רגעים בלתי נשכחים

לפני כמה ימים ראיתי שני סרטים של נדב לויתן ב"יס ישראלי". פתאום נזכרתי איזה במאי טוב הוא וכמה סרטיו יפים. איזה יופי שבשנה שעברה נתנו לו פרס אופיר למפעל חיים. כמה הגיע לו. קצת שכחתי אותו בשנים האחרונות, ופתאום נזכרתי כמה אני אוהבת את הקאמריות של סרטיו, את הצניעות והאיפוק והעידון, שמניבים לפעמים הרבה רגש.

   שני הסרטים שלו שאני הכי אוהבת הם "אין שמות על הדלתות" ו"סיפור אינטימי". שניהם עוסקים בקיבוץ – נוף מולדתו של לויתן. גם "ילדי סטלין" מתרחש בקיבוץ, באותו סכסוך אידיאות שקרע את הקיבוצים בשנות החמישים, על רקע האכזבה מסטלין. אבל בעוד שב"ילדי סטלין" יש אלמנט סאטירי, ב"אין שמות על הדלתות" וב"סיפור אינטימי" יש סיפור אנושי צרוב בדם ליבו של הבמאי. הרבה כאב יש שם, המון ביקורת על הקיבוץ שעובר במכבש על נפש היחיד. רגעים יפים-יפים של בדידות היחיד מול הקבוצה השוחקת, המגעילה, הדורסת נפשות.

מוסקו אלקלעי ואבי פניני ב"אין שמות על הדלתות"

   לא אשכח סצינה מ"סיפור אינטימי", בה חווה אלברשטיין לובשת את שמלתה השחורה היפה והחדשה, שקנתה בעיר הגדולה, והולכת לחזרת המקהלה כדי לראות ולהיראות, ואיזו תגובות ביצ'יות היא מקבלת שם מהחברות, ירחם השם!

   לויתן הוא במאי של דרמות קטנות ואנושיות. אולי אפשר לקרוא לו הקן לואץ' הישראלי. האדם הוא במרכז סרטיו, השחקן שהוא מדריך להגיע לגווני רגש, ולא דברים אחרים ובלתי חשובים כמו סט שעלה מיליונים. עד היום אני חושבת שמילי אביטל נתנה את משחקה המרגש והמעודן ביותר בסרטו "גרופי". היא גם הייתה שם הכי יפה ורעננה ומדהימה, בהדרכתו הרגישה של לוויתן. ואת "אין שמות על הדלתות" תמיד אזכור. בגלל הסצינה המרגשת של אסי דיין שמתפרק בבכי בזרועות אהובת בנו שנהרג בצבא; בגלל דני בסן ומאיר סוויסה בתור הרווקים הנצחיים של הקיבוץ, שעושים ברוגז בגלל שסוויסה העז למצוא חברה איסלנדית ולהפר את ברית הבנים, וכמובן, בגלל מוסקו אלקלעי ואבי פניני, בתור אב זקן ובנו המפגר, שהקיבוץ רוצה לסלק למוסד כי הוא לא משתלב עם הקיבוץ המתחדש שפונה לעתיד-חדש-אמיץ.

   הליהוקים המוצלחים שלו הם תמיד נועזים, וכמו שלא פחד לקחת את הזמרת חווה אלברשטיין לתפקיד ראשי, כך לא חשש לקחת זמר וקומיקאי (בסן וסוויסה) לתפקידים דרמטיים תובעניים מאוד, או ללהק שחקנית צעירה ולא ידועה כמו מילי אביטל לתפקיד ראשי. מ"גרופי" זכורים לי עוד ליהוקים מדויקים מאוד של בני נוער, שאת שמם איני זוכרת, רק עד כמה הם התאימו לתפקיד ואיך שיחקו היטב יחסית להיותם מתחילים.

   לחייך, נדב, והעיקר שתעשה לנו עוד סרטים יפים!
   
    
      
* ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
 
* דרגו אותי באינדקס הבלוגים הישראלי. לדירוג לחץ כאן

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בני, חבר קיבוץ  ביום ינואר 7, 2007 בשעה 9:16 pm

    מזדהה עם מילותייך היפות עליו. הביקורת שלו על הקיבוצים תמיד היתה במקומה.

  • חנן  ביום ינואר 7, 2007 בשעה 9:54 pm

    יפה כתבת. ובאמת הגיע לו פרס אופיר.

  • מאור  ביום ינואר 8, 2007 בשעה 5:49 am

    צודקת, היום היא לא מה שהיתה אז. הייתי מאוהב בה אז, בחמישית הייתי כשהסרט יצא. ראיתי אותו פעמיים.

  • שרון  ביום ינואר 8, 2007 בשעה 7:56 pm

    בחרה בזה, באמת בושה וחרפה שהיא מעזה ככה לעבור את השלושים, צריכים עוד לפגוע בה ככה

  • חיימון  ביום ינואר 9, 2007 בשעה 12:13 am

    על מה יצא כעסך? היא באמת הזדקנה, ואילו אז היתה בשיא יופיה. אסור להגיד את זה? מה גם שלא מעליבים אותה פה, רק מציינים כמה היתה טובה ומוצלחת בתפקידה הראשון.

  • אנטי קיבוץ כמו יעל  ביום אוקטובר 4, 2007 בשעה 3:27 pm

    שרון, לקולקטיב אסור לרמוס במכבשו את היחיד, מי שרוצה להיות מגעיל, אגואיסט, שוביניסט וללעוג לאחרים זכותו לעשות כך מבלי שאחרים יתערבו. הלאה הקיבוץ והקולקטיביות למען הכלל יחי האגואיזם!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: