א ה ב ה (ועוד משימות בלתי אפשריות)

"אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות" של איילת ולדמן (הוצאת אריה ניר) היה עלול להסתכם כעוד רומן נוסחה רומנטי, אלמלא כתיבתה השנונה והקולחת וההומור השחור והמענג שלה. אה, והמשפט הפרובוקטיבי ההוא שלה על אהבתה לבעלה, זוכה פרס פוליצר מייקל שייבון? ברומן זה נראה שאת מלוא תשומת לבה היא נותנת דווקא לילדים. הרשימה פורסמה ב-11.4.07, בגיליון  232 של מגזין "טיים אאוט"

 

את משפטה הפרובוקטיבי "אני אוהבת את בעלי יותר מאשר את ילדיי", שצוטט עד זרא, אי אפשר ליחס לספרה החדש של איילת ולדמן. "אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות" הוא ספר על אימהוּת, על החרדות הכרוכות בה, ועל מוות מכאיב של תינוקות. ולדמן ממש עושה בו סטאז' על חרדות, רגשי אשם ורגשות קשים אחרים שמפתחות אימהות בעידן המודרני. באמריקה כבר קראו לזה "ז'אנר ספרי האימהוּת" – ספרים בנוסח "יומנה של בריג'יט גונס" לו הקימה משפחה, המתארים בטון קליל ואירוני את מכאובי האימהות, הגירושים והמשפחות ההרוסות. הגל הזה הפיק בעבר כמה ספרים בנוסח הרומן הרומנטי, אבל במקרה של ולדמן התוצאה מושכת, אינטיליגנטית, נעימה לקריאה ואפילו סקסית לפרקים, למרות כבדותו של הנושא.

גיבורתה אמיליה איבדה את תינוקתה 24 שעות אחרי הלידה, ואם זה לא מספיק טראומטי, אז יחסיה עם בנה

החורג בן החמש הם פשוט גיהינום. מצד אחד יש אקסית קנאית והיסטרית שעוטפת את הילד בצמר גפן, ומצד שני ישנו בעל נעים הליכות אך סמרטוטי משהו. ואמיליה בתווך, מטפחת דיכאון על מות התינוקת, חרדות שבעלה ינטוש אותה, ורצון חולני מעורב ברגשות אשם לסלק את הילד המעצבן מהתמונה.

אם מנתחים את הספר לאור המשפט המפורסם (שיוחס לנישואיה לסופר זוכה פרס פוליצר מייקל שייבון), הוא נשמע קצת מתמיה. אומנם הגיבורה טוענת שהגבר הנחשק והנשוי שגנבה מאשתו הוא ה"בשערעט" שלה – החתן המיועד לה משמיים; אומנם היא מתארת את הרומן שלהם בעידון רב, תוך שהיא משבצת כמה זיונים מחרמנים במידה לשמחת המקלדת. אבל בסופו של דבר קשה להתרשם מהגבר המסכן הזה, 1.65 מטרים גובהו, טיפוס מעודן וחמקמק, קצת פחדן, שנקרע בין שתי נשותיו הנוירוטיות. כי מרכז הכובד של הרומן הוא דווקא מערכת היחסים עם הגבר הקטן,הבן ויליאם, זאטוט נודניק שמסוגל לדקלם את האנציקלופדיה בריטניקה אם יעירו אותו באמצע הלילה.

ולדמן הישראלית לשעבר (הוריה ירדו מהארץ כשהייתה בת  שנתיים וחצי), כתבה לפני כן כמה ספרי מתח. כאן היא התקדמה הלאה, והצליחה לקלוע לכמה יעדים בו זמנית. לא עוד סתם ספר מתח ורומנסה, אלא רומן שהוא הכלאה בין "סקס והעיר הגדולה", תסריט של נורה אפרון ושמץ מאווירת סרטיו של וודי אלן, עם קמצוץ מחייב מ"בריג'יט ג'ונס". סוגיית הגירושים תביא את ניצולי המשפחות המפורקות, המהווים את חלק הארי בדמוגרפיה האמריקנית; החבר ההומו והשריצה האינסופית בבתי קפה, מסעדות אופנתיות וחנויות הנעליים של מאנולו בלניק יביאו את המכורות ל"סקס והעיר", והרקע המשפטי של הגיבורה ובעלה ישריין את קולות עורכי הדין, מה גם שולדמן עצמה הייתה עורכת דין לפני שעקרה לעולם ספרות בעקבות ה"בשערעט" הפרטי שלה.

 

גיבורי הספר גם הם מגוונים ויורים לכמה רובדי אוכלוסייה: הגיבורה היא יהודיה אשכנזיה כמו ולדמן, בעלה הוא יהודי ממוצא סורי (קריצה מחייבת ליהדות המזרח?), האקסית היא וואספית למתקדמים, וברקע מולכת העיר ניו יורק, והסנטרל פארק במרכזה, אליו מתנקזים רבים מפרקי הספר, ושם גם כמעט מטביעה אמיליה בשוגג את בנה החורג.

אלמלא כשרונה של ולדמן היה זה עוד "ספר נוסחה" נדוש. אבל כתיבתה שנונה וקולחת, וההומור השחור שלה מענג מאוד, אם אוהבים סיכות חדות מתחת לחגורה. נופי ניו יורק מתוארים באהבה רבה, והנוכחות של העיר בטקסט תורמת להעשרת האווירה העירונית, הקדחתנית ובה בעת המלנכולית של הרומן. לקראת השליש האחרון נחלש הרומן כאשר ולדמן כמו נכפית לספק פתרונות פסיכולוגיסטיים וסגירות מעגל מעצבנות, שנראים כמו מתכונים לחיי נישואים לצופות של "אופרה". התרגום הקולח והכמעט נקי מצרימות של אסנת הדר מקל מאוד על הקריאה. ספר כיפי על הטיסה לניו יורק.  
 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  ביום אפריל 17, 2007 בשעה 10:07 pm

    גיבורתה אמיליה איבדה את תינוקתה …ועצרתי – ליתר ביטחון 🙂
    אבל מה שכתוב עד שם בהחלט נראה מסקרן. מצטרף בהחלט אל רשימת ההמתנה.
    תודה יעל

  • musa g  ביום אפריל 18, 2007 בשעה 12:24 am

    בצילום העטיפה נראה אחד המקומות האהובים עלי בעולם כולו. בהחלט עושה חשק.

  • שפי  ביום אפריל 18, 2007 בשעה 12:31 pm

    אני אוהב את הגישה שלך לכתיבת ביקורות על ספרים. את יוצאת תמיד מהנקודה הריגשית, מהתחברתי-או-לא-התחברתי, ורק אחר-כך דברים אחרים. זה טוב כך, כי זה התהליך שעובר על קורא של ספר – קודם-כל הוא מרגיש משהו ורק אחר-כך הוא שואל את עצמו למה. (לי אישית יותר קל לבקר מוזיקה או אמנויות חזותיות, למשל תיאטרון. כי יש לי לגביהם יותר ביטחון שאני מתבטא מהמקום הנכון ולא נגרר אחרי הרובד האינטלקטואלי, שרק בספרות יש לו חשיבות).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: