למה אני מאוהבת במר רוצ'סטר

שנים אני נושאת בתוכי את דמות המאהב הכי נהדר שנכתב בספרות: מר רוצ'סטר של  שרלוט ברונטה ב"גיין אייר". לכבוד התרגום החדש מ"ידיעות ספרים", כמה מחשבות על הספר מזווית אישית, היסטורית ופמיניסטית.

 לרשימה: "ג'יין אייר – השוואת תרגומים"

 

שנים, אני נשבעת לכם, שנים אני נושאת בתוכי את דמות המאהב הכי נהדר שנכתב בספרות. מר רוצ'סטר. הוא נתקע לי בלב בגיל 13, הפעם הראשונה בה קראתי את "ג'יין אייר". לא יפה, לא מנומס, לא ג'נטלמן, אבל חביבי, איזה גבר! איזה לב, איזו עוצמה רגשית, איזו מסירות, איזו תשוקה! בחיי, אני רוצה להיות ויקטוריאנית! אם זה המחיר כדי לקבל את מר רוצ'סטר, אז אני מוכנה לחזור לחיות באנגליה של המאה ה-19.

    אין מה לדבר, דפקו לנו את הראש, הבנות, עם מר רוצ'סטר הזה. לכזה גבר לשאוף? על כזו פנטזיה לתחזק חיי אהבה? בכלל נולד גבר כזה, או שמא רק במוחה ההזוי רומנטיקה נשפכת של אחת, שרלוט ברונטה? ככה לטפש אותנו במילות אהבה נשגבות שלא תבואנה לידי ביטוי, גם לא בעולם הבא?

   מאז קראתי את הספר עוד איזה עשרים פעם, ולא פסחתי גם על התרגום החדש שזה עתה ראה אור ב"ידיעות ספרים". בנוסף, ראיתי כמעט את כל הגרסאות הקולנועיות והטלוויזיוניות שנעשו למאסטר פיס המקסים והמטמטם הזה. ולעולם איני שבעה לראות את מר רוצ'סטר, שהתאהב במעמקי נפשה של אישה, כמו שכולנו רוצות שיקרה לנו, אבל זה לא קורה. כי מה את, בובה, מפלצת רומנטית דבילית? מאיפה יביאו לך גבר מופתי כזה? אין כאלה גברים, בייבי, תכניסי לך טוב טוב לראש!

טימותי דלטון, מר רוצ'סטר הכי יפה עד היום. (בי.בי.סי. 1983).

   ומה, אם לה-ברונטה לא הייתה מתה בגיל 39 מסיבוכי הריון, אלא ממשיכה בנישואיה המשמימים לעוזר כומר, היא לא הייתה כותבת כעבור עשרים שנה את הסאגה המוחצת על החמצת חיי הזוגיות? על הגבר הנלהב והרומנטי שהפך לגוש אבן? הרי גיבורתה מטיחה בפני רוצ'סטר השופע רומנטיקה דביקה את אלה המילים: "במשך זמן קצר, קצר מאוד, אולי תהיה כמו שאתה עכשיו. ואז תהיה בהדרגה צונן יותר וחסר סבלנות ולבסוף נוקשה, ואני אצטרך לטרוח מאוד כדי להשביע את רצונך. אבל אחרי שתתרגל אלי, ייתכן שתחבב אותי שוב, תחבב אותי, אמרתי, לא תאהב אותי. אני משערת שאהבתך תתפוגג בתוך חצי שנה או פחות. שמתי לב שבספרים שנכתבו על ידי גברים, נאמר שהתלהבות הבעל אורכת לכל היותר חצי שנה." הנה, זהו נאומה הציני של הרעיה לעתיד, הצופה לעצמה ימי חסד מועטים בידי אהובה.

מעניין שברונטה, אז, באותם ימים ויקטוריאניים, מציעה בספרה השמרן מינית דווקא הסדר נישואים פמיניסטי מאוד. הגיבורה הצעירה שלה קולטת את המשהו המסריח שאופף את אביר ליבה המאוהב שרוצה אותה לעצמו, ובמסגרת אהבתו הרכושנית מתייחס אליה כמו לעוד נכס יקר שלו. עם הצהרת האהבה הרגשנית שלו בא גם זרם של מתנות יקרות, כמו לכסות את "החפץ המהוה" שקנה בתכשיטים ובבדים יקרים.

   או-הו, ברונטה הייתה סופרת ערמומית ומבינה גדולה בנפש האדם, ונפש הגבר בכלל זה. רוצ'סטר שלה, שאכן התאהב בנפש הצעירה הנעלה של ג'יין חסרת היופי, מרגיש קצת לא בנוח כלפי חוץ, ושואף להסתיר את המראה הסתמי של נערתו במלבושים נאים, כמקובל בחברה. אבל ג'יין, הפמיניסטית הראשונה, לא נותנת לו את הנחת הזו. היא מסרבת להפוך לבובתו, ודוחה בשאת נפש את מלוא תכשיטיו ומלבושיו. לחתונה שלא תיערך לבסוף היא מגיעה עם הינומה מבד פשוט, תחת הנזר היוקרתי שקנה לה.

   ג'יין מסבירה לקוראיה שלא נוח לה עם המעמד הזה – הכלה הענייה שרכש בעל האחוזה העשיר, וכי הייתה מעדיפה להמשיך לעבוד ולפרנס את עצמה, או לחילופין, שתהיה לה הכנסה ראויה משל עצמה. באותם ימים בהם נשים הוחזקו על ידי גברים, הייתה זו ללא ספק דעה מהפכנית מאוד. בהמשך, כפי שידוע לכל חובבי הספר, היא זוכה בדיוק בזה: להיות שוות מעמד לבעלה, כי רק במצב כזה של שיוון ראתה ברונטה הוויקטוריאנית איזה שהוא סיכוי לחיי נישואים.

   אינני יודעת מה היא הייתה אומרת על חזונה שנכתב לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, לו ראתה את חיי הנישואים המודרניים, המושתתים לכאורה על חזונה הפמיניסטי: שני בני זוג שווים, המתפרנסים בכוחות עצמם. האם הייתה שמחה לראות את חזונה שהתגשם, או שמא היה דועך בה ליבה בשל הבלבול הנוסף שזרע השינוי ביחסים בין המינים? אינני יודעת מה היא הייתה חושבת, אבל אין לי ספק בכלל בכך שברונטה הייתה התיאורטיקנית הפמיניסטית הראשונה. היא זו שהציבה את המשוואה הבאה בסוף ספרה: ג'יין ורוצ'סטר היקר שלה יכולים לבוא בברית נישואים רק כאשר הם שווים. ומה זה אומר "שווים"?

   תמיד הרס אותי, כבר משחר ילדותי, שנים ספורות לפני שבאתי בברית הפמיניזם של שנות השבעים, שעל פי ברונטה, הברית בין הגבר לאישה יכולה להתקיים רק אחרי שהגבר הופך לנכה. זאת אומרת, רק כאשר הגבר מאבד מהדרת כוחו הפיזי, כשהוא נהיה מין מסכן בעל מום שהאישה צריכה לטפל בו, וכמובן, כאשר שניהם משתווים מבחינה כספית (לאחר שג'יין יורשת את דודה), הם יכולים להיעשות שווים ולהתאחד. ברונטה כתבה את "הגבר החדש" שנים לפני שנולד אחד כזה בירחוני הנשים. ועל אף שליבו של רוצ'סטר היה כשל "הגבר החדש" עוד לפני השריפה, "גבר חדש" של ממש, שמוותר על יתרון כוחו הפיזי, הוא הופך רק אחרי התאונה.

   מעניין, שכעבור מאה עשרים שנה בערך, בשנות השבעים של המאה ה-20, פותחו תיאוריות פמיניסטיות שדגלו בדיוק בדגם הגברי שהציבה ברונטה ברומן הגדול שלה. הגישה הפמיניסטית של אותם שנים הייתה שאישה לא תוכל לפתח קשר אמיתי ושיווני עם גבר, אלא אם כן הוא "חלש" כמוה, או לפחות, דומה לה; גבר שמוותר ביודעין על יתרון כוחו הפיזי וכוחניותו, ומוכן להשתוות לאישה בכל צורה שהיא. על פי תיאוריות אלה, שבהן "האויב הוא גם המאהב", יכולה האישה ליצור קשר שווה-ערך רק עם גבר שייוותר על התנכרותו הרגשית והפיזית לאישה, ועל היותו "אויבה" בצורה זו או אחרת. 

   האם עברו השנים וזה קרה? אני לא בטוחה. משהו השתנה, ומשהו מהותי, זה בטוח. אבל אינני בטוחה שהגבר ויתר על רצונו בעליונות ובכוחנות, בוודאי ביחסיו עם האישה, כפי שחלמה ברונטה בדמיונה הרומנטי. בתום הרומן, כשנפשו של רוצ'סטר נשברת וגאוותו הגברית מתרסקת לרסיסים בגלל שהפך לנכה, בשל המרירות, ובשל אובדן מושא אהבתו – רק אז הוא מתרכך באמת והופך ל"גבר החדש" שג'יין מייחלת לו.

 

טובי סטפנס, מר רוצ'סטר הכי סקסי עד היום. (בי.בי.סי. 2006).

 

אוי, אוי, איזו רומנטיקה ענקית וחסרת תוחלת! יפה לשאוף אליה, קשה, אוי כמה קשה, להשיגה. אבל לא פלא שאני ובנות מיני התנפלנו על רוצ'סטר הזה כאילו היה מים חיים, ובדינו לעצמנו מאהב כמוהו. את מלוא הקסם האפלטוני ולחשי האהבה שלו, את התאהבותו המעט אוטו-ארוטית במושא אהבתו, בה הביט כמו במראה כדי לראות את דמותו הנעלה, נשאנו איתנו ליחסי האהבה הבוגרים והלא בוגרים שלנו. את הבטחת הקסם ו"התאומות הנפשית", הבאנו איתנו לגבר שאליו באנו, אולי הוא יהיה תאום הנפש שאנו מייחלות לו.

   והיה כזה. בחיי. לי היה. היה לי גבר תואם רוצ'סטר. טוב, כמעט. גבר שאמר לי כמה אנחנו דומים, כנפש אחת, כפי שאמר רוצ'סטר לג'יין. ושמעתי את קולו גם ממרחק ימים ויבשות. ובאתי אליו כמוה, וניסיתי לנחם אותו ולרפאו, כמוה. וקיבלתי אותו רצוץ, כמוה. אוי, אלוהים, איזו פנטזיה רומנטית חסרת ממשות! פלא שיחסים כאלה יכולים להיכתב רק ברומן, גדול ככל שיהיה, נפלא ומרתק גם ממרחק הזמן בו נכתב?

    אולי אם ברונטה הייתה ממשיכה לחיות ולכתוב, לראות שנים ולספוג עוד חוכמה, היינו מקבלים את יצירת המופת הבאה שלה על החלום ושברו. האם אז, כשכתבה את "ג'יין אייר", היא הבינה לאשורו מה היא כותבת? האם הבינה את מערך היחסים הלא-שיווניים שבעצם כתבה?

   לפני כעשרים שנה ראה אור ספר בשם "נשים שאוהבות יותר מדי". המחברת רובין נורווד אפיינה שם את תסמונת האישה המטפלת בגבר, המחפשת גבר בעייתי מאוד כדי "לאהוב אותו מאוד", כדי להושיע אותו, כדי לרפא אותו באהבתה. כמובן שזה יכול להיות גם גבר, אלא שרוב הלוקות ב"תסמונת" הזו הן נשים, ולא במקרה. נשים נוטות לטפל בזולת הרבה יותר מגברים; הן נוטות לספוג, לקבל, יותר מגברים. וה"אישה שאוהבת יותר מדי" פשוט מטפלת בגבר הבעייתי שהיא אוהבת ומקווה להיות ישועתו.

   האם לא זה מה שלימדה שרלוט ברונטה את מיליארדי הנשים שקראו את ספרה במהלך השנים? אני מציבה כאן מראה הפוכה להשקפה הפמיניסטית שלה על נישואי רעות, אחווה ושיווין. האם באמת "נישואי רעות ושיווין" אלו, או שמא מדובר בעוד "מאהבת שאוהבת יותר מדי"? האם ג'יין לא רואה בעצמה מושיעתו של אדונה? האם רוצ'סטר לא רואה בה את מושיעתו? למען השם, הרי הוא התאהב בה בדיוק בגלל שבהרהורי רוחו ראה בו מושיעה! היא תושיע את נפשו הדוויה, האומללה והחוטאת באמצעות נעוריה, רעננותה, תומתה ואהבתה. זה היה ההסכם ששניהם פעלו לפיו.

תאומי נפש?

    רוצים לדעת כמה פעמים אני ניסיתי להושיע גבר עייף ועצוב וכואב באמצעות רעננותי, נעוריי ואהבתי? או-הו! זה כמעט בילט אין, בנו הנשים. טוב, אולי לא בכולנו. אבל רובנו חולמות על זה. זה הדגם האהבה שלנו. ואם יורשה לי לגנות מעט את לה-ברונטה: זה דגם האהבה המעוות שהיא נטעה בליבותיהן של כל כך הרבה נשים.

   תמיד טענתי ש"ג'יין אייר" הוא ספר לנשים בלבד. קשה לי להאמין שגברים יזדהו איתו ככה, בכזו התמסרות והתלהבות רגשית, כאילו קראו את דברי השכינה, כמונו הנשים. רוצ'סטר הוא גבר שנכתב בדמיונה הרומנטי המפואר של אישה. לא רק שאין גברים כאלה, גם אם יש משהו דומה, הקשר הופך עד מהרה לפייסקו אומלל.

   האם זה מפחית את אהבתי לספר הנהדר הזה? לא ולא. הקריאה המחודשת בתרגום החדש גרמה לי תענוג בדיוק כמו בגיל 13. לא יאמן ממש, נכון? בתוכי אני עדיין אותה רומנטיקנית אינפנטילית חסרת תקנה כמו בנעוריי הרכים. כשקוראים ספר מלבב כזה – גם אם לא מציאותי, גם אם פוגעני בדיעבד, גם אם יוצר מיתוס אהבה בלתי אפשרי ושקרי למעשה – נקלפות להן כל שכבות הציניות הנרכשת, ורק האהבה הגדולה של ג'יין ומר רוצ'סטר מאירה את הלב.

   תנו לי ר'. תנו לי ו'. צנו לי צ'. תנו לי ס' וט' ור'. מה קיבלתם? רוצ'סטר. הביאו לי מיד מר רוצ'סטר אחד, אחרת אני לא יודעת מה יהיה כאן!   

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לביא  On אפריל 3, 2007 at 6:38 pm

    רשימה נהדרת, שופעת רגש וחוכמה. תודה.

  • נולי  On אפריל 3, 2007 at 7:45 pm

    רשימה מצויינת. נתת לי גם רעיון לפוסט. בדיוק עכשיו אני עובדת על תערוכה חדשה שנושאה הוא "לילית- פמיניפוביה" בה אישה עם מיניות מתפרצת, אסרטיביות או עוצמה בכלל נתפסה בעבר וגם כיום אצל רוב הגברים בארץ כאיום, שחושף את פחד שמתורגם להתעלמות, בוז או רגשות שליליים אחרים.ראי את ההבדלים: על אישה שמרבה לקיים יחסי מין אמרו בעבר "נותנת" על גבר אין ולא היה מונח שכזה. היום? "מזדיינת" לא שמעתי מעולם שמישהו אומר על גבר"מזדיין". מה שמחבר אותי היטב לפרושך ל"שיוון"(?) בין ג'יין לרוצ'סטר לפי הברונטה. בטח שהיא שווה לו, כשהיא בשיא עוצמתה, בינתה וכוחה, כשהוא מאבד הרבה מאד מכוחו ומעוצמתו ונהיה עיוור. כלומר, תלוי בה כמו שתינוק תלוי באמו. ז"א שעוצמת האישה מראש קטנה, של הגבר גדולה, עוצמתו יורדת בהמון- והנה שווים. אלמנט הטיפול טבוע בנו, אנחנו הלא מרגישות אגואיסטיות ואגוצנטריות אם נזניח את הטיפול השוטף, וזה אידיוטי, בדיוק כמו אימוץ המסרים הפנטסטים מהאגדות: הנסיך מציל את הנערה במצוקה, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום (ההזוי) הזה. וכך גם מאמצים מסרים מרומנים, כמו האביר רוצ'סטר, הפרא האציל, לצורך העיניין, שמציל את ג'יין משממון רגשי ומאתגר אותה, והיא תטפל בו במסירות אין קץ.בגיל הרך, מסרים נתפסים כאמת. בדיוק כמו תוויות שההורים שמים עלינו.
    נושא הארוטיקה ברומן נשאר כבוש ומרומז בהתאם לתקופה כמובן,אך כבר אז ג'יין אומרת לו בפיכחון חד את עובדת דהיית נשיותה בעיניו אחרי זמן קצר של זוגיות. מה שמוביל אותי לתקופתינו ,למה שקורה אצל הרבה מאד זוגות- הגבר וגם האישה לפעמים מאבדים את העניין המיני זה בזו כשהיא בהריון ואחרי הלידה, והכי נורא שהם מכנים זה את זו"אמא" או "אבא" עם הגיעו/ה של הרך/ה הנולד/ת לעולם.

  • אלמונית  On אפריל 3, 2007 at 7:47 pm

    תודה יעל.
    הפלאת לבטא ולתאר את החוויה שרק לפני חודשיים יצאתי ממנה:

    והיה כזה. בחיי. לי היה. (גם לי!!!) היה לי גבר תואם רוצ'סטר. טוב, כמעט. גבר שאמר לי כמה אנחנו דומים, כנפש אחת, כפי שאמר רוצ'סטר לג'יין. ושמעתי את קולו גם ממרחקים! ובאתי אליו כמוה, וניסיתי לנחם אותו ולרפאו, כמוה. וקיבלתי אותו רצוץ,(מנטאלית, פגוע אגו ונפש) כמוה. אוי, אלוהים, איזו פנטזיה רומנטית חסרת ממשות! פלא שיחסים כאלה יכולים להיכתב רק ברומן, גדול ככל שיהיה, נפלא ומרתק גם ממרחק הזמן בו נכתב?
    יעל! את גדולה!
    והקטע של "נשים שאוהבות יותר מדי" רובץ עלי בגדול מאז הפרידה.
    לטעמי: טימותי דלתון היה הגדול מכולם.
    עשית לי את הערב
    חג שמח

  • בועז כהן  On אפריל 3, 2007 at 7:57 pm

    זוכר את אמי ז"ל ואחותי שתיבדל לחיים ארוכים, יושבות ורואות ודומעות – ומקליטות, וצופות שוב ושוב בפרקים נבחרים מ"ג'ין אייר" – ואף פעם לא נמאס להן

  • טלי  On אפריל 3, 2007 at 8:24 pm

    רשימה נהדרת על רומן נהדר. וכמה שאת צודקת!!!

  • ל.  On אפריל 3, 2007 at 9:12 pm

    כן, גם אני ניצולת רוצ'סטר אחד. יש כנראה הרבה יותר רוצ'סטרים מכפי שאנחנו מדמיינות, במיוחד בארצנו ידועת המלחמות והפוסטראומות.
    את הפצעים לבטל אי אפשר, לא נותר אלא להציע את עקרון ההדדיות, כפי שכתב יהודה עמיחי

    אנשים משתמשים זה בזה
    כמרפא לכאבם. אחד את השני
    שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
    על העין, על הערוה, על הפה, ועל היד הפתוחה.
    תופסים זה את זה ולא רוצים להניח

    תודה על רשימה מהנה, יעל.

  • מירי פליישר  On אפריל 3, 2007 at 11:34 pm

    חשבתי לי על דברייך הכנים בהעדפה של גבר שיש בו פגם כלשהו וניסיתי לתרץ זאת בחברה הכוחנית שאנחנו מצויים בה שגברים מתביישים לבכות, להיות רכים ולא תוקפנים
    בכלל כל המאצ'ואיזם הזה
    כמובן שיש היום יותר גברים שמודעים לחולשותיהם ואינם מסתירים אותם מאחורי מסכת נוקשות כמו אותו רוצ'רסטר חביבנו
    אני מעדיפה את טימותי שלעיל אולי כי אני יותר זקנה ממך
    ובטוחה שתפגשי את גבר חלומותייך שיתפשט משריונו המלאכותי ויהיה רך ונחמד בלי להיות נכה

  • תמר  On אפריל 4, 2007 at 8:22 am

    יעל… קודם כל, רוצ'סטר היה מניפולטור: כל הקטע עם בלאנש אינגראם וההתחזות לצועניה מגדת העתידות הם מעשים מגעילים של מניפולציה מכוערת… הוא ממש נהנה לשחק ברגשותיה
    וג'יין בסופו של הסיפור מחזירה לו (כשהיא מתחזה בעצמה)
    כידוע ג'יין יכולה להינשא לו (מבחינתה) רק אחרי שהיא עצמה מגיעה למעמדו הכלכלי – הירושה הגדולה שמגיעה לה (כדברי דייוויד לודג': הגיבורה צריכה או נישואין או ירושה או מעבר ליבשת חדשה)

    ובקשר לנישואין של שרלוט ברונטה… את ממש לא צודקת! ארתור בל הכיר את ברונטה היטב, צפה מקרוב במות אחיה השרוט ובמות חאיותיה, הציע לה נישואין (אחרי שחזרה הרוסה מהתאהבות במורה בלגי נשוי) שאביה הקשוח אסר עליה להסכים להם! בל עזב את הכפר, אבל המשיך בקשר עם ברונטה, ובפגישות חשאיות… כעבור שנתיים הסכימה להינשא לו ושכנעה את אביה להסכים. מותה מסיבוכי הריון הוא סוף מזעזע למה שהיה אמור להיות סוף טוב… ללמדנו שאין דבר כזה סוף טוב?

  • עודד  On אפריל 4, 2007 at 2:19 pm

    אבל מר רוצ'סטר, כמו כל הרומן שהוא אחד מגיבוריו, אינו אלא פיקציה. פנטזיה. בערך כמו שאני אפנטז על שלגיה.

    ואולי זו בעייתן של נשים רבות: הפנטזיה היא כלילת השלמות. כלומר, היא אינה חפה מבעיות אנושיות אבל היא משקפת בעיות שכל אישה בטוחה שהיא יכולה לשלוף דרך נכונה להתמודד איתן ובכך היא הופכת את מגלמה לאידיאל בפני עצמו. מישהו שכל אישה יכולה להעריך לפי מינון התוכונת שמזגה הסופרת באישיותו ויודעת למה לצפות ממנו בדיוק. זה לא מקרה שמי שיצרה את רוצ'סטר היא אישה שבעצמה הודתה פעמים אינספור שלא הפסיקה לשרטט דמויות גבריות אידיאליות במחברותיה. ממש כשם שאין זה מקרה שנשים רבות משוכנעות שהן טובות בהרבה מהמצאי הגברי בשוק – הן הרי התמודדו עם הקיים והן יודעות כמה הוא אינו משובח. הן רק שוכחות להביא בחשבון שלפני שנפגשו עם הקיים הן פינטזו עליו שהוא כליל שלמות מכל בחינה שהיא.

    מר רוצ'סטר הוא גבר מורכב אבל הוא אינו אלא דמות ברומן. ואולי אין זה מקרי שדווקא רווקה מושבעת בחרה לכתוב עליו.

  • יעל ישראל  On אפריל 4, 2007 at 4:58 pm

    עודד, ברור שהדמות של רוצ'סטר היא פיקטיבית, הרי אני מבססת את כל הרשימה על כך שאין גבר כזה בעולם, ושבכל זאת אנחנו מתמכרות לפנטזיה, ושדווקא בגלל גבר כזה נשים התמכרו לדמיון של כל מיני רו'צסטרים כאלה.
    ואגב, שים לב למה שכתבה כאן תמר, רוצ'סטר הוא אומנם דמות מקסימה, אבל אינו כליל השלמות כלל וכלל, הוא באמת מניפןלטור, הוא לא אדם מושלל בכלל, אבל הוא אוהב מאוד את ג'יין, ואל הפנטזיה הזו אני מדברת. פנטזיה שאינה קיימת במציאות, ואפילו ברונטה רומזת עליה. בקיצור, כדאי לך לקרוא בתשומת את הרשימה, ולראות שאני בכלל לא בעד ברונטה, אני מגנה אותה על הפנטזיה שהיא שמה בראשי נשים. אבל בסוף אני מציינת שכמובן שגם אני, למרות שאני מגנה אותה, לא יכולה שלא להישבות רגשית בפנטזיה. זאת אומרת, היגיון לחוד שרואה את הפגמים והעיוות, ורגש רומנטי לחוד. ואילו ברןנטה היתה גם חיה ממש עם הגברים שלה, כמוני, מה שלא יכלה לעשות בתקופה ויקטוריאנית, היא היתה כותבת אחרת. ואגב, אני רווקה "מושבעת" כדבריך, כי מר רו'צסטר שלי פשוט מת. טרגיה, כרגיל.

    ולתמר, שרלוט אולי אהבה את בן זוגה, זה איננו יודעים, אבל נניח שכן. אבל היא חיה איתו פחות משנה עד שמתה. את זוכרת את המחזה של קישון על רומיאו ויוליה המזדקנים? האם ייתכן שזה מה שהיה קורה לה לאחר חיי נישואים ארוכים, שהיא היתה מתפכחת?
    ומובן שרוצ'סטר לא היה אדם מושלם, אבל אהבתו לג'יין היתה גדולה, ועל זה בנוי הספר, על אהבה ענקית ובלתי אפשרית, רומנטית ולא ממשית, וזה מה שקונה אותנו עד היום, למרות העיוות.

  • נועם  On אפריל 4, 2007 at 5:10 pm

    המבט האישי שלך על הדמות, והניתוח הפמיניסטי המעניין שלך. מרתק ממש. רוב תודות.

    ויש עוד כמה מר רוצ'סטרים כאן, יו נו…..

  • יעל  On אפריל 4, 2007 at 10:33 pm

    גם אני, וגם שמי יעל, ואני מזדהה עם דברייך בשלמות. תודה על שתיארת את הבעיה הזו כל כך טוב. רשימה מהנה מאוד, ומדויקת מאוד.

  • ארז  On אפריל 4, 2007 at 11:45 pm

    אולי כי אני גבר, אבל סוף הספר (למרות שאולי טיעון הפמיניזם המוקדם מסביר כמה דברים) כשהגב' נוסעת לאפריקה (?) עם הבן דוד הצנוניתי במקום להשאר עם רוצ'סטר הוא סוף מעצבן ופחדני משהו.

    פרשנות מעניינת על הספר שלך הוא דוקא ספר מד"ב שנראה "פרשת ג'יין אייר" של אחד ג'ספר פורד. הספר מלא 'ציטוטים' מספרים אחרים וללכת בתוכו מזכיר סלון מוכר . מדובר בספר הטוב ביותר שקראתי בשנה שעברה.

    ממליץ.

  • יעל ישראל  On אפריל 5, 2007 at 1:55 am

    בפעם האחרונה שקראתי את ג'יין אייר, לפני יומיים בערך, ג'יין בשום פנים ואופן לא נוסעת עם בן דודה. הרי כל הספר מבוסס על הקשר נפש החזק בינה לבין רוצ'סטר, ומה שקורה בסוף, זה שבזמן שהיא שוקלת להצטרף לבן דודה, היא שומעת את רוצס'טר קורא לה משום מקום, והולכת אליו, והם מתאחדים באהבה, מתחתנים בתך שלושה ימים, ויש להם ילדים וכו'.
    אלא אם כן לא ירדתי לסוף דעתך.

    ולגבי ג'ספר פורד, קראתי אותי, באמת ספר חביב, עכשיו יצא המשך בשם "לקרןא ספר טוב" שגם הוא נראה אחלה.

  • נועה  On אפריל 5, 2007 at 3:41 pm

    קראתי אותו בשקיקה. ואני מהגרופיות של הרומן. גם את אנקת גבהים של אחותה, אמלי, אני אוהבת. אשמח על מאמר גם עליו, יעל.
    חג שמח ותודה.

  • ארתור דנט  On אפריל 5, 2007 at 11:00 pm

    עושה עוול גדול לגברים שהם לא בדיוק מושלמים. כמונו לדוגמה, שמנים, מקריחים, נוטפי זעה וגם, לא נעים להגיד, נופחים במיטה.
    בגלל נשים כמוך שמעודדות נשים לאהוב גברים רחוקים ובלתי מושגים, אנחנו אלה שצריכים לישון עם צפרדעים במיטה וזה במצב הטוב שאנחנו מצליחים לשכור דירה בניו יורק. בדרך כלל אנחנו יושנים בגן החיות ושם אפילו הגורילות שפעם היו חמות עלינו אש, למדו להרים את האף וגם הן נגעלות מאיתנו. אפשר לחשוב. נראה אותן בלי שהעובדים בגן החיות היו רוחצים אותן כל הזמן! (פעם כשיהיה לנו זמן אולי נספר על הריגושים שהנקיונות האלה עושים לנו כצופים מהצד) אז גם הן היו מסריחות כמונו. אולי נעבור לעיר אחרת, שלא יחשבו הגורילות הסנוביות של ניו יורק שרק הן קיימות בעולם!

  • יעל ישראל  On אפריל 6, 2007 at 1:05 am

    אבל זהו, שאני לא מתעלמת בכלל, וגם לא מעודדת לזה נשים. להפך תקרא את האירוניה בין השורות. אני טוענת שברונטה תקעה לנו בראש מיתוס אהבה בלתי אפשרי, הזוי ופנטסטי. איני טוענת בעדה, אבל טוענת שקשה לא ללכת שבי אחרי הפנטזיה המפוארת שלה.
    במציאות כולנו דביבונים עם עודף שיער, ריח רע וחוליגניזם. לא נראה לי שזה מפריע לעולם לנהוג כמנהגו ולאנשיפ להזדווג כמנהגם, רוצ'סטרים או לא.

  • עידן  On אפריל 7, 2007 at 1:19 am

    http://www.aplaton.co.il/story_299

  • קלרי  On אפריל 8, 2007 at 12:55 am

    .

  • לי  On מאי 13, 2007 at 2:33 pm

    מרגישים את העוצמה הרגשית שבכתיבה.
    גם אותי מאוד הטרידה הנכות של רוצ'סטר בסוף, ואני תוהה אם זה לא סוג של סירוס. ברתה מייסון, שאולי מייצגת את הצד המיני הסוער והלא מרוסן של ג'יין, נשרפה למוות, ורוצ'סטר נהיה נכה, ורק אחרי שמזיזים הצידה את המיניות הלא מרוסנת והמאיימת אפשר להגיע למיניות המבויתת של הזוגיות? זו פרשנות מאוד מטרידה, אבל לפחות שוויונית…
    (כמובן לא המצאתי את העניין עם ברתה, ר' בין השאר הספר the madwoman in the attic).

  • אושרית  On פברואר 28, 2009 at 10:28 pm

    גם אני קראתי את הספר והתאהבתי , במהלך הקריאה דמיינתי מול עיני את טימותי דלטוןוכל גופי רגש עם כל דף……

  • עידו  On מאי 10, 2009 at 11:32 pm

    שלום יעל
    התאור של אהבתך לרוצ'סטר מרנין.
    לדעתי פספסת פואנטה מאד חשובה בספר, שהרבה דפים, דיאלוגים ומונולוגים מייגעים מטפלים בה, והיא הנקודה הדתית.
    האיסור הדתי על ביגמיה, שרוצ'סטר עצמו חושש ממנו (בבקשתו מחילה מהאל לאחר הצעת הנישואין שלו) אך מוכן להפר אותו, האיסור הדתי, הוא זה שגורם לג'יין לברוח למרות אהבתה העזה.
    החובה הדתית כמעט גורמת לה לנסוע להודו עם ג'והן הקדוש, אך אהבתה לרוצ'סטר מונעת ממנה להינשא לג'והן הקדוש, בלי שתודה בכך בפניו, אך היא מודעת לכך היטב.
    לדעתי זה הסיפור.
    כשהאהבה והדת נפגשים.
    אולי זה גם מה שהתכוונת ב-"להיות ויקטוריאני".

  • יעל ישראל  On מאי 20, 2009 at 2:03 pm

    כן, זה נכון, עידו. והיקטוריאניות חלק מזה כמובן. לדעתי יש גם ניתוחים על הדת בספר.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: