יש חיה כזו, ספרות נשים?

היה מאוד נחמד, כיפי ונעים במפגש הסופרות ביום האישה באוניברסיטה. ד"ר רוני הלפרן, שמזה עשר שנים מלמדת את ספרינו בקורס שלה באוניברסיטת תל אביב, קיבצה אותנו. היו אלונה קמחי, יהודית קציר, אסתי ג. חיים ואני. הכול התחיל מן השאלה "האם יש כתיבה נשית?" זה נשאל בפאנל שלנו וגם בפאנל שאחריו.

   פעם נורא כעסתי על המונח הזה "ספרות נשים". ראיתי בזה גטו מעצבן. אבל ככל שאני חיה את החיים, אני מתפכחת מכל מיני רעיונות פמיניסטיים צרים מדי, ומתחילה לראות את התמונה הכללית.

   והתמונה הכללית היא שכן, יש דבר כזה "ספרות נשים" וגם "קול נשי". כמו שיש "ספרות גברית" ו"קול גברי". אני בטוחה שרבים כאן יתקוממו ויגידו שסופר הוא סופר הוא סופר. אז זה נכון, וזה גם לא נכון. לפני שנשים התחילו להראות את כוחן בכתיבה, סופרים גברים כתבו בשמן, בקולן. ואין בכך כל רע, ולפעמים זה אפילו יפה. אצל פלובר למשל ב"מאדם בובארי", אצל תיאודור פונטנה ב"אפי בריסט". נדמה כאילו הם כתבו מתוך הנפש הנשית. אבל בדרך כלל אני לא משתכנעת מכתיבת גבר על נפש האישה. כבר בנעוריי לא האמנתי בגרוש לקול האישה ב"מיכאל שלי" של עמוס עוז. הרגשתי שזה "קול שאול". קול של גבר המדבר כאישה. אסתי ג. חיים אמרה שהיא לא ממש השתכנעה מהדמות של דפי הנערה ב"המאהב" שכתב א.ב.יהושע. אני מודה שגם אני לא, על אף שאני אוהבת את הספר.

   באותה המידה, אני משוכנעת שלו אנסה לדבר כגבר על חוויות המלחמה, זה ייצא פאתטי. ולא שיש לי כוונות כאלה. גם את ספרות הגברים על הנושא הזה, לא מעניין אותי לקרוא. מודה ומתוודה. ולכן, כפי שיש "נושאים גבריים", יש גם "נושאים נשיים". כך שאם מדברים על "ספרות נשים", מתכוונים דבר ראשון לתכנים נשיים.

  למשל, עד היום אין כמעט קטעים על אוננות נשיית בספרות העברית, ובוודאי שגבר לא יעז לכתוב אותם. נראה לי שאני הראשונה שכתבתי קטע על אוננות של ילדה בת 11 ב"רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה,1997). אולי אני גם הראשונה שכתבה על וסת והפלה טבעית בסיפור "פתוחה" (מהקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד). לפני שהספר יצא, שלחתי בשנת 1992 את הסיפור הזה למוסף הספרים של "ידיעות אחרונות". העורכת אמרה לי בחביבות ובכנות, שעל אף שהסיפור יפה, היא לא יכולה לפרסם אותו בחגים.

  כך שעל התכנים המיניים של האישה, הקשורים ישירות גם לפסיכיקה שלה, רק אישה יכולה לכתוב. בדיוק כפי שקשה להאמין שסופרת תצליח לפרק נכונה חוויה גברית מינית באותנטיות, כפי שסופר יצליח. אני מודה שניסיתי. פעם התחלתי רומן שכתוב בגוף ראשון גבר, ועוסק רבות בחוויות הארוטיות והאוטו-ארוטיות של גבר צעיר, ונתקעתי. אני מרגישה שהוא לא אמין מספיק. שיש בו ,בגבר הזה שכתבתי, משהו מאוד נשיי בסופו של דבר.

   אז כן, יש דבר כזה "ספרות גברים", כמו שיש "ספרות נשית". אבל בגלל שהגברים כבשו את התחום הזה קודם, אנחנו נוהגים לומר "ספרות" ו"ספרות נשית". הספרות היא כלל הספרות, שבה כותבים הגברים, וכמה נשים שכותבות על חוויות העולם בכלל, ו"ספרות נשית" היא מה שנשים כותבות על חייהן כנשים.

   אז לדעתי הגיע הזמן להפריד ולומר "ספרות גברית" ו"ספרות נשית", כי אנחנו כותבים וכותבות בקול שונה ולפעמים על תכנים שונים, וזאת מפני שהפסיכיקה שלנו דוברת גם בכתיבה שלנו. האם ייתכן שסופר או סופרת ענקיים יצליחו לכתוב קול אישה או קול גבר אמינים ומדויקים? כן, יכול להיות. אבל בדרך כלל אני מוצאת אמינות ודיוק כאשר גבר כותב גבר בקולו, ואישה כותבת אישה בקולה.

   בפאנל השני, שבו לא השתתפתי אלא רק האזנתי (בהנחיית שירי ארצי ועמליה רוזנבלום), אמרה שהרה בלאו על ספרה "יצר לב האדמה", שהיא לא רצתה לעסוק בהיבטים הפמיניסטיים המתבקשים מכך שאישה בוראת לעצמה גבר כ"בובת אהבה", אלא בעצם יצירת הגולם. גם כששוחחנו שתינו לפני הפאנל, היא אמרה שלא רצתה להיכנס למקומות האלה. גם מיכל זמיר ונילי לנדסמן שדיברו בפאנל השני, אמרו שמרגיז שמכניסים ספרים שכתבו נשים על נשיות ופמיניזם לתחום הצר של "ספרות נשים". נילי לנדסמן הודתה שמרוב פחד שיעשו לה את זה, היא הכניסה את עצמה מראש ,ב"הרומן הרומנטי שלי", לתחום הזה.

   אז קודם כל, אין במקום הזה של "ספרות נשים" שום דבר צר. שנית, זה מקום מצוין להיות בו, כי נשים הן עדיין המקום שממנו יוצאים הדברים החדשים והמעניינים, מפני שגברים סופרים קצת מיצו את עצמם לדעתי. היום אני נהנית בעיקר מסופרות. אני מתה על זיידי סמית ומארי נידאיי (הזדמנות להמליץ שוב על "רוזי קארפ" המופלא שלה שיצא ב"בבל"), ומהדור הוותיק אני מטורפת על טוני מוריסון ואלזה מורנטה. הספרות שנכתבת על ידי נשים הרבה יותר מעניינת אותי, ולא רק בגלל שאני אישה והן כותבת על חוויות של נשים (אבל גם), אלא מפני שהן פשוט כותבות יותר מעניין.

   אבל נחזור לרגע לפחד של סופרות להיות מזוהות כ"סופרות נשיות". קראתי את הספר של שהרה בלאו, ולא הפסקתי להתאכזב לכל אורך הרומן, שהיא לא עושה שמות בפן הפמיניסטי המתבקש כל כך, מכך שהפעם אישה היא זו שהקימה לעצמה גבר-גולם. איך אפשר לפספס דבר כזה, חשבתי לי כל הזמן? אני אישית סבורה שעצם כך שסופרת עכשווית מחדשת את הגולם בישראל 2007, היה עליה להתעמת חזיתית גם עם פן של המאבק בין המינים. בעיניי, זה ממש פספוס לא לעשות כן.

   אני חושבת שגם שהרה, כמו כותבות אחרות, מפחדות מהסטיגמה "סופרת נשים". אולי פוחדות שהממסד הספרותי לא יתייחס אליהן ברצינות. והן אומנם צודקות, תראו איך ספר על מלחמה מתקבל ישר וזוכה לחיבוק הממסד הספרותי, ולעומת זאת ספר על חווית ההתבגרות הנשית (למשל הספר שלי "רואות מכאן את כל העולם", שמלמדים אותו רק בקורס של רוני בחוג ללימודי מגדר) תמיד יידחק הצידה ולא יתייחסו אליו ברצינות. אבל למה זה צריך להיות אכפת לנו, הסופרות? אז שלא יתייחסו כרגע. יבוא יום ויתייחסו, ו"ספרות נשים" תהיה המיין סטרים. זה רק עניין של זמן.

    אז עכשיו אנחנו עדיין ב"לימודי מגדר". בעתיד, נהייה גם באמצע הדרך. אז היום עדיין מלמדים בתיכון רק סופרות שכותבות על "ההוויה הקיומית האנושית הכללית", בעתיד אני מאמינה שילמדו גם את סיפורי על הווסת. 
    

 

* ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.


   השבוע בבלוג האוכל שלי:איך אתה אוהב את השוקו שלך?
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אנדרו גינוס  On מרץ 9, 2007 at 6:23 pm

    עם "ספרות נשים": גברים-בהכללה-כותבים לעניין.
    נשים-בהכללה-כותבות את אותו הסיפור, רק עם הרבה התפתלות רגשית בדרך, ניתוחים וכאבי ראש מיותרים.
    לפחות הסופרות המפורסמות שצמחו כאן בארץ.

  • פטימה  On מרץ 9, 2007 at 6:28 pm

    צרה מחשבתך כעולם נמלה.

  • יעל ישראל  On מרץ 9, 2007 at 6:38 pm

    בוא נעזוב רגע ספרות עברית, כי זה נושא כאוב לכולנו. את גרייס פיילי אתה מכיר? סתם דוגמה. אני מעדיפה אותה הרבה יותר על פני ריימונד קארבר. סתם דןגמה כאמור.

    אז בלי סטיגמות על ספרות שכותבות נשים, טוב?

  • ציפ  On מרץ 9, 2007 at 10:14 pm

    שפורושו אוננות נשים.
    בהוצאת ידיעות אחרונות.
    מבוסס על מחקר שנערך בקרב נשים בישראל על חוויות העצמיניות שלהן.

  • יעל ישראל  On מרץ 9, 2007 at 11:58 pm

    וכבר אני קוראת אותו, והוא נהדר, וגם גילי שכתבה אותו היתה באירוע יום האישה, והיה לי הכבוד להמליץ ולהזכיר את ספרה. וגם אכתוב עליו ביקורת ממליצה לכולם לקרוא אותו, שמו "דברים שרציתי לגעת" מצד גילי פליסקין, ידיעות ספרים.

  • דנה  On מרץ 10, 2007 at 12:48 am

    בעיני, הצליח להיות אמין מבחינת נקודת מבט נשית שנכתבת על ידי גבר.
    זה גם הדבר שהכי הרשים אותי בספר הזה, היכולת של הסופר להיכנס לנעליה של נערה והיכולת של האמרקאי להיכנס לנעלי היפנית.

  • מואיז  On מרץ 10, 2007 at 7:30 pm

    בערוב ימיו אמר הרופא של פלובר עליו שהוא מתנהג כמו זקנה היסטרית, פלובר ענה אז שהוא לא יודע עד כמה הוא צודק.

    השאיפה של כל סופר לדעתי היא לכתוב כתיבה מלאה בגוף ראשון זכר או נקבה.
    הוא צריך לחזור לשם, לאדם הראשון, שכלל את שני המינים. או ליצור אותם. זה נכון לגבר או לאישה.

    אני גם שונא ספרות גברית על מלחמה, זה ממש משעמם אותי. וחוץ מזה מצא חן בעיניי הרעיון לכתוב על אוננות נשית, אולי זה עוד יקרה.

    אבל זה די נכון שהתיאורים הנשיים של גברים הם חסרי פאלוס לעיתים קרובות, אבל גם זה מעניין, כי אז הסופרת אישה מתארת את הנשיות של הגבר.

    ועוד, נראה לי שדווקא גבר ששהה בתוך אישה כמה חודשים טובים יכול לכתוב יותר טוב על אישה מאשר להיפך, זאת בתנאי שהוא מסוגל לחשוב שהוא מסוגל לזכור. הרי כל העולם הגברי המצ'ואיסטי בנוי על השיכחה הזו.

  • נופלת מגרייס  On מרץ 11, 2007 at 9:01 am

    לחייך, מואיז.

  • יעל ישראל  On מרץ 11, 2007 at 2:23 pm

    אתה כמה סופרים כאלה אתה מכיר, שיודעים לעשות את זה? לא רבים, נכון? אבל אני מתה לקרוא את קטע האוננות שתכתוב בקול של ילדה. מתה!!!!

  • מירי פליישר  On מרץ 11, 2007 at 5:53 pm

    איזה מרץ יש לך
    נהנית לקרוא את דברייך
    שתדעי שיש לך עוד קוראת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: