מישהו צריך לזכור כאב של ילד

אני, הלב שלי שייך רק לילדים. האמפתיה וההזדהות שלי הולכת רק לילדים. לא להוריהם ולא לשום דבר אחר. מהבחינה הזו, אני נשארתי בגובה מטר, כמו ילד. אני איתם, בלב ובנפש. אני מרגישה אותם כמו שהרגשתי את עצמי כשהייתי ילדה. מהבחינה הזו לא התבגרתי, ואני מנסה לשמור את ההזדהות הזו שלא תכהה, שלא תיעלם בגלל הבגרות, בגלל הציניות, בגלל החיים שעוברים עלינו כמו מכבש.

   ילד בשבילי הוא קדוש. עד כדי כך. ילד בשבילי הוא הכול. כשאני רואה סבל של מבוגר אני עצובה וכואבת, אבל לא כמו כשאני רואה סבל של ילד. סבל של ילד הורס אותי לגמרי. סבל של ילד מוציא ממני כאבים עמוקים, כאילו חוויתי את הכאב ביחד איתו. כי זו לא רק אמפתיה, זו הזדהות של ממש. כאילו אני איתו בכאב.

   את הכאב של אחייני כאבתי איתם כאילו היה שלי. כך גם עם ילדים אחרים. אולי בשל כך אני מצליחה להתחבר מיידית לילדים, כי אני רואה אותם בגובה העיניים. אני מתחברת למהות ולשמחה ולכאב שלהם מיידית, באופן שלם, מתוך הזדהות עם החוויה של להיות ילד.

   אדם שנעשה הורה מאבד את היכולת הזו. זה קורה באופן טבעי, וזה מחויב מהמציאות, כי כדי להיות הורה אתה לא יכול להזדהות עם הילד, כי אז לא תהיה ההורה שלו, תהיה הוא. אם תרגיש את כאב הילד כילד, זה ישתק לגמרי את ההורות שלך.

   אז יש בזה משהו טוב, כי אם תזדהה לא תוכל להיות הורה. אתה חייב את המרחק כדי לתפקד כהורה. מצד שני, זה לוקח ממך לעולמי עד את היכולת לראות מבעד לעיני הילד. לראות את מכאוביו, את מצוקותיו, מתוך עיניו.

   אינני מייעצת לשום הורה לשמר את המבט הילדי הזה. אני חושבת שהוא יהיה הורה גרוע מאוד אם יגדל את ילדו מתוך מצוקות הילד. מצד שני, הורים יקרים, תזכרו שברגע שנעשיתם הורים, אתם מאבדים את המבט של הילד. הכאב שלכם על הילד הוא תמיד כאב של הורה, וככזה כבר יש בו פילטרים שונים. חלקם כדי שיעזרו לכם לתפקד כהורים, חלקם פחות חיוביים: כדי שתצליחו לחיות עם עצמכם, עם משגים שאתם עושים בהורות, חלקם לצורכי הכחשות שונות של נזקים שאתם מעוללים לילד. ואם אתם הורים רגישים וטובים מספיק, אתם מוכנים להודות לעיתים גם בהכחשות ובנזקים האלה ולטפל בהם.

   את כל חיי הבוגרים אני מקדישה להתבוננות במשפחות. כנראה בגלל הרגישות הרבה שהתפתחה בי כבת למשפחה לא מתפקדת במיוחד, ומכך שנאלצתי להיות בגיל צעיר אם לאחייניתי. אני מתבוננת בבני משפחתי שהקימו משפחה, בחברים, בשכנים, אפילו באפיזודות ברחוב או בסופר בין הורים לילדים. כל הזמן אני מתבוננת, סופגת, רושמת לעצמי מחשבות. ודווקא משום שהחלטתי לא להביא ילדים בעצמי, המבט שלי מרוחק יותר, אובייקטיבי, עד כמה שניתן להיות אובייקטיבי בעולם הזה.

   לאדם בוגר אפשר לעזור, אבל זה כבר קשה מאוד. במשך השנים הייתי בעצמי בכל מיני קבוצות לטיפול עצמי, או טיפלתי באחרים, ונוכחתי בהמון המון כאב וסבל: מבוגרים שהם כמעט אבודים. זה נורא להגיד את זה, אבל המון אנשים כל כך נפגעים מילדות קשה, שקשה עד בלתי אפשרי בשבילם להתאושש.

   הכרתי המוני אנשים שהם נפגעי משפחות והורים. ראיתי במו עיני את האומללות שילדות קשה גורמת. במובן מסוים אני רואה בחיי שליחות כזו: להיות שם למען אנשים סובלים, לכתוב את צעקתם. אני שומעת עדויות כאב, ואני רושמת אותם בתוכי. אני רואה כאב, ואני זוכרת. אני לא אשכח ולא אסלח. מישהו צריך לאסוף את עדויות הכאב, מישהו צריך לזכור כאב של ילד. 

   הרוב לא רוצים בתפקיד הזה. הוא לא נעים. הוא מכביד. זה כמו להיות תהילות, בספר של בוריס ויאן, "חרש הלבבות", זה שנשכר על ידי אנשי הכפר למשות בפיו רקבונות מהנהר כדי לטהר את מצפון האנשים. אינני טוענת שאני עושה עבודת קודש חלילה, או שמישהו מינה אותי ל"תפקיד". אני פשוט כאן כדי לכתוב את עדויות הכאב. צריך גם אנשים שיעשו את זה.

   וכמי שמינתה את עצמה מטעם עצמה ל"תפקיד" הזה, אני רושמת את כאב הילדים. אני רואה מתי הורה מעמיס על ילדו את מטענו הכבד, מתי הוא הופך אותו ל"פח זבל" רגשי, מתי הוא כולא אותו או חונק אותו, מתי הוא מתעלל בו – גם כאשר הכול נראה לכאורה כשורה. אני עומדת ומתבוננת בדקויות של התנהגות הילד, למרות שעל פי רוב אין צורך בזה, כי ילד משקף ישר את מצוקותיו וכאביו. הוא כמו נייר לקמוס. רואים לו הכול על הפנים. 

   האם יש ילדים מאושרים? בודאי שלא. כפי שאין אנשים מאושרים. לא על אושר מדובר בכלל. אינני עומדת עם סטופר לראות האם ילדיכם מאושרים. לפעמים הם בוודאי גם שמחים ומאושרים. בכלל לא בזה מדובר. לא ברגעים הטובים והנעימים עם הילד שלכם מדובר. בוודאי לא יפתיע איש שאפשר לראות רגעי שמחה וחדווה אפילו בין הורים מתעללים לילדיהם. גם הורים מתעללים יכולים לפעמים לאהוב לרגע את הילד ולהעניק לו רגעי נחת. ראיתי את זה במו עיניי.

   בכלל לא בזה מדובר. מדובר בכך שעצם קיומו של הילד הוא דבר כה שברירי ורגיש, שקשה לנו מאוד להתמודד איתו. ומאחר שלעטוף את הילד בחיבוק דוב שיכסה אותו מזוועות העולם זה בלתי אפשרי וגם מזיק בעליל, אנחנו נשארים עם המושג הפסיכולוגי "גוד אינף מאדר", אם מספיק טובה, או "הורה מספיק טוב", מוטב, כדי לא לקפח את הורות הגברים.

   אני מאחלת לכולם להיות "הורה טוב מספיק". גם אני חושבת שזה מספיק. לא צריך ואי אפשר יותר מזה. הבעיה היא שרוב ההורים שאני ראיתי אינם "גוד אינף" שום דבר. צר לי לומר זאת. ונכון, יש לי רף גבוה למה זה הורות טובה. ונכון, אני נוקשה למדי בתחום הזה, כי כמו שאמרתי, כאב הילד ורווחתו הם היחידים שחשובים בעיני באמת.

   ייתכן שמי שקורא מילים אלה הוא "הורה טוב למדי", וייתכן שלא, והוא עוסק כל הזמן בלשקר לעצמו ולהגיד כמה או הורה טוב כדי שיוכל לחיות עם עצמו. ממש לא אכפת לי. בסיכומו של דבר, אכפת לי רק מה הילד שלכם מרגיש. באמת. ולו יכולתי, הייתי מסוככת באהבתי על כל ילד וילד בעולם.  
   
                                                              

  

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: