הייתי ילדה במלחמת יום כיפור

הייתי ילדה במלחמת יום כיפור. בכיתה אמרו לנו להביא חבילות עם ממתקים ודברים טובים לשלוח לחיילנו בחזית.

   הלכתי לסופר ליד הבית, קניתי אובלטים, סוכריות חמוצות של עלית בכל מיני צבעים, ביסקוויטים פתי בר, ערגליות שוקו, נדמה לי שגם חלבה. לא היו אז הרבה אופציות לממתקים בשוק.

   הבאתי את חבילת הקרטון לכיתה. נתנו לנו גלויות, אמרו: תכתבו מכתב יפה לחייל שלכן. שירגיש שאוהבים אותו בעורף.

   הייתי בת 13, מה כבר יכולתי לכתוב לחייל בן 18, 20? מה לי ולו? מה אני יכולה להגיד לו?

   כתבתי. כמו שכתבתי כל מיני דברים שציוו עלינו לכתוב בכיתה. בלי סנטימנטליות כתבתי. היו בנות שציירו לבבות וחצים ופרחים. אני לא.

   כתבתי רק: מקווה שאתה מרגיש טוב חייל גיבור, שתשמור על המדינה שלנו. אתה צריך משהו?

   ושכחתי מזה. והמלחמה המשיכה, אבל כבר מבלי שנרגיש אותה בתל אביב. איפשהו בטלוויזיה הראו את חזית הדרום, עמוק בתוך מדבר סיני, עמוק בתוך התעלה, לתוך מצרים. הראו חיילים מותשים מהשמש.

   כמה שנים אחר כך, כבר בליל האהבה הראשון שלנו, בדחיפות מוזרה, כאילו הוא חייב להראות לי את הדבר הכי חשוב שקרה לו בחיים או שהרס לו אותם, הראה לי אהובי תמונות שצילם בפואלרויד מהמדבריות, סיני ומצריים: גופות נפוחות של מצרים, נגמ"שים שרופים, עקבות חול ונעלי חיילים. פה ושם כיתת בחורים מיואשת, מעורטלי גוף עליון חרוך בשמש, החולצה על הראש כמו כפייה. 

 

   רק אחר כך, כשראיתי את כל מאות התמונות הצהבהבות, הוא יכול היה לעשות לי אהבה.

   הייתי בת 13 במלחמת יום כיפור. התחלת ההתבגרות. שדיים נחמדים. כבר חזייה. אמרו לי לכתוב מכתב אהבה לחייל במלחמה. כתבתי כמו שאמרו. בלי רגש. מה אכפת לי. מי זה בכלל החייל הזה שיקבל את המכתב? אני מכירה אותו בכלל? שכחתי מזה.

   כעבור חצי שנה, אולי יותר, מעטפה לבנה עם חותמת של דואר צבאי. חמודה שלי יעל, כתב אותו חייל, האם את מתוקה כמו שאת כותבת? אולי ניפגש פעם? כתב יד ילדותי, גדול, צייר שושנה קטנה בצד. נשבר לי הלב.   

 

אצל יורם גם.

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. 
 
    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי פליישר  On מאי 3, 2007 at 9:46 am

    יעל חמודה
    איזה כיף שהחייל שלך החזיר תשובה
    פחדתי עליו בדיעבד
    כן
    יורם לא נותן לשכוח
    משא כבד נטל על כתפיו
    תודה

  • נעם מלצר  On מאי 3, 2007 at 3:24 pm

    .

  • חגית  On מאי 3, 2007 at 4:29 pm

    מילים מדויקות, כאב כבוש. גם אני הייתי אז ילדה, זוכרת כל מה שכתבת כאן כאילו קרה לי עצמי.

  • יעל ישראל  On מאי 4, 2007 at 2:06 am

    מי יודע איך ואם החייל הזה שרד במלחמות הבאות. זה הסבל. שלא נראה לי סוף לעולם.

  • חייל לשעבר  On מאי 4, 2007 at 5:27 pm

    מילים מרגשות נוגעות תמיד. אמרת הרבה במעט מילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: