה שחושבים והיא גם נמצאת בספרות ובבלוגים שלנו ואיפה לא בעצם. היא שולטת בטבע.
    וספרות היא חלק מהטבע האנושי.
    נכון שיש בספרות סטרקטורליזם ומה לא אבל טכנית ספרות שייכת גם לשם לפיזיקה …
    ומבקרים? הם פועלים לפי מכניקת הקוונטים.
    ממש משפיעים על התוצאות של תנודת החלקיקים התת אטומיים ועל התוצאים הקטנים וקובעים לך מה תקני ומה לא ומעצבנים אותך ואת הולכת דווקא לקנות את מה שהם לא רוצים.
    הפוסט מודרניזם בכובוד ובעצמו הוא תופעה חיה ונושמת של מכניקת הקוונטים.
    הכל אפשרי הכל קיים.
    המלך מת תחי המלכה.

    רחל

  • דון חרמון  On מאי 31, 2007 at 11:30 am

    מלמד. ועדיין מה שמתפרסם באתרים הגדולים משפיע על אנשים כרגע קצת יותר מאשר הבלוגים.
    לגבי ספרים – ביקורת טובה יכולה לעזור אבל
    אנשים שקוראים הם לא טפשים, ויודעים על קשרים וחברויות ופרוטקציות, ככה שגם ביקורת טובה על ספר לא אומרת כלום לאף אחד.

    אלי אשד נתן לא מזמן בבלוגו ביטוי לדבר הזה כשהוא
    לטענתו היה מעורב בהשפעה על בחירה של ספרים
    וכשהוא ממליץ על חברים שלו לשופטת של ועדת פרס.

    זה מלמד יותר מהכל על התהליכים של ההחלטות, ועל העובדה המצערת שהכל ביצה אינטרסנטית
    וקשרים אישיים
    דרך אגב, אשד הוריד אחר כך את הפיסקה הנוגעת למעורבות שלו והשאיר רק את התגובות.

  • בועז כהן  On מאי 31, 2007 at 11:53 am

    יש חשיבות גדולה למבקר בעל רקע, ידע מצטבר השכלה רשמית ולא-רשמית, ונסיון עיתונאי, שכותב לאורך שנים על תחום מסויים

    בעיני, אין תחליף לאורי קליין ומאיר שניצר, למרות שפעמים רבות אני מתנגד לדעתם.

    זה לא משנה. אני יכול לאהוב את "דרך אדומה", והם יכולים להביע הסתייגות, אבל דרך הניתוח שלהם אינטיליגנטית ומשכילה והיא חשובה לי כקורא וכצופה.

    תנו לי את זוית הראיה המעניינת, המנוסה והחכמה שלכם. את ההחלטות אני אעשה לבד (להרבה סרטים אני הולך, למרות שהביקורת לא אהבה אותם, אבל אני לא מחפש מהביקורת שתגיד לי מה לעשות בחיים).

  • עמיחי  On מאי 31, 2007 at 11:58 am

    היא אופו הבחירה איזה ספר לבקר, ופחות תוכן הביקורת עצמה, למרות כמובן שאיני מזלזל בחשיבותהץ צריך ליצור משהו מעין "קוד אתי" שיחייב כל ספר להיקרא על ידי גורם מקצועי במערכת. נכון שזה מעט לא ריאלי, אבל לא ייתכן שמבקרים יתייחסו רק לספרים עקב קשרים עם יחצ"נים, ועקב העובדה שהם יצאו בהוצאות מוכרות. מה שאני מנסה לומר ואשתדל לקצר כי אני מתחיל להיות מבולבל הוא:
    צריך לשים דגש על אופן הבחירה, משהו שאף אחד לא ממש מתייחס אליו

  • דוד שליט  On מאי 31, 2007 at 12:05 pm

    זה היה אורי קליין בהארץ, שקטל את 'מדוזות'

  • אורן צור  On מאי 31, 2007 at 6:51 pm

    הכל תלוי בצופה?
    אני מנחש במידה גבוהה של סבירות שאין לך שמץ של מושג במכניקת הקוונטים או בפיזיקה בכלל.
    לכי לבדוק את החתולים שלך – מנקודת המבט שלי החתול של שרדינגר בלע אותם והשאיר רק שפם.

    זה מדהים איך חסידי הפוסט מודרניזם – תורה פילוסופית שבהחלט יש בה גם עומק, הופכים את הפוסטמודרניזם לקרקס ופשוט מדגימים את החוליים שלה – לקחת רשימה על ביקורת ולכרוך איתה כמה קלישאות מוטעות על תורת הקוונטים כהוכחה… נו-טוף…
    לסיכום, רחל, תרשי לי – פחחחחחח!1
    (ל'פחחחחחחחחחח' שלי יש אותו מעמד כמו לביקורת מנומקת).
    או שאולי פיספסתי כאן אירוניה דקה מן הדק?

    ולגוף הרשימה – דוד ובועז צודקים ושקולים – בהחלט יש חשיבות למבקר בעל רקע והבנה. הפוליטיזציה של הביקורת לא אומרת שהביקורת כמוסד היא דבר שלילי. ואני – שמרן שכמותי – עדיין מאמין בהיררכיות.

  • יעל ישראל  On יוני 1, 2007 at 3:11 am

    ממני ביקשו בעיתון לתת סולם ציונים, אז קראתי לו בלית ברירה : "מחברות בקולנוע". אמרתי, אם כבר אז כבר.

    בעניין מאמרים נכבדים וארוכים, יש להם מקום עדיין, רק לא בעיתונות יומית, אלא באתרים, למשל ברשת, או באנתולוגיות או בספרי קולנוע. והם לא צריכים להיות ביקורת רגילה, אלא מאמרי עומק. זה כן, תמיד. כי מי שמתעניין בהם בסופו של דבר הוא לא האיש הרגיל שרוצה ללכת בערב לסרט, אלא אנשי ותלמידי קולנוע. בקיצור, יש מקום למחקר של הקולנוע, הספרות האמנות וכו', אבל באקדמיה.

    מאמר ארוך ומעמיק גם לא צריך להמליך או להפיל, אלא לעסוק בסוגיות אסתטיות, תימטיות או אחרות ביצירה, באופן השוואתי. בשביל זה אין צורך בעיתון יומי, צריך מגזינים לקולנוע, למשל, שזה דבר חשוב. מקום שאליו יוכל המתעניין האמיתי לגשת ולהתעמק ממש. מקום כזה הוא לא פופוליסטי בהוויתו, ואיו בן גם משום אליטיזם, כי ה"עם" ממילא לא מכיר אותו. זה ליודע חן בלבד. בעוד שהביקורת שאליה התכוונה שחורי, היתה אל מבקר אליתיסט בעיתון יומי, זה שימליך ויפיל, ויגיד לצופים למה ללכת. מה טוב ומה רע. לזה כבר אין מקום בתרבות של היום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: