מה קשה לי בבלוגספירה

1.האנשים ללא שמות, ללא פנים. אני מנסה להבהיר לעצמי למה קשה לי עם האנונימיות, עם הניקים. אני יודעת שהרבה יותר קל לי עם בלוגים בהם יש פנים, שם ותעודת זהות אישית. למשל הבלוגר שפי – נעים לי שאני יכולה לדעת מיהו, איך הוא נראה, כדי לחבר לעצמי דמות אנושית לדובר. אני מרגישה זרות כשאני לא רואה את האדם, ורוב הבלוגים הם כאלה, ללא שם וללא פרצוף. לכן קל לי יותר עם בלוגים ברשימות, מפני שביכולתי להתחבר פה לאדם מזוהה, כאילו כדי לראות אותו מעבר למילים.
   מדוע כל כך נחוץ לי לראות את הבנאדם שמעבר למילים? זה לא קטנוני מצידי? בשביל מה אני צריכה רזומה של האדם כדי להתחבר אליו? זה לא נורא שמרני? אני מרגישה כמו הורים נודניקים שפוגשים לראשונה את החבר של הבת, ומיד חוקרים מה עושים הוריו, מה למד ובמה הוא עובד, כאילו שרק זה חשוב. אבל משום מה, זה איכשהו מקרב אותי לבלוגר. האנונימיות מבהילה אותי. נראה לי שזו הסיבה לרצוני למצוא פנים, שמות וזהות מאחורי בלוגר וטוקבקיסט. כשטוקבקיסטים כותבים לי מייל ומזהים את עצמם, מספרים על עצמם, אני מרגישה אושר ורווחה כאילו קיבלתי מתנה. מוזר, אולי אני לא מתאימה למקום בו הרוב מתעקש על אנונימיות. אולי מפני שחשיפה מעולם לא הפחידה אותי, ואני מצפה לה גם מאחרים: לראות לכם לב וקישקע, ולצרף לזה פנים ושמות. זו לא מציצנות בעיני, זו אנושיות.

2. ומצד שני, קשה לי עם האינסטנט אינטימיות, שמתגלה לרוב כסוג של הונאה. טוב, אולי הונאה זו מילה גדולה מדי. סוג של הצגה, מסכה שמתפוגגת מיד. אני חושבת שקשה לאנשים ליצור קרבה אמיתית, ממשית, באמצעות מילים. אני מתכתבת עם כמה אנשים, אבל אני חשה בפחד שלהם לחשוף ולהתקרב. ואולי גם אני פוחדת. אני חושבת שזה קשור למה שכתבתי קודם: האינטרנט הוא מקום בו אנשים פוחדים להיחשף כפי שהעולם מחייב. זה סוג של מתיקות חמקמקה. ככה אני קוראת לקשרי האינסטנט שנוצרים באינטרנט.

3. ועוד דבר שקשה לי איתו: האינטריגות, הקליקות. לפני שהגעתי הנה ונחשפתי לעולם הבלוגים, חשבתי שכאן, דווקא בגלל שהרוב אנונימי, ולא מכירים אישית זה את ריחו של זה, לא ייווצרו כאן קליקות. מהר מאוד הסתבר לי שישנן הרבה מאוד קליקות וקבוצות סגורות. שמתי לב שישנם בלוגרים שמגיבים רק לבלוגים מסוימים. טוב, אני מניחה שגם כאן אנשים מריחים את הדומים להם, מתחברים אליהם, ומאליה נוצרת הקליקה. חבל. נראה כאילו דווקא כאן יכולה להיווצר שיוויונית אמיתית. אבל מסתבר שגם כאן, כמו בעולם, יש קבוצות סגורות ומעין "אליטות". 

   מכל מקום, בעיני, הבלוגספירה היא מעבדה אנושית כל כך מרתקת, שרק טיפין טיפין אני מסוגלת לנסח לעצמי את תובנתיי ממנה – דברים שהוותיקים אולי כבר פיענחו. וחוץ מזה, התמכרתי לכאן. לגמרי. יש לי זמן, אין לי זמן, אני משוטטת וקוראת או כותבת לבלוג. התמכרות. טובה או רעה? עוד לא הבהרתי לעצמי. גם לא את סוד הקסם.

  
       
*  ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
 
* דרגו אותי באינדקס הבלוגים הישראלי. לדירוג לחץ כאן  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוטי סגרון  On דצמבר 31, 2006 at 7:19 pm

    יעל שלום תנוח דעתך. אני קורא כול מה שאת כותבת.לגבי הקליקות?נו טוב. אם היית יודעת איזה קליקות יש בתחום שלי ציור.דומה מאוד להבדל בין הדרום לצפון.על עניין זה אכתוב בקרוב רשימה.אני לא אנונימי אם תרצי אשלח קו"ח. היית חייבת להבין מזמן ישנה חשדנות כמו בתקופת המסך הרזל.המצב. המצב. הטיים מגאזין היה צריך להקדיש את השער לישראלים.איזה בדיחה עלובה הממשלה הזו הזיגזוגים של חבריה.כוח העמידה שלנו כ"כ חזק.מגיע לנו צל"ש בכול יום.אל יאוש. התקווה בדרך. שנה טובה.

  • סנדי ש.  On דצמבר 31, 2006 at 7:52 pm

    יש כ"כ הרבה ציניות וקטנות אמונה בבלוגוספרה שקשה לפעמים להאמין שיכולה לצמוח כאן אינטימיות אמיתית. מרוב ציניות ופחד מקירבה,מחוסר אמונה שבאמת באמת אפשר להקשר למישהו רק במלים,מרוב פחד מכנות – אינטימיות כזאת שנוצרת פתאום יכולה להראות
    כהונאה, כמו שאת מגדירה.
    לפעמים זו אכן הונאה, לפעמים היא נתפסת ככה רק בעיניים ציניות או חששניות, עיניים שלא מסוגלות להאמין שדבר כזה יכול להיות אמיתי.
    (אני לא מייחסת לך את כל הדברים האלה, אלא בכלל לבלוגוספרה. את כותבת על משהו שהרבה מרגישים אותו)
    אני יכולה להעיד שמבחינתי זה אמיתי
    יש כמה אנשים כאן ברשימות שנקשרתי אליהם וזה אמיתי לחלוטין.
    יש שניים שלושה שיש ביננו התכתבות אישית ואמיתית לגמרי, אפילו שאנחנו לא מכירים.
    ובשבילי זה כיף גדול, כי אף פעם לא הייתי יכולה להגיע אליהם בלי כל העיניין של הבלוגים או הדואר האלקטרוני.

    לגבי הקליקות – כמו בחיים – כמו שסגרון כתב.
    שלא לדבר על זה שרשימות נתפסת כקליקה אחת גדולה ומעטים מאוד מישראבלוג למשל שמעיזים להכנס לכאן
    ו"לשחק" עם הגדולים בחברה המצומצמת.

  • סילביה  On דצמבר 31, 2006 at 8:16 pm

    אבל אם את מחפשת תשומת לב פרופר כדאי שתמצאי זאת במסגרת החיים שלך מחוץ לבלוג.
    ממש לא ברור על מי את מתלוננת וכועסת כל הזמן

  • פורטיש  On דצמבר 31, 2006 at 8:22 pm

    אני מחפש שמות ופנים בשביל, אבוי כמה לא פוליטיקלי קורקט, לקטלג את הכותב לתבניות המוכנות מראש. זה מקטין את הסיכוי להתבאס מטקסט טיפשעשרה אופיני, (וגם לגלות בן 16 עם כשרון כתיבה נדיר). הצורך לזהות ולהזדהות בשביל להתמקם.
    בבלוגי בחרתי לחסות טפח, ולהשאיר את השאר חשוף לרוחות הקרות, וכתבתי על זה פה http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=353552&blogcode=5314454

    כמו בכל מקום, קלשיאתי ככל זה יהיה, אתה יכול לפתח אינטמיות רק עד כמה שתהיה מוכן להעניק אותה וגם זה בטח יקח לו קצת זמן.

  • חתלתול תעלול  On דצמבר 31, 2006 at 8:28 pm

    אף פעם לא ראיתי בלוגרית שכל כך עסוקה בבלוגיספריה עצמה, חצי מהפוסטים שלך עוסקים בזה
    ר-ב-א-ק

    דוקא מחתולה כמוך אנחנו מצפים לסיפורים יותר מעניינים, תשתפי, תשרטי, תקפצי על גגות פח לוהטים,

    אל תשעממי אותנו עם תגובות של פוסטים ופוסטים
    על תגובות

    נשיקות
    אני

  • הצועד בנעליו  On דצמבר 31, 2006 at 8:43 pm

    האמיתיות.
    אני לא חושב ששם גלוי יוצר משהו יותר אינטימי – לפעמים נהפוך הוא. אולי אחת הסיבות שאני מעדיף ומתעקש על ניק, היא שיש דברים שאני יוכל לומר על עצמי ש"אני הרשמי" לא ירשה לי. (מצד שני לפעמים אני מרגיש שיש דברים שאני זקוק לרשות ה"אני הרשמי" כדי להגיד אותם ויש לי איזה מחשבה בימים האלה מה לעשות עם זה.)
    גם ה'אינטימיות' שמעל דפי האינטרנט יש בה משהו מנוכר, מתאים לגלובליות של זמנינו.
    ובכל זאת הכל יוצר, כך נראה לי, מרחב של אמיתיות חדשה. כיוון שגם בחיים הלא-וירטואליים, ה'אמיתי' גם הוא סוג מסויים, אוסף מסויים של מסכות ואולי באמת אין אמת.
    עצם המעשה של בלוגיוּת הוא יצירה חדשה שאנחנו עוד לא יודעים לאן הוא מוביל ואיך כל זה יסוכם, (ואולי טוב שלא) והבחירה לעשות את זה היא בחירה שמעידה בעצמה על אמיתיות.
    סליחה אם זה נשמע מסובך.

  • אמירה הס  On דצמבר 31, 2006 at 8:56 pm

    יעל,
    לגבי אנשים ללא פנים – יש בזה משהו.למרות שאתה חש עם פנים או בלי פנים את מהות הדבר. במקרה שלי אין לי תמונה ועוד אשים כשאצטלם. הכי חשוב שאנשים יהיו בלי מסיכה.
    כמה חשופים בצמרת תמצאי? סתם בגלל חתולים בצמרת.
    קשה ליצור קרבה כשהיא נוצרת זה נדיר.אם התקרבו משמע שחשו שהם יכולים להתקרב. מבלי ליצור מבוכות כמעט
    אתה מתקרב כשאתה בטוח שיש הגינות במתקרבים.

    ויש הבדל בין קליקות לקשרים מפרים שעושים סעור מוחות וסעור רגשות חיובי

  • יעל ישראל  On דצמבר 31, 2006 at 9:39 pm

    אני לא כועסת על אף אחד, רק מהרהרת על המקום שאליו נכנסתי לאחרונה. אם יש ברשימה הזו טון כועס, אז כנראה שאני באמת לא יודעת להביע את עצמי. אבל אני חושבת שאין טון כזה, רק הרהורים שאני משתפת בהם אחרים, כי ייתכן שמישהו מהרהר על הנושא הזה בינו לבינו ומעוניין להמשיך את הדיון.

    וחתול תעלול, ספרתי, כתבתי רק 8 פוסטים על הבלוגספריה, מתוך 120 שהעליתי עד היום. זה אפילו לא עשרה אחוז. וכמו שאמרתי ברשימה, הבלוגספירה היא מקום שמאוד מאוד מעניין אותי, כנראה בגלל שאני חדשה בעניינים. אולי אתם ותיקים וזה משעמם אתכם. כל השאר עוסקים בעיקר בי או בדברים שאני כותבת, עורכת או כותבת עליהם. זה לא נראה לע מינון מופרז 8 רשימות, ויש גם כאלה שכן מתעניינים בנושא. ונשיקות גם. ושנה חדשה טובה לכולם.

  • יעל ישראל  On דצמבר 31, 2006 at 9:44 pm

    בעצם אפילו לו 8, רק 7 רשימות על הבלוגספירה עד עכשיו, חצי שנה אחרי.

    ואגב, חתלתול תעלול, דווקא לי, שחושפת פה את עצמה ונפשה ברוב הפוסטים שלי, באת מוזר שאתה אומר דבר כזה. וכשאני חושפת את הקישקע, אני כותבים לי שאני מתעניינת רק בעצמי ורוצה תשומת לב. אז מה הנכון? אני גם כנראה לא יורדת לסוף דעתם של טוקבקיסטים.

    מכל מקום, יש לי בסטוק סיפורים חדשים על גג פח לוהט

    בקרוב.

  • יעל ישראל  On דצמבר 31, 2006 at 10:07 pm

    הבנתי בדיוק למה אתה מתכוון. ולגבי המסכות בעולם כמובן שאתה צודק, אבל יש בקריאת הפנים, אפילו בתמונה, משהו נוסף, משהו שנותן לי לדעת עוד על הבנאדם. ולגבי המציאות, כל כמה שאדם ינסה להסתתר מאחורי מסכה, מי שרגיש, שקשוב לשפת גוף ועוד, יצליח לפענח דברים נוספים, וכך המסכה נופלת.
    לגבי הבלוגספירה, נראה לי שכאן האפשרות להסתתר מאחורי מסכות גדולה יותר, לא רק בגלל המחסור בתמונה ובמידע ובשם, אלא כי אתה הבוחר להציג את מה שאתה רוצה, ומציג את עצמך לפי בחירתך שלי, עם כל מיני סוגי צנזורה פנימית.

    ועוד דבר מעניין שחשבתי עליו בעקבות מה שאמרת, זה שמכך הבנתי בעצם מדןע אני אוהבת יותר בלוגים שיש בהם משהו מאוד לא אחיד, שמציגים כל מיני רגשות, שלא דבקים בקו אחד, כי אז אני יותר מצליחה לפענח את האדם שמסתתר מאחורי הערב רב שם צדדים שלו שהוא מציג. ככל שהצדדים רבים יותר, ואולי אפילו סותרים, כך יש לי הרגשה שאני מכירה אותו יותר. בלוגרים שדבקים בקו אחד שבאמצעותו הם מציגים עצמם, למשל "האינטלקטואל" או "האימא", או "המבקר" או "הסופר", זה ורק זה, לא זו בלבד שהם עלולים לשעמם, הם מחמיצים את האפשרות לחשוף את כל מהותם. אני אוהבת גיוון בבלוגים כמו שאני אוהבת גיוון באנשים.

  • שפי  On ינואר 1, 2007 at 12:39 am

    חן חן על איזכורי, חן חן ועוד חן אם ביחד עם השם היית גם מדביקה לינק לבלוג שלי (שאני מעדיף לקרוא לו אתר).

    תגובות פוגעניות שחתומות בשם בדוי צריך למחוק, אין שום טעם באבירות חופש הביטוי הזאת, כי מי שחותם בשם בדוי לא באמת חושב את מה שהוא כתב. מדובר בשסעת, מחלה, ובמקרה הטוב בניסיון לקבע את האונליינים כמשחק, ושהדבר-האמיתי ימשיך להיות הנייר, מהסיבות הכי נלוזות שאפשר להעלות על הדעת. מי שמסיבות אישיות אלו או אחרות חושש מכתיבה פומבית בשמו האמיתי, שימתין עם כתיבה פומבית עד שירווח לו.

    בייחוד צריך להקפיד למחוק תגובות פוגעניות שהן תגובות-על-תגובות – הזהרו בכבודם של המגיבים האמיתיים שלכם יותר מאשר בכבודכם-שלכם.

    ולבעלי האתרים שחוששים מירידת הרייטינג במקרה שהם יאסרו על כתיבה בשם בדוי (ואני לא מתכוון רק לתגובות, גם לפתיחת בלוג, ול"פורומים" וכו'): אם תאסר האנונימיות יגיע ציבור חדש, שהיום נרתע בשל כך, ואולי גם מסחרית ישתלם לכם.

  • יעל ישראל  On ינואר 1, 2007 at 2:52 am

    הנה אני שמה את הלינק.

  • שפי  On ינואר 1, 2007 at 5:11 am

    יעל, קראתי רשימות שלך ב-nrg, ואני חושב שכאן הכתיבה שלך צריכה להיות לא פחות מוקפדת. מה ההבדל? שם יש (נניח) עשרת אלפים קוראים וכאן אלף? כאן זה בחינם ושם את מקבלת כמה שקלים? שטויות! כתיבה היא כתיבה היא כתיבה, בכל מסגרת היא אמורה להיות מותרת על הדיבור. לפעמים בכתיבת תגובות קורה לי שאני קצת מתרשל, וגם במקרים כאלה אני סובל אחר-כך מרגשות חרטה.

  • קלמן  On ינואר 1, 2007 at 2:48 pm

    לא הבנתי למה שמת את עצמך באותה סירה עם הדיקטטור שהגיב מעלי, את נשמעת על פי הפוסט ובתגובות כאחת ששואלת מתוך עניין אמיתי להכיר ולהבין את השונה ממך, ההוא נשמע כמו אחד שמוכן לעשות מהניקים מדורה ללג בעומר. אז בהנחה שאת שואלת מתוך כוונה כנה להבין, יש לי כמה דברים להגיד לך. כדי לקבל מושג על הקסם של התנהלות בבלוג עם ניק והיחסים המיוחדים בין דמויות וירטואליות, את צריכה לעבור את זה בעצמך, למה להסתמך על עדויות של אחרים?
    אם תעשי את זה, תראי בעצמך שהדיבור בין ניקים הוא דיבור עשיר ומגוון לעומת הדיבור המתנהל ברשימות . כבר כמה חודשים אני מסתובב ברשימות והתמונה המצטיירת מהדיבור כאן עגומה ביותר, מלבד כמה יוצאי דופן, כולם עסוקים בהעמדת פוזה ובהגנה עליה מפני מכרסמים. גם בין הניקים יש כמובן פוזה, אלא שאצלם הפוזה היא עוד אפשרות לדיון, ולכן גם מרחב הדיבור שם גדול הרבה יותר.

  • יעל ישראל  On ינואר 1, 2007 at 5:50 pm

    שפי,בפוסטים אני מקפידה על הכתיבה בדיוק כמו בכל מקום אחר, אבל יש לי ליקוי למידה קטן, ולפעמים נופלות לי שגיאות, ובעיתונות, הוצאות ספרים ואתרים גדולים, ברוך השם יש גם עורכים ומגיהים.
    מה גם, שכעורכת אני יכולה לומר לך שאין כמעט כותב שלא נופלות אצלו שגיאות, וכולם זקוקים לעריכה והגהה. כאשר אני בתפקיד עורכת, אני זו שמגלה את השגיאות אצל אחרים. ואחריי יש תמיד גם מגיה ועורך לשוני. אצלי בכתיבה שלי, לפעמים אני פשוט לא רואה את השגיאות.
    ולכן אגב, יש לי שגיאות בתגובות בטוקבקים. אני עוברת על זה, ופשוט לא רואה. כדי לראות שגיאות בתגובות שלי, אני צריכה לקרוא איזה עשר פעמים, ולזה באמת אין לי כוח. יש גבול. אני מקבלת את עצמי עם הליקוי הקטן שלי. אין לי ברירה אחרת. פרפקציוניזם יגרום לכך שאני לא אגיב לעולם בטוקבקים, ואני כן מרגישה צורך להגיב לפעמים.

    לקלמן, אתה צודק מאוד. אני כל הזמן שוקלת האם לפתוח גפ בלוג בניק, באתר האחר. ייתכן שאעשה זאת. יש לי אפילו רעיון נחמד. אבל לא אגלה כאן מהו, שמא יזהו אותי, כי אם אפתח כזה, מובן שלא ארצה שיקשרו אלי לכאן ברשימות.
    תודה בכל אופן.
    אגב, אתה בכל זאת מזהה בשמך בבלוג שלך.

  • קלמן  On ינואר 1, 2007 at 7:51 pm

    הלוואי ויכולתי להיכנס עוד פעם עם ניק ולעשות את הדרך מההתחלה, זו חוויה של פעם בחיים. אם אפשר להשיא לך עצה. אם את עומדת להיכנס עם דמות פיקטיבית שהמצאת כמו שממציאים דמות בסיפור, עם תכונות אופי ואישיות שונים ממך לחלוטין, מהניסיון על פי תצפית באחרים שהלכו בדרך דומה, התוצאה בדרך כלל על הפנים, במיוחד אם את מוכשרת ומצליחה לעשות את זה היטב, בסוף תמצאי את עצמך עם דמות פיקטיבית בעלת עצמאות ושליטה ומהלכים בחיים שלך, זה מתחיל כמו משחק משעשע ועלול להגיע למקומות לא נעימים.
    שיהיה לך בהצלחה 🙂
    לגבי השם שלי, אני עושה את הדרך ההפוכה ממך, התחלתי עם ניק ועכשיו אני בדרך להשלים עם השם האמיתי.

  • זו ש  On ינואר 2, 2007 at 12:42 am

    את לא "מגלה חשדנות, תוקפנות והתנשאות במקום שבסך הכל צריכה להיות בו קבלה וחיבה. כי כולם כאן שווים".

    את מגלה את קשת הרגשות האנושיים, כי כולם כאן בני אדם.
    המדיום הוא אולי המסר, אבל המוֹסֵר לא ממש השתנה.

  • יעל ישראל  On ינואר 2, 2007 at 1:11 am

    נכון, את צודקת כמובן. אני הולכת ומגלה שבלוגספירה זה בדיוק כמו העולם הממשי עם הגוף והריח והטעם. כאילו ברחבי הספירה, אבל אותו הדבר בדיוק. עם אןתם אינטריגות וכעסים. והמשפט האחרון שלך גם מאוד יפה וגם מאוד נכון. גם כשראשנו מרחפים ברחבי הספירה הוירטואלית הזו, עם ניקים בלי ניקים, עם או בלי מסכות, אנחנו אותו הדבר כמו כאשר רגלינו על הקרקע.
    ואני כל הזמן מחפשת את השיוויוניות, שאותה בעולם הרגיל קשה למצוא כי תמיד יש בריוני טעם ואיכות. אבל גם לכאן זה הגיע. טוב, אני לומדת ומסתגלת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: