הפיליפינית של אימא שלי

מאז שהידרדר מצבה שלי אימי והפך לסיעודי, יש לה מטפלת פיליפינית. שכונת מגוריה של אימי בצפון תל אביב, היכן שהאוכלוסייה מאוד קשישה, מלאה במטפלים פיליפינים. אתה הולך שם ברחוב ורואה כמעט רק פיליפינים, אצים רצים לספק צורכי בעליהם.

   לפיליפינית של אימא שלי קוראים ג'ודי. היא בחורה עדינה, טובת לב ורגישה מאוד. נערה צנומה, בשנות העשרים לחייה, שנאלצת לקום מספר פעמים בלילה לקשישה שאפילו אינה קרובת משפחתה, במקום שתקום לתינוקות שלה. צעירה מהירת תפיסה ואינטיליגנטית, שבמקום שתבנה קריירה משגשגת או תלמד משהו שיעניין אותה ויאתגר אותה, צריכה להחליף חיתולים לאישה בת 82.

   לי מעולם לא הייתה עוזרת. אני מנקה הכול לבדי. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שיהיה לי מן "עבד" כזה שינקה עבורי את מה שקשה ומתיש ומגעיל אותי לנקות. את המוצרים מהסופר אני מביאה בעצמי, כי אני לא סובלת שבחור רוסי מסכן, שבארצו היה אולי מהנדס, יהיה הסבל שלי. אני ממעטת כמה שאני יכולה להשתמש בשירותי העבדים המודרניים האלה, כי אני סבורה שאף אחד לא נולד לעולם הזה כדי לשרת אותי, ולא משנה כמה כסף אני משלמת לו.

   לעיתים רחוקות, כשאני עושה קנייה מאוד גדולה מהסופר, אני בכל זאת מזמינה משלוח, ורואה כיצד הסבל מתאמץ ומתקשה בעבודתו. אני משתדלת לצ'פר אותו בטיפ גבוה ככל יכולתי, ותמיד מתפלאת לגודל הטיפ הננסי שנותנים רוב האנשים, בעוד שבשכונה המאוד עשירה בה אני גרה, רמת אביב ג', אנשים קונים סנדלים ב-3000 ₪ בלי להניד עפעף.

   את "האני מאמין" הזה שלי, שלא מעבידים אנשים ולא נותנים להם לנקות את החרא שלי, למדתי מאבא שלי, שאפילו סייד בעצמו, ואת נעליו הבריק בעצמו במשחת נעליים מדי בוקר, וקנה הכול בעצמו ולא נזקק לשליחים. וכל זה לא כי חסר לו כסף ברוך השם, ולא כי היה קמצן, אלא כי האמין שאדם צריך לעשות כמה שהוא יכול בכוחות עצמו, ולא להעביד אחרים בעבודה השחורה שלו.

   אני דוגלת בכך עד היום וממשיכה בדרך הזו, כי היא נראית לי הדרך האנושית היחידה. דרכו של העולם המערבי להפוך את העולם השלישי למאגר העבדים שלו, חורה לי מאוד. אף אינני מוכנה לקבל רציונליזציות עלק כלכליות, כמה אנחנו בעצם עוזרים להם, שאחרת הם יגוועו ברעב, ועוד כל מיני שטויות כאלה שהעולם הראשון מפמפם לעצמו כדי לשכך את רגשות האשם.

   ועכשיו אני ויתר בני משפחתי משתמשים באישה צעירה וענוגה, כדי שתנקה את הישבן של אימא שלי. זה כחודש שג'ודי, שמבחינת גילה יכלה להיות בתי, מטפלת באימי ונאלצת להתמודד גם עם אחותי חולת הנפש שגרה עם אימי, שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. בגדלות נפש היא מתמודדת עם מצב שאני, אחות ובת, לא מסוגלת להתמודד איתו נפשית. ועתה, אחי, אחותי הנוספת ואני, עושים את מה שלא עשינו כל חיינו, את מה שאיננו מאמינים בו, ומעבידים נערה בעבודה שחורה שאנחנו לא רוצים ולא מסוגלים נפשית לעסוק בה.

   אני כמעט לא ישנה בחודש האחרון. גם בגלל מצבה המידרדר במהירות של אימי, גם בגלל הצורך החדש שנוצר למצוא פתרון לאחותי הסכיזופרנית, אבל גם בגלל שאני נאלצת לתת לאישה אחרת לטפל בחרא המשפחתי שלי.

    אני מתביישת בעצמי. אני לא סובלת את המצב החדש שנוצר. כי שום אדם אינו חוטב העצים ושואב המים שלי. זה דבר שאני ומשפחתי צריכים לעשות בעצמנו, ולא מסוגלים לעשות בגלל תובענות העולם המודרני, העבודה האינסופית של כולנו, המעמסה הנפשית הקשה. וזה כואב. וזה לא מרפה. וזה לא הוגן. ואין לזה פתרון. ואני בוכה דמעות תנין ולא מסוגלת לעשות אחרת.

 

   ואולי חבל שהפכנו חברה אינדיווידואליסטית קיצונית כזו, והתנתקנו לגמרי מעקרונות החברה השבטית, החמולתית, בה המשפחה המורחבת כולה מטפלת זה בזה, ואף אחד לא נזרק, ולא מעסיקים מטפלות בשכר לילדים ולקשישים, ולא מעבידים בני אדם כמונו כדי שינקו אחרינו.  

  

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On מאי 11, 2007 at 12:24 pm

    הוא לחבק אותך חיבוק ענק.
    פילוסופית החיים שלנו לא שונה בהרבה.
    בחברה של היום, בחירה אחרת אינה אפשרית עבורך, וחבל שתייסרי את עצמך על כך.
    וזה נכון, החברה המודרנית פתרה בעיות מסויימות ויצרה בעיות רבות ואחרות, ואחת מהן היא אטימות, הן לאנשים שנולדו לעריסת העולם השלישי, והן לזקנים שבינינו. במובנים אלו החמולה היתה נכונה בהרבה. נותר לנו לקוות, כחברה וכפרטים, שנשכיל למצוא פתרונות אנושיים ורגישים יותר.

    ובאמת – חיבוק ענקי, מכל הלב – עד כמה שחיבוק וירוטאלי שכזה יכול לעזור.

  • יעל ישראל  On מאי 11, 2007 at 1:27 pm

    אני מקבלת את החיבוק באהבה. מרגישה אותו ממש.

  • נינה  On מאי 11, 2007 at 2:03 pm

    אם אתם לוקחים את הטיפול באמא עליכם – מה קורה אתכם? עם הפרנסה שלכם? זו עבודה במשרה מלאה. גם ההיבט הנפשי קריטי כאן. מצב סיעודי כזה סוחט רגשית את הקרובים, ומאוד קשה לעמוד בו. למטפלים בשכר יותר קל כי אין להם קשר רגשי. מה שאת כן יכולה לעשות, ואני מניחה שאת עושה זאת, זה להתייחס לנערה שמטפלת באמא ובאחותך בכבוד, לשוחח איתה מידי פעם, להתעניין בה ובמשפחתה – להפוך אותה לחלק ממשפחתך. אז כן. את משלמת לה. אבל עדיין יכול להיות כאן הרבה יותר.
    ואני מצטרפת למיכל גם בחיבוק וגם באמירתה שחבל שתייסרי את עצמך על כך.

  • יעל ישראל  On מאי 11, 2007 at 2:13 pm

    אני לא מאמינה שאני אסתגל למצב הזה ואקבל אותו ואפסיק לייסר את עצמי. זה קשור למשהו עמוק בתפיסת העולם שלי ובמה שחונכתי. אני מאשיך להתייסר כנראה. זו רגישות מופרזת, אני יודעת, וזה לא עוזר לי בחיים, הרגישות המופרזת הזו, אבל קשה להשתנות בגילי.
    רק מקווה שאימי, שממילא סובלת מאוד מאוד, תיאסף לעולמה בקרוב, וכך יבוא קץ לסבל שכולם סובלים, והיא בראש ובראשונה.
    בעולם קשה אנחנו חיים, העולם המודרני. כל הערכים השתנו, ואם זאת אנחנו אותם אנשים עם אןתם צרכים כמו פעם. קשה לקבל את זה.

  • שירה  On מאי 11, 2007 at 2:18 pm

    יעל, את אישה חכמה, רגישה ובעלת נפש גדולה. הקלי על עצמך ואל תפתחי רגשות אשם. לפעמים צריך להיעזר באנשים אחרים בחיים, הגם אם זה בתשלום.

  • שלום  On מאי 11, 2007 at 10:28 pm

    גם אני לא אוהב שמשרתים אותי… מצד שני באמת אי אפשר לעשות את הכל בעצמנו, הרי גם את הבגדים והנעליים שלנו אנחנו לא מכינים בעצמנו, ואי שם בסין יושבים האנשים שמייצרים אותם, והם דרך אגב מרוויחים הרבה פחות מהפיליפינים בארץ…
    ויש לי שאלה שהיא לא קנטרנית, באמת מעניין אותי לשמוע – איך את מרגישה במסעדות, ששם המלצרית בעצם משרתת אותך, ןאנשים זרים שותפים את הכלים…

  • אריאלה  On מאי 12, 2007 at 1:55 am

    שאם חלילה אגיע יום אחד למצב סיעודי תשוש
    תהיה לי הזכות להזעיק את ד"ר קבורקיאן שיגאל
    אותי עם זריקת חסד לעולם שכולו טוב ובלי יסורים

  • יוסי  On מאי 12, 2007 at 6:02 am

    לפני כמה ימים התראיינה בטלוויזיה אחת הבנות של אדם זקן שטופל ע"י פיליפיני שהתעלל באביה (ונדון לשלוש שנות מאסר).
    הבת הסבירה שהם שכרו את הפיליפיני שיטפל באביה במצבו הסיעודי, וזאת כדי להימנע ממצב שישפיל את אביה – אם מי מבני המשפחה יטפל בו.
    ההסבר של הבת היה מוכר והגיוני לחלוטין.

  • אחד שמבין  On מאי 12, 2007 at 11:32 pm

    להיות פיליפיני פירושו להיות אזרח של מדינה מסוימת
    "פיליפיני" זה לא מקצוע

  • מירי פליישר  On מאי 13, 2007 at 12:25 am

    חומר למחשבה ולתשומת לב
    מצד אחד פרנסה מצויינת למטפלים בני ארצות דלות אחרות
    מצד שני עבדים
    לפחות אפשר לפצותם על עבודתם הקשה בתשלום הוגן וזכויות
    מכירה מטפלת כזו שהצליחה יחד עם בעלה שעבד אף הוא במקצוע הום נפגשו רק פעם בשבוע
    להחזיק את ילדיה ומשפחתה שם,לבנות בית
    ועכשיו בדרך לקבל אזרחות קנדית ולאחד את כל משפחתה שם בקנדה
    וכל זאת עם אישורי עבודה והמלצות של המעסיקים
    בשקט בשקט גם עוזרים להם לפרנס
    העיקר לא לנצלם ולהעבידם בלי רחמים.
    איתך בתחושת אי הנוחות
    אבל תזכרי שאת מסייעת לעוד משפחה בעולם לשרוד

  • מרים איתן  On מאי 13, 2007 at 4:06 am

    יעל היקרה, קראתי את רשימתך והלב נשבר.אני מהצד השני של המתרס. אני כבר בת 72. יחסית אני בריאה למדי אך אני נמצאת בחרדה מתמדת מהרגע שבו אגיע למצב שבו אזדקק לעזרה של אחרים.יש לי שתי בנות, האחת היא חד-הורית ןגרה בצהלה והשניה גרה בארה'ב. בעלי נפטר בנסיבות טראגיות ב-1988. הבנות שלי חרדות לי מאוד ואני בשום אופן לא רוצה להגיע למצב שבו נמצאת אימך, ואני שוברת את הראש כל הזמן איך לא להגיע למצב הזה, בין היתר יש לי גם מחשבות אובדניות.כל הזמו מנקרת בי המחשבה האם לא מוטב שאעלם לפני שאגיע למצב הזה, כדי לחסוך מבנותי את עוגמת הנפש שאת מתארת באתר שלך. על כל פנים אני מחבקת אותך ותתעודדי בכך שיש לך אחים עימם את יכולה לחלוק את הכאב.

  • עמיחי  On מאי 13, 2007 at 7:58 am

    אני לא רואה פתרון אחר למצב, לא שהמצב הוא "פתרון"
    נסי להתנחם בכך שלפחות את "מעסיקה" הוגנת ונותנת להם עבודה

  • יעל ישראל  On מאי 13, 2007 at 2:55 pm

    מירי, תודה תודה.

    אריאלה, אני מרגישה וחושבת בדיוק בדיוק כמוך.

    מרים, אני מזדהה לגמרי. חושבת גם על עצמי בנסיבות כאלה בעתיד. איזה עולם קשה שמציב בפנינו אתגרים חדשים שלא היו פעם, והיום איננו יודעים איך להתמודד איתו. כל כך קשה וטראגי.

  • אמירה הס  On מאי 14, 2007 at 12:55 pm

    יעל יקרה,
    הכי קשה ועצוב זה שאמך נתונה במצב סעודי.
    זה בוודאי קשה מאוד רגשית למשפחה. כאשר הורה קשיש חייו הופכים למעמסה לעצמו,
    וקשר הנפש והדם לאותו קרוב, בוודאי מדירים שינה מעיני האוהבים.
    עברתי מצב דומה עם אבי זכרונו לברכה. לילדים מאוד קשה להתמודד עם הכאב הזה, לכן כל פתרון אחר, ולו הוא כרוך בויתור על כל מיני ערכים, יטב.
    וכמובן יש רגשות אשמה, שאתה לא מלאך, ואינך ממלא את כל שאיפותיך האלטרואיסטיות.
    צר לי שאת עוברת ימים כאלה . ואני מחבקת אותך.

  • יעל ישראל  On מאי 14, 2007 at 3:25 pm

    מתגעגעת.

  • עמוס בירסטנר  On מאי 14, 2007 at 6:11 pm

    מזדהה עם דברייך, ועם דברי המגיבות. כדאי לצ'פר את העובדת כמה שאפשר, לאו דווקא (רק) כספית.

  • חנה  On מאי 18, 2007 at 4:43 pm

    המטפלים הפיליפינים עושים עבודת קודש מורידים מהמשפחות את הנטל הכבד יש לי בחור אוטיסט שבלעדי מטפל פיליפיני לא הייתי יכולה להחזיק בו בבית אני בעלי וכל משפחתי מאד אוהבים אותו ומאד מעריכים את עבודתו שצורכת הרבה סבלנותבזכות עבודתו אצלנו הוא מצליח לפרנס את משפחתו בפיליפינים שכוללת חמישה ילדים

  • דקלה  On מאי 24, 2007 at 12:02 pm

    יעל היקרה, ברור שלפתע את כורעת תחת נטל טכני ורגשי. והשאלה של אחותך שגרה עם ההורים בוודאי תמיד הטרידה אותך, ועכשיו ממש צפה אל פני השטח בכוח. כך שאת עוברת משהו לא קל.

    גם אנו מעסיקים עובדות זרות שמטפלות בהורינו הקשישים. כך שגם אני שבעתי שעות על גבי שעות של מחשבה ושל לבטים והסתובבות במקום סביב שאלת הטיפול בקשישים.

    יעל, כלל לא ברור שתפקידם של הילדים הוא לנקות את ההורים שלהם. בהחלט הגיוני שאנשים שמתמחים בסיעוד יעשו זאת. יש אופנים מקצועיים לנקות אדם חולה.תראי את עבודת האחיות בבתי החולים – איזו זריזות ואיזו קלות. כי יש להן נוהל ברור ומיכשור מקל מאוד. נראה לי שהבעייה היא לא מי מנקה את הורינו אלא הבעייה היא התנאים הקשים של עבודת הזרים. היה הגיוני מאוד שמשמרת של סיעוד תהיה בת שמונה שעות. שהמטפלים יתחלפו. שהם ינוהלו לא על ידי בני המשפחה החסרי הבנה, אלא על ידי אנשי מקצוע.
    אותו הדבר חל על השליח של הסופר. הגיוני מאוד שאדם צעיר וחזק יעזור במשלוח לאנשים שלא יכולים לסחוב את ה קניות אל ביתם. אבל הוא צריך להשתכר כיאות, וצריכים להיות לו עזרים נאותים. מכשירים להרמת משאות, ארגזים טובים. וגם אנשי הסיעוד בבית – זקוקי0 לעזרים טובים צריכים חדר טוב למנוחה. וכן הלאה.
    כך שלסיכום – הגיוני לחיות בחברה שבה אין אוטרקיה. לא אנו מגדלים את המלפפונים שלנו, ולא אנו מנתחים את הלב של עצמנו, ולא אנו מייצרים לעצמנו חשמל. החברה והציווליזציה – תרצי זאת או לא – מושתת על חלוקת עבודה. ועל קניית דברים בכסף, שמשקף את חלוקת העבודה. השאלה היא מה הגמול על עבודה ומה היחס לעובד
    היחס הרע לעובד הפשוט כמובן משתקף בעבודה המרושלת בבתי אבות.

    .
    זאת דעתי. מה דעתך?

  • יעל ישראל  On מאי 24, 2007 at 4:16 pm

    היתה בוודאי עוזרת, לא רק להפיג את רגשות האשם, אלא ממש מעשית. אלא שזה לא קורה אף פעם.
    תמיד תמיד מדובר
    בסופו של דבר החלוקה של אדונים ומשרתים, בעלי אחוזות ועבדים. והכול לפי החלוקה הכספית. עשירים מול עניים. ולעולם לא יתגמלו היטב את העובד השחור. לו קיבלו העובדים הזרים שמנקים את הורינו עשרת אלפים שקל לחודש, ויותר, אולי יכולנו להרגיש פחות רע. אבל הלוא גם מי שיש בידו לשלם סכום כזה לעובד זר, לא ישלם. ואם עובד זר היה עולה ככה, הרי רובנו לא יכולנו לשלם והיינו נאלצים לעשות את העבודה במו ידינו.
    כך שלומר שלשפר את תנאי העובד הזר והעובד השחור בכלל, ולשלם לו יותר, נועד בעיקר להרגיע את מצפוננו, כי מעשית זה לא יקרה לעולם.

    גם במקרה הפרטי שלי, אין בכוחי לעשות יותר. תראי, אנחנו מתייחסים הכי טוב שיש לעובדת הזרה של אימי. אבל משלמים לה רק את מה שנהוג, לא יותר, כי אין לנו, גם את זה לא קל לנו לשלם. אבל שוב, אם זה היה עולה כפול, לא יכולנו בכלל לשלם, ואז היינו עושים את העבודה בעצמנו. לא תוכלי להתכחש אם כך, שזה סוג של עבדות.

    או עוזרת בית. אישה עובדת, בואי נאמר אחר שמשתכרת יפה בהיי טק, ומרוויחה שמונים שקל לשעה. היא מביאה עוזרת בית ומשלמת לה 25 שקל לשעה. אם זה היה עולה לה 80 ש"ח לשעה לעוזרת, כמו שהיא מקבלת בעבודתה במשרד היפה והמאוורר, לא בטוח שהיא היתה מביאה עוזרת בית.

    ונלך הלאה למטפלת. שוב, אישה שמרוויחה 3000 ש"ח לא תלך ותוציא את זה על שכר מטפלת. אך אישה שמרוויחה עשר ומעלה, כן תוציא על מטפלת. אך לו מטפלת עלתה עשרת אלפים ש"ח, כפי שצריך לשלם לה על העול הרב שלה, ועל זה שהיא אם חלופית, שזה בכלל פרייסלס, אותה אם היתה נשארת בבית.

    אז רציונליזציות תמיד עוזרצ לשכך רגשות אשם. אבל לי זה לא עוזר משום מה. אז עד היום הצלחתי להתחמק מלהעסיק ולנצל כספית "עובד שחור", והנה עכשיו הגיע הרגע שכבר לא. כואב, כואב, כואב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: