של מי הבלוג הזה, לעזאזל? (חלק 2)

נושא נורא מרתק נפתח, לדעתי לפחות, בפוסטים שלי ושל רוני, כשחנן נכנס גם הוא לתמונה, ושאל: "של מי הבלוג הזה, לעזאזל?"

   הבלוגר, מטבעו, יאמר כמובן: "זה שלי, רכושי, פיסת אלוהים הקטנה שלי. זכותי לעשות בה כרצוני, גם להדיח אותה לאסלה". כן, מובן מאליו. בלוגך הוא רכושך. אבל מה עם זכות הציבור לחומר שכבר פורסם? הרי לו רצינו לכתוב לעצמנו, הטקסטים לא היו יוצאים מאפילת המגירה. 

   אני שואלת שאלה חדשה: מה עם זכותו של הקורא? מה עם זכותו של המגיב? מהפכת הבלוגים כבר הביאה לכך שהבלוגים יוכרזו כעיתונות החדשה. עיתונות עצמאית כזו, מהבית, חתרנית לפרקים, אישית מאוד. אבל עדיין סוג של עיתונות, גם אם וירטואלית, גם אם אפשר למחוק הכול בדיליט קטן אחד. עיתונים אולי נזרקים למחרת, אבל אין אף עיתון שלא נשארו לו עדויות בגנזכי הספריות. ויש בזה הרבה יופי לדעתי, שכל מילה שהודפסה במאה האחרונה שמורה באיזה גנזך. שביום מן הימים יבוא איזה חוקר, יפתח גנזים, ויוכל להבין מה קרה פה. שלא לדבר, שזה קורא אפילו היום. עדיין מצחיק אותי לגלות את ביקורות הקולנוע שלי מעיתון "על המשמר", מימי איכה (שנות השמונים והתשעים זה פרהיסטוריה במונחים עיתונאיים), עדיין מצוטטות פה ושם בעבודות של סטודנטים לקולנוע.

     בלוגים בעיני (בעיקר בלוגים שהם לא סתם שעשוע של ילדה בת 15 שבטח בעוד שנה תתחלחל ממה שכתבה, ותמהר לעשות דיליט על הבלוג), הם כמו עיתונות. לפעמים נוצר בהם דו שיח מעניין על נושאים ברומו של עולם. לא פעם אני מחפשת משהו בגוגל, ומוצאת פרט מידע או דעה מעניינת דווקא בטוקבק של איזה בלוג "נידח".

   ברגע שאנחנו – אדוני הבלוג, מוחקים את הפוסט או הבלוג, אנחנו מוחקים גם מידע שיכול לעניין אנשים אי שם, שלא לדבר על כך שאנחנו מוחקים את דברי הטוקבקיסטים. ולפעמים, לצד סתם הערות טיפשיות, קנטרניות או  סתמיות, יש בבלוגים תגובות נורא מעניינות, דו שיח מפרה, משהו שיש לו ערך, לעיתים, מעבר לאותו יום בו נכתב הפוסט וכמה מאות האנשים שקראו אותו.

   מבחינתי, על אף שאני נורא נהנית מהמקום הזה "רשימות", מהתגובות והטיקבוקים, עדיין אני רואה את הבלוג במשמעותו האמיתית דווקא בחיי המדף שלו. ותאמינו לי, יש לו חיי מדף ארוכים-ארוכים הודות לגוגל אהובנו! את התגובות המעניינות והמפרות ביותר אני מקבלת לאורך זמן, מאנשים שנתקלו באיזה פוסט שלי, שלא מכירים אותי בכלל, ועכשיו רוצים להביע דעה, לשאול משהו, לקבל עצה (רק על הפוסט שלי על התרופות האנטי דכאוניות, קיבלתי עד היום כשלושים אי-מיילים אישיים), וגם, כן, גם מילות פרגון.

    אז למי שייכים חיי הבלוג, לעזאזל? שואל חנן. כן, דבר ראשון לנו. וכן, מותר לכולם למחוק כרצונם, מעולם לא טענתי אחרת. אני רק מציעה לבחון את הנושא מזווית רחבה יותר, גם מנקודת מבטם של הקוראים והמגיבים, שלעיתים משקיעים מליבם ותבונתם בתגובות, וכשאנחנו מוחקים את הפוסט, אנחנו כאילו מוחקים גם אותם, כאילו שמים עליהם פס.  

  
      
 
הערה:   הפוסט הקודם, "על קנאה וחוסר פרגון", שלא מיצה עצמו, הורד מן העמוד הראשי בגלל הפוסט הנוכחי. אפשר להיכנס אליו מכאן. התגובות בו גלשו לנושא הנוכחי, אז פתחתי פוסט חדש. כי ההוא עוסק בכלל בקנאה ובחוסר פרגון. פוסט שכתבה רוני, גרם לי להרהר בנושא ולכתוב את דעתי על קנאה וחוסר פרגון בכלל, בלי קשר לבלוגספירה. למי שלא קרא עדיין, ויקרא אותו עכשיו, אני מקווה שהדיון על חוסר פרגון לא יצומצם שוב לבלוגספירה, כי אני בכלל התכוונתי לחיים האמיתיים,  שם בחוץ. חבל לי שחלק מהקוראים הבינו את זה כאילו אני מטיפה מוסר לבלוגרים. כי לא כך הוא הדבר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הזוייה  On מרץ 23, 2007 at 8:17 am

    שמעבירים את הנפש והמחשבה אליו, והוא הופך למין יצור כלאיים מוזר.
    בתגובות ובעיניים המשוטטת של האנשים שמצטופפים סביב המילים כאילו היו שלהבתו של גפרור אחרון. תמיד נשארת תחושה נעימה שהעברת דבר מה שיכול להיות מאד מהותי.
    למחוק רשומה זה כמו למחוק פרק בחיים, או משהו שיכול היה לשמש למורשת זיכרון נעימה.

    זה נעים לקרוא עשרות דעות שפותחות לפנייך עולם של ידע, ולפעמים הבלוגים טובים יותר מאד ציטטה של איזה חוקר אלמוני, שנותן מספרים ונתונים ומוציא מאמר עבש שבעצם לא אומר כלום.

    לחיי המסירות למילים הכתובות ולאלו שמשקיעים עבורן.
    בוקר משובח לך: )

  • אילנה שקולניק  On מרץ 23, 2007 at 8:17 am

    עבדתי 13 שנה בארכיון של עתון, אני עובדת 4 שנים כמידענית בספרייה ציבורית ואחראית על מרכז מידע.
    האמיני לי, החומר – מידע שהצטבר בשקיות דאז ומצטבר במחשב דהיום כל כך אדיר בכמותו ובתכניו עד כי אין לזה סוף.
    למה לדאוג? מי שירצה להגיע למידע, כזה או אחר, יגיע. בכוחות עצמו, בעזרת גוגל, בעזרת מידענית, בעזרת מיומניות גלישה, תוך כדי שימוש בכלים מודרניים המומצאים חדשות לבקרים, ובואו לא נשכח גם את הרשתות החברתיות והמידע האדיר שהן מפיקות! אנחנו טובעים בים של מידע ומה שחשוב זה להשכיל לסנן ולהגיע למעניין ולבאמת חשוב.
    ולעניין "זכות היוצרים" – מה שכתבת נשאר, לפחות רגשית, שלך. יצטטו בשם כותבו/בשמך או לא, זו כבר סוגייה אחרת. והמגיבים, אם חשוב להם דבריהם ישמרו…שיפתחו בלוג משלהם. אין זה מתפקידך לשמור על גנזך הכתובים שלהם.
    לי אישית, היו דילמות לגבי אופי הבלוג שלי (והוא בסך הכל בן 9 חודשים), אבל החלטתי לזרום עם רחשי ליבי ולעשות בו כרצוני.
    ולשאלה למי הוא שייך? קודם כל לי ומכאן, באווירת פסח, לכל דיכפין.

  • ל  On מרץ 23, 2007 at 8:44 am

    מחיקה בעיניי היא אקט אלים שיש בו יותר משמץ הרס עצמי, עם זאת אני מבינה את הרצון של רוני לייצר דף נקי, למחוק את ההסטוריה, להתחיל שוב מחדש. התחלה חדשה היא תמיד מלהיבה ואני לגמרי בעד. אולי דרך החשיבה על פיה "לא זורקים" שום דבר היא מיושנת, ואין שום סיבה לדבוק בה.
    מה שכן, רוני ככותבת צריכה לקחת בחשבון שמי שמשקיע בתגובה לפוסטים שלה עלול להפגע מהמחיקה וימעט להשקיע בתגובות עתידיות. הבלוג הוא קודם כל במה אישית, ועם כל הכבוד לקהל ויש כבוד – בעל הבלוג קובע את כללי המשחק, הקהל יכול לבחור אם לשחק או לא

  • אביבה  On מרץ 23, 2007 at 9:00 am

    הקאש של גוגל יכול לעזור לך לשחזר תכנים מחוקים, עד לתאריך מסוים (צחוק צחוק, פעם לפני איזה 4 בלוגים שרוני מחקה, שלחתי לכמה אנשים פוסט פרה-היסטורי שלה על איך מוציאים ספר לאור, בצורת קישור מהקאש).

  • רוני  On מרץ 23, 2007 at 9:39 am

    אויש, כמה כתבתי והכל נעלם. אז הנה שוב:
    אני מאוד מכבדת את הקוראים שלי, אבל מקווה בשבילם שהם לא חושבים שמה שכתבו בתגובה ראוי תמיד לשימור. קצת ענווה – גם מצידי – רק מועילה לעולם.
    חשוב לי לציין כי פעמים רבות פנו אלי בבקשה שאשלח חומרים שהורדתי מהאתר (הורדתי, מילה חשובה. אני לא מוחקת, רק מורידה אופליין) ותמיד שלחתי בשמחה ובששון. וכמו שאביבה מספרת, גם הקאש של גוגל צוחק עלי.
    אבל אני עם אילנה הספרנית. יש יותר מדי מידע בעולם, והחומרים של הבלוג שלי אינם חשובים כל כך. אלה פיסות מחשבה, הרהור, לפעמים אפילו תחקיר. אם יש שם משהו טוב במיוחד, אני שומרת אותו לשימוש במקום משמעותי יותר. אם מישהו אוהב משהו, שישמור בדיסק.
    כן, יש מחיר. אפילו חברות טובות שלי הפסיקו ללנקק אלי, כי העמודים נעלמים ומשאירים לינק שבור. בטח יש גם מי שבוחר שלא להגיב בגלל המחיקות. זה גם בסדר גמור. אני מכבדת את זכותם של הגולשים שלא להגיב (שימי לב למהפכנות :))

    ורק עניין קטן. באחת התגובות כתבת "התחושה שלי היא, שמרגע שפירסמת משהו הוא גם של אחרים. כמו עיתון, שם כבר לא תוכלי למחוק, או ספר, זה כבר שם לדיראון עולם."
    אוי ואבוי לנו מעולם שבו בלוג, עיתון וספר נמצאים על אותה מדרגה. אוי ואבוי.

  • אילנה שקולניק  On מרץ 23, 2007 at 10:23 am

    תגובה לרוני
    אני צטטת אותך:"אבל אני עם אילנה הספרנית. יש יותר מדי מידע בעולם, והחומרים של הבלוג שלי אינם חשובים כל כך."
    אל תמעיטי ממשקל הכתובים שלך. לא לזאת התכוונתי! להיפך, לעולם לא תדעי מי מצא בהם עניין או מידע חשוב. נראה לי שהבלוגיסטים צריכים לזרום עם החשק, לכתוב, אבל לא לתת לכל פוסט שנכתב משקל כרגשי כל כך כבד. לא להתרגש מכל תגובה, לא להתעצב מ"אין תגובה", ולא למהר ולמחוק פוסטים שאולי אינם מעניינים. ממילא במהלך הגלישה הקוראים רואים את הפוסט האחרון ורק מי שממש מחטט, נובר, מחפש מגיע אל הוותיקים.

  • יעל ישראל  On מרץ 23, 2007 at 8:40 pm

    גם אני מרגישה כמו אילנה. שאל תמעיטי בערך פוסטים שלך. כי אינך יודעת מי ימצא בהם עיניין. כמו שאמרתי, אני מצאתי פיסות מידע מאוד זניח שהיחה חשוב לי לעבודתי, דווקא בטוקבקים או פוסטים נידחים.
    בעניין מה שאמרה הספרנית, למרות התפוצצות המידע, לכל מידע או משהו כתוב יכול להיות ערך, ושוב, כוונתי לבלוגים יותר רצינייםף, ולא לבלוג בנוסח הבנות מארץ נהדרת.

    ועוד משהו, אני חושבת שכותב, ואת כותבת, כן צריך לעמוד מאחורי מילותיו. כשאני כותבת משהו והוא יוצא לדפוס, אני מודעת לכך, ולכן אני עומדת מאחורי כלך מה שכתבתי. בעיני על האחריות הזו אני מדברת. כותב צריך להיות אחראי על מילותיו כבר מהרגע שהביא אותן לדפוס, ואחרים שזפו את עיניהם במילותיו. אין כאן שום יוהרה או חשיבות יתר לגבי מה שנכתב, כי מה שלא מספיק מעניין או שווה תמיד אפשר לגנוז או למחוק לפני ההעלאה לדפוס. מה שאני אומרת, שכותב צריך לנקוט אחריות במה שכתב כאשר פירסם, ולעמוד מאחורי דבריו. זה הכול. זה לא דברי אלוהים חיים, אבל הם כבר ראו אור, אז הם שם, יש להם את החיים האוטונומיים שלהם. כך אני רואה זאת לפחות.

    ובמקרה הזה, לא כל כך חשוב אם זה ספר, עיתון או בלוג. אם עד היום סטודנטים לקולנוע משתמשים בביקורות שלי מלפני עשור ומעלה, אני יכולה רק לשמוח, ולדעת שלכל מילה שהודפסה אי פעם, יש את החיים משלה. אין בכך לעשות השוואה בין בלוג לספר. אבל צריך לכבד כל מילה שאת מוציאה ממך: בין אם זה בספר, עיתון או בלוג. כמי שעשתה את כולם, אני עדיין דבקה מאוד בזה.

  • אלי שלו  On מרץ 23, 2007 at 9:58 pm

    המילה, מרגע שפורסמה או נהגתה, כבר אינה רכושו של מפיקה בלבד. אהיה אף קיצוני יותר – עצם היכולת להפיקה, יש לה שותפים. המילה לעולם ממוענת, היא תמיד התנהגות פעילה, שלוחה אל מי שאליו יועדה (גם אם אין לו חזות בשר ודם ברורה).
    לכן, כמו שאת אומרת, הצניעות והענווה מחייבות לפחות את אי הכחדתה. בוודאי, לפעמים נרצה לקחתה חזרה. אבל זה לא באמת אפשרי. המצב לעולם לא יחזור למה שהיה. ומחיקה (כמו הכחשה שאינה במקומה), סופה עוד מידה של זעזוע, עוד מידה של חוסר נוחות.

    אני בדיעה שמוטב שיימנעו כותבים מכל מחיקה או עריכה. תמיד ניתן להוסיף רובדים נוספים, עדיף כך על פני העלמת הישנים. אני חושב שאת נוגעת בצורך, העולה אחת לתקופה, בניסוח אתיקה לבלוג(ר)ים. פעם אפילו עשיתי מאמץ בכיוון, אבל לא השלמתי אותו. אני עדיין חושב שזהו כיוון ראוי.

    ואני לא מתאפק מלהוסיף הערה אחת. הבלוגים רחוקים מלהיות עיתונות חדשה, והולכים ומתרחקים מכך, לטעמי. אחת הסיבות לכך היא בדיוק העדרו של קוד אתי.

  • מירי פליישר  On מרץ 24, 2007 at 10:34 am

    יעל היקרה
    שוב אני רוצה להביע את הפעלותי מכמויות האנרגיה החיובית הנובעות ממך
    גאווה לכל אם אב ואחות פוטנציאליים שאומרים או לא כל הכבוד
    על פניו אובייקטיבית לגמרי את אישיות חיובית ויוצרת ואני נהנית לקרוא כל מה שאת כותבת כולל דאגתך לאותה תרנגולת שבכתה לך.
    משהו ביחסך לחיות הבית עודד אצלי קשר ישיר ונקי יותר עם החיות שלי. אבל לגבי תגובות טוקבקיסטים
    אני לא הייתי יכולה לנשוך בחזרה ולא להיות מורעלת מזה
    אי לכך אני מלווה את האנשים המעניינים והיצירתיים ברשימות
    לומדת ולומדת ואסירת תודה לכולם
    ועוד אוספת כוח לפתוח אחד משלי כדי לתרום לאנשים החיוביים שבכאן.
    אני יכולה להבין תמהון על מי שמוחק את כל הפוסטים שלו
    זה עצוב
    כמו למצוא דלת סגורה כשבאים להתארח
    ושוב קשה לי מאידך לשפוט את רוני
    לא קראתי כלום שלה הכל נראה מחוק
    שכן לי עצמי אין אומץ כמוכם לעמוד מול רשעות
    מילא חוסר פירגון משפחתי וחברי באמת הוא עובדה אבל כשנחשפים פה ומישהו שופך רעל…
    בלתי נסבל
    אז הערצתי לך יעל היקרה
    מירי

  • יעל ישראל  On מרץ 24, 2007 at 7:10 pm

    תודה מירי יקרה. אבל מאלה שמחכים שתפתחי בלוג.

    אלי, אני אשמח לקרוא את יתר רשימותך בעתיד, על ניסוח כללים אתיים לבלוגים. אותי זה מאוד מעניין. לדעתי גם רבים אחרים ימצאו בזה עניין רב. אז אני ממתינה.

  • גילת  On מרץ 25, 2007 at 8:45 am

    היו כבר ניסיונות להציע קוד אתי לבלוגרים. לפני שכותבים חדש, כדאי להתחיל לחפש אותם. הבולט שבהם הוא כאן:
    http://www.aplaton.co.il/story_214

Trackbacks

  • By וובסטר 3 - חנן כהן on מרץ 23, 2007 at 8:57 am

    רוני מוחקת את הבלוג שלה וכותבת:

    ביעור פסח מוקדם

    עושים סדר. אני אוהבת התחלות חדשות.

    להתראות בקרוב.

    (צאו לטייל, אורי מספר שמקסים בחוץ. או שתקרא…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: