שנים שמנות, שנים רזות

דינה ראלט, נינה רמון ואני, התרגשנו לקרוא את סיפורה של בטינה פקר "אחי הגדול",  שהבאתי כאן ברשימות במדור "המארחת" לפני מספר חודשים. החלטנו לכתוב רשימות תגובה לסיפור שנגע בליבנו. כפי שתראו, לכל אחת מאיתנו הוא פגע בפלח אחר של הלב. דינה ונינה ינתחו את ההבטים של האכילה וההשמנה, האם היא רגשית או מולדת. אצלי, הסיפור של חברתי בטינה העלה מחשבות נוגות על מלחמתי האישית בשומן; מלחמה שנלחמים בה רבים מאיתנו, ובדרך כלל לא מנצחים. נשמח אם תשתפו אותנו בהתנסיותכם האישיות בתחום החשוב הזה, ששלושתנו החלטתנו "להיכנס בו חזק".

 

איך מילדה שמנמונת הפכתי לבחורה כוסית, למרות שזללתי 5000 קלוריות ביום. איך נעלם הנס באורח פלא כשם שהגיע, ואני פצחתי בסדרת דיאטות שרק החמירו את המצב. והאם צריכת הממתקים המוגברת שלי היא אכילה רגשית? או שדינה ראלט צודקת, ואני פשוט צריכה להתחיל להדוף משקולות? 
 
כשבטינה שלחה לי את הסיפור הנפלא הזה, הוא חדר לי עמוק עמוק ללב, למרות שהסיפור שלי שונה בתכלית. ובכל זאת, גם אני, כמו גיבור הסיפור, אוהבת לאכול. כבר כילדה אהבתי. בעיקר ממתקים. וזה כך עד היום. עוגת קצפת ושוקולד קורצת לי הרבה יותר מעוף צלוי. אני אוכלת כי אני נהנית מהטעם, אבל לא פחות מכך כדי להירגע. כשאני עצבנית, מתוחה, כועסת או עצובה, שוקולד הוא הסם שלי. אני מרגישה מיידית את תחושת הרגיעה והרפיון, שמתנחלת בשרירים המתוחים מהלחץ הנפשי. ההתמכרות למתוק הפכה לי לדרך חיים. גם בתקופות של דיאטה אני תמיד מקצה כמה קלוריות לטובת משהו מתוק, כי הגוף המכור דורש את שלו, והנפש על אחת כמה וכמה.

   זה התחיל בילדות. בילדותי אהבתי לאכול חפיסות שלמות של גלידת ויטמן שוקו-וניל, שהיינו קונים בחנות הממתקים של הזקן המתוק ברחוב בן יהודה. עוד אהבתי את השוקולדים שהיה קונה אבי מבית החרושת ליבר, על משקל, במילויי פירות מפוצצים בצבע מאכל – כתום זרחני וצהוב לימון.

   לימים, חלק מן הזיכרונות האלה נכנסו לרומן השני שלי, "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד, 97'). לאחת הרחלות בספר (יש שם שתיים, רחל הגדולה והשמנמונת ורחל הקטנה והרזה) יש בעיית אכילה קטנה: השן המתוקה שלה היא פשוט יותר מדי מתוקה. אבל יש לה גם בעיה אחרת: אם קרה שאינה אוהבת אותה ולחצים משפחתיים.

 

שוקולד או שרירים? ואולי אפשר גם וגם?

   כצפוי, גם אני, יעל, הייתי ילדה שמנמונת כמו רחל בת ה-11 מן הרומן. לא כמו הילדים המלאים שרואים היום, כי אם הרבה פחות. אבל בהשוואה לשאר הילדים בשנות השישים, שנראו כמו מקלות ארטיקים, אני הייתי טיפל'ה סופגניתית. חוץ ממני הייתה בכיתה עוד ילדה שמנמונת. למזלנו, אף אחד לא התנכל לנו, למעט הילד הכי שחיף בכיתה. הוא נראה כמו מוזלמן, ואולי משום שחש נחות בגופו, טיפס על שתי בנות שמנמנות.

   ואז אירע הנס. השינויים ההורמונלים של גיל ההתבגרות הצמיחו אותי לגובה, בלי להוסיף לרוחב. עד היום אני סבורה שהיה זה פלא רפואי כלשהו. המשכתי לאכול חנויות ממתקים שלמות, אבל הפכתי כוסית! בחיי. פתאום, בגיל  11 וחצי, צמחה ממני אישה עם גוף לתפארת. 50 קילו של חיטובים בלבד. וכל זה בלי פעילות גופנית, ועם טונות של גלידות, שוקולדים, ועוגות נפלאות שלמדתי להכין בשיעור כלכלת בית. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שבה קניתי ביקיני, בגיל 13. הסתכלתי על עצמי שעות במראה, כי לא קלטתי איך משמנמודה צמחה לה חתיכה.

   הפלא אירע למרות שהמשכתי לאכול את מה שנהוג לכנות היום "אכילה רגשית". באותם ימים לא חשבתי שזה יוצא דופן, כי לא הייתי זקוקה לדיאטות. אכלתי כל וכמה שרציתי, ונשארתי רזה. בדיעבד, אני יודעת שצרכתי 5000 -4000 קלוריות ליום לפחות, שכללו המון, אבל המון ממתקים.

   אבל נסים הם כנראה קצרי טווח. הפלא החזיק 17 שנה. בשלהי שנות העשרים שלי התחלתי להעלות במשקל. חלק מכך קשור בוודאי למטבוליזם שנחלש בגלל הגיל, וחלק לאכילה הרגשית שלי, שהחמירה כתוצאה ממשברים תכופים שהתרחשו לאורך שנות השלושים של חיי: מות בן זוגי, מות אבי לאחר גסיסה איומה מסרטן, אובדן פרנסה דרסטי, זה שהקריירה הספרותית שלי לא נסקה כפי שציפיתי, וכאבים ותסכולים אחרים.

   ברגע שראיתי ששמנתי כמה קילו, התחלתי בדיאטות. "מרזי מורית" היו הראשונים, אחר כך "סלים פאסט", "ספירת קלוריות" ועוד כל מיני. ומדיאטה לדיאטה כוחנו גדל, כפי שנאמר. והקילוגרמים עלו וירדו, עלו וירדו, עלו וירדו, ומדיאטה לדיאטה כוחם גבר. בתור שונאת מושבעת של ספורט על כל גווניו, חיפשתי אלטרנטיבה נוספת לדיאטות.

   ובכן, מן הרגע שהבנתי שדיאטות לא יועילו כאן, כי במקרה שלי מדובר בעיקר ב"אכילה רגשית" מנחמת רגשות קשים, עברתי לשיטות פסיכולוגיות. בשנות הטיפול שלי רזיתי את כל העודפים שהתנחלו עלי, והרגשתי נפלא. משום מה, אצלי הטיפול באמת תיפקד כמו שסתום לרגשות קשים, ואז לא הייתי צריכה לנחם את עצמי באמצעות ממתקים. הפסיכולוגית הנהדרת שלי היוותה "אם מחליפה" חמה ואוהבת, שלא מצאתי באמי. אם היחסים הקשים עם אמי היוו טריגר לאכילה הרגשית שלי, כנראה שבשנות הטיפול מצאתי להם איזה שהוא מענה. צר לי לדווח, אבל כמה שנים אחרי תום הטיפול השמנתי הכול בחזרה.

   ומאז זה שנים שמנות, שנים רזות, שנים שמנות, שנים רזות… מה יהיה? האם צריכת הסוכר הלבן המוגברת שלי, כפיצוי נפשי, היא הכרח? עכשיו דינה ראלט משכנעת אותי שמשקולות זה הדבר. אני עוד אדווח מזירת הקרבות.
 
ומה אתכם? אנא שתפו אותנו בחוויות האכילה שלכם. האם גם אתם אוכלים אכילה רגשית? מה אתם עושים כדי להילחם בשומן? האם יש לכם סיפורים אישיים על הבסת השומן, באמצעות פעילות גופנית והגברת מסת השרירים?

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נינה  ביום אפריל 26, 2007 בשעה 11:04 pm

    לא נראה לי שהאכילה שלך בגיל ההתבגרות היתה אכילה רגשית. אכלת כמו כולנו, אלא שהצמיחה הפיזית הטבעית עשתה את שלה.
    המעניין הוא, שעל אותם מצבים נפשיים שאת מתארת, יש אנשים שמגיבים הפוך: מפסיקים לאכול.
    באשר לפסיכולוגיה – כן, זה יכול לעזור לתקופה מוגבלת, אבל לא לאורך זמן, כפי שאני מסבירה ב-
    http://www.notes.co.il/nina/31461.asp

  • יעל ישראל  ביום אפריל 26, 2007 בשעה 11:29 pm

    נראה לי אכילה רגשית. מה גם שהרגשתי תמיד שזה מרגיע אותי. זה שלא השמנתי כלל באותם שנים, ומשום מה נשארתי ציפלון למרות טונות הקלוריות, לא מוריד מכך שאכילת המתוק, צריכת הסוכר הלבן אצלי, היא כמו סם מרגיע.

    ממה שאני רואה מסביב, אין כמעט אנשים ללא בעית אכילה, לכאן או לכאן. אוכלים הרבה או לא אוכלים כמעט, תמיד כתוצאה מאיזו בעיה שקשורה באוכל כמקור לנחמה רגשי – למי שמרבה באכילה, או כמקור לתחושת שליטה – למי שממעט באכילה.

    ברור לי שהסיבה שרק במאה האחרונה הבעיה התפרצה, היא בגלל אורח החיים המודרני הפדלאי והמזון המוכן, המפוצץ בפחמימות ובסוכר לבן.

    לכן, זה שצריך לשנות את המשוואה, ולהכניס לחיים המודרניים הפעלת שרירים, כמו שדינה טוענת, שרק הגדלת מסת השריר תשרוף קלוריות גם במזמן מנוחה, וזה הפתרון – אכן נראה לי כנכון מאוד.

    יחד עם זאת (וכמובן שאני כבר נורא סקרנית לקרוא את הניתוח של דינה לסיפור של בטינה), אני עדיין מאלה שחושבים שכל יתר אכילה או אי אכילה מקורם בבעיה רגשית. כך גם גיבור הסיפןר של בטינה. ממה שהיא מתארת בסיפור, הגיבור אכן למד לפרש אוכל כאהבה, ולספק את תאוות הפיתום של הוריו. לא רק הגוף התרגל לצריכת האוכל הגבוהה, גם הנפש.

  • רויטל  ביום אפריל 26, 2007 בשעה 11:42 pm

    .

  • דינה ראלט  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 12:21 am

    למרות שאני חושבת שבהרבה מקרים אכילה יתר מתחילה כתוצאה של דאגת הגוף ל"מה יהיה מחר אם השרירים לא זזים"? זה די ברור שאנחנו יכולים להתערב ליותר או לפחות אכילה בעזרת התודעה והרגש. על המטענים הריגשיים הקשורים בנושא אני לא חולקת, רק מציעה קצת חיזוק שרירים לביטול החלק האוטומטי של האכילה…יכול להיות שאז העול הריגשי יראה הרבה יותר זעיר…אני ביולוגית ומאמינה שהאבולוציה שנתנה לשרירים שלנו עמדת ניהול כה מרכזית, דאגה לעקוף או למתן גם מטענים ריגשיים…אבל אולי אני טועה…

  • מיכל  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 12:40 am

    יעל, ונינה, ודינה – למה לבחור? הלא ידוע ששילוב הוא תמיד הטוב ביותר.
    יעל, תודה על גילוי הלב. נינה, אהבתי מאוד (!!) את הפוסט שלך, ודינה: כאדם שאינו ממעט לעסוק בספורט, אני מקבלת מאוד את הטיעון שכשהשרירים אינם עובדים מספיק, הגוף מודאג. אממה? – אני סבורה שכיצורים שאכלו מעץ הדעת, יש עלינו עוד שכבות. ולכן: שילוב. חושבת שהמקור הוא רגשי, וכיצורים תבוניים, אנו יכולים לתקן על ידי הבנה ונקיטת פעולה לתיקון דפוסי חשיבה.
    למידה היא גם למידה רגשית !!!

  • דלית  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 12:44 am

    של צרכנות ממתקים כפייתית, אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת על עצמך. אני משתדלת שלא לגעת בכלל בסוכר לבן. כי ברגע שאני מתחילה, אין לזה סוף. יש תקופות שאני מצליחה בכך, ויש תקופות שלא, כמוך כפי הנראה. כך שאין לי פתרון, גם לא לגבי עצמי. יימח שמם של הממתקים הטעימים האלה שממכרים אותנו אליהם.

  • נאום האיש השמן  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 1:00 am

    מאוד ריגש אותי ונגע לי במקומות רכים מאוד בלב (ובשומן). כן, אני אדם שמן, על אף שלא עברתי קיצור קיבה כמו גיבור הסיפור. ובמקרה שלי אין מדובר באכילת ממתקים כפייתית , אלא באוכל אוכל אוכל של ממש. האכילה באה כדי להרגיע את עצמי, כדי לנחם, כדי לשכך מצוקות. תחושת המלאות מרגיעה אותי כפי ששום דבר לא מצליח להרגיע.

    אני אדם נשוי ואב לילדים. לא קל לי עם היותי שמן. לא קל לי עם הידיעה ששומן לא מוסיף לאריכות חיים. אני מודע לכל הדברים הללו, וכמו הגיבור בסיפור של בטינה, אני לא מסוגל להפסיק.

    גם כילד וכנער הייתי מלא, ולא קרה לי נס הרזון שקרה לך יעל. מהבחינה הזו את בת מזל. אני רואה היום המון בני נוער שמנים, ועבורם זה יותר קשה ממה שאני עברתי בנעורי המלאים.

    אני חושב שזו מגפה, ולא רואה איך יוצאים ממנה. ודינה בוודאי צודקת כמדענית בשיר השירים שלה לשרירים, אבל לא כולנו ניחנו בכוח רצון וסיבולת להתמיד בהליכה למכון כושר. רק היום ראיתי כתבה על מכון כושר, ומסתבר שרוב הנרשמים לא ממשיכים לבוא.

    עד שלא תומצא תרופת הפלא לשומן, אני לא רואה מוצא מהבעיה הזו שהפכה למגפת העולם המערבי. לא בדיאטות, לא בטיפול פסיכולוגי, ולא בספורט.

    עם כל הכבוד להצעות שלכן, דינה, יעל ונינה.

  • נירה  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 6:14 am

    "איש שמן", אתה צודק לגמרי. עד שלא יגיעו ל"תכנות מחדש" של הגוף, לא תיכחד מגפת ההשמנה. … או שיבוא איזה רעב ענקי גלובלי…
    עכשיו ברצינות: בתור מי שמתנסה בדיאטות מגיל הנעורים, והיום נמצאת בגיל המעבר, כשהבעיה רק מחריפה, אני מזדהה מאוד עם כל מה שנכתב כאן. המאבק הוא לא רק מול מודלים של יופי, כי צריך לזכור את ההיבט הבריאותי. אנחנו לא ילדים כבר, והצורך לשמור על המשקל למען הבריאות עולה עם השנים. כך שיש לזכור שבעצם זו אינה בעיה קוסמטית, אלא בעיה בריאותית.
    זה מאבק… פשוט מאבק אינסופי… כמוך יעל, גם אני אלופת הדיאטות. וכמוני כמעט כל אישה שנייה שאני מכירה…

  • אדווה  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 6:29 am

    אתה מאוד כנה, וזה יפה. ודבריך מכאיבים כמו הסיפור של בטינה. אתם חולקים כאן משהו מרגש, ואני מחזקת את ידיכם.

    יעל, מה קורה עם מדור "המארחת שלך"? הרבה זמן לא הבאת סיפורים של אחרים שאת עורכת. מתגעגעת. ותגידי לבטינה שרוצים עוד סיפורים עצובים שלה. אני חושבת שדבר כזה, לארח יוצרים אחרים בבלוג שלך יעל, זה אחלה דבר.

  • ל.  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 7:45 am

    לא מזדהה. אין לי בעיות אכילה מיוחדות. כשמישהי תכתוב רשימה אודות הזדון והרוע שמפנות נשים עתירות גוף כלפי 'חברותיהן' שנראות, מה לעשות, סליחה שניצחנו, חתיכות – אוכל להביע הזדהות מלאה.

  • יעל ישראל  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 8:00 am

    הרבה שנים הייתי רזה וכוסית יותר מהרבה אחרות, ולא קיבלתי שום יחס מגעיל משום חברה שמנה. ייתכן שזה משהו שקורה לך אישית. אבל להכליל ככה נראה לי מאוד לא נכון. דווקא בשנים השמנות שלי, קיבלתי תגובות ביצ'יות מרזות. תגובות מאוד מאוד ביצ'יות, בייחוד מנשים שלא הכירו אותי כרזv, וחשבו שתפסו תחת על שמנה. ואז הייתי באה אליהם כעבור שנה רזה כמו חוט, והן היו מתכרכמות, כי פתאום הן לא יכולות לתפוס תחת על שמנה.פתאום יש מישהו שמאפילה עליהן.

    מאחר ואני נמצאת פעם פה ופעם פה, אני יכולה להשוות.

    מה את אומרת על זה? האם ייתכן שמה שאת מרגישה כרזה, ששמנות תופסות עלייך תחת, אולי יש שמנות שרזות תופסות עליהן תחת?

  • שמנה ויפה  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 8:10 am

    תוכיחי שאת חתיכה. ואז נדבר.

    חוץ מזה, אני שמנה ויפה, וגאה להיות שמנה ויפה. אין לי שום רגשי נחיתות מול שחיפות מכוערות ורעות לב כמוך. לא פלא שנשים אחרות רעות אלייך. אוי כמה שאת רעה. תיזהרי שלא תנשכי את הלשון, עוד תרעילי את עצמך.

    יעל, הסיפור של בטינה נהדר. קראתי אותו כבר אז. וגם הסיפור של האיש השמן בטוקבקים מאוד מרגש.

    אני מציעה לך לרדת מדיאטות. מה את צריכה את זה? לדעתי, אדם צריך לקבל את עצמו כמו שהוא. ראיתי שנינה כתבה על זה בבלוג שלה. קודם אדם צריך לקבל את עצמו, לאהוב את עצמו.

    זו ההמלצה שלי.

  • דני  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 8:37 am

    חבל להתנדנד עם דיאטות. זה לא בריא. אני מציע לכולם לרדת מזה. בין אם תקבלו את עצמכם או לא, "דיאטת נדנד" זה דבר פסול שצריך לחדול ממנו. בעיקר נשים חוטאות בו, וזה חבל, ופוגע בגוף. עדיף עודף משקל מסוים על פני ירידה ועליות, ירידות ועליות שאת מתארת.

    לגבי הרזון שלך בצעירותך, אני מניח שזה קשור למטבוליזם טוב, אבל ייתכן גם שהיתה לך פעילות יתר של בלוטת התריס. לפעמים זה יכול להתבטא ברזון, למרות צריכת קלוריות מרובה.

    ייתכן שהיתה לך את הבעיה הזו, ואז היא עברה בגיל יותר מבוגר, ולכן התחלת להשמין.

    מכל מקום, אני מציע לך, כמי שעוסק בבריאות הגוף בשיטות אלטרנטיביות, לחדול מדיאטות נדנד. גם לך וגם לכל הנשים שחוטאות בזה. לפחות תבחרו בשיטות אלטרנטיביות, אבל תחדלו מדיאטות מהירות ומזיקות.

    בהצלחה לכולם!!!

  • צפריר  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 8:43 am

    אולי בגלל זה היית רזה, יעל?

    באמת, אני לא מקנטר. תחשבי על זה. זה באמת מוזר הפלא הזה שתיארת. הלוואי על רובנו.

  • יעל ישראל  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 8:55 am

    צפריר, לא, צר לי לאכזב אותך, אבל לא היו לי תולעים.

    דני, עלתנה בדעתי האפשרות של פעילות בלוטת תריס מוגברת, אבל בשביל זה צריכים שיהיה עוד סמפטומים, ולא היו לי.

    הרזון שלי בצעירותי למרות צריכה קלורית הגבוהה, עדיין לא ברור לי.

    דינה ראלט טוענת שלפעמין כשצעירים, הקלוריות נשרפות לחום, ולא הופכות לשומן.

    חבל שמתבגרים.

  • ל.  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 9:11 am

    יעל –
    "פתאום יש מישהי שמאפילה עליהן"
    אז זה העניין, תחרות. למה לא להודות בזה וזהו.

    ל"יפה אבל שמנה" – בלי להכיר אותי, רק מעצם העובדה שציינתי את שציינתי – כבר נטפה לשונך את שנטפה. טלי קלוריה מבין עינייך. מקדישה לך את השיר הבא:

  • מרים  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 11:48 am

    שהנושא שלה וחלק מהחוויות המתוארות בה מוכרים לי מאוד (אה, כן, חוץ מהקטע של "הייתי כוסית במשך 17 שנה". זה לא).

    משקל זה כזה עניין (לא רק אבל גם) בגלל שכל כך נוח ופשוט למדוד אותו, והדבר נגיש תמיד ולכל אחד. אף אחד לא יודע באמת כמה כסף יש לך בבנק, על כשרון והצלחות מקצועיות אפשר להתווכח, ויש כל כך הרבה ערכים שונים ומנוגדים שאפשר לטעון בשמם כשאדם בא להעריך את עצמו או בני-תמותה אחרים. אבל היקף המותניים? רוחב הישבן? את זה כולם רואים, בשניה הראשונה להיכרות, ובבירור. מפתח נוח להשוואה. וכך זהו שדה שבו (מה לעשות, בעיקר) נשים מתחרות ביניהם על הבכורה והיוקרה. לעולם לא אשכח את הפאניקה שאחזה באחת מחברותיי, בחורה כחושה ועכברית, כשנפטרתי מאי-אלו קילוגרמים. היא היתה כה נסערת שהתקשתה להסתיר זאת.

  • יעל ישראל  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 12:24 pm

    בהחלט יש תחרות, הנה, גם מרים כאן מעלי כותבת את זה. אבל משני הצדדים. לא רק השמנות על הרזות, אלא גם הרזות על השמנות. את טוענת שזה רק מצד השמנות על הרזות, ואני טוענת שהביצ'יות קיימת בכל מקרה – גם בקרב השמנות וגם בקרב הרזות. לא בכל הנשים כמובן. צריך לבחור חברים טוב.

    בזה אני דווקא כן רואה איזשהו קשר עם היכולת להתמודד עם הבעיה מבחינה רגשית: חשוב להקיף את עצמך באנשים שתומכים ומפרגנים כמה שיותר. הנה, אפילו במקרה של גיבור הסיפור של בטינהף, הוא לא זוכה לאהדה מהוריו וגם לא מאשתו, רק מאחותו מהילדיו. ובאמת, ברגע שיש לו ילדים, שאוהבים אותו כמות שהוא, משהו בתוכו בכל זאת מקבל את עצמו יותר.

    הוא הדבר באשר לחברים וחברות. צריך למצוא אנשים טובים, זה הכול. ויש כאלה.

    בקיצור, מה שאני אומרת בסך הכול ל., זה שההכללה שעשית פשוט מרחיבה את מעגל העוינות בין נשים. והלוא ייתכן, ששמנות מתנהגות ברוע לרזות כי הן מרגישות שהרזות בזות להן ומשתמשות בכך שהן נראות פחות טוב כדי להרגיש עם עצמן יותר טוב. אלו דברים סמויים, אבל אנשים מרגישים בהם.
    אכן, בעיה סבןכה.

  • רזה ועכברית  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 12:31 pm

    מבחינתי לנשים מלאות (לא בעלות עודף משקל משמעותי) יש יתרון כאן משום שהנשיות שלהן בולטת יותר לעין.
    וגברים, לדעתי- לפני שהם מחפשים יופי הם מחפשים נשיות ופוריות.
    ואני צופה כבר שנים בפרסומות ולא יכולה להבין מה כל כך יפה בדוגמנית עם מבנה גוף של נער לא מפותח.
    כל הזמן עולה בי המחשבה שלו אותה דוגמנית היתה קצת יותר "שופעת"- או אז הנשיות שלה באמת היתה הופכת אותה לאייקון סקסי.
    אבל כנראה כל אחד רוצה מה שאין לו.

  • צ.  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 12:35 pm

    אולי בכל זאת זה מה שהיה לך בצעירותך. מה שקורה לפעמים כשיש פעילות מוגברת, שזה סוג של בעיה, שמחליפה אותה בעיה חדשה: תת פעילות. ואולי בגלל זה העלית המשקל. אני מציע לך להיבדק, אם טרם עשית זאת.

    לאור כמות הקלוריות שצרכת, ומולן היית כה רזה, זה אומר שהיתה בעיה, ולא רק מטבוליזם שעובד כראוי. אולי מטבוליזם שעובד בפראות, בהיפר.

  • מאיה  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 12:37 pm

    צריך לדבר על זה בכנות.

  • אישה  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 6:55 pm

    שתיכן פשוט שונאות נשים. פשוט תודו בזה. בגלל נשים כמוכן יצא שם רע לביצ'יות הנשית.

  • דלית  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 7:11 pm

    דבריך הכנים נגעו ללבי. אני חושבת שאתה אדם מקסים, ומאמינה שכאשר תהיה מסוגל ותרצה מאוד, אתה תתחיל להשיל קילוגרמים. ובינתיים תאהב את עצמך את החיים ואת משפחתך. הפתרון נמצא כאן, בהאהבה.

    גם אני מאוד אהבתי את הסיפור של בטינה, שעכשיו קראתיו שוב, והתרגשתי שוב. ואיש שמן, תראה איך בסיפור מגיע הפיוס כתוצאה של אהבה, קבלה. מעגל של אהבה בתוך המשפחה.

    איחוליי. בהצלחה.

  • נאית  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 7:44 pm

    אין ברירה. אחרת העודפים לא יירדו

    ביקשתן דוגמה מהניסיון: אצלי זה עודף משקל של עשרים ומשהו קילו. שנה אני במכון כושר, לא מתעצלת, והקילוגרמים נושרים בלי דיאטה, וההקיפים יורדים. כבר ירדו שבעה קילו. בלי דיאטה. הרבה כושר.

    צריך להפסיק להתעצל, חבר'ס, אין דרך אחרת. זו צריכה להיות דרך חיים. בהצלחה!!!!!

  • ל.  ביום אפריל 27, 2007 בשעה 11:19 pm

    יעל
    קראתי שוב את שכתבת, ואת שלל התגובות לפוסט. התגובות מגוונות, שוב מרתק להיווכח איך כל אחת מנגנת את הניגון הפרטי שלה. הכללות זה אדיוטי, מסכימה, אבל כלי מאד נוח כשנדרשים להוכיח טענה מסויימת. כמובן שלא טענתי ש*כל* השמנות לא מפרגנות בשום אופן, וכרגיל היו מי שראו בדבריי אמירות שלא הופיעו שם, מרתק לעקוב אחרי הקריאה ואפילו מרתק לעקוב אחרי תגובות מתלהמות. ניסיתי להצביע על כך שלא רק נשים בעלות עודף משקל סובלות מיחס עוין, אלא שיש פה מורכבות גדולה יותר, כפי שאכן ציינת בהמשך, וגם נשים ללא בעיית משקל סובלות מיחס עוין. מנסיוני, אשה מפרגנת היא מי שבתוך תוכה באמת בטוחה במראה שלה, במי שהיא ובמה שהיא מחצינה לסביבתה. מכיוון שהיא לא מרגישה בתחרות, קל לה לפרגן. יש כאלה שרק מעמידות פנים שטוב להן עם עצמן, קל לזהות אותן. הן לוקות בעיקר בהתגוננות יתר.
    עוד קצת בעניין התמיכה והפרגון –
    פרגון יתר עלול להתגלות כחרב פיפיות. נניח שמישהי מזניחה את עצמה, בשל משבר כזה או אחר – מה תפקידה של חברתה הטובה? לנחם, ששש, הכל בסדר, מותק את נראית פיגוז? או להגיד, יקירה, הגיע הזמן שתנשמי עמוק ותקחי את עצמך בידיים?
    מאד קל להשמיע דברים נעימים ולסמן וי בקטגוריית החברה הטובה והתומכת. הרבה יותר קשה לנקוט עמדה של אי-פרגון לכאורה, ולומר את דברייך הלא תמיד נעימים לאוזן. לצערי, ככל שאני מתבגרת אני נוכחת לדעת שיש שלב בחיים בו נשים מפסיקות להתייחס אל עצמן כאל נחשקות, הן – אין דרך אחרת לומר זאת – מוותרות לגיל, נכנעות לו. מאבדות את הניצוץ, מפסיקות להתייחס אל העולם מתוך נקודת מבט חושנית, מאבדות את התשוקה ואני לא מתכוונת רק לסקס. התוצאה הדי מיידית – עליה במשקל, ובמקום היצור העסיסי המוכר משכבר הימים מופיעה דודה עייפה. זה מפחיד וגם מאיים. אני לא רוצה שזה יקרה לי. אסור לוותר, אסור להקשיב לשטויות מסוג – 'קבלי עצמך כפי שאת'. מה זה הכפי שאת הזה?
    אז לא. לא לוותר. לא ללטף בכל מחיר, אלא לצבוט כשצריך. אני לא מטיפה לאנורקסיה, ברור שלא, אבל לשמור על מידות טובות, לא לכבות את הניצוץ בעיניים. העיקר, אל תאהבי את עצמך כפי שאת, כי אז לעולם לעולם לא תצליחי לחזור ולהיות מי שאת באמת רוצה להיות.

  • אישה שמנה  ביום אפריל 28, 2007 בשעה 1:02 am

    וקראתי אותך יעל, וקראתי תגובות, ואני מצדדת בדברי דינה. החברה שמה מצור על השמן, מגנה אותו, יורדת עליו, וזה מתבטא גם בסיפור של בטינה. ואפילו כאן מעלי יש תגובה של ל. שטוענת כי ראוי "להציק" לחבר השמן במטרה לעודד אותו לרזות. בחייך!!!!

    תראו, אני שמנה, שמנה מאוד אפילו. מאה עשרים ומשהו קילוגרמים. אני לא מרוצה מזה, לא קל לי עם זה, ואני מנסה למצוא מוצא…. אבל אין צורך שיזכירו לי שאני שמנה וצריכה לעשות משהו. חברים, אני יודעת שאני שמנה!!! גיליתם לי את אמריקה. אין צורך לנדנד לי לרזות, כמו שעושים קרובי משפחה שחוששים שלא אתחתן בשל המשקל. אני מודעת לכך. אני אעשה את זה בקצב שלי. כשיורדים עלי, או מאיצים בי, בדרך כלל במסווה של דאגה "טובת לב" של "חברה טובה" כמו ל., או של אמא שלוחצת, זה רק מגביר אצלי את הצורך לאכול כנחמה.

    חדש לכם מה שאני אומרת? אני בטוחה שלא. אנחנו שומעים את זה כל יום בכל מקום, ובכל זאת אין קשב. העולם הרזה "טבעי", והעולם הרזה בזכות דיאטות, לוחצים לוחצים לוחצים….. כאילו שזה יכול לבוא מבחוץ. באמת.בחייכם!!!!

    מה אכפת לכם שאני שמנה? זה בא על חשבונכם? מה זה כל הבדיחות האלה על חשבון חנה לסלאו שכאילו אוכלת הרבה? למה כל שמן שרואים בארץ נהדרת, ישר מייחסים לו ארגזי אוכל שלמים? שימו לב שאין פעם אחת שאדם ציבורי שמן, כמו רפי גינת או אריק שרון ואחרים, לא מוצג ביחד עם פולקע ושווארמה ביד, כאילו הוא טורף מרתפים של אוכל.

    ועכשיו כולכם מרחמים עלי ושמחים שאתם לא שמנים. וקוראים את נאום האיש השמן ומלטפים לו את הראש.

    כולכם צבועים. רדו מהגב שלנו. לכו תדאגו לאנורקסיה שלכם.

    וגם לך, "שמנה יפה", הצחקת אותי. תפסיקי עם המגננות המטומטמות שלא אכפת לך שאת שמנה ומקבלת את עצמך. לא, את לא מקבלת את עצמך, רק אומרת את מה שמרצים בכל לך מיני חוגים לקבלה עצמית. תודי שלא טוב לך עם זה. ההצגה שלך לא משכנעת אותי.
    את הקצה השני של הדיקטטורה שעושים על גבי שמנים: מצד אחד הדאגה של הרזים לשמנים, שלוחצים ולוחצים, ומצד שני השקרים העצמיים שלך.

    אני מודה: אני רוצה לרזות. אולי עכשיו אני לא יכולה, אבל אולי בעתיד אוכל. אבל תמיד בקצב שלי, בלי שיירדו עלי ובלי שיעבירו עלי ביקורת, ובלי שיטמטמו לי את הראש עם תיאוריות הקבלה העצמית. זה רק עושה לי רע ומחמיר את הבעיה.

  • יעל ישראל  ביום אפריל 28, 2007 בשעה 1:45 am

    תודה על הוידוי המרגש. לדעתי את צודקת. ואני רוצה להוסיף נקודה: במה שאת אומרת את בעצם זועקת למימוש האינדווידואליות שלך. מה שאת אומרת, שייתנו לך להיות מי שאת, לא מבחינת ה"לקבל את עצמך" של הרוחנים, אלא הפוך: את מבקשת שהעולם יקבל את האינדוודואליות שלך כמותש שהיא. דברים קשים ונכונים אמרת. אני מודה לך על חידוד הנקודה הזו.

  • שיר  ביום אפריל 28, 2007 בשעה 12:23 pm

    הן רק מחמירות את הבעיה. תזכרו את זה בנות. די כבר עם דיאטות!

  • אור  ביום יולי 6, 2007 בשעה 7:58 pm

    את הדיאטה הראשונה שלי התחלתי בגיל 12. במשך שבועיים אכלתי רק ירקות כי כך קראתי באיזה עיתון נשים. מיותר לציין שלא הייתי שמנה בכלל. מאז ועד היום בגיל 40, אני מתמודדת עם התמכרות קשה למתוקים שהחמירה מאד ב 3 השנים האחרונות.מנסיוני, דיאטות מזיקות מאד ורק תורמות להנצחת הבעייה.

להגיב על דלית לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: