האם אני עדיין מתביישת במזרחיותי?

בילדותי התביישתי בהוריי בגלל שהם היו מזרחיים. גרנו בשכונה אשכנזית, שבה אנשים מעדות המזרח היו מיעוט. אצלנו בכיתה היו אולי 3-4 מזרחיים, בכיתה של 35 תלמידים אשכנזים. שמחתי שאמי לבנה ונראית כמו אשכנזייה, כי כך לא הייתי צריכה להתבייש בה באספות ההורים. אבי הכהה, שדיבר עם ח' וע' גרוניות, לא הגיע מעולם לבית הספר – אז זה די הרגיע אותי. וכך, איש בבית הספר לא חשד בי במזרחיות. גם לא באחי ובאחיותיי. נהפוך הוא: כמה אמהות פולניות אפילו ניסו לפצוח בשיחה עם אמי, ולא תאמינו, בפולניות רהוטה ומתפצחת!

   כשהגעתי לחטיבת הביניים בגמנסייה הרצליה, נתקלתי בפעם הראשונה בחיי ב"מזרחיים אמיתיים" מהשכונות הדרומיות, שהגיעו במסגרת אותה אינטגרציה צולעת, ולא הרגשתי שום הזדהות איתם. אפילו סלדתי מהם. הם היו עניים, לא מחונכים, לא תרבותיים, פרועים, קצת אלימים, דיברו במבטא גרוני, לא ידעו אנגלית, וכולם שובצו להקבצות הנמוכות כי הרקע הלימודי שלהם היה חלש מאוד. פעם הורידו אותי להקבצה ג' במתמטיקה, ואני מתי מבושה שאני צריכה לשבת עם "אלה מדרום העיר", וכל השליש עבדתי קשה כדי שיעלו אותי שוב להקבצה ב'.

   פעם, כשאחד מהם שאל אם אני פרסייה, הייתי בשוק של חיי, הסמקתי והכחשתי במלוא הפה. המסכן, שכנראה בסך הכול רצה להתיידד עם בת עדתו, ברח אבל וחפוי ראש. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו "חשד" בי במזרחיות.

   אני חושבת שהייתי די מרוצה מזה שלא מזהים בי את שורשיי המזרחיים. הרבה שנים התעלמתי ממזרחיותי, למרות שהרי ברור – אני מזרחית משני הצדדים. אבי היה יליד ירושלים, ומשפחתו עלתה ארצה על חמורים מפרס בסוף המאה ה-19, במסע שארך ארבעה חודשים, כולו מאהבת הארץ ומציונות שבערה בעצמותיהם. במובן מסוים, משפחתו הייתה הרבה יותר חלוצית מהחלוצים שהגיעו מאוחר יותר מארצות אשכנז. והם לא באו הנה בגלל רדיפות דתיות, אלא מלהט משיחי.

   כיליד ירושלים, אבי דיבר אידיש אבל גם ערבית, ואת מקורותיו התרבותיים ספג מהערבים. הוא אהב לשמוע את פריד אל אטרש ואת אום כ'ולתום, ולראות רקדניות בטן ואת הסרט הערבי של יום שישי, ואני הייתי מתביישת בו ביני לביני. כשהוא שוחח בטלפון בפרסית עם אמו, הייתי מתקפלת בתוכי ונגעלת מהשפה.

   אמי דווקא שאבה את ערכיה ותרבותה מהמערב. כילידת איסטנבול, היא תמיד למדה באליאנס, גם שם וגם פה בירושלים, ואחר כך בקולג' האנגלי של מיס לנדאו, וכולה הייתה מלאת אהבה והערכה לספרות האנגלית והצרפתית הקלאסית, וחינכה אותנו לאהוב את גדולי הקלסיקונים. כך שמהרקע שלה פחות התביישתי, ושנים הייתי מספרת שאני תורכייה. אחרי הכול, ה"ערביות" פחות בולטת בתורכים, הם בהירי עור, ותמיד אפשר להתנחם בכך שהם "אירופאיים". ובכלל, הרי מוצאם מאנוסי ספרד, זאת אומרת שאני ספרדייה, זאת אומרת – אירופאית גאה מאחת התרבויות האירופאיות הנשגבות.

   עד היום אני מוצאת את עצמי מתמרדת בליבי נגד תחושות הקיפוח של המזרחיים. משהו בתוכי מתקומם. ואני אפילו לא יודעת למה. האם זה באמת בגלל שכל כך השתכנזתי? והאם באמת כל כך חשוב המוצא? רק בשנים האחרונות אני מתחילה לחשוב על זה ברצינות. לפני כן, הנושא לא הרבה להעסיק אותו, גם לא בספריי, כי תמיד כתבתי על זהותי כתל אביבית צעירה, "שנקינאית", "מורדת", תלושה, חסרת שורשים חוץ מהכאן והעכשיו שאיפיין את בני דורי שהתבגרו לתוך שנות השמונים הציניות, המסוממות, לבושות השחור. בקטע הזה, לא היה שום זכר למזרחיות שלי. הייתי אני, אינדיווידואל. לא היה לי שום קשר וגשר עם תרבות הוריי. התרבות שלי הייתה מערבית, עליה גדלתי ואותה הערכתי.

   המקסימום שהתקרבתי אליו בצעירותי היה לנסות לכתוב רומן על משפחת אמי בתורכיה. זה היה מיד אחרי הצבא, והיה גם הטקסט שהכניס אותי ללימודי הקולנוע ב"בית צבי". נסים דיין, מהראשונים שהעלו את הקיפוח המזרחי לסדר היום בסרטיו, התפעל מזה שצעירה תל אביבית מתחברת לשורשיה העדתיים. הוא לא ידע שמהר מאוד זנחתי את הרומן הזה לטובת הכאן והעכשיו התל אביבי התלוש, המתאמץ להיראות כמו דור הפרוזק הניו יורקי.

   עם השנים באה ההשלמה והקבלה של מוצאי המזרחי. התחלתי לכתוב קצת סיפורים הקשורים למורשת הוריי המזרחיים בירושלים. ועדיין אני מוצאת בתוכי מרד רגשי נגד אותו "קיפוח עדתי" שמאפיין עדיין חלק מהאינטלקטואלים המזרחיים. מין קול קטן שמתמרד בתוכי נגד שיוכי לבני המזרח המקופחים. לאחרונה, שוב הוצתה בי אותה אי נוחות בשל סדרת הפוסטים של אמירה הס, שבאו בעקבות פוסט של מואיז בן הראש. שוב הרגשתי את אי הנוחות, אולי את התחושה החצויה, שאני לא פה ולא שם.

   האם עליי להזדהות עם בני עדתי המזרחיים? או שמא באמת, מה לי ולהם? והשאלה הכי מציקה: האם אני עדיין, בסתר ליבי, מתביישת במוצאי המזרחי? האם בגלל זה אני מנסה להתנסח דיפלומטית, שלא להרגיז את האשכנזים איתם גדלתי, ומצד שני לא לפגוע ברגשות "אחיי המזרחיים"? והשאלה היותר רחבה: האם הם בכלל אחיי המזרחיים, או שכל מה שקובע הוא איך התחנכת?  מה חשוב יותר: המוצא או הרקע התרבותי?

   אני חושבת שבאמת לא נוח לי להזדהות עם הקול המזרחי המקופח. תחילה, בגלל שרגשית אני לא מזדהה איתו לאור אופן החינוך השונה שלי, ושנית, כמובן מפני שמתעוררים בי רגשי אשם אל אחי המזרחיים המקופחים. הם גדלו בשכונות מצוקה בלי הרבה אפשרויות לצמוח ולהתפתח, ואני גדלתי וחונכתי על כפית של נירוסטה מלאה כל טוב. דבר לא נחסך ממני כי במקרה הוריי "הצליחו", ואילו הם נמקים עד היום בעיירות פיתוח.

   מה לי ולויקי כנפו? אני שואלת את עצמי לפעמים. כמוה, הוריי באו מהמזרח, עם מורשת מזרחית, ללא שום זיקה למערב. אבל אני "למדתי קולנוע ואמנות וספרות" וכל הדברים ברומו של עולם המערב, והיא עד היום בקושי מפרנסת את עצמה, וילדיה מכורים לסמים או פנו לפשע.

   עד היום, כשאני חושבת על זה, ועכשיו גם כותבת על זה, אני מרגישה את אותה אי נוחות. אני מרגישה מזויפת ומנופחת ועם אף בעננים, לא פחות מאותו יום בגיל 15, כשנער ממוצא פרסי משכונת מצוקה שאל אותי אם אני פרסייה, ואני נעלבתי על עמקי נשמתי, ובעיקר הרגשתי שהנה, "תפסו אותי על חם", הנה, אני נחשדת ב"פרימיטיביות" כמו אחיי מעדות המזרח.

   ולא רציתי להרגיש ככה. וגם עכשיו אני מתעצבנת על עצמי שאני באותו מקום: לא כאן ולא שם. אני לא מרגישה מזרחית וגם אין סיכוי שארגיש ככה יום אחד, כי כל זהותי נבנתה על נדבכים אחרים. ומצד שני, הרי נאמר שדם סמיך ממיים.

   אני יודעת שנכתב רבות על השבר הזה בזהות של מזרחיים לא מעטים. אבל לקרוא על זה לא עוזר. אני ממשיכה לחיות עם המבוכה הזו. נראה לי שהיא אף פעם לא תיפתר. נראה לי שאני אמשיך לחיות עם השבר הזה עד יום מותי. ותמיד אזכר באותו נער שחשף את מזרחיותי, כאילו היתה קללה.

 
  * ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
 
* דרגו אותי באינדקס הבלוגים הישראלי. לדירוג לחץ כאן  
         

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הצועד בנעליו  On ינואר 27, 2007 at 9:31 am

    ולישוב קהילתי יקבלו/לא יקבלו אותך בגלל אלף סיבות חוץ מזה שאת מזרחיה/נראית מזרחיה.

  • אסי  On ינואר 27, 2007 at 11:22 am

    יעל יקרה, הצלחת במידה רבה לבטא קצת ממה שאני מרגיש בנושא.
    רוב הכבוד על גילוי הלב, על הנכונות להביט פנימה. אני בינתיים מפחד להציץ לשם.

  • ד.ט  On ינואר 27, 2007 at 2:11 pm

    במאה ה-19.

    לגבי המזרחיות – שאלת תם. יש דבר כזה? למה לצרור את אביו (יליד הארץ ממוצא פרסי) ואמך (ילידת טורקיה, מן העדה הספרדייה) יחד עם אנשים שמוצאם מתימן וממרוקו, ולהרגיש יחד חלק מקבוצה אחת מקופחת ונבדלת?

    בדברים האלה, לדעתי, קובע הרגש ואתו אין להתווכח.

  • ד.ט  On ינואר 27, 2007 at 2:11 pm

    .

  • ד.ט  On ינואר 27, 2007 at 2:12 pm

    תמיד יש הפתעות בחיים.

  • יעל ישראל  On ינואר 27, 2007 at 2:55 pm

    לד.טי, כן היו רדיפות, אבל לא בכל חלקי פרס. באזור ממנו באו בני משפחתי, לא סבלו באותה תקופה מרדיפות. כך לפחות סיםרה סבתי. וזאת היתה כוונתי בכך, שספציפית הם, משפחתי, באו באמת מציונות, ולא מפני שרדפו אותם במולדתם.

    למואיז, כתבתי את זה בדיוק מפני שאני מרגישה כמו "מזרחיה נחמדה" או "משתכנזת". ועם זאת יודעת שיש בזה משהו מזויף. בסך הכול ניסיתי לבטא את רגשותיי האישיים ביותר, לא לנתח מבהקשר תרבותי רחב. להביע את זה שאני מתביישת: אולי עדיין במזרחיות, ומצד שני בכך שאני לא מצליחה להזדהות עם מזרחים "מקופחים", שבקלות יכולתי להיות במצבם הכלכלי והחברתי, אם הגורל היה מוביל את משפחתי למקום אחר.
    בגלל שלא חייתי במקום של "מקופחים" אני לא מרגישה את זה על בשרי, אז קצת מרתיעים אותי עד היום המלחמות העדתיים. הנאום של קצב הביך אותי, ואני מתכוונת שהקשר לתחושות הקיפוח שלו, זה שכולו השותת על רגשי נחיתות עדתיים. קשה לי עם זה, עדיין, כי זה מרגיש לי לא קשור אלי. ובתודעה אני יודעת שזה כן קשור, וכמו שאמרתי, במצב אחר, יכלתי אני לגדול בדרום .העיר ולהיות כמו הילדים האלה שלא סבלתי

  • נועם  On ינואר 27, 2007 at 3:41 pm

    .

  • שלומית ליר  On ינואר 27, 2007 at 4:03 pm

    אצלך כשקראתי את שכתבת על ההזדהות שלך עם החיקוי של קונדוליזה.
    גם אני, (בוגרת תואר שני בספרות אנגלית), כמו נשים מזרחיות רבות הדחיקו את מזרחיותן. גם אני כמוהן בשלב מסוים הבנתי שאי אפשר ולא כדאי להדחיק יותר את האמת.

    מגיע השלב שבו יש לבחור בין קיום אותנטי ששואב ממורשת העבר, ובין קיום שמשלם את מחיר ההשתייכות בזיוף.

    דרך צלחה

  • אחד מכוער  On ינואר 27, 2007 at 5:11 pm

    אשכנזי למהדרין, אבל מכוער.
    הקיפוח האמיתי בחברה הוא לא עדתי, כי אם אפלייה ע"פ מראה חיצוני.

  • אמירה הס  On ינואר 27, 2007 at 6:25 pm

    אני מוכרחה להגיב באופן ספונטני לאשכנזי המכוער למעלה. כשהוא בא בציניות כלפי מראה חיצוני. ובאמת מראה חיצוני של יפי לא מאופיין לא על ידי צבע, ולא על ידי גזע. יש הרי כושיות מהממות ביפעת צורתן ועורן. ומולאטיות שאין שום בלונדינית או בלונדיני שישוו להם. גם כל ההופעה היא ענין של כריזמה.

    לגבי הפוסט שלך יעל, הוא מאפיין כל כך הרבה רגשות שלי שאני לא יודעת לכתוב אותן.
    וכשאני כותבת אני נשמעת כמו מוכיח שער וגם מואיז.
    כי בכל זאת אולי, מעבר להתיפיפיות ולביזוי העצמי, ולנסיון להיות אדם בצאתך, ולא יהודי בצאתך, הסתבכנו בתוכנו כל כך, שאנחנו לא יודעים בדיוק איפה לשים את האצבע. הפוסט שלך מדובב אותי גם אולי לכתוב את הרגשות הפנימיים של השסע הזה. הנורא הזה. הדם הזה שנשפך מהנשמה, ואנחנו מופיעות כמו מריונטות.
    אשכנזי כמו המכוער הזה שכתב למעלה בציניות, זה האיפיון של תגובה אשכנזי שאנחנו פוחדים ממנה. אין ממה לפחד .

  • איריס ח.  On ינואר 27, 2007 at 7:38 pm

    מכיוון שאת מנסה להפריד בין האישי לתרבותי הרחב (לפחות בתגובה שלך למואיז, אבל בפוסט בעצם לא…) אז הנה משהו אישי:
    התחושות שאת מתארת מוכרות לי כיוון שעברתי מסלול דומה. הדרך, כמו ששלומית כותבת, היא דרך שאין בה תמיד קיצורים נוחים.
    אני יכולה להבין את חוסר הנוחות שלך, ומכירה על בשרי את המחיר. כשתדברי על זה עם חברים מהמילייה האשכנזי, שאיתו גדלת, הם ינסו להחליק את הקמטים שאת מרגישה. כי יש בסיפור הזה הרבה אשמה.
    ההתביישות בהורים אולי נגמרה אבל האשמה של הילד שדחה אותם מעליו (ויש כאן מעשה של דחיה, גם אם בדמיון בלבד) נשארת. גם האשכנזים או "מלח הארץ" מרגישים אשמים ומתקיפים כתגובה. כמה אשמה, כמה אשמה כדברי השיר…
    הציניות היא לעיתים שריון שמגן מפני הרגש וחוסר השורשים שבגיל מסויים הוא מאוד נעים, נהיה בגיל קצת יותר מתקדם למשהו חסר. כיוון שגם אם את אינדיוידואל, את חייה בתוך חברה ויש אחרים שלהם יש שורשים והם לא באו "משום מקום" (אגב, לקרוא למה שהביא את משפחתו של אביך לארץ "ציונות" אני לא בטוחה שזה נכון. זה להחיל מושגים אירופאיים על המזרח. להט משיחי וציונות זה שני דברים שונים, אבל אני לא מכירה את הסיפור המשפחתי ואולי אני לגמרי טועה)
    שמחתי לראות שהפוסטים של עמירה הס ושל מואיז דיברו אל משהו בתוכך. אצלי התהליך הזה התחיל עם ההריון הראשון, ואת זה אני יודעת היום רק בדיעבד. שילמתי על "היציאה מהארון" מחיר, אבל גם הרווחתי הרבה. אחד הדברים המעניינים הוא איך בישראל אני "אחת משלנו" ועם העברית היפה שלי מזוהה תמיד כזו ששייכת ל"טובים" ובאירופה זה לפעמים אחרת. וזה מה שעושה אותי לקשורה לויקי קנפו: שתינו שילמנו מחיר האחת על איבוד הזהות והשניה על שמירתה, ואני מאמינה ששניהם לא מחוייבי המציאות.מכיוון שהמחיר שאני שילמתי קטן יותר, אני בעמדת כוח לנסות לשנות. את ויקי קנפו וכל מי ששמר על זהותו (במקרה זה המרוקאית) אני צריכה, כי אין מי שילמד אותי מה זה ומה היה שם. היא השורשים שלי, כי אמא שלי חצתה את הקוים. ויש לי לא מעט אשכנזים במשפחה, אבל אני לא רואה כאן מבחן נאמנות ולא צורך לבחור "מי צודק".

  • שולמית  On ינואר 27, 2007 at 8:15 pm

    שלום יעל
    הגדרת פרט מסוים וקיטלוגו בקטגוריה מסוימת בשל מוצאו משרתת את דיכוי הפרט באמצעות פוליטיקה של זהויות.הדבר תופס לגבי המזרחיים במידה שהוא נכון לאשכנזים. גם אשכנזים רבים התבשייו בהוריהם הגלותיים והמוזרים שרבים מהם היו פליטי שואה ופגועים בעטיה. אני התבישתי בשפתי הפולנית ובוודאי שהתבישתי באידיש ועד היום איני מצליחה ללמוד אותה. אני גדלתי בין מזרחיים, בבית שמש . שם היינו מעט תלמידים
    אשכנזים בין מזרחיים רבים. בכיתתי היו בני כל העדות ולא עסקנו במוצאנו.העובדה שפלוני התביש במוצאו לא הופכת את הצד שאליו הוא לא השתייך לאשם בכך. טיפוח תחושת הקיפוח ( גם אם היא מוצדקת והרי אי אפשר שלא לקפח, אך לא ארחיב בדבר) גורמת לאנשים להתבצר מאחורי האשמת האחר בכשלונם וויתור על חטירה לתיקון עצמי ( בכל כיוןן שייבחר) .הפוליטיקה של זהויות משרתת אנשים ומספקת להם אג'נדה למקרים ולקרירות בעוד רבים הנופלים לפח זה חשים " דפוקים". ומתקבעים בתחושה זו המספקת להם אליבי להתקעות. בנוסף, תעמולת הזהויות מטילה על בני האדם לשאת את " צלב מוצאם" . אני מציעה
    להיות פרט ולבחור את הזהות
    שבת שלום

  • בועז כהן  On ינואר 27, 2007 at 8:30 pm

    המשפט הזה "בילדותי התביישתי בהוריי בגלל שהם היו מזרחיים" – הוא משפט חריף וחזק מאוד. ואמיץ.

    אני מעולם לא התביישתי בהוריי, אבל שנים ארוכות שאפתי להיות אשכנזי-אנגלי, עם ז'קט "הארי טוויד" ומשקפיים עגולים ושליטה מושלמת בתרבות המערב.

    זה היה מגוחך מאוד, כמובן, אבל נוגע ללב באותה מידה. המציאות הרביצה לי חזק בפרצוף. אתה יכול לצאת מ"המזרחיות", אבל לא תוכל לעולם להוציא את המזרחיות ממך.

    בגיל 30 התהפכתי, סוף סוף, ונכנסה הבינה לראשי. כן, אחי, גם אני מזרחי – זו העובדה, אבל מה זה אומר, בעצם? מה עושה אותי ל"מזרחי"? מה מסמן את גבולות השייכות שלי ל"עדות המזרח"?

    אלה שאלות מאוד מעניינות, שכל אחד מפרש אותן באופן אינדיבידואלי, סובייקטיבי לחלוטין.

  • דליה  On ינואר 27, 2007 at 11:53 pm

    ובכלל, למה הזדהות עם אדם/בעיה חברתית זו או אחרת צריכה להיות מותנית בשייכות לקבוצה החברתית או למוצא העדתי המשותף?

  • S  On ינואר 28, 2007 at 12:02 am

    אני מתביישת באשכנזיותי בכל הרצינות.
    האשכנזיות שלי היתה הדבר הכי לא משפחתי שעברתי בחיים.
    סבל אחד גדול.
    מה תגידי על זה?

  • יעל ישראל  On ינואר 28, 2007 at 1:48 am

    זה לא מפתיע את זה, ושמעתי את זה גם מחברים. אבל ייתכן שיש הבדל. האם את/ה סתם התביישת בגלותם של הוריך, או שהתביישת בהם כי הם "פרימיטיביים?" אני חושבת שכאן נעוץ ההבדל. חבריי האשכנזים גם הם התביישו באידיש ובזה שההורים גלותיים, אבל לא בזה שהם "פרימטיביים".
    עד היום אני מרגישה רחוקה מאוד מקרובי משפחה שלי שנשארו "פרימיטיבים".
    השאלה היא האם אצלך זה אותו הדבר.

  • s  On ינואר 28, 2007 at 2:22 am

    הם דרכו ורגמו אותי באבנים עם הקור
    והניכור שלהם.
    הם לא פרימיטיביים, ולא התביישתי בהם
    אבל הם הרסו לי את החיים.
    זה מספיק נורא.
    ואני על זה אפילו לא יכול/ה לדבר.

  • די כבר  On ינואר 28, 2007 at 10:18 am

    שעל זה את כותבת.
    את חייבת לחזור לכתוב טור במעריב לנוער.
    את מתבזבזת כאן.

  • איריס ח.  On ינואר 28, 2007 at 11:14 am

    את סבלת ואולי עדיין סובלת ואף אחד לא מנסה לקחת ממך את זה. לכל מי שתמיד מגיע עם הטיעון שכנגד של "גם אני התביישתי בהורי": אף אחד לא מנסה לקחת מכם את הסיפור המשפחתי שלכם. לדבר יידיש היה במקומות מסויימים ובזמנים מסויימים מבזה בישראל, אבל זה היה שונה מלדבר ערבית. יידיש היתה השפה של היהודי הגלותי, זה שלפני השואה, ועברית היתה השפה של היהודי החדש. יידיש לא היתה שפת האויב כמו ערבית. דוברי היידיש עצמם גם רצו בחלקם או לא יכלו לדבר יידיש, כי זו שפה שהיתה קשורה אצלם במשפחתם המתה. לדוברי הערבית היה סיפור אחר.
    יעל מספרת את הסיפור האישי שלה ואני לא מבינה למה צריך לבטל אותו עם "גם אני" יותר גדול שאמור להטיל על זה צל. מה קרה?

  • מואיז  On ינואר 28, 2007 at 12:20 pm

    מה שאולי אפשר להבין כלפי היידיש קשה להבין כלפי הלאדינו, יותר מזה המדינה הזו גם התבטאה בדחיה של הצרפתית עצמה, שפה אירופאית לחלוטין שהיתה יכולה לפתוח הרבה דלתות, כי היא היתה שפת אם של רבים מהעולים ממרוקו ומהמגרב, וגם ממצרים, וגם חלק מיהודי עיראק.

    נשארנו עם האנגלית.

    הדור השני והשלישי של יהודי מרוק איבד בדרך לא רק את הדריז'ה , אלא גם את הצרפתית. למה? ככה.

    אני חושב שהצרפתית היתה הרבה יותר שגורה אצל יהודי מרוקו מאשר הערבית, בטח בדור שהגיע לארץ. משום מה תמיד מתעקשים על הערבית כי זה הבון טון של האוניברסיטה והפוסטקולוניאליזם והפוסטציונות, אבל מדובר בכל השפות.

    למזרחים נותר רק לדבר עברית, וגם אז הוטח כלפיהם שהמבטא שלהם לא "נכון" וגם שהם לא יודעים עברית. גם היום אחרי שפירסמתי עשרה ספרים אומרים לי שאני לא יודע עברית.

    אז אני דווקא בעד שידברו יידיש, ואני אוהב לשמוע יידיש, ובכלל אני מעדיף את הספרות ביידיש המתורגמת על הספרות הישראלית של האשכנזים. בסדר? עכשיו אני כבר אוהב אשכנזים?

    ככה שהיידיש זה עניין אחר לגמרי.

    על שפות של יהודים כתבתי כאן

    http://www.notes.co.il/benarroch/11880.asp

  • יעל ישראל  On ינואר 28, 2007 at 1:56 pm

    הדברים הכואבים שאת כותבת לא נראים לי שייכים לבןשה, אלא לכאב, לקיפוח אישי שלך מול הורייך, שזה דבר איום ונורא, שאני מרבה לכתוב עליו, כי סבלתי רבות גם במשפחתי. כתבתי כאן הרבה על אימי הקרה שלא יכלה לאהוב אותי או להתייחס עלי, על זה שהיא אישה דכאונית, ואיך זה לחיות בכאב בצל אימא כזו – וכל זה לגיטימי, וצריך לדבר על זה, לא לדבר, לזעוק, אבל זה שונה מסתם בושה ממוצא ההורים.
    הכאב שהסבו לך הורייך קשור לאישיותם, לפי מה שאני מבינה, לא למוצאם. קור וניכור יש גם בהורים מזרחיים. מזרחיים זה לא סטמפה לחום ואהבה. אימי המזרחית קרה יותר מהקוטב הצפוני ואף פעם לא הראתה לי שום אהבה.
    כך שבהחלט, להודות ולכתוב על מה שכאבת, ואם בא לך את יכולה למצוא כאן אצלי רשימות בנושא, כמו "אימא זה עדיין כואב", אבל זה לא קשור לנושא שאני כתבתי כאן.
    ואני כל כך מקווה שתצליחי לכתוב על זה, לי זה מאוד עוזר לכתוב עח הכאב שהסבה לי משפחתי.

  • יעל ישראל  On ינואר 28, 2007 at 2:00 pm

    מה אגיד לך, באמת לא חשבתי שהגעתי לרשימות שאני אצטרף ל"גוורדיה המזרחית", אבח אין ספק שזה מעלה הד בליבי ומעורר דברים שהין רדומים ומוסתרים שנים.
    ונכון, הסתירו את הצרפתית וגם את הלאדינו, והבושה לי מזה שהוריי היו מדברים לאדינו ברחוב, אני זוכרת אותה עד היום.
    ונזכרתי אפילו בעוד משהו. איך בראשית שנות העשרים לחיי, שעוד גרמי עם הוריי, התקשר אליי חבר ואבי ענה, וןאז החבר שאל: "מי זה השחור הזה שענה לי?". הייתי בשוק וצרחתי עליו שזה אבא שלי, אבל בעצם עדיין התביישתי בליבי על אבי "השחור והפרימיטבי שדיבר בח' וע'י כמו ערבי.

  • מואיז  On ינואר 28, 2007 at 4:50 pm

    אבל בשנות השמונים באונירסיטה בעיקר, הייתי כל הזמן שומע הערות מהסוג הזה נגד המרוקאים, ותמיד היו אומרים אתה לא כמו המרוקאים האלה, וזו השמנא וסלטא של ירושלים, הם גם היו בוקדים אז שאני לא אוהב את הברירה הטבעית, שכמובן שנאתי. גם ארז ביטון דחה אותי. עד שהבנתי בשלב מסויים שמדברים עלי, שאני עומד כל הזמן על תנאי ושאני לא ממש יכול להיות כמוהן, או אולי לא הבנתי והם ביקשו שאשנה את שמי, אני לא יודע.

    כשיצא הספר הראשון שלי "קינת המהגר" לא ידעתי בכלל שהפכתי למוקצה בעולם הספרות, להיפך כתבו המון על הספר הזה, שיריו הושמעו ברדיו ובטלוויזיה, והיו שני עמודים של שירים מתוך הספר במוסף השבת של הארץ (המוסף השבועי, לא המוסף לספרות). היתה לי אז הרגשה מאוד טובה למשך כמה חודשים, ותחושה שאני מתקבל לחברה הישראלית דרך הכתיבה שלי שזה היה מאוד חשוב לי. סבב נוסף עם כתב יד בהוצאות לאור אחרות רק הראה לי שהמצב הוא בדיוק הפוך, שאני רק קוריוז, שאני מאיים, שבעצם מתחמקים ממני. מאז כל ספר דווקא מרחיק אותי מהיכולת להגיע לקהל. אבל כל ספר דווקא קרב אותי אל עצמי. במילים אחרות ככל שהתקרבתי לעצמי אחרי המשבר של הספר הראשון, ככל שהעמקתי אל תוך חיי, ככל שהייתי קרוב יותר ושלם יותר עם עצמי, כך החברה דחתה אותי יותר ויותר. השלב הכמעט בלתי נסבל מבחינת רבים הוא שינוי השם שלי, או למעשה ביטול שינוי השם שנכפה עלי עם עלייתי ארצה.

    אז באמת הבנתי שכשאומרים רק לא ש"ס בכיכר רבין מתכוונים אלי, וכמדברים על שחורים מתכוונים אלי, וכמדברים על מרוקאי סכין מתכוונים אלי, לא פחות מאשר לצ'רלי ביטון או לארז ביטון, ארז ביטון, גם אז בשנות השמונים באוניברסיטה היה טקס של לומר עד כמה שאתה סולד ממנו. היו הוא המשורר הישראלי האהוב עלי ביותר, ואני חושב שהוא גרם לי להתבגר.

    המילה מזרחים נועדה להדיר אנשים מהישראליות, זו המטרה של האליטות, כפי שקוראים להן, את כל ההערות הגזעניות עברתי על בשרי פנים אל פני מאנשים שהחשיבו את עצמם לחברים שלי, ולכן הייתי חייב בשלב מסויים להגיב, לומר אני מרוקאי ולא לצחוק על זה, על אף שתמיד צחקתי על כל דבר.

    אז אני לא יודע איפה את אבל אם כתבת על זה משהו מציק לך ואולי מונע ממך להתקדם הלאה כיוצרת. זה יכול להיות מחסום.
    ולגבי שנות החמישים והשישים, הגעתי לישראל ב 1972 והדבר הראשון ששמעתי על האפליה נגד הספרדים היה שזה היה פעם, מאז כל פעם אני שומע שזה היה אולי בשנות ה 70 אסל לא היום, אולי בשנות ה 80 אבל לא היום.

    לדעתי החברה הישראלית מעולם לא התמודדה עם הבעיה הזו, כי הבעיה המזרחית היא מושג לא קיים, מדובר בבעיה האשכנזית, ובשדים האשכנזים, ובפחד של האשכנזים. לכן הנושא הזה הפך לאיכסה, ולכתוב על מרוקו למשהו אסור, "אתה עדיין כותב על מרוקו?" כאילו הנושא עצמו ממקם אותך בצד הפרימיטיבי וכשיום אחד תכתוב על שינקין תהיה ציוני מתקדם ומקובל, טוב זה כבר לא יכול להיות

    אני מתחיל להאריך יותר מדי…

  • אשכנזיה  On ינואר 29, 2007 at 1:15 pm

    מה שכתבת מאוד נגע ללבי, עד הפסקה האחרונה. אתה תגיד שאני מתגוננת, שאני מפחדת לראות את המציאות כפי שהיא, וזה יופי של הגנה מבחינתך. אבל נסה לרגע לקחת אותי ברצינות.

    הזיהוי הזה בין האליטות ומגדירי הזהות ה"ישראלית" לבין אשכנזים באשר הם היא לא נכונה, לא מעוגנת במציאות, וטופלת אשמה לא ברורה על הכתובת הלא נכונה.
    מקרה מייצג: שני הסבים והסבתות שלי, משני הצדדים, היו אנשים קשי יום כשהגיעו לארץ ועוד לפני כן. הסבים היו פועלים, הסבתות עקרות בית. נטולי הקשרים הנכונים והשיוך המפלגתי הנכון לא היה שום דבר שיגאל אותם ממעמדם בתחתית הסולם החברתי-כלכלי. אז הם גידלו 2 ילדים כל אחד, דחפו אותם ללמוד, וקיוו לטוב. שתי הסבתות, כיוון שלא יצאו לעבוד, עד סוף ימיהן לא ממש שלטו בעברית, את העתונים והספרים שלהן קראו באידיש ופולנית, וממש לא חיו כאן ועכשיו מהרבה בחינות. אם דיברת על ניתוק, העובדה שהורי כבר לא דיברו אידיש וכך גם אני ממש לא עזרה לי להתחבר למורשת שלי, לא רק כדבר מופשט אלא גם כקשר עם הסבתות ובני משפחה אחרים. אולי זניחת האידיש לא הייתה מתוך בושה, אינני יודעת, מכל מקום יש כל מיני צורות של דיכוי תרבותי.

    עוד לא אמרתי מילה על כך שלארץ הם הגיעו בחוסר כל, לאחר שרוב בני משפחתם נרצחו והם עצמם סבלו עינויים מכל מיני סוגים במשך שנים, ועוד היו צריכים להתמודד עם תוויות מפרגנות כגון "כצאן לטבח", ועם הגינוי האילם שהגיעו לכאן לא ממניעים ציוניים אלא כצעד של הישרדות. (ולא במקרה יעל מדגישה את מניעי המשפחה שלה, כי יש לעלות ויש לעלות).

    בבית הספר שבו למדתי כבת ל"מיעוט" (ובבית לא אמרו לי שאני אשכנזיה, את זה למדתי בבית ספר) הייתי צריכה גם אני לקבל את ההגדרות האלה מבחוץ שסימנו אותי כ"אחר". כן, בטח, אשכנזים הם אנשים קרים, נטולי שמחת חיים, לא יודעים להנות, ביקורתיים, צרי עין, המוסיקה שלהם מתאימה ללוויות, וכולי.
    מה מכל זה נשמע לך כמו אליטה? באיזה אופן אנשים כמו בני משפחתי עסקו בדיכוי תרבותי? מה מכל זה נשמע לך כמו פחד קמאי שיש לי מאנשים אחרים עד כדי כך שיצרתי עבורם תווית דמיונית של "מזרחים"? והתווית שלי, זו מהות אמיתית? אני באמת "אשכנזית"? באיזה אופן?

    אז כן, יכול להיות שבין הדרישות השונות מצד האליטה שהייתה כאן מוצא אירופאי היה תנאי, אבל בטח לא מספיק. (אגב, בוודאי לא היום) וב"מוצא אירופי" הכוונה ממש לא עולי שנות הארבעים והחמישים, אלא לוותיקים יותר.

    בעיקר, מעבר להיותה מאשימה ולא צודקת, התפיסה שלך של אשכנזים ומזרחים לא ממש מצליחה להסביר מה קרה ועדיין קורה כאן. שתי המילים הן תוויות של אחרות. משום מה אתה מבין את זה רק לגבי אחת מהן. יש לי שם מעוברת, אמי לא מדברת את שפת אמה, ובכל זאת יצאתי קולוניאליסטית דכאנית.

  • שולמית  On ינואר 29, 2007 at 10:28 pm

    חזרתי לקרוא את הפוסט ובעיקר את התגובות כי סיקרנו אותי התגובות. כשקראתי את הבלוג שלך ועשיתי עליו מנוי לא הוגעתי את מוחי בשאלה אם את מזרחית או אשכנזיה. כנראה דבר מה בכתיבתך עניין אותי. כעת לעניין המזרחיות. ההכללה, הדיבור על כל המזרחיים כמכלול תמוהה שהרי יוצאי כל ארץ שונים זה מזה וגם יוצאי הכפר שונים מיוצאי הערים ויוצאי השכונות המבוססות שונים מאלו שגדלו בהרים או בשכונות העוני , כל משפחה שונה מרעותה וכל פרט יחודי. הדבר נכון למזרחיים וגם לאשכנזים. זה בהתיחס לנקודת המוצא. מנקודה זו כל אחד עושה את דרכו ומשתמש במה שנקרה בדרכו ומה שניתן לו בתורשה או בסביבה, בהתאם ליכולותיו.
    בנוסף, הכפפת כל המזרחיים לכלל קבוצה אחת של אנשים המזדהים אלו עם אלו חוטאת לאמת.
    יעל , הבנתי שאת ממוצא פרסי. כדאי שתבדקי בין בני עדתך מה דעתם על המרוקאים, למשל. שאלי את יוצאי מרוקו מה דעתם על יוצאי פרס או על יוצאי לוב. שאלי בעניין זה בני עדות שונות. למשל התבטאויות של רבים מבני עדות המזרח בעניין יוצאי אתיופיה וכו' וכדו'.
    ומעל לכל עולה השאלה מה עשו המזרחיים למען המזרחיים. ראוי לבדוק בעיניים פקוחות ודעה לא משוחדת מה עשו המזרחיים בעמדות כוחות למען אחיהם הנדכאים. בדקו בערים ובמוסדות המנוהלים בידי מזרחיים כבר שנים רבות האם השתמשו בכוחם להיטיב עם התושבים .
    נראה לי שבימי מפאי הזוכה לגינוי היה שוויון ודאגה לפרט שאין למצוא בימינו.

  • מואיז  On ינואר 30, 2007 at 9:34 am

    מצד אחד יש את הבעיות הקשות של כל מהגר, למשל הרוסים שמגיעים בימינו.

    מצד שני יש את הפולקלור הפחות או יותר בינלאומי של קבוצה אחת לצחוק על השניה.

    אבל על זה אני לא מדבר, גם אני צוחק על הפרסים וגם הם צוחקים עלי , וזה חסר חשיבות.

    אני מדבר על כך שקבוצה אחת, לקחה את הדיעות הקדומות האלה והפכה אותם למדיניות. האיש המרכזי בסיפור הזה הוא בן גוריון. זה אכן קרה בשנות ה 50 ואת התוצאות אנחנו רואים היום.

    אשכנזיה יקרה שלי, אני בהחלט לא חושב שהורייך או סבייך היו צאן לטבח, ואני לא חושב שמישהו במשפחתי חשב כך, אלא שהיתה לנו השתתפות גדולה בצער שלכם, במרוקו וגם כאן.

    אבל אני מבקש ממך שתסבירי לי למה הקבוצה שלך , שכמובן את פרט אחד ממנה, הלכה ועשתה ניסוי של הקרנות ב 100,000 ילדים מרוקאים, כדי לבדוק טיפול במחלה קלה ביותר, הגזזת. איך זה קרה? ואם זה קרה? למה כל המערכת מסתירה את זה ומגוננת על המבצעים? וזה כולל אותך, כיחיד בתוך קבוצה וקבוצה. למה הקבוצה הזו לא יוצאת נגד. למה לפחות לא משנים את השם של בית חולים שיבא, שעל שם הרופא המזעזע הזה קרוי בית החולים?

    כאן מתחילה להיות קבוצה שלטת שמדכאת קבוצה אחרת, כשאת מדברת איתי על סבתך ומגוננת על מבצעי פשעים בגלל מוצאם, ולא בשעת ציפיה בטלוויזיה והטחת הערות גזעניות כלפי הטורקים.

    יש הבדל גדול בין הדברים.

    זאת אומרת, שגם אם אני אחשוב דברים מזעזעים על האשכנזים, דבר שהוא לא כך, אני חושב שהם עושים דברים לא נכונים, לטובתם עצמם ולטובת כולנו, אבל אני מעולם לא חשבתי שהם כאלה מבחינה גנטית או שזה בלתי ניתן לשינוי, אם אני אחשוב בכל זאת מה שאני אחשוב אין לזה כל חשיבות כי היכולת שלי להזיק היא אספית. הבעיה מתחילה כשיש לך כוח ואתה יכול להשתמש בה כדי לעשות הפרדות בין גזעיות.

    למעשה, יש שישראך בעיה אשכנזית, והשד העדתי הוא אשכנזי, כי הוא זה שגרם להפרדות האלה בין חלקי האכולוסיה.

    אם זה לא היה קורה אז ה"גזענות" היתה נשארת בגדר בדיחות פולקלוריסטיות, חלקן מצחיקות יותר וחלקן פחות. זה הכל.

  • מואיז  On ינואר 30, 2007 at 9:39 am

    ועוד צריך להבדיל אלף אלפי הבדלות בין הערות בבית הספר לבין זה

    שמכניסים אנשים לכלא בגלל חזותם או שמם, או שעל אותה עברה גורם למאסרים הרבה יותר ארוכים למי ששמו כך או חזותו לא נכונה.

    זה בעצם הסיפור עם קצב, ובטח עם דרעי.

    או הבדיחה האנגלית שאומרת שאם אתה רואה שחור בתוך רולס רויס המחשבה הראשונה היא שמדובר בגנב.

    כאן מתחילות הדיעות הקדומות להפוך לפוליטיקה של דיכוי.

  • אשכנזיה  On ינואר 30, 2007 at 9:51 am

    ההנחה שרק בגלל מוצאי אני שייכת לקבוצה המדכאת, או לכל הפחות הקבוצה השלטת, אתה אפילו לא בודק אותה. זאת פשוט אקסיומה ונקודת מוצא לכל דיון מבחינתך.

    למה אתה מניח שיש לי יותר כוח מאשר לך? אתה אומר ש"כל המערכת מסתירה את זה ומגוננת על המבצעים? וזה כולל אותך כיחיד בתוך הקבוצה".

    איזו קבוצה? קבוצת האזרחים שהמדינה מסתירה מהם פחות או יותר כל דבר חשוב ודופקת אותם בכל הזדמנות? כי תאמין לי, זאת הקבוצה היחידה שאני משתייכת אליה יחד עם כל בני משפחתי, ופחות או יותר כל מי שאני מכירה ללא הבדל דת, גזע ומין.

    ההנחה שלך שבגלל ארץ הלידה של הוריי יש להם או לי איזשהו כוח כאן כל כך מופרכת בעיני, שכמעט התחלתי לצחוק. מה שאתה עושה זה פשוט להדגים איך יוצרים קבוצה במחי מילה ("אשכנזים") ומשתמשים בה לכל מיני מטרות, בדיוק מה שאתה אומר על התווית של "מזרחים".

    אולי את התלונות שלך על קשר שתיקה תפנה לבעלי הכוח במרכז הליכוד, לדוגמא, לפוליטיקאים מושחתים, מינויים פוליטיים ושאר מקבלי טובות הנאה – כיום לפחות מחצית מהם יוצאי "עדות המזרח" (אתה מוזמן להציע כינוי אחר). תרשה לי להעז ולנחש שיש להם קצת יותר כוח מאשר לך ולי. מוקדי הכוח מזמן השתנו בהרכבם האתני-תרבותי. איך זה שעדיין יש איפול על פרשות מסוימות כמו זו שהזכרת (ואגב, אשמח אם תפנה אותי לקריאה בנושא)? איך זה שעדיין משאבי המדינה לא מגיעים לעיירות הפיתוח? זה הכל האשכנזים?

    (ולמה אני לא פועלת נגד עוולות זאת שאלה חשובה, שחורגת הרבה מעבר לאירועים שאתה מזכיר. כנראה כי אני לא יודעת מאיפה להתחיל, המדינה הזו אחראית לכל כך הרבה פשעים ולי אין שום כוח).

  • יעל ישראל  On ינואר 30, 2007 at 11:44 am

    בלוג זה בעיניי יומן אישי, בו אני מתחבטת ביני לביני ולביני לבין הקוראים על בעיות שמציקות לי. ואני תמיד עושה את זה מזווית אישית ביותר, כותבת על המצוקות הנפשיות לי, על משפחתי שלא היה קל לחיות בה, והעניין הזה, של המזרחיות, אני דנה בו כאן גם מהזווית האישית שלי, ולא מטיפה דבר, ולא טוענת שאחרים לא הרגישו את רגש הנחיתות הזה.
    אני אישית, הרגשתי רגש נחיתות כתוצאה מזה שגדלתי כמזרחית בשכונה אשכנזית, והתביישתי מאוד בהוריי, ואני בסך הכול מתארת כאן את חלקת הנפש הפרטית שלי בהקשר לזה. את התסביך הנפשי שזה יצר בי, את השסע, הקרע. פעם, בראשית שנות העשרים שלי, הלכתי למרפאה של ד"ר רודי, הפסיכולוג הנודע, והוא ישר טען שעצם גדילתי כפי שתיארתי, חולל בי שפע עמוק בנפש. מאוד לעגתי אז לדבריו. היום אני יודעת שהןא צדק, שזה כן מעולל משהו לנפש.
    ואינני טוענת שאחרים לא חוו דברים אחרים כבני עדות אחרות, כולל האשכנזים, ושלהם אין תסביכים.אדרבא, שכל אחד יתלבט בזה בינו לבינו, ועוד יותר טוב שיכתוב על זה. אותי זה מאוד מעניין כקוראת.
    ושוב זה מחזיר אותי לכך, שאצלי כל הכתיבה יוצאת מבדיקת הנפש, וגם כאן זה הכיוון שכתבתי, איך השפיע עלי כל הקטע הזה בילדות. לי אישית יש פחות עניין בקטע הפוליטי של הדברים, שמאוד מעסיק את מואיז בן הראש, למשל. הנפש היא מה שמעניין אותי. ומזרחיותי היא חלק מנפשי, כי היא יצרה בי תסביך נפשי, ולכן כתבתי על זה. כי רק על עצמי לספר ידעתי. זה לא מניפסט עדתי. זה סיפןרי האישי שלי בלבד. הכאב האישי שלי. אני מקווה שהבהרתי לך את המגמה האישית שלי בכתיבת פוסט זה, ובכל פוסט אישי אחר שאני כותבת. כך גם בספריי. גם הם מאוד אישיים. כמו שאמרה רחל: רק על עצמי לספר ידעתי.

  • אורית  On ינואר 30, 2007 at 4:25 pm

    יעל,
    אני מזדהה מאד עם הדברים היפים שכתבת.
    ואגב, גם אבי דיבר ערבית שוטפת, למרות שהוא נולד בלודז'…
    כתבתי על נושא זה ממש בפוסט האחרון שלי – מזווית אחרת – ואשמח אם תקדישי לו כמה דקות
    (מקווה שזו אינה חוצפה מצדי(
    אורית

  • רוני  On פברואר 6, 2007 at 11:00 pm

    אם הבנתי נכון את מואיז, הוא מתכוון לכך שבין אם את מודעת לכך או לא, את, כמו כולם בכל מקום, חלק מקבוצה. את מוגדרת שלא באשמתך. אי אפשר לצאת מההגדרה הזו, אבל אפשר לפעול מתוכה. תתמודדי עם המציאות הזאת, אל תנסי למחוק את אותה. נכון שהוריך העניים קופחו ודוכאו, אבל זה לא חוכמה להחליף הגדרה תרבותית-עדתית בהגדרה מעמדית. יש מרחק, יש הבדל ביניהם. תני מקום לתרבות לא שלך.
    תארי לך מצב שבו אשה תתאר את הדיכוי שמופעל עליה מצד גברים, ומיד איזה גבר יקום ויגיד "גם אני" מדוכא, זה בגלל שאני עני, אני בכלל לא קשור לדיכוי הגברי. הוא כמובן נהנה כל חייו מפריבילגיות שנצברו על חשבון נשים, אבל לא בא לו לראות את זה. אם יראה את זה הוא יצטרך לתת מקום לקול האשה גם על חשבונו, ואף אחד גם לא מבטיח לו שיגידו לו תודה על זה. הוא עדיין יישאר מחוץ לחוויה הנשית. זה לא נעים, ועם זאת זו חובתו, להתנער מהקבוצה שלו ולתמוך מבחוץ, בלי פריבילגיות. בשביל זה כאמור הוא צריך להבין שהוא חלק מקבוצה.

  • גיורא לשם  On פברואר 17, 2007 at 11:37 am

    אני יליד הכי דרום של תל-אביב
    רחוב עליה קרוב לסלמה
    אני מודה שעד גיל עשרים ומשהו לא הבנתי כלל מהי עדתיות ומניין היא צומחת
    ואחר כך נישאתי
    אשתי ילידת טהרן ואני אף מבין מעט פרסית
    ?ומה אומר כעת
    ?לאיזו עדה שייכות בנותי
    ?ונכדי

  • יעל ישראל  On פברואר 17, 2007 at 11:49 pm

    אוי גיורא הזכרת לי משהו. אתה היית האדם היחיד שהתוודתי לפניו שאני חצי פרסייה, לפני איזה מיליון שנה בעל המשמר, כשסיפרת לי שאשתך פרסייה, ואמרתי לך שאני חצי פרסייה.

    ואוו, איזה זיכרון! לא יאמן.

    מה אתה אומר על זה?

    אז מסתבר שלאדם אחד כן סיפרתי שאני פרסייה, אז כשעוד התביישתי בזה מאוד.

  • איציק  On יולי 21, 2007 at 9:40 am

    אז מה התשובה, לא הבנתי עדיין, כן מתביישת או לא מתביישת?

  • יעל ישראל  On יולי 21, 2007 at 6:16 pm

    ויש הסבר ארוך יותר בפוסט השני שהגבת אליו.

    מה שכן , כמובן שיכול להיות שהעובדה שאני רוצה להמשיך הלאה, כמו שאני כותבת בפוסט השני, נובעת, מי יודע, מאיזו אי נוחות על כך שגדלתי חצויה, בית מזרחי בשכונה אשכנזית. יכול להיות שיש בי צד שרוצה "לרצות" את האשכנזים. קשה לי לשים את האצבע האם זה זה, או לא. יש האומרים לי שזה קשור לכך.
    מצד שני, אני אומרת דבר כזה: תרבותית אנחנו באמת צריכים להמשיך הלאה עםן מה שיש בנו, מבלי לתייג יותר. מספיק כבר עם "ספרות מזרחית". תכתוב בלי לתייג את עצמך. ושוב, פוליטית וכלכלית יש עדיין הרבה מה לעשות. אבל איכשהו ספרות מאבק נראית לי היום באמת פסה. לדעתי עברנו את זה.

  • איציק  On יולי 31, 2007 at 8:11 pm

    של תוכנית האב הממסדית למחיקת התרבות והזהות המזרחית על כל גווניה,

    הנה פיסקה ממצה מהלינק למאמר שנתן מואיז בפוסט השני שלך, "חלומות באספניה":

    http://www.kedma.co.il/index.php?id=1459

    אנחנו, המזרחיים ה"אַסְלִיִים", אבל בעיקר ה"לא-אַסְלִיִים", מזרחיים למחצה או בחלוקות של רבעים, אשר גדלו בישראל הראשונה, בערים המבוססת, ה"בעיה" שלנו עמדה בפני פתרון. נכון מכך: אנחנו נועדנו להיות הפתרון עצמו. נועדנו לשמש כהוכחה הניצחת לכך שאין ומעולם לא היתה בעיה, ההוכחה לכך שאף פעם לא היו דיכוי, אפליה או גזענות שיטתיים בארץ הזאת, ושהשד העדתי הוא יציר דמיונם של אנשים הוזים, ולא דבר מה חי ובועט ועכשווי. אנחנו קיבלנו את כרטיס הכניסה הנחשק לחברה, לישראליות, כי אנחנו למדנו את הקודים הנכונים, ויכולנו לדבר בשם החברה הישראלית בגוף ראשון רבים: אימצנו את תרבות המערב, שהיתה אשכנזית בצבעה יותר מאשר בהיסטוריה שלה, כי זאת היתה תרבות הרחוב, בית-הספר והטלויזיה, וגם הבית עודד לכיוונה; דיברנו את שפת ההיי-טק, שראתה את המציאות דרך התקדמות טכנולוגית ותקשרה עם לוס-אנג'לס, אמסטרדם וטוקיו לפני שפנתה לראות את הפריפריה הישראלית; ודיברנו את שפת היחיד, הדואג לקידומו בחוזים אישיים, בלי להביט אחור כדי לראות אם הקהילה עדיין קיימת מאחוריו, כי מבחינתנו היא מעולם לא עמדה שם, למדנו לחשוב כיחידים.
    וכך יכולנו להיות דגם של הצלחה מזרחית, הדוגמא לכך שמי שבאמת מוצלח מצליח (כל עוד הוא לומד למתן, כפי שלמדנו מן החברה, את ההתבכיינות המזרחית ה"טיפוסית" שלו ואת הנטיה ה"מוּלדת" לנוסטלגיה). רק היינו צריכים להמשיך לחשוב על העתיד, בלי עבר, להמשיך לחשוב על עצמנו, בלי קהילה, להמשיך לחשוב בשפת הרוב, בלי לזכור אפילו שגם לנו היתה פעם שפה. התבקשנו רק לאטום את אוזננו לגזענות שהיינו שומעים מדי פעם, על הערבים, על המזרחיים בעיירות הפיתוח, על ארצות מוצאנו ועדותינו, על המזרח באופן כללי. והרי אין חלקנו עמם, אנחנו היינו שונים (תמיד נמצא גם מי ש"יחמיא" לנו באומרו, למשל: אתם העיראקים שונים לגמרי מהמרוקאים האלו, אתם כמעט אשכנזים). הקואליציה שלנו היתה עם המרכז המבוסס, והאשכנזי, של ישראל, וזאת היתה אמורה להיות הקואליציה הרווחית ביותר. וכי איזו שותפות יכלו להציע לנו אותם מזרחיים הסובלים מדיכוי כלכלי? אילו אפשרויות להתקדם ולהתפתח יכלה להציע לנו קהילת האם הכושלת שלנו, אשר התרסקו בה האמצעים ליצור אליטה? איזה מזור יכלה להציע לנו תרבות אבותינו שלמדנו להזדהות עם המבט הזר הרואה בה נלעגות ונחיתות? ומה יכלו להציע לנו הערבים שאמורים היו להיות אוייבנו בהווה כישראלים, ושנדמה היה כי גם הם מחקו את ההיסטוריה המשותפת להם ולנו?
    ויותר מכל אלו, היו עלינו מבטי המשפחה, מן החיים ומן המתים, אשר דרשו מאיתנו כי הקורבן אשר הם נטלו עליהם, והחורבן של חייהם, לא יהיו לשווא. אסור היה לנו לבזבז את סיכויי ההצלחה החד-פעמיים שניתנו לנו.

  • איציק  On יולי 31, 2007 at 10:17 pm

    המזרחיות..?!
    למה זה לא יכול להיות דבר שלם? זאת לדעתך אשמת המזרחיים וה"ספרות המזרחית"?

    יש לי הרגשה שגם את כמו רבים מאיתנו, בדור השני והשלישי, הם "הצלחה מטאורית" ובעצם קורבן של מנגנון "כור ההיתוך" של מייסדי המפעל הממסדי הישראלי.

    מצטט בשבילך קטע מעניין מהמאמר, "חלומות באספניה", שמואיז צירף אליו לינק בפוסט השני שלך, ואולי מסביר טוב למה זה לא פסה, ולמה ממש לא "עברנו את זה":

    "אנחנו, המזרחיים ה"אַסְלִיִים", אבל בעיקר ה"לא-אַסְלִיִים", מזרחיים למחצה או בחלוקות של רבעים, אשר גדלו בישראל הראשונה, בערים המבוססת, ה"בעיה" שלנו עמדה בפני פתרון. נכון מכך: אנחנו נועדנו להיות הפתרון עצמו. נועדנו לשמש כהוכחה הניצחת לכך שאין ומעולם לא היתה בעיה, ההוכחה לכך שאף פעם לא היו דיכוי, אפליה או גזענות שיטתיים בארץ הזאת, ושהשד העדתי הוא יציר דמיונם של אנשים הוזים, ולא דבר מה חי ובועט ועכשווי. אנחנו קיבלנו את כרטיס הכניסה הנחשק לחברה, לישראליות, כי אנחנו למדנו את הקודים הנכונים, ויכולנו לדבר בשם החברה הישראלית בגוף ראשון רבים: אימצנו את תרבות המערב, שהיתה אשכנזית בצבעה יותר מאשר בהיסטוריה שלה, כי זאת היתה תרבות הרחוב, בית-הספר והטלויזיה, וגם הבית עודד לכיוונה; דיברנו את שפת ההיי-טק, שראתה את המציאות דרך התקדמות טכנולוגית ותקשרה עם לוס-אנג'לס, אמסטרדם וטוקיו לפני שפנתה לראות את הפריפריה הישראלית; ודיברנו את שפת היחיד, הדואג לקידומו בחוזים אישיים, בלי להביט אחור כדי לראות אם הקהילה עדיין קיימת מאחוריו, כי מבחינתנו היא מעולם לא עמדה שם, למדנו לחשוב כיחידים.
    וכך יכולנו להיות דגם של הצלחה מזרחית, הדוגמא לכך שמי שבאמת מוצלח מצליח (כל עוד הוא לומד למתן, כפי שלמדנו מן החברה, את ההתבכיינות המזרחית ה"טיפוסית" שלו ואת הנטיה ה"מוּלדת" לנוסטלגיה). רק היינו צריכים להמשיך לחשוב על העתיד, בלי עבר, להמשיך לחשוב על עצמנו, בלי קהילה, להמשיך לחשוב בשפת הרוב, בלי לזכור אפילו שגם לנו היתה פעם שפה. התבקשנו רק לאטום את אוזננו לגזענות שהיינו שומעים מדי פעם, על הערבים, על המזרחיים בעיירות הפיתוח, על ארצות מוצאנו ועדותינו, על המזרח באופן כללי. והרי אין חלקנו עמם, אנחנו היינו שונים (תמיד נמצא גם מי ש"יחמיא" לנו באומרו, למשל: אתם העיראקים שונים לגמרי מהמרוקאים האלו, אתם כמעט אשכנזים). הקואליציה שלנו היתה עם המרכז המבוסס, והאשכנזי, של ישראל, וזאת היתה אמורה להיות הקואליציה הרווחית ביותר. וכי איזו שותפות יכלו להציע לנו אותם מזרחיים הסובלים מדיכוי כלכלי? אילו אפשרויות להתקדם ולהתפתח יכלה להציע לנו קהילת האם הכושלת שלנו, אשר התרסקו בה האמצעים ליצור אליטה? איזה מזור יכלה להציע לנו תרבות אבותינו שלמדנו להזדהות עם המבט הזר הרואה בה נלעגות ונחיתות? ומה יכלו להציע לנו הערבים שאמורים היו להיות אוייבנו בהווה כישראלים, ושנדמה היה כי גם הם מחקו את ההיסטוריה המשותפת להם ולנו?
    ויותר מכל אלו, היו עלינו מבטי המשפחה, מן החיים ומן המתים, אשר דרשו מאיתנו כי הקורבן אשר הם נטלו עליהם, והחורבן של חייהם, לא יהיו לשווא. אסור היה לנו לבזבז את סיכויי ההצלחה החד-פעמיים שניתנו לנו."

  • איציק  On יולי 31, 2007 at 10:20 pm

    מתפרסמת התגובה ואז שולחים שוב ומופיעו שתיים..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: