נהייתי אימא לפני שנהייתה לי וסת

נהייתי אימא לפני שנהייתה לי וסת. רק בת עשר וחצי, וכבר נולדה לי אחיינית קטנה, צרור זעיר בחיתולים שהגיע לביתנו וריכך את ליבי, והפך אותי אימא-ילדה, ילדה-אימא. עדיין ילדה, וכבר אימא.

   את אחותי, שלא הייתה מימיה בקו הבריאות הנפשית, חיתנו הוריי בגיל 19. מוקדם מדי, ובלתי נכון בפרט. לנו הילדים היה ברור שאסור לה להתחתן, ועוד יותר מכך להביא ילדים לעולם. אבל אבי התעקש. הוא היה איש מעולם אחר: דתי, מזרחי, מסורתי, מיושן. הוא האמין שנישואים וילדים פותרים הכול. והאם ייתכן שהיה במעשהו גם קצה של רצון להיפטר מאחותי "עושת הצרות"? למסור אותו לידי גבר אחר שיטפל בה? סביר להניח. באותם ימים חיתנו אנשים בתור פתרון נוחות מסוים לכל הצדדים.

   ובאותם ימים הפסיכיאטרייה בארץ הייתה בחיתוליה. רוב האנשים, ובוודאי משפחתי, לא ראו בה אמצעי לגיטימי לריפוי. פחדו ממנה. וכך נפלה אחותי בין הכיסאות. מחלת הנפש שלה לא טופלה, ונישואיה המיותרים הביאו ילדה שלא היא ולא בעלה יכלו או רצו לגדל.

  בתום כשנה וחצי קשים בהם התנודדה אחייניתי בין בתים שונים ובתי חולים, היא הגיעה סופית לביתנו. הייתי אז בת שתיים-עשרה. לא יכולתי שלא להתאהב בה. ילדה מדהימה עם עיניים ענקיות, שיער חלק, שנינות של קומיקאית ותבונה של חכם זקן. גם הרגע, כשאני כותבת את זה ונזכרת, עולות בי דמעות. ואני, שנים אני מספרת את זה לחברים, אבל פוחדת להעלות את המילים על הנייר. כאילו בכך אתן להם תוקף נצחי. רוצה לכתוב על כך ברומן, וגם את זאת לא מסוגלת לעשות.

   והיא הייתה לי כבת. אולי הייתי אם קטנה, אבל הייתי אם, ללא ספק. טיפלתי בקטנה ביחד עם אימי, אך אימי לא יכלה להעניק לילדה הנהדרת הזו חום, רוך, אהבה, גירויים ותשומת לב שילד כה זקוק להם. בשעות היום, כשהלכתי לבית ספר, אימי טיפלה בה. אך בשובי הייתה אחייניתי עוברת לזרועותיי.

   היינו הולכת יחד לגינה הציבורית, לסרטים ולהצגות ילדים. היינו רואות ביחד תוכניות טלוויזיה, כשהיא צמודה לגופי על הכורסה. הייתי מרדימה אותה בשירי ערש. הייתי קמה למענה בלילות כשפחדה, לתת מוצץ ותה ממותק וליטוף על הקודקוד החם והמזיע. הייתי רוחצת אותה וחופפת את שערה החום החלק והיפה, ומאכילה אותה, ומחליפה את בגדיה, ומשחקת איתה, ועושה למענה הופעות מגוחכות כדי שתגמור לאכול.

   ואהבתי אותה כאם. לא כדודה. לא כאחות גדולה. כאם. הייתי אמה, כי אמה הביולוגית לא יכלה להיות אימא, וכי אמי עצמה מעולם לא הייתה אם ראויה במיוחד. ואהבתי את כל מה שאני עושה למענה. אהבתי להיות לה אם קטנה. וברחוב, כשהלכנו יד ביד, תמיד חשבו שהיא בתי. רק בת 15 הייתי, וכולם חשבו שהילדה, ילדתי היא. 

    לגדל את אחיינתי היה ללא ספק החוויה הכי עמוקה, תובענית, מבגרת רגשית, מחכימה, שעברתי בחיי. דבר שלא קורה לרוב בני הנעורים, ואולי גם רצוי שלא יקרה. כי למרות שזה ביגר אותי, אין ספק שגם תבע ממני מחיר רגשי כבד מאוד יחסית לגילי הצעיר. ביגר אותי בצ'יק, במקום שאשכשך לי עוד כמה שנים טובות בביצת האינפנטיליות.

   לגדל ילדה כשאת עצמך עדיין ילדה, גורם לך להסתכל על העולם אחרת. כל חברותיי לא ידעו מה זה לגדל ילד, אפילו לא החזיקו תינוק עד גיל שלושים וארבעים כשילדו. רוב האנשים שעומדים להיות הורים, אשר איתם אני משוחחת, אין להם מושג ירוק במה זה כרוך! הם פשוט צוללים להורות כמו בתולה בחתונתה. ואז הם שוגים ושוגים ושוגים… והילדים משלמים ומשלמים ומשלמים… 

   כמי שחוותה אימהות צעירה כזו, נוכחתי כבר באותם שנים במעמד העצום של האם בכל הסיפור. בעיני, אימהות היא התפקיד הכי קשה, תובעני וחשוב בעולם. אבל כמה, אוי, כמה אימהות אני רואה שפורטות את התפקיד לפרוטות, וזורקות אותו למים ביחד עם הילד.

   וזה כואב… אוי כמה שזה כואב. כי לגדול כמוני ולגדל ילדה בו זמנית, גרם לי להיות רגישה וקשובה מאוד לילדים. בעיני, הילד הוא תמיד במקום הראשון. ומי שרוצה להיות הורה לאדם הכי יקר בעולם, לילדו, צריך לדעת טוב-טוב למה הוא נכנס, ולבחון בציציות את הסיבות שגורמות לו לעשות את הצעד הרה הגורל הזה, הכרוך בדיני נפשות. ומי יודע, אולי הוא צריך לעבור סטאז' בהורות. כי ממה שאני רואה סביבי, אוי אוי אוי: רוב ההורים מביאים ילדים בדיוק מהסיבות הלא-נכונות. ושוב ושוב אני רואה את הפרי שהיה אמור לפרוח ולשגשג, הולך וקמל.    
 
         
   נכתב בזכות הרשימה אצל מיכל.

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דינה ראלט  On מאי 22, 2007 at 7:31 am

    אחי הקטן נולד כשהייתי בת 15 והוא גדל עם שתי אמהות (אני ואימי) בו זמנית, לדעתי הוא נורא נהנה מכך…אמא שלי דרך אגב עבדה כל היום כך שלא היתה הרבה בבית…אני אהבתי ביולוגיה עוד בתיכון אבל קצת פחדתי מג'וקים. כשהוא נולד החלטתי שזה עניין חינוכי ואני לא אגלה לו שיש מה לפחד מהם. מגיל קטן הוא היה בא איתי לטיולי שדה לגלות פרחים ופרפרים ואני מספרת את זה רק כדי לציין שהיום הוא המדען הראשי בגן הבוטני בירושלים ואני תוהה לפעמים האם יש קשר… ומה הסיבה והתוצאה? האם הוא הוביל אותי לחנך אותו לאהבת פרחים…אני חושבת שכן…את זה הבנתי אחרי שהבן שלי גדל, הוא הוביל אותי לחנך אותו לאהבת מוסיקה והוא אכן מוסיקאי. בקיצור – אני חושבת שאנחנו דואגים יותר מדי, לילדים כח עצום לכוון אותנו ההורים לספק את צרכיהם וגם מרבית ההורים הבעייתים שביננו, נורא אוהבים את הילדים שלהם.

  • יונת  On מאי 22, 2007 at 10:07 am

    את יודעת מה אומרים,
    too much of a good thing
    כי אם זה במידה, תינוקות ובני נוער הולכים מצוין ביחד: זה נפלא לשני הצדדים. (וגם לצד השלישי – האמא שיכולה מדי פעם ללכת לשירותים בלי ליווי…)
    אם יש הורים מתפקדים, אז הילדים הגדולים יכולים לקחת אחריות על התינוק מספיק בשביל להתבגר קצת וללמוד לטפל באחרים, אבל בלי לפגוע בילדות שלהם עצמם.
    הכל עניין של מידה.

  • איריס  On מאי 22, 2007 at 11:02 am

    יש לי קצת ספקות האם מדובר בכלל ב"משהו טוב" וב"מידות". מה שיעל מספרת הוא לא בעיה של כמות, כיוון שהיא היתה, מה שהפסיכולוגים קוראים לו "ילדה הורית". לא מדובר כאן באחות גדולה שצריכה לטפל יותר מדי באחיה הקטן. אז זה באמת ענין של כמות ומידה. מדובר בענין עם איכות אחרת, והוא ענין של אחריות. אחריות, כידוע, היא כמו הריון. אין חצי ולכן יעל היתה האמא, במקום להיות ילדה או אחות גדולה. לפי מה שהיא מספרת על אמא שלה, היא אולי גם היתה האמא של עצמה וכבר היתה מספיק מנוסה כדי להיכנס לתפקיד עם בת אחותה.
    וליעל,
    נישואין הם פתרון שמקובל בכל החברות. גם אצל אשכנזים מבוססים ונאורים לכאורה. זה מתאים לסדר החברתי ובחברה המסורתית של פעם זה גם יכול היה להיות פתרון לא רע לפעמים. זו גם היתה דרך להיפטר ממשהי, במיוחד אם מדובר בבת שצריך לטפל בה ולא אחת שיכולה לטפל בהורים, ואותה הם לרוב מנסים לשמור. במשפחות קתוליות באירופה של לפני מאתיים שלוש מאות שנה היה נהוג להוליד שלושה ילדים: בן בכור לכנסיה, בן שני לצבא ובת שלישית שמטפלת בהורים. זה עדיין לא עבר לגמרי מן העולם, וכשזה עובר נשארים עוד הרבה רגשות אשם. בעיקר לבת הלא מטפלת…

  • מיכל  On מאי 22, 2007 at 11:41 am

    קראתי בשקיקה. מרתק.
    כל הכבוד!!! באמת, ובלי טיפת ציניות. גם על החשיפה, וגם על עצם המעשה, על לקיחת האחריות האמיתית. את כותבת שהיית צעירה, ואני קוראת שהיית עם נפש גדולה ומכילה, ולקחת על עצמך מעמסה שרבים לא היו עומדים בה. הסיפור מדהים ומעלה שאלות רבות, שחלקן מידע נטו לכאורה, אבל חלקן עמוקות. ורק עוד עניין לא פתור: מדוע קראת לבלוג שלך 'עושה רוח'? יש בך יותר (וזה לא רק הפוסט האחרון שמביא אותי לשאול את זה). אני שמחה אם סייעתי לך במשהו, ועשיתי טוב. ותודה.

  • מיכל  On מאי 22, 2007 at 11:42 am

    התגובה שלך מאוד חכמה ואמפתית.
    הסיפא שלה גם הוסיף לי מידע מעניין.
    תודה גם לך.

  • אניה  On מאי 22, 2007 at 2:09 pm

    ותוכלי להרחיב מה עלה בגורלה בהמשך?
    מסקרן מאוד

  • עדן  On מאי 22, 2007 at 2:20 pm

    זה נשמע כמו מעמסה לא קלה על כתפיים צעירות מדיי, אבל זה בעיקר נעשה בלית ברירה, עזרה למשפחה מגיל צעיר, פשוטו כמשמעו.
    במצב שיש קשיים, מחלות ובעיות את הבנת את הקושי
    והיית שותפה מלאה ואקטיבית בעזרה למשפחה שלך
    ולא הייתי מגדיר את זה כאמא או תחליף לאמא.
    עצם המקום שבו היית והצורך בעוד יד שתעזור
    גרמה לך לחשוב שאת אמא, אבל לא היית אמא
    אלא סוג של אחות גדולה ומגוננת.
    איך שלא יהיה זו לא משימה פשוטה על כתפיים של נערה צעירה .

  • מנטה  On מאי 22, 2007 at 3:12 pm

    ריגשת אותי. נזכרתי באחותי הצעירה שנולדה כשהייתי בת 14. אמי עבדה אחר הצהריים ואני טיפלתי בה. לא באותה אינטנסביות שלך. אבל, חשתי אחריות רבה ואהבה וגם היום הקשר שלנו קרוב ושונה.
    אני מסכימה איתך לגבי מהות תפקיד האם. אין שום דרך שמאפשרת גידול ילדים בשלט רחוק. הנוכחות וההוויה של האם בחיי ילדה הם קריטיים.

  • יעל ישראל  On מאי 22, 2007 at 4:41 pm

    לצערי כן הייתי האימא. יש דברים נוספים שלא פירטתי כאן מצנעת הפרט, שהם חמורים בהרבה ממה שכתוב כאן, שבגללם נאלצתי לקחת את תפקיד האם והמבוגרת במשפחה, כי הוריי לא היו מסוגלים לעשות זאת. זה לא עניין עניין של הרגשה סובייקטיבית מצידי, כי מעשית ורגשית תיפקדתי שם כאימא, וכן, במובן מסוים גם לאימי עצמה.

    אניה, בת אחותי היא היום אישה בוגרת באמצע שנות השלושים לחיה, נשואה ואם לבת.

    מיכל, הבלוג נקרא כך בכפל משמעות: גם כתיבה על ענייני רוח, וגם זה שהוא התחיל מתוך רצון לנענע את אמות הסיפים ולעשות גם פרוןבוקציות במובן של "לעשות רוח, הביטוי הפופולרי. וכמו שהסברתי בפוסט על עצם פתיחת הבלוג, רצוני להיות מוכרת במהירות ברשת כדי לפרסם את הרומן של נולי ושלי יקירנט,אז עצם התוכן הפרובוקטיבי שהיה יותר בהתחלה, נועד באמת לעשות הרבה רוח כדי שיכירו אותי.

  • תמר  On מאי 22, 2007 at 5:17 pm

    ומדהים איך הבלוג שלך מתפתח ותופס כיוונים כל כך מרגשים

    אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך

    הגבתי פה המון פעמים ובכל פעם התגובה שלי עפה ונעלמת! אז אם התגובה הזו תיקלט, קבלי גם מזל טוב על פוסט יום ההולדת

  • יעל ישראל  On מאי 22, 2007 at 6:17 pm

    תודה תודה ושוב תודה.

  • גָּאוֹן וְאַכְזָר  On מאי 22, 2007 at 11:36 pm

    אמא שלי היתה חולת נפש ומסרו אותי לטיפול אצל אחותי הגדולה…

  • נועם  On מאי 23, 2007 at 12:13 am

    ועשית מצווה גדולה, שתדעי.

  • בועז כהן  On מאי 23, 2007 at 2:33 am

    הקטע הזה מדהים. חונק את הגרון:

    "ואהבתי אותה כאם. לא כדודה. לא כאחות גדולה. כאם. הייתי אמה, כי אמה הביולוגית לא יכלה להיות אימא, וכי אמי עצמה מעולם לא הייתה אם ראויה במיוחד. ואהבתי את כל מה שאני עושה למענה. אהבתי להיות לה אם קטנה. וברחוב, כשהלכנו יד ביד, תמיד חשבו שהיא בתי. רק בת 15 הייתי, וכולם חשבו שהילדה, ילדתי היא…"

  • עמי  On מאי 24, 2007 at 11:32 am

    קראתי את הפוסט הזה מיד כשהופיע, אבל לא הייתי מסוגל אפילו לכתוב מילה בתגובה לטקסט כזה. וממילא, מה תועיל מילה אחת.
    ובכל זאת: שאלת ההורות, וקלות הדעת שבה אנשים מביאים ילדים הטרידה אותי לא מעט. גם לפני שנהייתי הורה. היום אני עוד יותר רגיש לזה, כי אני חווה את עוצמת המחויבות יום-יום. אלה באמת דיני נפשות.

    תודה על מה שכתבת. ריגשת אותי מאוד.

  • חמוטל  On מאי 29, 2007 at 1:58 pm

    ובעצם גם את רשימת הסיבות הלא נכונות שבגללן נשים בוחרים להביא ילדים. האבחנות שלך מעניינות וחורגות מהשטנץ.

    (לעניין סיפורך האישי אין לי מה להוסיף חוץ מחיבוק)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: