שנים שמנות, שנים רזות

דינה ראלט, נינה רמון ואני, התרגשנו לקרוא את סיפורה של בטינה פקר "אחי הגדול",  שהבאתי כאן ברשימות במדור "המארחת" לפני מספר חודשים. החלטנו לכתוב רשימות תגובה לסיפור שנגע בליבנו. כפי שתראו, לכל אחת מאיתנו הוא פגע בפלח אחר של הלב. דינה ונינה ינתחו את ההבטים של האכילה וההשמנה, האם היא רגשית או מולדת. אצלי, הסיפור של חברתי בטינה העלה מחשבות נוגות על מלחמתי האישית בשומן; מלחמה שנלחמים בה רבים מאיתנו, ובדרך כלל לא מנצחים. נשמח אם תשתפו אותנו בהתנסיותכם האישיות בתחום החשוב הזה, ששלושתנו החלטתנו "להיכנס בו חזק".

 

איך מילדה שמנמונת הפכתי לבחורה כוסית, למרות שזללתי 5000 קלוריות ביום. איך נעלם הנס באורח פלא כשם שהגיע, ואני פצחתי בסדרת דיאטות שרק החמירו את המצב. והאם צריכת הממתקים המוגברת שלי היא אכילה רגשית? או שדינה ראלט צודקת, ואני פשוט צריכה להתחיל להדוף משקולות? 
 
כשבטינה שלחה לי את הסיפור הנפלא הזה, הוא חדר לי עמוק עמוק ללב, למרות שהסיפור שלי שונה בתכלית. ובכל זאת, גם אני, כמו גיבור הסיפור, אוהבת לאכול. כבר כילדה אהבתי. בעיקר ממתקים. וזה כך עד היום. עוגת קצפת ושוקולד קורצת לי הרבה יותר מעוף צלוי. אני אוכלת כי אני נהנית מהטעם, אבל לא פחות מכך כדי להירגע. כשאני עצבנית, מתוחה, כועסת או עצובה, שוקולד הוא הסם שלי. אני מרגישה מיידית את תחושת הרגיעה והרפיון, שמתנחלת בשרירים המתוחים מהלחץ הנפשי. ההתמכרות למתוק הפכה לי לדרך חיים. גם בתקופות של דיאטה אני תמיד מקצה כמה קלוריות לטובת משהו מתוק, כי הגוף המכור דורש את שלו, והנפש על אחת כמה וכמה.

   זה התחיל בילדות. בילדותי אהבתי לאכול חפיסות שלמות של גלידת ויטמן שוקו-וניל, שהיינו קונים בחנות הממתקים של הזקן המתוק ברחוב בן יהודה. עוד אהבתי את השוקולדים שהיה קונה אבי מבית החרושת ליבר, על משקל, במילויי פירות מפוצצים בצבע מאכל – כתום זרחני וצהוב לימון.

   לימים, חלק מן הזיכרונות האלה נכנסו לרומן השני שלי, "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד, 97'). לאחת הרחלות בספר (יש שם שתיים, רחל הגדולה והשמנמונת ורחל הקטנה והרזה) יש בעיית אכילה קטנה: השן המתוקה שלה היא פשוט יותר מדי מתוקה. אבל יש לה גם בעיה אחרת: אם קרה שאינה אוהבת אותה ולחצים משפחתיים.

 

שוקולד או שרירים? ואולי אפשר גם וגם?

   כצפוי, גם אני, יעל, הייתי ילדה שמנמונת כמו רחל בת ה-11 מן הרומן. לא כמו הילדים המלאים שרואים היום, כי אם הרבה פחות. אבל בהשוואה לשאר הילדים בשנות השישים, שנראו כמו מקלות ארטיקים, אני הייתי טיפל'ה סופגניתית. חוץ ממני הייתה בכיתה עוד ילדה שמנמונת. למזלנו, אף אחד לא התנכל לנו, למעט הילד הכי שחיף בכיתה. הוא נראה כמו מוזלמן, ואולי משום שחש נחות בגופו, טיפס על שתי בנות שמנמנות.

   ואז אירע הנס. השינויים ההורמונלים של גיל ההתבגרות הצמיחו אותי לגובה, בלי להוסיף לרוחב. עד היום אני סבורה שהיה זה פלא רפואי כלשהו. המשכתי לאכול חנויות ממתקים שלמות, אבל הפכתי כוסית! בחיי. פתאום, בגיל  11 וחצי, צמחה ממני אישה עם גוף לתפארת. 50 קילו של חיטובים בלבד. וכל זה בלי פעילות גופנית, ועם טונות של גלידות, שוקולדים, ועוגות נפלאות שלמדתי להכין בשיעור כלכלת בית. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שבה קניתי ביקיני, בגיל 13. הסתכלתי על עצמי שעות במראה, כי לא קלטתי איך משמנמודה צמחה לה חתיכה.

   הפלא אירע למרות שהמשכתי לאכול את מה שנהוג לכנות היום "אכילה רגשית". באותם ימים לא חשבתי שזה יוצא דופן, כי לא הייתי זקוקה לדיאטות. אכלתי כל וכמה שרציתי, ונשארתי רזה. בדיעבד, אני יודעת שצרכתי 5000 -4000 קלוריות ליום לפחות, שכללו המון, אבל המון ממתקים.

   אבל נסים הם כנראה קצרי טווח. הפלא החזיק 17 שנה. בשלהי שנות העשרים שלי התחלתי להעלות במשקל. חלק מכך קשור בוודאי למטבוליזם שנחלש בגלל הגיל, וחלק לאכילה הרגשית שלי, שהחמירה כתוצאה ממשברים תכופים שהתרחשו לאורך שנות השלושים של חיי: מות בן זוגי, מות אבי לאחר גסיסה איומה מסרטן, אובדן פרנסה דרסטי, זה שהקריירה הספרותית שלי לא נסקה כפי שציפיתי, וכאבים ותסכולים אחרים.

   ברגע שראיתי ששמנתי כמה קילו, התחלתי בדיאטות. "מרזי מורית" היו הראשונים, אחר כך "סלים פאסט", "ספירת קלוריות" ועוד כל מיני. ומדיאטה לדיאטה כוחנו גדל, כפי שנאמר. והקילוגרמים עלו וירדו, עלו וירדו, עלו וירדו, ומדיאטה לדיאטה כוחם גבר. בתור שונאת מושבעת של ספורט על כל גווניו, חיפשתי אלטרנטיבה נוספת לדיאטות.

   ובכן, מן הרגע שהבנתי שדיאטות לא יועילו כאן, כי במקרה שלי מדובר בעיקר ב"אכילה רגשית" מנחמת רגשות קשים, עברתי לשיטות פסיכולוגיות. בשנות הטיפול שלי רזיתי את כל העודפים שהתנחלו עלי, והרגשתי נפלא. משום מה, אצלי הטיפול באמת תיפקד כמו שסתום לרגשות קשים, ואז לא הייתי צריכה לנחם את עצמי באמצעות ממתקים. הפסיכולוגית הנהדרת שלי היוותה "אם מחליפה" חמה ואוהבת, שלא מצאתי באמי. אם היחסים הקשים עם אמי היוו טריגר לאכילה הרגשית שלי, כנראה שבשנות הטיפול מצאתי להם איזה שהוא מענה. צר לי לדווח, אבל כמה שנים אחרי תום הטיפול השמנתי הכול בחזרה.

   ומאז זה שנים שמנות, שנים רזות, שנים שמנות, שנים רזות… מה יהיה? האם צריכת הסוכר הלבן המוגברת שלי, כפיצוי נפשי, היא הכרח? עכשיו דינה ראלט משכנעת אותי שמשקולות זה הדבר. אני עוד אדווח מזירת הקרבות.
 
ומה אתכם? אנא שתפו אותנו בחוויות האכילה שלכם. האם גם אתם אוכלים אכילה רגשית? מה אתם עושים כדי להילחם בשומן? האם יש לכם סיפורים אישיים על הבסת השומן, באמצעות פעילות גופנית והגברת מסת השרירים?

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.