תל אביבים? פחחחח….

גיליון החג של "טיים אאוט" דן בשאלה: "האם אתם תל אביבים אמיתיים?" במקביל, משודרת עכשיו ב"יס דוקו" סדרה מנופחת בשם "אוכל, שתייה, ביחד, לבד", המתרכזת ביושבי "הברסרי" – "הכסית" של שנות האלפיים – המדמיינים לעצמם שהמציאו את הבליינות בתל אביב, ומתעלמים מכך שלפניהם היו כאן אלפי יושבי ברים.

    בילדותי בשנות השישים, כשהלכתי ליד "קליפורניה" של אייבי נתן, הייתי מציצה לראות את ה"בוהמה". והנה, נדמה כי שום דבר לא השתנה. כל עשור מביא איתו "בוהמה" פאתט חדשה, הסבורה שהמציאה את תל אביב…

 

תמיד היו ויהיו כאן ברים ו"בוהמה פאתט" זו או אחרת.

   אני מודה שבשנות השבעים והשמונים גם חבריי ואני חשבנו שהמצאנו את תל אביב מחדש. אבל את האמת, אין צורך להמציא את תל אביב. ובכלל, מקום הוא לא נוף הברים שלו, מקום הוא נוף ילדותם של אלה שנולדו בו. מי שנולד בטבריה, שיתגאה בנוף ילדותו. ומי שנולד בשדרות, בקריות או בבאר שבע, שיתגאה אף הוא בגאון בנופי מולדתו. כי אין מה להתגאות ב"להיות תל אביבי". אין כאן שום דבר מקסים וזוהר. אם יש איזו משמעות ל"תל אביביות", היא עבור אלא שנולדו בה.

   רוצים לדעת מה זה תל אביב בשבילי?

   העדלאידע בשנות השישים, כשעוד עברה ברחוב בן יהודה, ליד הבית שלי. היינו סוחבים לשם כסאות בשש בבוקר כדי לתפוס מקום טוב על המדרכה.

   המטס האווירי על חוף הים. שוב היינו סוחבים כיסאות נוח כדי לשבת במקום תצפיתי טוב.

    חוף הילטון בשנות השישים, לפני שבנו את המלון, ועוד היו שם חולות זהב. כל המשפחה, פלוס אוהל מתקפל וצידנית. וגם חוף מציצים בשנות השבעים, בקטע שבו שכבו "החתיכות", שם רבצנו גם אנחנו ועשינו בטן גב עם מיני ביקיני.

   "השקם" הישן ברחוב בן יהודה. אני וגברת קרייטרמן, עם המספר על היד, השכנה שלנו וסבתי האולטימטיבית הלא ביולוגית, הולכת לקניות. תמיד היא הייתה קונה לי שוקו בשקית.

   שוקו ולחמנייה, בוקר-בוקר בקייטנה של העירייה. הקייטנה הכי שווה הייתה זו שהתקיימה בגני התערוכה. חודש של כיף חופשי-חופשי במדשאות הענקיות שהיו רק שלנו.

   קפה "קפולסקי" המקורי בבן יהודה, המקום היחיד בו ניתן היה להשיג עוגות ראויות לשמן בשנות השישים והשבעים, כל מיני ריגויאנצ'י חביבות ועתירות שמנת.

   היום בו חנכו את מגדל שלום, נדמה לי שבשנת 66', ואנחנו נסענו לראות את הפלא: גורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון דאז. אנחנו, הילדים, נסענו בפראות על המדרגות הנעות, בואך הכניסה של המשביר לצרכן.

   כנ"ל, מלון הילטון. לפני כן היינו משוטטים על הגבעות וקוטפים פרחי "נר לילה", אבל כשבנו את הפלא הזה, היינו מתפלחים פנימה לראות את הלובי והחנויות הגנדרניות. פעם, ב-72', הגיע לארץ "המלאך", רוג'ר מור, ואחותי שהעריצה אותו סחבה אותי לראות אותו בלובי של מלון הילטון. אני מוכנה להוכיח שהוא נישק את אחותי בלחייה.

   גן הגת – הגן המתוק הזה שבנו בראשית שנות השבעים מאחורי "בית לסין", ואיך אהבתי לקחת לשם את אחייניתי הפעוטה.

   סמטה אלמונית וסמטה פלונית, שיכולתי לשבת בהן שעות ולהביט באריה הזקן מאבן.

   פיתה פלאפל בימיו הטובים של שוק בצלאל. ובעצם, גם בימיו הכבר לא טובים: אדם שלי, אהובי הבלתי נשכח, עומד ליד הדוכן ומפוצץ את הפיתה שלו בפלאפלים ותוספות, פעם אחר פעם אחר פעם, בשיטת "האכול כפי יכולתך". בא לי לבכות מגעגועים.

   ואוי אוי, רחוב דיזינגוף, כשעוד דיברו ב"להזדנגף". אני וגיסתי שחקנו שם את סוליות העקבים, מרוב צעידת אנג'זה הלוך ושוב.

   הסניף הישן של גלידה "ויטמן" ברחוב אלנבי, כשעוד הגישו גלידות בגביע בצורת אמבטיה קטנה.

   לחמנייה עם נקניקיה בקפה הישן ההוא, אולי מישהו ייזכר בשמו, ברחוב דיזינגוף פינת שדרות בן גוריון. כל מוצאי שבת על השעון, אני, אחותי ואבא שלי. אחותי כבר אז לא אכלה בשר, ודרשה שיקנו לה רק את הלחמנייה.

   כל המשפחה הולכת לסרטים בקולנוע "ארמון דויד", דיזינגוף פינת ארלוזורוב. אימא מעבירה לנו באמצע הסרט סנדוויצ'ים עם חביתה ומלפפון חמוץ ביד השנייה.

   ספריית ההשאלה ברחוב בן יהודה, מול בית הספר. הריחות של הספרים העתיקים. כל יום שלושה ספרים אני מחליפה, למורת רוחו של הספרן, שגוער: "זה לא לגילך, קחי משהו יותר קל".

   הטיילת הישנה ברחוב הרברט סמואל, עם דוודי התירס המבושל ומכונות הפופקורן והצמר גפן הוורוד. כל המשפחה, כל מוצאי שבת בימות הקיץ.

   עוד נופי ילדות אהובים: גן העצמאות, רחוב ירמיהו, שכונת מחלול, שיכון צמרת, שדרות נורדאו. הילדות שלנו עברה ברחובות האלה. קשה שלא להיתקף בגל נוסטלגיה קטן ומטופש.

     אני מודה: אני עדיין אוהבת את תל אביב, למרות שבכל עת אני זוממת לעקור מכאן לאיזה מרחב פתוח בגליל, או לחילופין לכפר נידח בספרד המעתירה. ולמרות שכבר הרבה שנים אני חיה באחת משכונותיה הצפוניות, ומאוד נהנית מהשלווה הפרברית, ולא מטריחה את עצמי רבות למרכזה – אני עדיין אוהבת את לב תל אביב, כי היא ליבי ונוף ילדותי.

   ככה שאם יש משמעות למושג המטופש "תל אביבי", זה רק למי שנופי העיר נטבעו בעיניו מיום שעבר בעגלת ילדים ברחובותיה. ולא, אני לא  שוביניסטית עירונית שמנסה לשמור את העיר לעצמה. אבל מגוחך בעיני שממציאים מושגים וכינויים מתחת לפני האדמה, כאילו שזה איזה כבוד גדול להיות "תל אביבי". 

      

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אייל גרוס  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 1:44 am

    אף כי אני מוכן לחלוק את גאוות תל-אביב גם עם מי שלא נולד כאן, ואף כי בשנות השישים עוד לא עמדתי על דעתי ובחלקן עוד לא הייתי קיים, הרי הזדהתי עם חלק מהרשימה. מי עוד זוכר את גן הגת – שנמצא ברחוב בו גדלתי… ומה עם שפך הירקון ליד המגדלור בימים הישנים לפני הנמל המחודש? אבל העיר זה דבר משתנה. סמטה אלמונית של פעם זה מקסים אך גם של היום – כפי שאני חש כל פעם שאני יושב בסוניה געצאל שפירא. את שפך הירקון של אז החליף הדק על הטיילת בנמל, אבל גם לו יש קסם משלו. שינקין עבר את שנות השמונים אך גם היום, עם כל האלבניזציה שהוא עבר, עדיין אין לו תחליף. בקיצור, הנוסטלגיה זה לא מה שהיה – וטוב שכך!

  • יעל ישראל  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 1:51 am

    זה נוף ילדות. זוכר את הקטע ההוא במחמישיה הקמרית על קבוצת התמיכה לכאלה שמתחזים ל"תל אביבים מבטן ומלידה? אני טוענת שתל אביביות היא פיקציה. ואם יש משמעות למשהו, זה מה שנתבע בך עמוק בילדות. אני אוהבת מאוד את לונדון, ובלי בעיה הייתי גרה בה, אבל לא הייתי מגדירה את עצמי לונדונית, ולא הייתי יכולה להיות קשורה אליה כמו לעיר הולדתי. נוף מולדת זה דבר נורא חזק. הייתי שמחה שאנשים שלא נולדו בה היו מתגאים בנוף מולדתם, בכל עיר וכפר שממנה באו, ולא כופים על עצמם זהות תל אביבית מופרכת.
    באמת אין שום גאווה בלהיות תל אביבי.

    ושוב, נא לא ללכת שולל אחרי הכותרת הפרובוקטיבית שלי. גם אני לא מגדירה את עצמי תל אביבית, אף אף שזה נוף ילדותי. אני אוהבת את הזכרון, לא את המהות של היום.

  • יוסי  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 3:04 am

    תל אביב היה מקום שלנסוע אליו בלי ההורים ולחזור בשלום היה סוג של מבחן בגרות.

  • אילנה שקולניק  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 5:05 am

    וואוו, יעל, לאן שאת מחזירה אותי:
    פורים בכל שנה: צילומי התחפושות עם בני הדודים התל-אביביים בגן העצמאות והעדלאידע.
    שוק הכרמל, שוק בצלאל והפלאפל, חנות הנעליים "פיל", חנות המחוכים והחזיות בו עבד סבי כתופר, ברחוב גרוזנברג.
    o.b.g – החנות בה עבדה דודתי
    השקם ברחוב אבן-גבירול, סוכנות הכרטיסים "קסטל", (טרחנו והגענו לרכוש כרטיסים בשבת בצהרים ולשוב לסרט/מופע בערב), "צוותא" – יונתן גפן ובני דורו, גלידה מונטנה, הופעות "בלט על הקרח" באולם הספורט של יד-אליהו, "סינרמה" – המסך הענק והבמה האגדית,בריכות השחייה "גן הדסה" ו"גלי גיל",ימי העצמאות עם הפטישים בראש, יפו העתיקה שלימים אפילו התחתנתי באחד מרחובותיה, רחוב ז'בוטינסקי בו גרו הדודים: מרחק הליכה מהים, מהילטון (החוף והמלון), מגן העצמאות, מכיכר דיזינגוף.
    כל בו שלום בתפארתו – החנויות, המצפור, מוזיאון השעווה,..
    בר המצווה של אחי באולם "מקסים" (לימים: קולנוע מקסים),
    הקיוסקים ברחוב דיזינגוף
    ולקינוח: השירות הצבאי בקרייה, מרחק הליכה מהמזללות ברחוב אבן-גבירול ומהדודה ברחוב דיזינגוף אצלה נתי אחרי שמירות הלילה.
    תודה יעל על ההזדמנות להיזכר ולשתף. ואני בכלל ילידת נס-ציונה ובוגרת ראשון-לציון…

  • יוסי  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 8:49 am

    תודה יעל.
    נעים להזכר. אבל, אני לא בטוח שאני רוצה לראות את העבר כהווה, את מה שהיה כמה שייש עכשיו. אני רוצה לראות שדברים השתנו כי כך אני יכול לומר שדברים מתקדמים, אני ואחרים.
    לא נשארו באותו מקום. שפת הים ומוכר התירס והסאברס, שוק בצאלאל וכל השאר שמוזכרים כאן זה תל אביבי של אז.
    מי הם התל אביבים של היום?
    http://www.notes.co.il/yossi/29214.asp

  • א.ט.  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 9:28 am

    להיות נצר ממקימי העיר – שכונת פלורנטין, לשאת את זכר הילדות בעיר (כמוך), ללדת באותו בי"ח בו נולדתי ולראות את התמורות שחלו בעיר מולדתי שהפכה להיות מטרופולין

  • אייל גרוס  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 9:51 am

    כל הרעיון שיש משהו אחד שהוא תל-אביבי "אמיתי" מופרך בעיני. תל-אביב, כמו כל עיר מעניינת, היא סך כל האנשים שעושים אותה. אלו שנולדו בה ואלו שהיגרו אליה, אלו שהולכים לרוטשילד ביום שישי (אפרופו הפוסט של יוסי) ואלה שלא, אלה שזוכרים את גן הגת ואלה שזוכרים רק את הפינגווין. תל אביב רק עם ילידיה אינה תל אביב. תל אביב רק עם מהגריה איננה תל אביב. אז כן, יש לי קצת גאוות יחידה של יליד העיר שלא היגר אליה, אבל רק עיר שמושכת מהגרים אליה היא עיר משמעותית באמת.

  • בוו  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 9:58 am

    קפה "ניו יורק
    ?

  • אביבה  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 10:07 am

    זכרונות של דרומית:

    קורקינט בעלייה ברחוב אבולעפיה (פלורנטין). לקרוא בעיתון שבן השכנים הפרחח גדל והתחתן עם בתו של ראש ממשלה לשעבר.

    סרט תורכי בקולנוע "זוהר" נדמה לי, בפינת דרך סלמה. פלאפל לא רע בפינה ממול.

    טיולים וסידורים עם אמא ברחוב אלנבי – לחנות אבגד, לקנות חרוזים. קניות בגדים לחגים בבית רומנו. כבר אז בובות הילדים בחלונות הראווה היו ישנות ומיושנות…

    המדרכות העצומות שהיה כתוב עליהן "לאם ולתינוק", ודודות נחמדות נתנו לי פעם יד כדי לעזור לי לעלות אותן בקפיצה.

    (ואני הייתי תל אביבית רק עד גיל חמש).

  • דוד שליט  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 10:17 am

    דיברנו בנושא בעבר, והמהגרים קבעו את התל-אביביות יותר מאשר בני העיר. ברוך אגדתי של החברה טראסק, ובעלי בתי הקפה של שנות ה-30' ודב"א וחיים חפר של הנוסטלגיה בחגיגות ה-50' ואייבי נתן ועד דני דותן ממציא שינקין. וזה נכון לגבי ערים גדולות אחרות בעולם. אף שאני ילד חיפה צברתי אימג'ים תל-אביביים שנעלמו, כמו שוק באזל, מסעדת הפועלים בברנר, הסבלים הסלוניקאים בדרום תל-אביב, צוותא שברחוב מאפו, שלא לדבר על בתי הקולנוע שחרבו, אופיר ומוגרבי פריז ותכלת, וכל השאר,

  • אילנה שקולניק  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 10:33 am

    קראתי, לאחרונה, ש- 55% מתושבי העיר הם דיירים בשכירות. מן הסתם צעירים מרחבי הארץ, הנודדים אליה כמו דבורים לצוף (לטעמי, בצדק) והחוזרים לפריפריה כשמתמסדים. וגם זה בסדר. עיר ללא הפסקה עם הרבה תחלופה. ומיוחדת במינה.

  • דבי  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 10:50 am

    נולדתי ברמת-גן, אך עובדה זו השתנתה ברגע שעמדתי על דעתי ורכבתי על אופניים. מה שדמה בעיני באותם הימים ל'עיר הגדולה', משך אותי בחבלי קסם. בתום השרות הצבאי עברתי לתל-אביב, ואני מתגוררת בה עד היום. כל שנותר מאשליית 'העיר הגדולה' הם הזכרונות:
    http://www.debbiesaar.com/28477/ALibraryOfMemories
    אני אוהבת את תושבי העיר, את הקוסמופוליטיות שלה, מתרעמת על זיהום האוויר ומצוקת החניה.
    חג שמח 🙂

  • גאון ואכזר  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 2:02 pm

    לפי דודו גבע ("כל העיר", 1990) תל אביבי הוא אחד שמזיין המון.

    "התל אביביים מזיינים כמו שפנים", כתב דודו גבע. "תל אביבי הוא אחד שמזיין כמו תותח, והוא שזוף וזקור תמידית. .."

  • זו ש  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 3:08 pm

    אני רק בשביל אבחנה:
    אחרי כל כתבה כזו (והן ממוחזרות בקביעות אחת לזמן מה) תמיד יקומו כמה תל אביביים מקוריים, יצהירו שהם נולדו בתל אביב, ויעלו זכרונות מהרחובות הצחים והבתוליים שרק ענקי תרבות הילכו בהם.

    בעיני הרפלקס הפבלובי הזה, להגן על הטריטוריה מפני פלישת זכרונותיהם ופרשנויותיהם של ה"חיצוניים", הוא משעשע.

  • שפי  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 3:27 pm

    מעבר לכך שהשתנו הזמנים, נראה לי חשוב לתקן שאוכלוסיית ברסרי היא ממש לא אוכלוסיית כסית-של-פעם. לברסרים היו מקומות אחרים. הטעות הנפוצה הזאת נובעת מכך שתהילתם של האלתרמנים והפן-ים שרדה, ואילו תהילתם של המקומונאים וקבלני קו-ברלב לא.

    בשנת 70, בדירה אחורית בסימטה אלמונית היתה לי את אהבת חיי, ענייה וסוררת, רעה לתפארת. איזה מטומטם הייתי שזילזלתי בה, כשהיא היתה מציגה אותי בתור החבר שלה הייתי מתרגז עליה, בעוניינו המר בעבור אותי זעם גם למוות קיללתיה לא פעם. עפר לרגלייך, ע', באשר את. וכיוון שאין ספק שאת זוכרת אותי (כי אנחנו נוטים לזכור קודם-כל את אלה שנפגענו מהם) אז תתפלאי, עדיין יש לי כוח ללכת ברגל מברסרית לאלמונית, ואת עדיין טועה אם הגעת למסקנה שחיי כרעו בלי הגיע אלייך, הוסגרו לחוצות ולתוף.
    על החתום
    פאתט

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=5593617

  • חובב  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 5:08 pm

    אוי אוי אוי
    אני הייתי פה לפני כולם
    למה אף אחד כבר לא חושב שאני קולית?

  • יעל ישראל  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 5:42 pm

    בוו, תודה לך, תודה תודה, זה נקרא קפה ניו יורק!!!!! תודה תודה תודה.

    וגם לכולם בכלל על הזכרונות הנוספים.

    וחובב, תראה בבקשה את הסדרה הפאתט "אוכל שתיה ביחד לבד" ותבין למה כל התל אביביות היא פאתט. גם אני פאתטיות בזכרונות שלי, זה בטוח.

    ושפי, מה שכתבת נורא יפה.

  • נולי  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 7:32 pm

    וגן החיות שהיה מאחורי גן העיר
    אני זוכרת איך נדהמתי מהפילים. בשבלנו זה היה "לנסוע העירה" כי גרנו ברמת אביב. וכמה אהבתי "לנסוע העירה " אז, כשהייתי קטנה הייתה אכן בוהמה.הורי הכירו ב"כסית" ומבטיהם נפגשו מעל חוטמו של אלתרמןומתחת לרעמת שערו הלבן של שלונסקי. היום אין בוהמה יש סלבס. זה משהו אחר.
    אני בסך הכל, מאד אוהבת את ת"א. עם כל הטינף, ודילוגי הקלאס על המדרכות כדי לא לדרוך על קקה של כלבים והאקלקטיות המכוערת בארכיטקטורה והבאסה שלא כל העיר באוהאוז אלבינו וכו' אני אוהבת את העיר כי היא לא כפייתית. היא חופשית, ויש בה הכל.

  • אילנה שקולניק  ביום אפריל 8, 2007 בשעה 7:37 pm

    החדשות האחרונות מהאינטרנט
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3384667,00.html
    דהיינו: "אתה קלקלת לי את המצב רוח"…(בשפה גששית)

  • אביבה  ביום אפריל 9, 2007 בשעה 10:43 am

    זו ש, את כותבת כמו אחת שנולדה בחיפה 😛

  • זה ש...  ביום אפריל 9, 2007 בשעה 5:43 pm

    וזה הופיע היום…
    http://www.notes.co.il/yossi/30902.asp

  • רני  ביום אפריל 9, 2007 בשעה 6:23 pm

    אני נזכר בכיכר המדינה לפני שבנו בו את מפלצות הבטון של הנובורישים. היו עורכים שם את הקרקס השנתי שהגיע מחו"ל. מישהו זוכר? כמה אהבנו ללכת לשם. אגב, אני גרתי בשיכון צמרת שהזכרת. מקום מקסים בשנות השישים והשבעים. תודה על הזכרונות המתוקים.

  • מירי פליישר  ביום אפריל 9, 2007 בשעה 11:10 pm

    טוב אז בתור חיפאית מלידה
    הזכרת לי יעל את הזכרונות שלי מהעיר
    ואכן זכרונות הילדות השזורים בעיר הם בלתי נשכחים
    אלא מה שהעיר שהכרתי כמעט נמחקה
    מרכז העיר התיישן והתדלדל ובכלל ההילה של תל אביב…אבל כמו שכתבת איש לא ייקח ממני את הקשר החם שלי עם העיר שהכרתי – גם לא המציאות שלה כיום.
    הייתי יכולה לספר על הזכרונות החיפאיים שלי אבל מי יקשיב?
    אגב בחיי שאין לי יחס מיוחד לתל אביב מנסה אבל לא מצליחה

  • לרמן  ביום אפריל 10, 2007 בשעה 1:09 am

    מסכים איתך שהפרויקט של טיים-אאוט לא תופס.
    דוד אבידן כבר הגדיר ב-1992 את המושג נובו תל-אביבי. בהרחבה כאן:
    http://lerman.blogli.co.il/archives/64
    קצת קשה לי עם זה שאת מסמיכה את עצמך להיות תל-אביבית בעודך גרה מחוץ לעיר (מצפון לירקון).

  • יעל ישראל  ביום אפריל 10, 2007 בשעה 6:25 am

    לרמן,
    לרמן, אנא קרא את הפוסט שלי שוב, ותבין שאני בכלל לא רואה בעצמי תל אביבית, בודאי שלא במובן שטיים אואט קבעו. כל עניין "התל אביביות" כקונספט מגוחך בעיני. שיוך לעיר הוא מגוחך, וולכן הדבר היחיד שאני יכולה לומר על לב העיר, הוא זכרונות הילדות והנעורים שלי. לייחס לתל אביב הילות שונות ומשונות, כאילו זה איזו ניו יורק נכספת, היה מתמיד מגולך בעיני (ואגב גם ניו יורק כקונספט נעלה מגוחכת בעיני). עיר היא עיר כי גרים בה, לא כי היא מייצגת משהו. תל אביב לא מייצגת בעיני דבר, מלבד, כמו שכתבתי הזכרון הנוסטלגי שלי ממנה, שכמו כל זכרוןנ הוא קיטשי למדי, וגם הוא פאטי במידה, כמובן.
    מי שאדם שפיקציות האלה הם בדיוק עיתונים שמטמטמים ציבורים שלמים שחייפ מחוץ לתל אביב, לחשוב שוואו, "איזה חיים עושים התל אביבים", "וואו, לחיות בתל אביב, איזה שוס זה" וכאלה.

    כך שלא זו בלבד שאינני דורשת שום מונופול על התל אביביות שלי (למרות שאני רשומה כתל אביבית בתעודת הזהות וגרה בתחום המושב שלה), אני בכלל בזה להילה המטומטמת שמעניקים לה, או לכל "עיר גדולה" אחרת בעולם. יש לי חבר שגר בברלין, כרך גדול "ומתוחכם" מתל אביב ללא ספק, שקורא לה TOWN, לא CITY. וזה בדיוק כדי להגחיך את הפנטזיה הפרובינציאלית שמתחזקים עיתוני אין ואאוט מסוימים, כאילו עיר גדולה מייצגת איזה שהם ערכים נשגבים וכולם צריכים ללכת אחריהם. מבחינתי, אדם השמח בעיר בה הוא חי, ותהיה טיז אל נאבי הכי גדול בעולם, ולא נכסף להגיע ל"תל אביב", עושה בשכל. ואם ייצא לך, תראה את סדרת הפאתט "אוכל שתיה, ביחד לחוד", ותראה איך הם מנפחים שם את מושג תל אביב הנכספת עלק.

    ומירי, דווקא הייתי שמחה לשמוע על חיפה של ילדותך. עיר שאני מאוד אוהבת, ובילדותי בשנות השישים נסעתי לשם רבות עם אבא שלי. חוץ מתל אביב, חיפה היא העיר השניה והיחידה בארץ שאני אוהבת.

  • לרמן  ביום אפריל 10, 2007 בשעה 10:23 am

    יעל, אני מסכים איתך לגבי המקומונים, התפקיד שלהם זה למכור תל-אביב שלא קיימת. לצערי, לא יצא לי לראות את הסדרה ב"יס דוקו" (אין לי טלויזיה), אבל מעניין לשמוע שגם בטלויזיה מנפחים את התדמית של העיר.

  • אסף ברטוב  ביום אפריל 11, 2007 בשעה 2:59 pm

    עוד הספקתי לאכול גלידה מגביעים בצורת אמבטיה בתחילת שנות השמונים, בכפר-סבא, בגלידה פינגווין המיתולוגית-דשם (סתם גלידה, למען האמת).

  • זו ש  ביום אפריל 11, 2007 בשעה 10:25 pm

    תפסת אותי!

    כמה שנים צריכים לגור בתל אביב לפני שמקבלים אזרחות?
    🙂

  • יעל ישראל  ביום אפריל 11, 2007 בשעה 11:40 pm

    לפי לרמן כאן, לא רק השנים חשובות, גם באיזה צד בעיר את גרה! קאפיש בובה? ולטיים אאוט הנשגב יש עוד שאלות כדי שתמלאי, לפני שתחשבי ל"תל אביבית".
    וכמו שאמרה לך אביבה : :)PPPPPP!!!!!

  • vered  ביום פברואר 13, 2009 בשעה 2:23 pm

    כמה חבל, אני חושבת
    שהשיא הזה שתל אביב מטפסת אליו הוא תהום תלולה לרוב האנשים,
    ופסגה נוצצת של שפע ליחידים בלבד
    דוגמת התופעה של איזור מגניב מלא בגרפיטי ורוח-נעורים שנכבש על ידי מגדלי יוקרה (פלורנטין) ואת הצעירים תמצא במקום אחר, בשום מקום, נותני שירותים לבעלי התאגידים
    ונותני השירותים יהיו כ ו ל נ ו כי בעיר גלובלית אין מקום ליוזמה ועסקים קטנים, יש מקום רק לעסקים גלובליים שנותנים שירות גלובלי
    ליצרני חולצות עם איור של גראפיטי מגניב שמצייריו סולקו ממזמן.

    פוסט נחמד אבל חסרה לדעתי מלבד הנוסטלגיה גם התייחסות לאן נעלמו כל הדברים היפים הללו ולמה.

  • יהורם  ביום מרץ 29, 2009 בשעה 12:21 pm

    אין כמו תל אביב אביבה אל תשכחי את מה שהבטחת ! רק ככה אפשר יהיה להיזכר בימים הטובים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: