מי אמר מקופחת ולא קיבל?

לאחרונה הואשמתי שאני מתבכיינת על קיפוחי. מואָה, מתבכיינת? כולה כתבתי איזה פתק על כך שבגלל שההורים שלי שחורים, אז קיבלתי מזה תסביך, שד"ר רודי המיתולוגי וזקנו השב תיאר שיש לי, באיזה אינטייק ענתיקה בשנת 1982, כשלחבר שלי כל כך נמאס ממני (יען כי "מואה מתבכיינת"), עד שהטיס אותי דחוף לטיפול. וזה, הרודי החכם/שרלטן, קבע שיש לי קרע בנפש בגלל שגדלתי עם הורים שחורים בשכונה של לבנים צחוירים.

 

   אז על איזה קיפוח טואָה מדברים? חי חי חי. קצת עיניים בראשים, טואה אנשים!

   אלף: לא התבכיינתי מעודי על "מזרחיותי", יען כי לא קופחתי בכל צורה שהיא בתחום הזה. אדרבא. מראשית ימי כובדתי בכל מסגרות האליטה האשכנזית, שלא לדבר על כך ש"ראשיתם תחילה" שלי הסתובבו עימי בכל מעגלי החברותא של הספרותא.

   שלא לדבר על כך, שבתור מי שעבדה שנים במעוזי השמוץ וההסתדרות: "על המשמר" ו"דבר", אין לי על מה לבטא מילות קיפוח. גם לא בתור מי שספריה יצאו בהוצאות עדת אשכז הכי אליטיסטיות בארץ: "עם עובד", "הקיבוץ המאוחד" ו"חרגול", איפה שרק משקפופים יוצאי ליטא ואליטא מסתובבים.

   שלא לדבר על כך שמעולם לא "נחשדתי" בפרענקיות, חוץ מפעם אחת. פעם בנעוריי, חבר התקשר אליי ואבא שלי ענה, והחבר שאל בצווחה מבוהלת: "מי השחור שענה לי?!" אם לא הייתי אומרת לו את האמת המרה, שבאבי מולידי מדובר, הוא היה חושב עד היום שאני ווזוזית כשרה, מתחתן איתי ומוביל אותי בזרוע נטויה לווילה חצי דונם בהרצליה פיתוח.

   בית: מעודי לא התבכיינתי על שום דבר אחר בשום במה שהיא. כולה חושפת כאן רגשות מיד ראשונה. יענו, מסתלבטת על עצמי. אסור לי להגיד את שליבי מרגיש עמוק פנימה?

  אלוהי השדים והכפרות, בידי מי לא הואשמתי! מייקי (או אבי? עדיין לא שוכנעתי שאתם לא מוטציה דו-ראשית משוכללת), אומרת לי לרדת מהפוזה של הפרחה המקופחת. מותק, מתי לאחרונה ראית אותי מתקפחת באיזה אופן ופותחת רגליים בו זמנית? אני, אפילו לכה אדומה אין לי ברגליים. בקושי קוקיות אני עושה.

   שלומית ליר נהנתה להודיע לי בחשיבות עצמית, שהיא "זיהתה את המזויפות שלי!" יען כי אני אוהבת את קונדילומה-מריאנו-רייס. כי כנראה אני, בתור בת להורים שעלו על חמורים מפרס ובדרך השתינו בעמידה, חייבת לירוק על "ארץ נהדרת" ולשכוח שבסך הכול מדובר בסאטירה מתוקה. ירחם אללה, איזה כובד! מים כבדים יותר קלים מכם, העדר המזרחי.

   את מואיז בן הראש דווקא התחלתי לחבב מאוד, כי בתוך הראש המקופח שלו יש הרבה דברים מקסימים, למרות שהוא מנסה להראות לי שאני עדיין "מזרחית מחמד". שו, מואיז? הלוא ריחמתי על המזרחי העלוב קצב, שסבתא שלו וסבתא שלי הקפיצו גונדי במערה בשירז! מה, זה לא מספיק מזרחי?

   ויש בלוגרית נחמדה מאוד שאני מחבבת, בשם עדנה דוידוביץ, שחושבת שהגזמתי, שהרי כולנו – אשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים, חתולים פרסים וזונות גדולות מבבל – כולנו כואבים את תסביכי הזהות שלנו. אז מה הטעם להתפלש בזה, היא שואלת? ואני שוב אומרת, אדרבא. יכתוב נא "העדר האשכנזי" על קיפוחו ורגשי נחיתותו הוא. אני אין לי מונופול על רגשי נחיתות. לא ברור לי איך מפוסט אישי ופרטי על רגשותיי בנושא, הואשמתי שאני קוראת לפילוג בעם! מואה, פילוג בעם? אפשר לחשוב שאני מכירה או מסמפטת את "העם" הזה. ווה-ווה וי-ווה!

   וגם אתם, עדר אשכנזי, עדר ספרדי, עדר בוכרי, עדר קופים, עדר ציוואוות, עדר בלוגרים, עדר כוסונים וכוסוניות (בחר במשבצת הנכונה), אתם מה אכפת לכם אם מישהו מתבכיין על משהו שכואב לו בלב פנימה?מה, זה מכאיב לכם בשן הבינה? יש לכם בכלל שן בינה? צמחה לכם אחת? כי מפה, מחמלים, זה נראה אחרת לגמרי…

   כבודם, יתבכיין איש-איש כפי רצונו!
 
  טוב, זה היה סתם הדרן, לפזר קצת את הריחות שעלו באפי. עכשיו לפן הממלכתי בדיון.

 

שאלת תם לאינטלקטואלים המזרחים:

 

בתור מזרחית שספגה את כל מנעמי ההשכלה והחיים הטובים, אני שואלת את עצמי במה זעקת האינטלקטואל המזרחי מועילה במשהו למזרחים הדפוקים שעדיין יושבים בבתי הקפה בעיירות הפיתוח ומשחקים שש-בש בגלל שאין עבודה. במה מועילה התבכיינותי על "רגשי הנחיתות שלי כמזרחית", בילדותי בשכונה אשכנזית, לוויקי כנפו, שהיא בת גילי אבל נראית כמו אמי, קשת יום, שבעת מצוקות ותלאות חיים, שלא הצליחה ללכד את משפחתה וילדיה נפלו לסמים ולפשע.

   מה עוזר להם שהסופר והאינטלקטואל המזרחיים יושבים במגדל השן ומנסים להחזיר עטרה ליושנה, על ידי כתיבה על התרבויות המפוארות מהן באו? האם ספריהם של אמנון שמוש, דן בניה-סרי או דורית רביניאן על עולי המזרח, עזרו במשהו לשינוי מעמדם הכלכלי של "אחינו המזרחיים"?

   אין ספק שהסופר והאינטלקטואל המזרחי צריכים לעשות את שלהם ולכתוב על עולמם הרוחני ומניין הם באים. העשרת הספרות העברית באה מהכיוון המזרחי לא פחות מסופרים אשכנזים, או מבני הדור הצעיר, המתארים זהות ישראלית תלושה, מבולבלת ונבוכה שלא שייכת לשום מקום. 

   השאלה שאני מתעקשת עליה  שוב היא, מה הקשר של הסופרים, המשוררים והאינטלקטואלים המזרחים עם העובדה שחלק הארי של המזרחים עדיין סובל ממצוקה כלכלית? ובכלל, במה הוויכוחים האינסופיים שלנו מעל דפי רשימות עוזרים למי מ"אחינו המזרחיים" הדפוקים? אני עדיין לא ראיתי מהפכה אינטלקטואלית שהביאה אוכל לרעבים, עבודה למובטלים והשכלה טובה לילדים המוזנחים. שוב אני תוהה ביני לביני, אם מהפכה מזרחית אינטלקטואלית אינה רק פוזה. (ונא לא לשלוח לי מעטפות נפץ בדואר אוויר, מואיז).  

  

וכמה שאלות ביני לביני (ולסופרים ומשוררים מזרחים בלבד):

 

עד לפני שנים מעטות, לא הרביתי לחשוב על הפן המזרחי שלי כסופרת. כתבתי על זהותי כישראלית צעירה ותלושה, שלא מרגישה בשום מקום בביתה. לספריי שראו אור כמעט שלא חדרו פרגמנטים של מזרחיות. כאשר התחיל להטריד אותי הפן המזרחי בתודעה שלי, שאותו הדחקתי רוב שנות בגרותי, ניסיתי לכתוב רומן על בחור שחוזר לתורכיה ונוסע לספרד כדי למצוא את שורשיו כבן למשפחת אנוסים. נתקעתי איתו ולא המשכתי, כי לא פעם הרגשתי שאין לי מספיק ידע ו"בשר" רגשי כדי להתמודד עם מסע שורשים כה עמוק.

   גם העובדה שבראשית שנות העשרים לחיי, כשהתחלתי לכתוב רומן על חיי משפחת אמי באיסטנבול בימי אתא-טורק ועזבתי אותו חיש קל, אינה מפתיעה. זמן קצר לאחר מכן הרגשתי שוב, שמה לי, הצברית, ולחיים שם, שהכרתי רק מעדות שמיעה. הרגשתי סוג של זיוף פנימי, והחלטתי שהכי טוב לי לכתוב על עצמי, כי "רק על עצמי לספר ידעתי" – וזה אומר לכתוב על סבליו וייסוריו הנפשיים של הצעיר התל אביבי בן שנות השמונים והתשעים.

   אני לא מצטערת על כך לרגע, כי הייתי צריכה לברר את הזהות הישראלית התלושה הזו ביני לביני. אלא שבשנים האחרונות זה החל לדחוק בי עוד ועוד, ובשנה שעברה מצאתי את עצמי מתחילה רומן בדיוק על זה: על אישה ממוצא מזרחי, שהוריה "הצליחו" כלכלית, שמנסה למצוא גשר אל מזרחיותה.

   נתקעתי שוב. שוב עולים בי הרגשות והמחשבות הקודמים: בעצם, מה לי ולמזרחים שהעלו את מזרחיותם ארצה ביחד עם מטלטליהם? הרי אני צברית. איך אני יכולה להבין את עולי המזרח, ובמה יועיל להם אם אכתוב על זה? מה ייצא לי אם אכתוב על עוד ועוד חתונות תורכיות ופרסיות?

   אני מודה. אני לא מצליחה ליישב בתוכי את הסתירות האלה עד עכשיו. ועם זאת, נורא התרגשתי כשאמירה הס כתבה כמה סיפורים על משפחתה בבגדד והעלייה לארץ. זה ריגש אותי. פתאום ראיתי בגיבוריה את אבותיי הפרסים שעלו ארצה על גבי חמורים. פתאום הרגשתי מין געגוע מוזר. חברי ירון אביטוב מנסה לשכנע אותי לחזור לשורשים, ולכתוב על משפחתי המזרחית בירושלים של ימי המנדט. חלק בי רוצה. חלק בי שואל את עצמו מה לי ולזה.

   אין לי תשובות. מן הסתם אמשיך להתלבט בזה ביני לביני, עד שדבר-מה ינבוט בתוכי.

    בינתיים, אני מסרבת להכניס את עצמי למשבצת כלשהי: אני לא שם ואני לא כאן, כי באיזשהו מקום, זה המקום הכי טוב בשבילי. ואני לא מקופחת ולא נעליים.
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן  On פברואר 9, 2007 at 3:28 pm

    שלחתי לבית הספר ילד ישראלי וקיבלתי בחזרה ילד אשכנזי

  • מואיז  On פברואר 9, 2007 at 3:34 pm

    אבל ממש כלום. לא יודע איך הפכתי לנציג הסופרים המזרחים כאן, אני מייצג רק את עצמי.

    ולא רק הסופרים לא עוזרים, גם אף אחד ושום תנועה לא ממש עוזרת. הדיכוי מושלם. המדוכאים הפנימו אותו, הם מרגישים שהם צריכים מדוכאים כמו קאסטה בהודו, והם גם לא מוכנים לשמוע על כך שאפשר לצאת ממצרים, ומעבדות לחירות, מי שאומר להם את זה מיד מקולל ומגורש.

    מהצד השני, את הוכלת ומסתבכת, ככל את מנסה לצאת מהתיוג, אם תמשיכי לכתוב על זה ועלי, ועל זה שאת מתחילה לחבב אותי, כך את נסנכסת יותר לסטיגמה, גמרנו, עד עכשיו היית נחמדה בעיניהם, מעכשיו את מזרחית מתבכיינת. תתחילי להפנים שעשית צעד בלתי הפיך. לי זה זה לקח כמה שנים להבין שאני מקופח, מתבכיין, מזרחי, פרימיטיבי, לא יודע עברית וכן הלאה. בקיצור אפס. בעיניהם כמובן.

    יש להניח שאני כמו החתול שהיה לי שהיה רץ אל תוך כלב שהי גדול ממנו פי ארבעה ובורח ממנו כי הוא ידע שהוא מהיר ממנו. לי יש עוד כמה קלפים ואני הולך עליהם, אחד מהם זה יידע בשפות, האשכנזים לא רוצים את ספריי, נו טוב, אני אלך לאירופה לפרסם אותם, כשאגיע לגרמניה יגידו לי שאני לא מספיק אירופאי.
    אני כבר יכול להכין לכם תירוץ חדש, זה דווקא מוכיח שאני לא יודע עברית ואני כותב טוב מאוד בספרדית.

    מכאן אנחנו כמובן מגיעים לשפה, מזרחי, קיפוח, מתבכיין זה שפה שהאשכנזיות כופה עליך הר כגיגית, את צריכה להגיב לשפה בלתי מתקבלת על הדעת, מדכאת ובלתי ישרה, כל זה היה חסר חשיבות לו לא היה מתלווה לזה הכוח שיש לאשכנזיות על הכסף ועל היכולת לאפשר לך לכתוב או לפרסם ולהפיץ את הספרים שלך.

    אולי עכשיו את יכולה לחזור לרומאן שלך של הטורקי שחוזר לספרד. יש זמן גם לזה.

    התבכיינת מספיק 🙂

  • מואיז  On פברואר 9, 2007 at 3:39 pm

    אבל אני באמת מקליד גרוע עם שתי אצבעות ואין לי זמן לעבור על זה, מה גם שזה קשה מאוד המערכת של רשימות.

  • שולמית  On פברואר 9, 2007 at 3:51 pm

    כתבתי המון ולא נקלט. אחזור לעניין כשאתאושש
    כל טוב
    שולמית

  • שולמית  On פברואר 9, 2007 at 5:27 pm

    כבר זמן רב מצוי כוח וסף רב בידי מזרחיים, ברשויות, במשרדי ממשלה, בכלכלה. גם באקדמיה ניתן מקום נרחב לשיח המזרחי. אני מציעה לערוך מחקרים כיצד השתמשו האליטות המזחיות בכוח, בכסף ובהזדמנויות להשפיע. איני רוצה להתווכח עם תחושות קיפוח של פרטים אלא להאיר מספר פינות שנותרו באפלה בסביבת הפוליטיקה המתקנת שלכאורה היטיבה עם השכבות החלשות
    א.חוק הדיור הציבורי שח"כ רן כהן והקשת המזרחית מתהדרים בהפעלתו. ובכן,במהלך כל השנים ,נהגו החברות המשכנות להיפטר מדירות
    עמידר ועמיגור, שבנייתן רעה, שמיקום נחות בדרך כלל, הדורשות השקעה רבה בתחזוקה. אמי קנתה את דירת העמידר עוד בשנות ה- 80, במחיר זעום וכך רבים משכניה.דבר זה פטר את החברות הציבוריות מדאגה לאחזקת הבניינים והתשתיות ומכיוון שרב האוכלוסיה שגרה בהם היתה מיעוטת יכולת הידרדר מצב הדירות והבניינים במהרה. המצב הוגבר עקב 'חוק הדיור הציבורי'.חלק מדירות אלו נקנו על ידי משכירי דירות בשכונות הקרובות לאוניברסיטה , דבר שדירדר את הסביבה עוד יותר מפני שלרב בעלי הבתים אין עניין בדירות מעבר ל תחזוקה שוטפת שתאפפשר את ההשכרה. מחיר הדירה הנמוך ומחיר ההשכרה הגבוהה יחסית יצרו עיסקה טובה.מכיוון שמעט מן הדירות נותרו בידי עמידר היא לא רואה את עצמה מחויבת לטפל בגינון, בביוב וכדו'. תושבים שהיו בעלי יכולת התפרנסות עזבו את הכונות ונותרו בה רק החלשים ואוכלוסיות חלשות נוספו בגלל מחיר הדירות הנמוך.
    ב. זעקה יצאה כנגד הכוונת המזרחיים לחינוך ההמקצועי. הם דרשו , אני מניחה שבצדק שישקיעו מאמץ להוביל את התלמידים ללימודים עיוניים כדי שיגיעו לאוניברסיטה, דבר שישפר את סיכוייהם להתשלב במקומות עבודה טובים יותר. מה שקרה בפועל שתהליך זה גרם להרס החינוך הטכנולוגי מפני שהרשויות ניצלו טנדנציה זו כדי לסגור מגמות טכנולוגיות.שבהם למדו מקצועות ולכאורה הפנו את המשאבים לתגבור מקצועות עיוניים. כל זה שרת היטב את האינטרסים שלהם מפני שכיתות מקצועיות דורשות חדרים מצוידים במכונות ובמכשירים וקבוצות לימוד קטנות. עם התפתחות הטכנולוגיה נדרשו מכשבים ומכונות מתוחכמות כדי ללמוד את המקצועות ברמה נאותה. רשויות שהפכו אחראיות לחינוך העדיפו להשקיע את הכסף במקום אחר, מה עוד שהדבר תאם את המסר של תיקון הקיפוח. מנהלי בתי ספר שהפכו לאוטונומיים העדיפו לבטל את המגמות הטכנולוגיות מאותן הסיבות. בעצם, טופחו מספר מגמות עתירות רייטינג ולילדים שלהם לא התאימו לימודים עיוניים או שביקשו ללמוד מקצוע נסגרו אפשרויות. כך קורה שרבים מן בוגרי בית הספר התיכוניים מסתובבים בלי מקצוע ראוי שיפרנס אותם בכבוד. דבר נוסף ארע בחברתנו. העלבון ששידרו אותם נציגי השכבות החלשות על כי הוריהם הופנו לעבודת כפיים שידרה זלזול בעבודת הצווארון הכחול ובכך הפכו את האתוס הציוני על פיו בהסתירם עבדה פשוטה שרבים מן האשכנזים היו בעצם אנשי כפיים ובעלי מלאכה זעירה. המשק והתעשייה נותרו בלא עובדים מקצועיים שלו למדו את מקצועם ברמה גבוה, בתיכון , במגמה טכנולוגית המצוידת במכשור מודרני יכלו להתפרנס ממפעלים עתירי טכנולוגיה וידע שהיו מוקמים באזורי הפריפריה, לו היו שם עובדים מתאימים שעברו הכשרה נאותה..

    גם אני נעלבתי כשהפנו אותי ללימודי לבורנתיות ( בבית שמש לא היה אז תיכון אלא רק תיכון דו שנתי). ראיתי בכך קיפוח על רקע היותי תושבת בית שמש.לאמיתו של דבר, לו הייתי תלמידה טובה הייתי זוכה ללמוד בתיכון, בירושליםה ומקבלת מלגה. מחוסר ברירה, יצאתי ללמוד בבאר שבע, בפנימיה, עך חשבון המדינה , בסמינר למורים.בתמורה נדרשתי לעבודבתום לימודי, על פי צרכי המשרד.למען ההגינות עלי לומר שמורים רבים השתדלו מאד ללמד אותנו, בבית שמש. אנחנו לא כל כך רצינו ללמוד.היינו ילדי מהגרים וככאלה הוצאנו את מר ליבנו עליהם .אני הייתי ממש פגע רע וכך חלק מחברי. באותו דפוס התנהגות המשכתי בסמינר. למרות כל זאת , תמיד חשבתי שעשו לי עוול למרות שידעתי שהמדינה, בעצם, טיפחה אותי ואת חברי הלא אשכנזים . הם עשו זאת כמיטב יכולתם. אני אסירת תודה להם. היום כבר לא עושים דברים כאלה.היום נזהרים מלהוציא את הילדים מבתיהם שמא יואשמו בהרחקתם מן השכונה התומכת. באמת, מתי לאחרונה ביקרו הם בשכונה?

  • מוטי סגרון  On פברואר 9, 2007 at 8:11 pm

    זה לגמרי פשוט וגלוי לעין.ערבים ויהודים.אשכנזים וספרדים.מזרחים מערביים דרומיים צפוניים.כולם נלחמים זה בזה וימשיכו להלחם .יש עוגה. וכול סקטור רוצה חלק גדול. מי שנדחף מקבל בסוף חתיכת עוגה גדולה. ככה זה. מלחמות על אדמה. על ג"ובים. מלחמת מעמדות היתה ותמשיך להתקיים אצל בני אדם וחיות. החכם העקשן.מצליחים לקחת את החלק שלהם.גם אם מי שהגיע עם העוגה לשולחן ולא מחלק אותה נכון צריך להתחכם לו.במקום להצביע עליו כמחלק לא הוגן. יש לפעמים שמתהפכים התפקידים ומגיע אותו אחד שלא קיבל את חלקו בפעם הקודמת.ועכשיו תורו לחלק.לא להאמין גם הוא לא מחלק שווה. הוא אשר אמרנו הברירה הטבעית. ותפסיקו עם כול הדיון הלא מועיל.

  • ויקי  On פברואר 10, 2007 at 10:59 am

    יוצאי ליטא ואליטה? בחיי, זה סטארט אפ, רוצי לרשום פטנט!

  • אחד מהאליטה  On פברואר 10, 2007 at 2:54 pm

    תודה לך על התיאור המורכב ועל גילוי הלב. החויה של בן מהגרים מוכרת גם לי, מהצד השני של התווית (נכון, מה"אליטה" האשכנזית. סליחה אם אני מקלקל למישהו בכותבי שאבי היה פועל ואמי לא עבדה מחוץ לבית).
    אכן, היה אז מיעוט של אנשים קרובים לצלחת, יתכן שרובם היו אשכנזים. כל השאר – יוצאי אירופה, אפריקה ואסיה כאחד – קיבלו אותם תנאים לא משהו. גם את הוריי זרקו במעברה, גם אותי שלחו לבית ספר מקצועי. אחר כך יצאתי מזה והלכתי לאוניברסיטה כמו "מזרחים" רבים.

    ועוד אני מודה לך על שהזכרת לנו, שכבר מזמן מצויים כוח ומשאבים רבים בידי יוצאי עדות המזרח. והם משתמשים בכוח הזה בדיוק כמו אשכנזי-מפא"י בשעתם: "עושים לביתם". מה שקרה במדינה הזו זה ש"כל אחד לנפשו". אולי לזה מתכוונים כשמדברים על ה"שחיתות", אבל הרי זה יותר ממה בכלול במילה הזו. מדובר בהיעדר סולידריות ברמה הבסיסית ביותר, פירוק מוחלט של הציבור והאחריות הציבורית, קניבליזם שכבר הוריד מעליו את מסווה הבושה (ותגידו מה שתגידו על שנות החמישים, אז עוד לפחות טרחו להתבייש).

  • נועם  On פברואר 10, 2007 at 5:19 pm

    משתלח, מצחיק ובאמת מבריק. איפה ברכה המברכת, יעל? מתגעגע אליה. תחזירי אותה.

  • מואיז  On פברואר 11, 2007 at 10:55 am

    אתה בא ומספר להם שהיה לך התקף לב והם מספרים לך שגם להם כואבות השיניים, ושלדוד שלהם היה התקף לב בליטא בשנת 1944, בסוף עוד תצטרך לבקש סליחה מזה שהיה לך התקף לב.

    אין שום קשר בין הקישקוש של שולמית על המעברה ואבא שלי היה גם פועל לאפליה נגד המזרחים. אלה בעיות רגילות של הגירה שיש לכל מהגר, היום זה הרוסים, ואלה שבאו לפני כן וכולי, ופה מדובר על אפליה שיטתית של אוכלוסיה על פי המוצא שלהם ובניית זהות שלמה על בסיס הדיכוי הזה. האבא שלך הפועל בנה את עצמו על דיכוי האבא שלי, ללא קשר למעמדו או לנכסיו. הוא בנה את עצמו על בסיס ספרי הלימוד שלימדו את התלמידים ועדיין מלמדים שמי שבא מארץ ערבית הוא מעין פגר, שנקרא טעון טיפוח, ויש לעזור לו להחזיק מזלג.

    את משווה בין זה שמישהי עושה אהבה עם בעלה ביום שלא כל כך נוח לה וקצת כואב לה, לבין מישהי אחרת שסבלה מאונס קבוצתי.

    אבל הפולנים כמו הפולנים, ממשיכים להצדיק את הפשעים האלה ועוד אפילו להתפאר בהם, הרי חינכנו אותכם. לא רק השרישו את השקר הזה של אלה שבאו בעליה ההמונית וחסרי התרבות, אלה הם גם חינכו אותי. רצחתם וגם ירשתם ואחר כך חגגתם.

    שיהיה לכם לבריאות.

    אבל לפחות תודו בעובדות.

  • אמירה הס  On פברואר 12, 2007 at 12:29 pm

    יעלי אני פשוט לא יודעת איך נעלם הפוסט הזה ממני ורק היום גיליתי אותו בעזרת מייל שקבלתי מחבר.
    אני מסכימה עם כל מילה שמואיז כותב. הוא יודע להתבטא נהיר מאוד.
    גם מותר לנו להרגיש. את זה אף אחד לא יכול לשלול. מי יכול להגיד לך שהשעצב שלך הוא פנטזיה. שהקריעה הנפשית שלך היא המצאה?
    למה קוראים לזה קפוח? זה עצב נוכרא ואיום וקרע נפשי כאוב להדהים. והם יורקים על זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: