זרחי נותנת לך כנפיים

לשון הכתיבה של נורית זרחי היא פורצלן במילים. דברי פרוזה במעטה של שירה. סיפוריה בקובץ "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" (כתר) הם ערטילאיים, מרחפים, פנטסטיים, ובמובן מסוים אפילו חתרניים. הרשימה פורסמה ב-23.2.07 בגיליון 225 של TIMEOUT

 

לו כתבה נורית זרחי את הסיפורים שבקובץ החדש שלה לפני שלושים-ארבעים שנה, התקופה בה מתרחשות עלילותיהם – אי שם בקו התפר שבין שנות השישים החלוציות וחדורות הציונות לשנות השבעים הנהנתניות והמסואבות, היו אלה סיפורים אחרים בתכלית. אבל נראה לי שלא במקרה כתבה אותם זרחי, בת דור המדינה, דווקא היום. אם היא היתה כותבת אותם אז, היא ודאי היתה יכולה היום להצטרף לקולגות שכבר קיבלו סטמפה "ממלכתית", כמו עמליה כהנא כרמון, רות אלמוג ושולמית לפיד. אבל סיפורים כאלה לא היו מתקבלים אז בעין יפה. הם יותר מדי ערטילאיים, מרחפים, פנטסטיים, אפילו חתרניים לזמנם. סיפורי בדולח כאלה. פורצלן במילים. דברי פרוזה במעטה של שירה, ולהפך. כתיבה שאין בה הרבה ממש עלילתי, אלא עקשנות על מה שניתן לראות בין המילים.

   והדמויות, כמובן. כל הדמויות בקובץ "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" הן נערות ונשים צעירות, בריות

חולמניות, נסיכות על עדשה, שנאלצות להשתלב בקיום ישראלי מתיש, אפור, מדכדך ובולעני. איך מסתדרות "יפהפיות חטופות" כאלה, הגרות בדמיונן ב"ארמונות זוהרים לאור נברשות נוטפות בדולח", עם מציאות ישראלית כה אלימה, גברית ומכוערת? התשובה ברורה: הן לא מסתדרות. הן חיות בעולמן הפנימי וממציאות לעצמן מציאות אלטרנטיבית שבויה בקורי חלום. זרחי מסתובבת ביחידה הצבאית בה הן משרתות, במערכת העיתון בה הן עובדות, בקיבוץ. הדמויות שלה חיות במציאות של חללים ושכול, אבל חולמות על פיות מאגדות ילדים וקוראות את תומס מאן ואת סארטר, כי מה להן ולמדינה, מה להן ולכוחנות הגברית. הגברים שלהן – אבות ואהובים נעלמים, שנפלו בדרך כלל במערכות ישראל – משאירים אותן ב"לימבו", כפי שמתארת אחת הגיבורות. 

   ולמה אני אומרת "אפילו חתרניים לזמנם"? כי זרחי כותבת על נשים בשנים בהן דור המדינה נאחז בתרבות הציונית-גברית בציפורניים. עבור הדור הזה, נשים פיוטיות ותלושות היו בגדר בריות מאוד משונות, השייכות למחלקה הסגורה או לספרי השירה. כולן מין "נעימה ששון כותבת שירים": חולמניות, בדלניות, משולי החברה. והנה באה זרחי ומעמידה את קיומן הבדלני במרכז האתוס הישראלי. לא הגברים הנעלמים, לא החללים והנופלים הם אבירי הקיום, כי אם נשים ונערות שמה להן ולסדרי עולם. הרי הן מתקיימות להפליא במעבה תודעתן, ומסתפקות יפה מאוד בחיי דמיון וחלום.

   בתחילת הקובץ, זרחי עוד איכשהו מחוברת למציאות, עם הסיפור היפה ביותר לטעמי, שנתן לקובץ את שמו. הסיפור מתרחש קרוב לוודאי במלחמת יום כיפור, כאשר הגיבורה, אם לילדים קטנים העובדת בארכיון של עיתון, נאלצת להתמודד עם הורים היסטריים לחיילים נעדרים שמגיעים אליה כדי לחפש את יקיריהם בצילומים מסוכנויות הידיעות. תוך כדי עבודה, היא נזכרת באהובה שאבד לה גם כן, אולי מת באחת המערכות. הסיפור היפהפה והחזק הזה סודק את האתוס הגברי-ציוני ומתעלה עליו באמצעות בריחה לעולם הבדיון והרומנטיקה. הגיבורה מקבלת חומר מדובר צה"ל, אבל חולמת על תמונה בה היא ובן זוגה חבוקים בסרט "מטריות שרבורג".

   ככל שמתקדמים בקובץ, הסיפורים מאבדים לחלוטין את אחיזתם במציאות, והגיבורות משוטטות בין חלום בהקיץ לאגדה אפלה-מתוקה. אחת פוגשות סופר מת בבית קפה בעפולה, המבקש ממנה לבדוק אם ספריו הושמדו כפי שביקש; אחרת מגלה עולם של פיות בבית זיכרון קיבוצי; ושתי יתומות מנסות להעלות באוב את אביהן. נדמה כאילו כל הנשים מצמחות כנפיים ועפות. מה חבל שתמיד יש משהו הכובל אותן לאדמה ולמציאות, והוא כאב האובדן והשכול: "המנגינות של המדינה תמיד העלו לה דמעות בעיניים ועוררו בה תחושה של מתיקות מעורבת בזוועה, בגלל החיילים שלא ישובו מן הקרבות". מהבחינה הזו, הנשים של זרחי הן עדיין נסיכות על עדשה: כבולות בנשיות שבירה שלא מסתדרת עם מציאותו של עולם עוין, גברי, אחר.

   חבל רק שלקראת סוף הקובץ הסיפורים נחלשים מעט ונעשים כל כך תלושים ופנטסטיים, עד שקצת קשה להתחבר אליהם. למשל הסיפור "המצאת המברקים" – אגדה על הנסיכה הגלובלית שלא רוצה להתחתן, הנקטעת בהרהורים מיותרים על מהות הכתיבה. או הסיפור "חריץ לאינפנדום", הבנוי מדילוגים לא משכנעים בין אגדה על ממלכת הפיות, לימיה של נערה חולמנית הקוראת על הממלכה בספר "גרים בוק" ומתיידדת עם הסופרת. שני הסיפורים הללו, שהם מן החלשים בקובץ, הם כל כך מפורקים, העלילה מאבדת לגמרי מהקוהרנטיות שלה, עד שמאבדים את הידיים והרגליים.

 

 

* ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.


 

   השבוע בבלוג האוכל שלי: תמרה מפנקת כרגיל

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On פברואר 26, 2007 at 11:01 pm

    ביקורת יפה. קראתי את הספר בשבוע שעבר והוא גרם לי לרחף, להיכנס לתוך ה"זה" הפרטי שלי. קוראת אותו שוב. מסכימה לגבי חולשת שני הסיפורים שהצבעת עליהם.

  • יעל ישראל  On פברואר 27, 2007 at 12:16 am

    תודה. כדאי לקרוא את את "המקום הריק" של יהודית הנדל. אותי הוא מאוד ריגש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: