מה תגידו לאדם הרוצה לשים קץ לחייו?

בתור אדם שחלק מחייו שואף נפשו למות, אני מתחבטת רבות בשאלה הזו: מה להגיד לעצמי? מה להגיד לאדם שרוצה להתאבד? פעם, אחותי שאלה בצ'ט את השאלה הזו, וכל משתתפי הצ'ט מרחבי העולם ענו לה תשובות מפורטות מדוע כדאי לחיות, שהחיים יפים, וכל הקלישאות הרגילות.
    האם אפשר לשכנע אדם שרוצה לשים קץ לחייו לא לעשות זאת? האם בכלל צריך לעשות זאת? ואם כן, מדוע? מדוע צריך לשכנע אדם שלא ימות? מה כל כך מפחיד אותנו בזה שאחד מאיתנו רוצה ללכת מכאן?
    כל חיי אני מתחבטת בשאלות האלה, גם בשנים שבהן אין לי שום חשק למות, וגם בתקופות כשיש לי. אני תמיד שואלת את עצמי מדוע אנחנו נאחזים בחיים בנואשות כזו. זו שאלה ענקית, שפותחת רבדים פילוסופיים ופסיכולוגיים, אבל אני מכוונת דווקא למהות הפרקטית שלה. ובאמת, דיכאון ומשאלות אובדניות הפכו מאז ימי הפסיכיאטרייה המתקדמת בצעדי ענק, לעוד יותר מוזרים. מה, האם רק בגלל איזה נוירוטרנסמיטור דפוק במוח אני רוצה להתאבד? עובדה, כשמסדרים אותו, כשנותנים את התרופה הנכונה, זה עובר, והופ, שוב רוצים לחיות! מין קסם כזה. עליזה בארץ הפלאות. את שותה מהשיקוי ונעשית ענקית בלב ומאוהבת בחיים. את לא שותה, את צונחת לעמק הבכא. מוזר, בחיי שזה מוזר.
   הנה, עכשיו המושיע שלי, מר רסיטל (לא האולם שמחות, הכדור), משפיע פחות, וכבר חזרו לי לראש לאחרונה כל מיני דכדוכונים ומחשבות סמי אובדניות. זה עדיין על אש קטנה, אז אין מה להיבהל, ובביקור הבא אצל השרינק בטח יימצא האיזון המתאים.
   אבל מה אם לא? איך נעשינו תלויים ככה באיזה סרוטונין עלום? איך ייתכן שכדורונצ'יק הוא המענה למשאלות המוות שלנו? והאם באמת רק הנוירוטרנסמיטורים הדפוקים אצל חלקנו הם האשמים, או שזה באמת מצב קיומי? עשו לנו, לא אהבו אותנו, עינו אותנו, לא העניקו לנו מספיק – כל מיני סיבות שבגללן נדפקו לנו הנוירו האלה, ואולי זה בכלל לא קשור לילדות דפוקה ולחיים קשים אלא סתם לנוירו האלה.
   ועדיין נשאלת השאלה: מה תגידו לאדם שרוצה להתאבד, ולמה בכלל להגיד לו משהו? השאלה הזו חוזרת ועולה בי, בלי קשר לטיפולים החדשים והאמיצים שיש היום לבעיה. אם אדם רוצה לסיים את חייו בחלד הזה, שהוא לא בדיוק המקום הכי נהדר במערכת השמש, אז מדוע שלא יגשים את צו ליבו? ואינני מדברת כרגע על כאבם של בני המשפחה והחברים, כי הכאב הזה ברור וידוע וגלוי לכל מי שקץ בחייו, אבל זה לא משנה לו כי כאבו גדול מנשוא. אני מדברת על כך שנורא קשה לנו להשלים עם המחשבה שאדם יתאבד, גם אם אינו קרוב שלנו. אפילו לי עצמי, שהירהרתי בכך רבות, נורא נורא קשה לשמוע על אדם ששם קץ לחייו. זה מערער את מעט היציבות הקיומית שעוד ישנה בי. זה גורם לי טלטלה מחרידה על האובדן הנמהר, שמצד שני יש בה אמפטיה לאדם שעשה את הצעד האחד והקטן הזה רחוק מדי.
    כל כך הרבה נכתב על התאבדות. יש את אלה המתאבדים מדיכאון כרוני, ויש את המתאבדים מסיבות ממשיות, כמו ממחלה סופנית או מאהבה נכזבת. כאן וכאן קשה לנו להבין. באיזה שהוא מקום נראה לכולנו שאדם שהתאבד הוא אדם חלש, שלא מוכן להתמודד עם החיים פנים אל פנים. ואני שוב שואלת: למה חייבים להתמודד? מדוע לא לוותר? מדוע בני האדם כועסים כל כך על מתאבדים? הרי החיים הם לא כאלה נפלאים, יש בהם יותר מצוקות מהנאה, ואושר הוא בכלל פרט כמעט לא מצוי במשוואה. אז למה אנחנו מתעלקים על החיים?
   בתור אדם מאמין, אני מאמינה שאלוהים ציווה לי את החיים. אני מניחה שהוא רוצה שאחיה כאן כי הוא הביא אותי עד הלום, ברצוני או שלא ברצוני. אבל הגיוני אומר לי הרבה פעמים אחרת לגמרי. הגיוני אומר לי לפעמים שאם רע עד בלי נשוא, אין סיבה להיצמד לחיים בכוח. מצד שני, נתנו לנו חיים, אז כנראה שאנחנו צריכים לחיות אותם. מין קרמה כזו, אם תרצו.
   אינני מטיפה חלילה להתאבדות, אני פשוט שואלת. גם מפני שבדיוק עכשיו קצת קשה לי, אז אני מתלבטת בשאלה עם עצמי ואתכם. מניסיוני, אני יודעת שהרגשות האלה יכולים לעבור, אם בטיפול או בעזרת תרופות, ובכל זאת אני מתעקשת לשאול את השאלות האלה – את עצמי ואת העולם. אם רע, מדוע לא לעשות את הצעד הסופי? למה להתעקש על החיים?

 

 * ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
   

   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נקדימון  On דצמבר 17, 2006 at 3:26 pm

    שנכתב כאן, הכי בעייתי הוא המשפט:
    "בתור אדם מאמין, אני מאמינה שאלוהים ציווה לי את החיים"

    תסבירי. את באמת חושבת שיש יישות, ברייה, משהו שציווה לך חיים? שהחליט, כן, לזאת, המתולתלת, זאת שם, לזאת?

  • נינה  On דצמבר 17, 2006 at 4:24 pm

    יעל, דברים קשים את כותבת, ולא זרים. ותקצר היריעה מלומר דברים כתגובה. קאמי פותח את "המיתוס של סיזיפוס" בשאלת ההתאבדות: האם החיים שווים או לא שווים את הטירחה שבלחיות אותם.
    תשובתו היא אחת מני רבות. שווה לקרוא.

  • אלעד  On דצמבר 17, 2006 at 4:29 pm

    גם אני פרפרתי לי בין חיים למוות – ואז נולדה בתי. ומאז אני רק רוצה לחיות, למענה ולמעני.

  • יעל ישראל  On דצמבר 17, 2006 at 4:31 pm

    לנקדימון, אני אדם מאמין, ואמונה זה דבר שאין לו הסבר וגם לא צריך להיות לו. זה דבר שביני לביני, וביני לבן אלוהיי. לא אוכל להסביר זאת לך, לצערי. ובנוסף, מעולם גם לא הרגשתי צורך להסביר את אמונתי. עכשיו אם אתה שואל האם אני נמנעת ממוות בגלל אמונתי, התשובה אינה מוחלטת, כי עובדה שלמרות אמונתי אני עדיין מהרהרת במוות. מה שאומר, שגם אמונה באלוהים לא מפחיתה את כאבי הקיומי.

    ולנינה, כן, קראתי בזמנו את קאמי. והשאלה שלי נותרה ללא מענה ביני לביני.

  • יניב  On דצמבר 17, 2006 at 4:38 pm

    שיחכה חודש…
    http://idit.blogli.co.il/archives/28

  • יעל ישראל  On דצמבר 17, 2006 at 4:41 pm

    אז מה שאתה בעצם אומר, שרק ילדים גורמים לנו רצון לחיות. שאנחנו בפני עצמנו, בלי שיהיה לנו מישהו לטפל בו, לאהוב ולרצות בטובתו, אין לנו את הרצון הזה. אותי זה תמיד מהמם מחדש. כי איך ייתכן שנרצה לחיות רק בשביל אחרים, ולא בשביל עצמנו. מדוע חלק מהאנשים חסרים את הרצון לחיות למען עצמם.

  • דבורה  On דצמבר 17, 2006 at 5:16 pm

    יעל , חיזקי ואימצי ,התגברי ,מצאי את הדרך ואת טעם החיים .
    בחרי בחיים .בבקשה .

  • יוסי רז  On דצמבר 17, 2006 at 5:19 pm

    היי יעל,

    "להתעקש על החיים", כי החיים זה גם מוות, מוות קטן בכל סיום, פרידה, נשיפה לאחר השאיפה, עצב אחרי השמחה, וכו'…

    החיים זה משהו שאת בוחרת בו בכל רגע.
    יש סרט קליל נחמד שהייתי בו היום בצהריים כשהילדים הלכו לאחד מסרטי הילדים של חנוכה, נכנסנו אשתי ואני לסרט "החופשה". אני לא ממליץ לך על הסרט בתור מבקרת קולנוע אלא בגלל האופן בו שתי הגיבורות בסרט לוקחות את "הקשה" שלהן ואיך הם צומחות ממנו. חוץ מזה זה סרט לחנוכה, מדליקים באחת הסצנות – חנוכיה…. מחמם את הלב, לא?

  • אלעד  On דצמבר 17, 2006 at 5:37 pm

    לא אמרתי שרק ילדים גורמים לנו לרצות לחיות. סיפרתי על עצמי, אין לי מושג מה מניע אנשים
    אחרים.
    ובכל זאת: בניגוד אלייך, לא נראה לי מוזר שהאהבה (ואין כמו אהבת הורה לילדיו) היא היא משמעות החיים.

  • רות  On דצמבר 17, 2006 at 5:37 pm

    באמת שאלה שכבר עסקו בה הרבה, ולא בטוח שדיונים פילוסופיים יעזרו כאן. (כמו שאם תשכנעו אדם מאושר שהחיים הם חרא זה לא יזיז לו).
    אבל כעיקרון נראה לי, שאם מתוך המצב האובדני מוצא אדם את הכוחות להתנתק מהרגע מלא הכאב ולהתחבר לפרספקטיבה רחבה יותר – חייו עשויים להנצל.

    הוא ייזכר שהצעד הזה הוא בלתי הפיך. ולכן הוא מחסל כל סיכוי לתיקון ושיפור המצב. וכדאי לזכור שהסיכוי הזה תמיד קיים, גם אם קטן, כל עוד אתה בחיים. אנשים רבים התגברו על כאב ומצוקה עצומים, שבשעתו נראו להם אינסופיים, ומצאו טעם בחייהם כנגד כל הסיכויים.

    הצעד הזה גם מבוסס על טעות. ההתאבדות מצמצמת את כל החוויות והמורכבויות שיש בחיים, בכל חיים – הסבל והכאב לצד רגעי השמחה – למסקנה אחת חדה ונטולת ניואנסים, שהרבה פעמים חוטאת לאמת. לראיה, לא בכל יום רוצה האדם הסובל להתאבד. מה ההבדל בין אתמול להיום? החיים לא השתנו באופן קיצוני מאתמול להיום, אבל לפתע יש רגע שבו נמחקת הפרספקטיבה, וברגע הזה הכאב בולע הכל. צריך לזכור שזו פשוט טעות בראיית הדברים, ולהיאחז בהבנה הזו כבסולם לחיים.

    צריך לזכור שיש ניצולים של ניסיונות התאבדות שמספרים שחייהם השתנו לטובה לאחר מכן. אם היו "מצליחים" להתאבד לא היו זוכים לכך, והיו מפסידים הכל. כל עוד אתה בחיים, בהרבה המקרים הדברים הפיכים וניתנים לתיקון.

    גם ההתייחסות לסבל העתידי של בני המשפחה חשובה, כי היא כרוכה ביכולת לעזוב את הרגע האובדני המצומצם ולהתבונן בעתיד ובהשלכות המעשה. כל מחשבה על העתיד היא טובה, כי היא מחברת את האדם הסובל לאספקטים שונים בחיים שלו, ולמורכבות שלהם. הוא כבר פחות מוכן לשטח ולצמצם הכל לרגע נורא אחד. מחשבה מעמיקה על הכאב העצום של בני המשפחה והחברים, רגשות האשם הצפויים להם והשינוי המוחלט והמזוויע שיחול בחייהם עשויה לשנות את ההחלטה להתאבד.

    צריך לזכור שהבחירה באין פירושה קיבוע של הסבל וצמצום של הכל לתוכו, תוך מחיקת כל דבר אחר, כולל התקווה לשינוי. לכן זו טעות, וזו טעות שיש לה מחיר עצום. חיו של כל אדם הם חד-פעמיים, חסרי תחליף, קדושים. צריך להתחבר להבנה שזו טעות, ולכך שכנראה היית מתחרט על תוצאות המעשה אם הייתה לך אפשרות. ובכוח ההבנה הזו לגרור את עצמך בשארית הכוחות לבקש עזרה. הריפוי הוא אפשרי.

    אני יודעת שזה נשמע כמו הברון מינכהאוזן, שסיפר שחילץ עצמו מבור כשמשך את עצמו בשערות. אבל בכל זאת, אם זוכרים את הדברים הללו ומזכירים אותם לעצמנו ברגע הקריטי, אולי יש להם כוח לחלץ אותנו מהרגע הנורא ולפנות לעזרה.

  • מישהי  On דצמבר 17, 2006 at 5:42 pm

    רציתי לספר על חבר טוב שלי שהתאבד לאחר שנות סבל נפשי נוראי ואשפוזים. גם הוא היה אדם מאמין, וזמן קצר לפני שהתאבד אמר לי בשיא הפשטות והכאב: "אני בטוח שה' יקבל אותי לחיקו, משום שהוא יודע שלא יכולתי לשאת יותר."

    מכיוון שהוא מעולם לא נהנה משום דבר, וסבל רק סבל נפשי כל הזמן, אני סבורה שלא היתה לו ברירה. אני אומרת זאת, למרות שכאב לי מאוד שהוא התאבד, ולמרות שניסיתי בכל כוחי בשנות ידידותנו להרעיף עליו אהבה ולהניא אותו מהתאבדות.

  • מואיז  On דצמבר 17, 2006 at 7:07 pm

    חבר שהתקשר לחבר שלו ואמר לו שהוא עומד להתאבד וביקש ממנו להתקשר למלון בו הוא נמצא כי אין לו כסף לשלם את הטלפון

  • מיכל  On דצמבר 17, 2006 at 9:26 pm

    כך אומרים יהודים דתיים, ובכך אומרים: לא אנו יצרנו את החיים, לא אנו הבאנו את עצמנו. מעל להשגתנו הם החיים, לא בכוחנו ליצור אותם (רק באופן טכני אנו מסוגלים לגרום לתהליך היווצרותם לקרות), ומכיוון שכה מופלאים הם החיים, כה מופלא הוא היש בתוך אינסוף האיין, לא לנו הוא להחליט על סיומם, לא לנו להחליט שאין בהם ערך.

    חזרתי לפני שעה קלה מהלוויה של אישה זקמה ושבעת חיים, סבתה של חברתי הטובה.
    אישה "רגילה" לכאורה, שחיה חיים "רגילים" לדורה: עברה מלחמת עולם, איבדה בה את הוריה, אחיה ובעלה הראשון, התחתנה פעם שנייה, עלתה לישראל והקימה משפחה, איבדה שניים מילדיה הקטנים, אח"כ את בעלה השני, אח"כ את בתה הבוגרת, וראתה עוד כהנה וכהנה צרות ותלאות, אך גם שמחות פה ושם, וגם נכדים, נינים ובני נינים.
    עוף החול – כינו אותה בני משפחתה וקרוביה. בתוך האובדנים התלאות, היא ידעה להעניק חיים, אהבה, בית וחום לבני משפחתה, קרובים ושכנים שנכנסו למעגל חייה.
    ומי שעמדו מעל קברה היום: צאצאים, קרובים, שכנים – אוחדו לשעה קלה בצער על האובדן ועל חלופיות החיים ותלאותיהם, אך גם בתחושת הכבוד, האהבה והטעם שהשאירה האישה הזו אחריה.

  • לימור  On דצמבר 17, 2006 at 11:27 pm

    יעל,
    שוב, גילויי הלב שלך גורם לי להתאהב בך , בכל פעם מחדש.

    נראה לי שהשיטה הטובה ביותר להבין מדוע עליך להשאר בין החיים , היא אצלך בזמן שאת רוצה להשאר בין החיים

    כשאת בתחושות נפלאות, כשאת מרגישה נהדר, או אפילו כשאת "בסדר", במצב סביר , כתבי לעצמך את מה שהיית רוצה לשמוע כאשר את "נפולה" ובדיכאון.
    כתבי לעצמך את התורה שהיא שלך. .
    כתבי לעצמך את מה שאת חושבת "שיעבוד" עליך כשאת במצבים האלו.
    מעבר לתרופות – שהם מצילות
    יש גם אותך
    ואת הראשונה ואולי היחידה שתצילי את עצמך , מעצמך

    הכח אצלך.
    תאמיני.
    נשמע נאיבי , אולי ?!
    לא תדעי – עד שלא תנסי.

    מנסיוני – זה עובד מעולה
    זה עובד מעולה בכל תחום.

  • ש  On דצמבר 17, 2006 at 11:39 pm

    לעשות את העולם טוב יותר, זאת תכליתנו, לכך נוצרנו.
    לכל אחד התרומה הייחודית שלו, שאין לה תחליף.

    "מי איש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב
    נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה
    סור מרע ועשה טוב
    בקש שלום ורדפהו".
    תהילים לד 14

  • אמירה הס  On דצמבר 18, 2006 at 11:19 am

    יעל.
    אהבתי את הבטוי להתעלק על החיים. הרי נולדנו עלוקות למן ההתחלה מוצצים כבר את שדי אמנו.
    אני חושבת שהענין הדכאוני, אכן קשור הרבה בכימיה. ראיתי אנשים שעברו טראומות נוראות, והם צוחקים יותר מאשר אנשים שהחיים העניקו להם הכל. זה גם ענין גנטי לדעתי.
    פעם כתבתי בשיר: התכופפי, ותני לרוח לעבור עד יעבור. כי בסך הכל החיים זרמים וצריך להשטף אתם ולהרגיש אותם, וגם את הדכאון שלהם כמו את הזוהר שלהם. ולא נורא אם לפעמים שפופים. זה עובר. תחליפי פשוט את הרסיטל למשהו שיועיל.

  • אמירה הס  On דצמבר 18, 2006 at 11:22 am

    והערה נוספת: אדם שיודע דכאון מהו, יודע שמחה אמיתית מהי. אל תהיי עצובה. את תצאי מזה. אומרת לך אשה שהדכאון שטף אותה במלוא עוזו, ומה שמחזיק אותה זה הגורל.

  • חמוטל  On דצמבר 18, 2006 at 3:24 pm

    מאיפה לנו לדעת שהמוות יביא לנו שקט?

    בית שמאי סברו שיותר טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ובית הלל טענו שטוב לו לאדם שנברא משלא נברא.
    התווכחו שנתיים ויצאו עם פשרה:
    טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, אך עכשיו משנברא – יפשפש במעשיו

    גם אני תוהה על הכימיקלים שפותרים תסבוכות של נפש. מוזר.

    נשמות גדולות ויצירתיות חוות רגשות גדולים ומגיעות לקצוות. אבל יש תמיד שני קצוות, וגם כשנמצאים בקצה הלא סימפטי צריך לזכור את הפוטנציאל של הקצה השני.

    לחיות עבור אחרים זה דבר גדול מאוד, לא רק עבורם אלא כי להיות בצד הנותן שם אותך במקום כל כך נקי, ונותן לך המון. אהבה שאינה תלויה בדבר בלי ציפיה לתמורה היא האהבה הטהורה ביותר ואחד הרגשות הנעלים, ששווה לחוות אותם.

  • חגית  On דצמבר 18, 2006 at 3:50 pm

    תזכרי שאת אהובה ומקסימה, זה תמיד עוזר. תגידי את זה לעצמך, תזכירי את זה לעצמך. שוב ושוב. וגם אנחנו פה כדי להזכיר לך.

  • נועם  On דצמבר 18, 2006 at 6:14 pm

    את תעברי את זה, אני בטוח בזה. תחשבי על הימים היפים, ושוב תחזרי ל"התאהב בחיים".

  • מזל  On דצמבר 18, 2006 at 11:09 pm

    בכמה מהראיונות שנערכו עמו, הוקינג טען שהוא
    מאושר יותר עכשיו מכפי שהיה לפני שחלה. כך למשל, הוא אמר בראיון בתכנית רדיו של ה-BBC עם סוּ לוֹלִי:

    "וודאי שאני מאושר יותר עכשיו. לפני שקיבלתי את מחלת הנוירונים המוטוריים, הייתי משועמם מהחיים. אבל הציפייה למוות מוקדם שכנעה אותי שהחיים באמת כדאיים. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות, שכל אחד יכול לעשות. יש לי תחושת הישג על שתרמתי תרומה צנועה אבל משמעותית לידע האנושי למרות מצבי. כמובן, היה לי מזל רב מאוד, אבל כל אחד יכול להשיג משהו, אם רק ישתדל".

    בראיון שהעניק בשבוע שעבר ליאיר לפיד בתכנית האקטואליה שלו בערוץ 2, סטיבן הוקינג נשאל האם חשב פעם להתאבד עקב מצבו הבריאותי המסובך. והאורח השיב ש"יהיו החיים רעים ככל שיהיו, תמיד יש משהו שאפשר לעשות ולהצליח בו. במקום שיש בו חיים, יש תקווה". ללא ספק אמירה חיונית מאוד עבור אנשים רבים הנמצאים במצבו הבריאותי המעורער, ולא פעם מתלבטים האם להמשיך לבחור בחיים או לחדול מלהתקיים חלילה.

    מתוך פוסט שהתפרסם היום בבלוג של אורי פז באתר זה

  • נוח  On דצמבר 20, 2006 at 12:56 am

    כמה אתם אוהבים אותו, כמה הוא חשוב לכם ולעולם, כמה הוא תורם בקיומו, כמה הוא נחוץ. אלה המילים הכי אמיתיות ונכונות: אהבה. זו כל המצווה על רגל אחת.

  • יעל ישראל  On דצמבר 20, 2006 at 12:58 am

    תודה לכולכם. תבורכו.

  • אופטימי  On דצמבר 24, 2006 at 1:49 am

    אני מציע לכל מי שרוצה להתאבד, לחכות. אני ניסיתי, לא הצלחתי, והיום, אחרי לא מעט שנים, אני שמח שלא הצלחתי. ,
    אז לחכות, חברים, להילחם בייאוש, להיאחז בכל דבר אפשרי – כי לא שווה לאבד את החיים. מילים של אחד שהיה שם, למי שנמצא שם עכשיו.

  • תמר  On ינואר 4, 2007 at 1:01 pm

    אם את שואלת למה אנחנו אומרים לאנשים זרים לא להתאבד מן הסתם זה כי התרגלנו להתייחס אל החיים כמתנה ומוות בעצם פרושו פרידה בין החיים והמת. יש אנשים גם שמאמינים שמתאבדים מגיעים לגיהנום – כי ההתאבדות נתפסת כחטא לפי הדת. אנחנו בעיקרון פוחדים מהמוות כי הוא לא ידוע, אולי הוא אינות, אולי הוא כאב שלא מפסיק?
    חבר של חברה שלי התאבד ולדעתי זה השפיע עליה מאוד קשה, הוא היה חולה במאניה דיפרסיה, וחשבתי הרבה אחרי זה אם היה אפשר להצילו, מה היה קורה איתו.
    גם אצלי היו תקופות משבר שבהן אמרתי לעצמי אני רוצה למות אבל הייתי די רחוקה ממימוש, כי כל הזמן טרחתי לחפש לעצמי סיבות שכדאי לי להמשיך לחיות, כי כל עוד אני חיה המצב יכול להשתפר וגם הייתי רוצה להשאיר אחרי דברים טובים בעולם הזה לפרסם את הדברים שאני כותבת ולא לגרום לכאב של מי שאוהבים אותי.

  • יעל צדוק  On ינואר 6, 2007 at 6:06 pm

    אלא להשיג תחושת חשיבות וחיוניות מן האנשים הזקוקים לך, אם אלו ילדיך, או הוריך הקשישים, אחייך, אפילו הכלב או החתול. זה הרבה יותר מלקיחת אחריות ו"לחיות למען אחרים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: