ק י צ ו ץ

הפעם ב"מארחת": שני פרקים מתוך ספרה של עפרה ישועה-ליית, "ארץ ברית", שהתכבדתי לערוך. ישועה-ליית הייתה עורכת ועיתונאית-חוץ בכירה ב"מעריב", וכיום היא סופרת ובעלת משרד ליחסי ציבור. "ארץ ברית" הוא ספר אישי ועיוני גם יחד, החותר תחת הציונות החילונית. התקשתי לבחור ממנו כי כולו אהוב עליי, אבל לבסוף החלטתי לפרסם שני פרקים רלוונטיים תמיד, העוסקים בברית המילה, שהינה לדעת חלק מן הישראלים אקט טראומתי וברברי שיש לעקרו. אל תחמיצו!

לסיפורים הקודמים ב"המארחת".

 

                                 שני פרקים מתוך הספר "ארץ ברית" – מאת עפרה ישועה-ליית

 

שער רביעי/קיצוץ
 
"בכל מקרה האירוע הוא חגיגי מאוד, עם הרבה מוסיקה, אוכל משובח ומגוון, והרבה אורחים. במהלך ביצוע החיתוך מתפללים בקול רם, בין השאר, ככל הנראה, כדי להחריש את צעקותיו של הילד. אך הניתוח הוא בטוח באופן יחסי, ומבצעים אותו אנשים בעלי ניסיון וידע רב."
 http://www.circlist.com/circhome.html על מנהגי ברית המילה בתורכיה, מלזיה, ומדינות ערביות אחרות  
 
 
 
 
12
ברית דמים


"אחרי שכבר מסירים, קשה מאוד להחזיר את זה"
 
(מתוך תוכנית על מנהג ברית המילה
 בי.בי.סי, 31 ביולי 2000)
 
 
אחי נולד שבועות ספורים אחרי מותו של סבא שמואל. אלמנתו של סבא ועוד כמה קרובים הניחו שבאופן טבעי אמי תקרא לרך היילוד על שמו של אביה שאך זה נפטר. הצרה היתה, ש"שמואל" היה שם שיצא מהאופנה. אם כבר רצית לתת שם תנ"כי לתינוק, הוא היה צריך להיות בעל צלצול של גבורה או עם ניחוח של שפה זרה. משהו כמו אבנר או גדעון, דן או יונתן. אמי עמדה איתנה מול הלחץ הרגשי הכבד שהופעל עליה, והגנה על זכותו של בנה הקטן לקבל שם הולם לרוח הזמן. אחרי הכל, טענו הוריי, שמו של התינוק החדש צריך ללוות אותו כל חייו, ועתידו של הילד חשוב יותר מרגשותיהם של קרובי משפחה, חשוב אפילו יותר משאיפותיו של הנפטר, אם אמנם היו כאלה.
הילד אכן קיבל שם עברי עדכני עם צלצול שכולנו אהבנו. כמחווה, "שמואל" נרשם כשמו השני בתעודת הזהות.
אבל ההעדפה הברורה לטובתו של התינוק על פני שימור העבר המשפחתי נעצרה כאשר היה מדובר על טקס הכנסתו של הילד לחיק העם היהודי בגיל שמונה ימים:  הסרת העורלה בטקס פומבי, בלא הרדמה מקומית.
על פי חוקי מדינת ישראל, אין שום חובה למול תינוקות זכרים. למרות זאת, מילת בנים היא הפולחן האחד באמונה היהודית שנשמר ללא עוררין על ידי כל היהודים הישראלים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, וזה כולל כמה מן הדוברים האנטי-דתיים החריפים ביותר. 
 
   מטבע הדברים, הוריי היו מודאגים ומתוחים ערב ביצוע הברית. אוזניי הסקרניות קלטו גם שיחות מתחבטות סביב השאלה, מי בעל המקצוע שייבחר לבצע את הניתוח העדין, הדורש מיומנות רבה. במוקד החרדה עמדו סיפורי זוועה על הנזק האפשרי – זמני או אף קבוע – לאיבר הזעיר והחשוב, במקרה של תקלה בהליך המילה.
הדילמה היתה: מוהל או רופא-מנתח? אלה היו שנות החמישים המודרניות, ומקצוע הרפואה נהנה מיוקרה עצומה. המוהלים, המבצעים המסורתיים של ברית המילה במסורת היהודית והמוסלמית, אינם אנשי רפואה. כמו השוחטים, הם לומדים מהניסיון, ולעיתים קרובות המקצוע המכובד עובד מאב לבנו. בני המשפחה המבוגרים יותר יעצו להוריי לבחור במוהל ותיק, שניסיונו הרב הבטיח את איכות הביצוע. מוהל רציני יכול לבצע ארבע מילות לפחות בכל יום, וכישוריו נבנים על פני שנים רבות של פרקטיקה. הרופאים, לעומת זאת, עם כל השכלתם והידע התיאורטי שלהם באנטומיה, אינם מרבים לעסוק בהסרת עורלה של תינוקות, ולא נראה רצוי שהתינוק שלנו יהיה אחד משפני הניסיון הראשונים שלהם.
הבעיה הנפוצה ביותר בניתוחי מילה היא דימום יתר. מוהל מסורתי מנוּסה משתמש בשפתיו למציצת שתת דם מופרז, אבל יש גם בעיה של היגיינה וזיהומים אפשריים. את הכף הכריע מידע על תקלה שאירעה לקרובי משפחה שלנו, זוג צעיר ופרוגרסיבי, שמתוך דאגה לאיכות הניתוח של בנם התינוק וסלידה מהפרקטיקה הפרימיטיבית של המוהלים בחרו בכירורג ילדים ידוע, שביצע את המילה בבית חולים רב יוקרה. לתינוק נגרם נזק, שלמרבה המזל לא היה בלתי הפיך. אך כאב הלב היה גדול והסכנה הפוטנציאלית הומחשה לכל באופן המאיים ביותר.
לא היה שום דבר מיוחד בהיסוסי החרדה שחשו הוריי. כל זוג שנולד לו תינוק זכר מכיר את החרדות האלה ואת הצביטה שבלב. ללא ספק גם ליבן של האמהות היהודיות האדוקות ביותר נקרע מצער לשמע צרחותיו של הרך היילוד, עם ביצוע החיתוך הכואב והבלתי צפוי באחד החלקים הרגישים ביותר של גופו הזעיר והחדש. קרה כבר שאחד ההורים התעלף במהלך החגיגה. מסיבה זו בדרך כלל אין מניחים לאב להחזיק בעצמו את התינוק בעת הטקס, והכבוד להגיש את הילד למוהל מוענק לקרוב משפחה אחר שיש הקוראים לו "סנדק".
 
   הדירה שלנו (שלושה חדרים, שבאחד מהם התגוררה דיירת משנה) היתה צפופה מאדם באותו יום אביב מוקדם של שנת 1958, שבו נערך טקס ברית המילה של אחי הצעיר. על השולחן נערם הכיבוד המקובל – בעיקר עוגות טורט, סוכריות ומיצים מלאכותיים. דודה מילה הבחינה שנמלטתי עם חברותיי למרפסת, שלפני עידן התריסולים היתה פתוחה לאוויר הצח. חבורת הילדות היתה מוקסמת ומבוהלת כאחד ממה שעושים לבנים בהיוולדם. מילה הבקיעה דרך בין האורחים וזינקה אלי לחיבוק גדול. "מזל טוב עפר'לה!" שאגה ונשקה לי בעוז. "עכשיו יש לך אח יהודי!" היהודי הקטן החדש השמיע את מחאתו בזעקות שבר, שהתקבלו בסיפוק כללי.
בשנות החמישים היתה ככל הנראה קבוצה גדולה של רופאים בארצות המערב, שייחסו יתרונות בריאותיים מובהקים לנוהג ברית המילה. היהודים לא היו לבד בעניין הזה, הגם שיש להניח שמספרם הנכבד בצמרת מקצוע הרפואה סייע לקבוע את הטון הדומיננטי. הוריהם של רבים מילדי המעמד הבינוני באמריקה, ועל פי השמועה אפילו המשפחה המלכותית בבריטניה, בחרו לבצע את הניתוח ביילודים זכרים. ישראלים מן השורה כהוריי לא שקלו בכלל את השאלה, האם כדאי למול את בניהם. השאלה היתה רק: איך לבצע את הפעולה באופן הבטוח ביותר.
   מדע הרפואה עשה מאז דרך ארוכה, וההמלצה לסלק עורלות של תינוקות נגנזה ביחד עם המלצות אחרות מאותה אסכולה, שהאמינה בכירורגיה יזומה והטיפה כעיקרון לבצע ניתוחים וסילוקים גם של אברים בריאים אחרים שנחשבו מועדים לפורענות – שקדים, פוליפים, תוספתן, ורחם של נשים מבוגרות. אלה היו הרופאים שהעדיפו להפוך כל לידה לניתוח קיסרי, והמהדרים אף המליצו על ביצוע חוקן יומי.
העובדה שמאז השתנתה לחלוטין המגמה בחוגים המדיציניים בעולם הגדול נשמרת עדיין כמעט כס
ד מדינה בישראל. לרוב הישראלים אין בכלל מושג על כך שלפני שנים לא מעטות קבעו הגופים הרפואיים המוסמכים בארצות הברית ובאירופה, שאין להמליץ על ברית מילה ביילודים מטעמי בריאות. כתבה נדירה במוסף "הארץ", שהעניקה במה למתנגדי ברית המילה, הניבה גל של מכתבים ארוכים וזועמים של קוראים, בהם רופאים ישראלים הממשיכים להאמין בסגולותיה הרפואיות המסתוריות של מילת תינוקות. ככל שקוראי "הארץ" יכלו להבין, הדעות בנושא המילה נותרו חלוקות. בעיתונים האחרים הנושא נותר טאבו.
 
* * *
 
גברים שלא עברו ברית מילה מגלים סקרנות מהולה ברחמים לתחושותיהם של גברים נימולים.
אצל גברים נימולים, מצבו של אבר מינם הוא נושא לבדיחות בלבד, חלקן מצחיקות מאוד וכולן מתייחסות בעקיפין לתחושה של אובדן כפוי.
גם מי שאין לו שום ידע ברפואה צריך להיות מסוגל להתמודד עם הטענה הרווחת כיום במערב, שאבדן העורלה הוא בבחינת הטלת מום לכל החיים.
למתנגדי ברית המילה בארצות הברית יש שדולה גדולה וחזקה. האינטרנט מלא וגדוש בדיונים מלומדים בנושא. באתר הרשמי של המתנגדים.anat    www.cirp.org מצאתי רשימה מאוירת המייחסת לעורלה לא פחות משניים עשר תפקידים שונים, ואני מביאה אותה כלשונה:
 
1.                     חיבור והגנה על הרקמה הפנימית synechia כדי לאפשר את התפתחותה התקינה של שכבת הלחות mucus המחברת בין האיבר הפנימי לבין העורלה.
2.                     הגנה על אבר המין של התינוק מפני זיהום צואה ואמוניה בשתן מתוך החיתולים.
3.                      הגנה על ה-glans  (החלק הפנימי של אבר המין, בעברית: ראש העטרה) מפני חיכוך ומגע עם גורמים חיצוניים (כולל בגדים) במהלך כל החיים הבוגרים.
4.                      הפרשת שמן לחות השומר על אבר המין הפנימי לח ורך.
5.                      הפרשת שמני סיכה לתנועת האיבר הפנימי.
6.                     הפרשת חומר שעוותי מגן על האיבר הפנימי.
7.                     תוספת עור הנמתחת ומכסה את האיבר הפנימי גם במצב של זקפה.
8.                      תפקוד מסייע לאוננות ומשחק מקדים.
9.                      סיוע לחדירה עם קיום יחסי מין.
10.                 הפחתת שפשוף וגירוד במהלך קיום יחסי מין
11.                  הגברת ההנאה הארוטית הודות לכמות הגדולה של   קולטנים ארוגניים.
12.                 מגע וגירוי נקודת הג'י של בת הזוג.
 
 
11 הסעיפים הראשונים נוגעים להנאתו ורווחתו של הגבר בעל העורלה. רק הסעיף האחרון כולל טענה, שגבר כזה יכול לגרום עונג רב יותר לבת זוגו.
למרבה הפלא, לטיעון הזה של מתנגדי ברית המילה נמצאו תימוכין דווקא בהלכה היהודית. מתברר שחז"ל פסקו כי נשים נהנות יותר ממגע עם ערלים!
במקורות היהודיים ניתן למצוא כמה וכמה הוכחות לדעתם הטובה של חכמינו על העורלה ויתרונותיה לחיי המין. על דינה, אחותם האומללה של בני יעקב שנאנסה על ידי שכם בן חמור, סיפרו הרכלנים מן התלמוד שבעצם סירבה לעזוב אותו ואחיה התקשו להפריד ביניהם כי "אמר רבי הונא: 'הנבעלת לערל קשה לפרוש'." הרמב"ם במורה נבוכים מדבר על "האבר ההוא" אשר "תחסר בו התאווה היתרה על הצורך, והיות המילה מוחלשת כוח הקושי ופעמים שתחסר ההנאה " (כלומר: כוח הזיקפה נחלש וההנאה מתמעטת). לדעת הרמב"ם, שתמך בהסתייגות מעודף הנאות גופניות, זוהי סיבה טובה ביותר לקיים את מצוות ברית המילה. כרופא מומחה אישר הרמב"ם כי ברית המילה היא מנהג העלול גם להביא במקרים מסוימים למות התינוק.
חוות הדעת הסקסולוגית הזאת של גדולי ההלכה – גיליתי אותה באדיבות אתר האינטרנט של אגודת "דעת אמת" – לכל היותר חושפת את בורותם בעוד אחד מתחומי החיים. יהודיות ולא יהודיות חיות באושר רב עם גברים נימולים, ועדיין לא נתקלתי בהוכחה שנשים מעדיפות ערלים, או שהנימולים אינם די תאוותנים. קשה, לעומת זאת, שלא להתרשם מהטענה שלגברים ערלים קל יותר בתנאים מסויימים להפיק הנאה מינית לעצמם לעומת הנימולים.
 
אגב, צבא ההגנה לישראל קיבל עליו את האבחנה הרפואית שעל פיה ברית המילה היא מום גופני. הפרופיל הרפואי של גבר נימול העובר את הבדיקות הראשוניות בלשכת הגיוס אינו יכול לעלות על 97. כל חיילינו היהודים והמוסלמים מאבדים שלוש נקודות בסולם החוסן הרפואי בגלל חסרונה של העורלה.
 
* * *
 
התינוקות הזכרים אכן מחלימים במהרה, הפצע מגליד. שום מחקר אינו יכול להוכיח שחייהם של גברים יהודים מבוגרים, או של אותם בנים למשפחה המלכותית של אנגליה, שעברו ברית מילה בינקותם, מתפתחים באופן מאושר פחות או מוצלח פחות בגין הסרת העורלה. לעומת זאת, קשה מאוד להתווכח עם הטענה שהניתוח הכאוב והמסוכן עלול להשאיר צלקת על נפשם הרכה של הבנים הנימולים.
 
   תורת התפתחות התינוקות
תייחסת ברצינות עצומה לחוויות העוברות על בני אדם בשלבים המוקדמים ביותר של היווצרותם. אמהות צעירות ומשכילות לומדות ששלוות הנפש, תחושת הביטחון וההנאה של היילוד מתחילה עוד בשלב העוברי. כל יצור אנושי חדש מגיב ומפנים את התרשמויותיו מן העולם, כולל תחושות של כעס, חרדה וכאב, הרבה לפני שהוא מגיח מרחם אמו. את הטענה הזאת אימצו בחום דווקא אנשי דת שמרנים, יהודים ולא יהודים, שלמדו לנמק את התנגדותם להפלות מלאכותיות בין השאר בטענה שרצח העובר הוא מעשה אכזרי הפוגע בישות אנושית בעלת תחושות ורגשות.
   "טראומת הלידה" נחשבת לתופעה מרכזית ברפואת הילדים ובפסיכולוגיה. הפסיכיאטרים סבורים שאנשים לא מעטים אינם מצליחים לעולם להתגבר על החרדה והסבל הגופני הבלתי מובן שהלמו בהם כאשר נדחפו בלחץ אלים, פתאומי ומכאיב אל העולם הרועש והמסנוור אחרי חודשי החיים הטובים הראשונים בבטנה של אמא. הורים ואנשי מקצוע רואים להם כמטרה עליונה להקטין ככל האפשר את הטראומה הזאת, שכל תינוק עובר על לא עוול בכפו, ומנסים לפצות ולהרגיע את הרך הנולד בימיו הראשונים עלי אדמות.
כמה מוזר ועצוב שאותם הורים ואנשי מקצוע עצמם אינם חסים כלל על הזכר היהודי הקטן. בקושי שבוע אחרי שלמד לנשום כבר פוצעים אותו באחד האזורים הרגישים ביותר בגופו, אם לא הרגיש מכולם, ומסלקים, בלי הרדמה, פיסת רקמה עשירה מאין כמוה בחיישני עצב. רוב המוהלים הישראלים מסתפקים בהרגעת התינוק הפצוע במטפחת מהולה באלכוהול שנותנים לו לינוק. אין למוהלים עניין להמליץ על ביצוע הניתוח בהרדמה, שהיתה מאפשרת לרופאים לחדור לטריטוריה המקצועית שבה קנו לעצמם מונופול. הם גם צודקים בקביעה שגם הרדמה, מקומית או כללית, היא פתרון זמני בלבד. תוך שעה או שעתיים חוזר הכאב בכל עוזו, עד שהפצע מגליד. כל מי שטיפל פעם בתינוק אחרי ברית מילה יודע כמה קשה להניח לפצע להגליד באזור הנשטף בכל כמה שעות בשתן חומצי, או עלול לבוא במגע עם הפרשות צואתיות.
 
   רוב הישראלים הם אנשים מתקדמים ומודרנים. הרעיון שכבר למן היום הראשון של החיים כעובר מתחילה האישיות שלנו להתעצב הביא גם אצלנו, כמו בכל הארצות המערביות, לפריחה של תעשייה שלמה ועתירת ממון לשיפור איכות חייהם של הרכים הנולדים ושל העתידים להוולד. ככל שהאמהות לעתיד משכילות ומתקדמות יותר, כן רב הסיכוי שהן מרבות להשמיע קטעים נבחרים של ברהמס ומוצרט לבטנן התופחת. הן ידברו עם העובר הצומח וישירו לו, כדי להרגיל אותו לקולה של אמא. אפשר לראות אותן בשיעורי שחייה יקרים ליילודים, ובסדנאות תנועה, מוסיקה  והתעמלות לבני חודש. הן ישמיעו לתינוק את המיית האוקייאנוס מעל גבי קלטות. "דברי אל ילדך", אומרים ספרי העצות המלומדים לאם הצעירה. "שירי לו וחבקי אותו בכל עת. זו הדרך לבנות את עתידו כאדם הבטוח באהבת הזולת, עם חוסן רגשי, בעל חשיבה חיובית ואמונה שהעולם הוא מקום טוב, נעים ובטוח".
אם התינוקות הם אותם יצורים מופלאים בעלי רגישות פנטסטית וכושר קליטה פנומנלי, שאפילו הרמת קול נזעם ופתאומי בסביבתם עלולה לגרום להם צער קיומי לכל חייהם, מה בדיוק עובר עליהם כאשר מסירים חלק מאבר המין שלהם בלי הרדמה? איך ישפיעו עליהם הימים והשבועות עד לאיחוי הסופי של הפצע, החבישות המיוחדות, תחושת הצריבה עם כל הטלת שתן?
* * *
 
קבוצה זעירה של ישראלים, שהקימה את ה"עמותה למניעת חיתוכים באברי מין של תינוקות", עשתה בשנת 2001 ניסיון בודד לשכנע את בית המשפט העליון שברית המילה היא פגיעה אלימה בזכויותיהם של היילודים. הניסיון – שהשופטים המלומדים דחו אותו בבוז על הסף – עורר בעיקר צחקוקים, שהוא התגובה הרגילה בישראל למנהג המסוים הזה. הרושם שעלה מהדיווחים הלעגנים בתקשורת היה שמדובר בקיצונים מפוקפקים, פוסט ציונים או "ירוקים" מטורפים, או שניהם גם יחד.
ברוב הארצות הקוראות לעצמן נאורות שוב אין זה מקובל כיום להניח שלהורים זכות מלאה על גופם של ילדיהם. לברית המילה בנשים (כריתת הדגדגן) יצא שם רע כבר לפני שנים רבות, ממש כמו למנהג המאוס של קשירת רגליהן של ילדות קטנות, שנשמר בסין המסורתית עד לראשית המאה שעברה. משום מה, הפגיעה הגופנית בזכרים הצעירים זוכה ביחס סובלני הרבה יותר. רק הנורבגים כבר הכריזו על ברית מילה בקטינים כעל הליך לא חוקי. אבל בנורבגיה הרי מתנגדים גם לשחיטת בעלי חיים ללא הרדמה, על פי הריטואלים המסורתיים של היהודים והמוסלמים. כצפוי, נמצאו לא מעט יהודים שפירשו את תהליך החקיקה באוסלו נגד המילה כ"אנטישמי".
 
   כל הישראלים הלא דתיים דבקים במנהג ברית המילה. בשנות השבעים היו כמה מידידיי סטודנטים לרפואה, וכמה מחברותיי הפכו לאמהות בפעם הראשונה. נדהמתי כבר אז לגלות שלאף אחד לא היתה דעה בנושא ברית המילה, למרות שכולם דיברו על הנושא בתערובת של צער ורתיעה. כולם הסתפקו במשיכת כתפיים והנד ראש ביקורתי, משל מדובר בגחמה של הטבע ולא פעולה יזומה, מבוקרת ומכאיבה של בני האדם.
   מדובר לרוב באנשים שכבר דורות אחדים מתעלמים מכל המצוות האחרות של היהדות: שמירת כשרות, שמירת השבת וגם הצום ביום הכיפורים. רובנו חיים בנוח עם הזהות הלאומית שלנו: השפה, החוויות המשותפות בבית הספר ובצבא, האהדה המשותפת לקבוצת הספורט הלאומית, המוסיקה, הדגל, ההיסטוריה, וכל שאר הפרטים הקטנים והגדולים המעצבים את חיינו כישראלים לא דתיים. שום דבר לא היה נגרע מזהותנו היהודית והסולידריות הלאומית שלנו, אילו חדלנו מההתערבות במעשה הבריא
ה בגופם של כל התינוקות הזכרים. אבל אותם ישראלים חילונים המגיבים בזעם בכל פעם שאיזה "מולה" יהודי מאיים על זכותם לאכול חמץ בפסח וחזיר בכל ימות השנה, ממשיכים משום מה לדאוג שבניהם ונכדיהם יעברו מילה כהלכתה.
   רבים אינם נלהבים לבצע את המצווה. ידידה צעירה סיפרה לי לא מזמן באושר רב, שהתמזל מזלה ובנה בכורה נולד ללא עורלה. כל שעליכם לעשות – הודיע להם המוהל בבית החולים ליולדות – הוא להקיז מעט דם מן האבר הקטן. ההורים כמובן דחו את הרעיון בשאט נפש. הם הודו, עם זאת, שאלמלא הדפורמציה הגופנית הקטנה, הם היו עורכים לילד ברית מילה.
   אני מרשה לעצמי לנחש, שגברים היו מגלים נאמנות פחותה לשמירת המצווה המסוימת הזאת, אילו היה עליהם להסכים להקריב קטע רגיש זה מגופם אחרי שכבר הגיעו לבגרות. לרוע מזלם של התינוקות הזכרים בישראל, הסכמתם להסרת העורלה אינה נדרשת כלל.
   על מה ולמה הדביקוּת במצווה המסורתית הזאת דווקא? לרוב הישראלים החילונים תשובה פשוטה וברורה. ילד שלא נימול אחת דינו לסבול רדיפות והצקות מחבריו. "פשוט צריך לעשות את זה וזהו", אומרים ההורים בהשלמה, משל מדובר בעקירת שן חולה. עצם המונח "ערל" בעברית פירושו גם טיפש וגם רשע. קיימת הסכמה גורפת שעדיף לדון את התינוק לסבל גופני ונפשי בגיל שמונה ימים מאשר לחשוף אותו לרדיפות ועלבונות שיימשכו שנים רבות, מארגז החול ועד סיום קורס קצינים.
   התינוק הישראלי היחיד בין מכרי שלא נימול הוא בנו של אב הולנדי לא יהודי ואם ישראלית. האב הודיע כי ילמד את בנו להימנע מחשיפה לעיני ילדים אחרים כאשר יגדל, כדי לחסוך ממנו התעללויות במגרש המשחקים. אגב, זה בדיוק מה שילדים יהודים נאלצו לעשות באירופה האנטישמית. אינני יודעת אם הייתי מוצאת בי את העוז לנהוג כמו ידידנו ההולנדי. למרבה המזל, לנו נולדה בת.

 

  13
 
תמיד נכון
 
 
"האמריקנים לוחמים כדי שיוכלו לחיות וליהנות מדברים חומריים. אנחנו [המוסלמים] לוחמים כדי שנוכל למות למען אלוהים."
 
מנהיג מהטאליבן מתדרך את רשת סי.אנ.אן, 26 בספטמבר 2001
 
 
 
 
מאמו של ידידי בימי התיכון, שניהלה פעוטון בביתה, שמעתי בפעם הראשונה שיש גם משמעות אסתטית לעיצובו של אבר המין הגברי באמצעות ברית המילה. ערב אחד חלקה איתי הגננת חוויה בלתי נעימה שעברה עליה באותו יום. אל הפעוטון הצטרף באותו שבוע זאטוט ממשפחת דיפלומטים שגרה בשכנוּת. הוא היה עדיין זקוק לעזרה בשירותים, כמו ילדים אחרים בגן. "ואז ראיתי את זה", היא נאנחה. "ילד מסכן, זה כל כך מגעיל, את יודעת. כמעט הקאתי".
   לא הקדשתי לשיפוט הזה מחשבה מעמיקה אך נזכרתי בו לפתע שנים אחדות מאוחר יותר, כאשר ראיתי מקרוב, בפעם הראשונה, עורלה במצבה הטבעי אצל אדם בוגר. הנסיבות היו ידידותיות ויכולתי להתבונן ללא הפרעה. הרושם הראשון שלי היה שהאבר הגברי הלא נימול במצב של חוסר זיקפה נראה פחות חשוף – ומשום כך כאילו פחות מביך בערומו – מהאבר הנימול, במצב מקביל.
   הדרך הטובה ביותר לתאר את ההבדל הוא להשוות את אבר המין הגברי לבננה בקליפתה. במצב המקורי העורלה, ממש כמו קליפת הבננה, מכסה את החלק הרך והרגיש שמתחתיה (ראש העטרה) ושוליה נאספים מעליו. ברית המילה מסלקת את חלקה העליון של "קליפת הבננה", וחושפת באופן קבוע את ראש העטרה.
במצב של זקפה, ראש העטרה בולט גם אצל בעלי העורלה. כיסוי העור הדק נמתח מסביב. ידיד ישראלי אמר לי פעם להפתעתי, שאם אתבונן בסרטים פורנוגרפיים או בעזרי מין איווכח ש"כולם מעדיפים גברים נימולים, מפני שזה יותר יפה". הוא טעה, כמובן, וקל להבין מדוע. האמת היא, שבמצב של זקפה אין הבדל ויזואלי משמעותי בין הנימול והלא-נימול.
   ההפך דווקא נכון. אבר המין הגברי הנימול מחקה בצורתו מצב של "זיקפה", גם כאשר הוא רפוי. ראש העטרה של הנימולים חשוף תמיד.
   לאסתטיקה הזאת אפשר לייחס הבט בלשני בשפה העברית. השם העברי המודרני לאבר הזה הוא "זין", מילה נרדפת לכלי נשק. כפל המשמעות הזה יכול לרמז על סוג מסוים מאוד של חשיבה בכל הנוגע לפעולת החדירה המינית. אולי הוא גם מעודד את הצורך לקיים את ה"זין" תמיד במודוס הנראה נכון לפעולה.
 
* * *
 
המקורות המיתיים של רוב הפולחנים העתיקים מסתירים בדרך כלל תובנות חברתיות מעשיות ביותר. הטלת מומים וצלקות בצעירי הקבוצה השבטית היתה מקוּבלת במספר עצום של חברות עתיקות.
בהשוואה לצילוּק בדרך של כוויה או חיתוך, וגרימת נזקים לפניהם וגופם של נערים ונערות (דוגמאות: מילת בנים מבוגרים, כריתת הדגדגן של בנות, או הנוהג הסיני האיום של חבישת רגלי ילדות תוך שבירת עצמותיהן, כדי לייצר כפות רגל פעוטות) מתגמדת אכזריותה של ברית המילה היהודית. האספקט החשוב באמת שלה הוא משמעותה הסימבולית. הברית, כשמה כן היא, שׂמה חותם בגוף הנימולים וממתגֶת אותם לקבוצה המתאפיינת בלכידוּת לאומית גבוהה ובצייתנות מוחלטת לשררה.
   הצייתנות הזאת מקורה בריטואל המייצג סירוס סמלי על ידי האב לטובת האומה.
   אלוהים צווה לאברהם למול כל זכר מגיל שמונה ימים (בראשית י"ז, יט). מאז, אחראי כל גבר עברי לביצוע ה"ברית" בבניו הזכרים.
 
   יחסי אבות ובנים, אולי הציר הרגשי העמוס והבעייתי ביותר בחיי כל גבר, מתחילים, עבור העם הנבחר, בפעולה סמלית זו של החתמה ומיתוג תוך חיתוך בזכרותו של הנער. המיתוג (branding) הוא פעולה המסמלת בעלוּת והכנעה מוחלטת של הדור הבא אל הדור שקדם לו. לא במקרה, העם היהודי הוא העם הנאמן ביותר לעברו מכל העמים.
   יצחק הצדיק, הנימול הראשון, הצטיין בתורה במידה אחת בלבד. הוא היה הבן הצייתן לדוגמה עבור אביו הפטריארך רב העוצמה. האירוע הדרמטי ביותר בחיי יצחק היה עקידתו בגיל רך, לקראת העלאתו כקורבן אדם על מזבחו של אלוהי אברהם. יצחק היה שותף פסיבי באירוע החשוב הזה, שבו הוכיח אביו את נאמנותו המוחלטת לצו האלוהי עד כדי נכונות להרוג במו ידיו את בנו יחידו אשר אהב. שביעות הרצון של אלוהים מקבלת המרוּת הטוטלית של אברהם הניבה הבטחה אלוהית לנאמנות הדדית נצחית. ההבטחה הזאת (בראשית פרק כ"ב) זהה בכל להבטחות האלוהיות בגין ה"ברית".
   זכרים צעירים מורדים באבותיהם כחלק מהתפתחותם הטבעית. בעולם החי, בכל חברוֹת החיות הנבונות, זכרים שהגיעו למלוא אונם קוראים תגר על השררה והשלטון של הזכר הבכיר. חברות אנושיות נאלצו תמיד למצוא מנגנון שיאפשר לחוכמת הזקנים לשרוד מול מרד הנעורים, ואין דת שלא פיתחה לעצמה מנגנון יעיל לשימור הקיים. הקרבת העלמים הצעירים לטובת הכלל – על מזבח האל או במלחמה – מאפשרת לגברים המבוגרים לשמור על מעמדם החשוב, ועל הלכידוּת והמסורת. לא במקרה, הקרבת הבן הבכור היא תופעה מוּכּרת בכל העולם העתיק, ונותר לה שיור סמלי גם ביהדות ("פדיון הבן"). להקרבה הזאת יש משמעות סמלית עמוקה לחוויה השבטית לדורותיה.
   היחסים בין אברהם ויצחק משקפים יפה עקרון בסיסי ביותר ביהדות. אנשים צעירים נולדים להורים יהודיים קודם כל לתפארת השם יתברך ולתפארת העם (או מדינת ישראל), ולא למען הגשמתם העצמית. בעשרת הדיברות יש "כבד את אביך ואת אמך". לא מוכר לי חוק ביהדות המחייב הורים להגן על ילדיהם ולדאוג לעתידם. כולנו מניחים, שזה קורה לנו באופן "טבעי".
   האב היהודי א
ינו אמור לשבת בחיבוק ידיים בציפייה למרד של בנו המתבגר. הוא שם בו את חותמו מראש. המיתוג המיידי של זכרותו של הנער בשלב המוקדם ביותר של חייו, מצמיד אותו למסורת הוריו באפקטיביות שקשה מאוד להשיגה בדרך אחרת.
ב   ראשית שנות השבעים רעשה ישראל כאשר המחזאי חנוך לוין השתמש במיתוס העקידה כדי לתאר את האב הישראלי הקנאי מקריב את בנו על מזבח המלחמה חסרת התוחלת של הזמן ההוא. מאז הוקרבו אלפי נערים וצעירים על מזבח גאוותם של זקני השבט כדבר שבשגרה, והיד האלוהית עוד נטויה. אם היה פעם ספק באשר למשמעותה הדתית של העקידה הזאת, נוסחה בינתיים מחדש תפילת ה"יזכור" הישראלית לזכר נופלי צה"ל ומערכת הביטחון. במקום: "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, אנשי העבודה והשלום, אשר נפלו למען כבוד ישראל" שעליו התחנכנו, מדקלמים כיום ליד האנדרטאות: "יזכור השם את בניו ובנותיו"…
 
* * *
 
העברים, כקבוצה הנאורה ביותר של הזמן העתיק, לא עסקו כלל באופציה המתועבת של ברית מילה לנשים (ועל כך יאה לומר: ברוך השם!). נשים, בהגדרה, אינן כלוּלות על כן בריטואל ה"הופך" בן אדם ליהודי, ממש כשם שהן משוחררות ממילוי הרוב המוחלט של מצוות "עשה" ביהדות.
   רק הבנים עוברים את הסימוּן הגופני הכואב, אבל רק הנשים יכולות להוריש את היהדות לדור הבא. גבר יהודי יכול להיות אדוק ושומר מצוות ככל שיהיה, ילדיו לא ייחשבו ליהודים אם לא נולדו לו מאישה יהודיה. תינוקת יהודיה, לעומת זאת, מובטחת שילדיה יהיו יהודים בלא קשר לשאלה באיזה נוסח תחיה את חייה ומי יעבר אותה.
המערכת הזאת של תנועה חד סטרית אל תוך העם היהודי מסבירה גם את הבעיה הדמוגרפית הנמשכת של הישראלים ויהודי העולם. היהדות היא אולי דת פטריאכלית לכל דבר, אבל הזכרים בדת הזאת אינם חופשיים לבחור להם נשים נכריות – כנטייתם של גברים בכל העמים, בעיקר בתקופות של נדודים – אם הם מעונינים שילדיהם יתקבלו כחברים בתוך הקבוצה הדתית-הלאומית שאליה נולדו.
זוהי מגבלה חמורה, שללא ספק מחזקת עד מאוד את מעמדן של הנשים בקהילה ואת המוטיבציה שלהן לשתף פעולה עם הריטואל המרכזי של הכניסה ליהדות. 
 
   על מסירוּת הנפש הגדולה של האם היהודיה לילדיה אין צורך להכביר מילים. היא זכתה לאינספור איזכורים בספרות ובמקורות, ולפעמים נראה שיש בינינו המאמינים שאהבת אם לבניה היא פיתוח יהודי מקורי. מעניין לבחון את מסירוּת הנפש העמוקה והמוּחצנת הזאת על רקע הטראומה המשותפת העוברת על האם ובנה הרך היילוד בתחילת דרכם. טראומת ברית המילה רותמת את הנשים הצעירות ביעילות חסרת פשרות למשימת שימור הזהות הלאומית-דתית של בניהן. לאחר ששיתפו פעולה במסירת היילוד לידי חבורת הגברים המבוגרים הטובעת בו את מיתוג הקבוצה בצורה כאובה ביום השמיני לחייו, מובטח שהאמהות ימשיכו להגן ולשמר על הזהות הייחודית שנקנתה בדמעות במהלך כל זמן שהילד נתון בידיהן.
   לכריתת העורלה יש השלכה מעניינת נוספת על יחסי האמהות עם בניהן הזכרים. בין היתרונות שמייחסים מצדדי המילה לניתוח הפעוט, מרבים להדגיש את נושא ההיגיינה. אצל בעלי העורלה, הפרשות גופניות לעתים קרובות נאספות בקיפוליה ועלולות להיות מוקד לריח רע וזיהומים. אמהות לילדים שלא נימולו חייבות להקפיד גם על ניקיונו של החלק הזה בגופם. קל להפשיל את העורלה לאחור במהלך רחיצה באמבט או במקלחת וברגע שהילד מתבגר אפשר ללמד אותו לנקות את קפליה, ממש כשם שמלמדים אותו לצחצח את שיניו הקטנות ולנקות את אוזניו (במקרים של מבנה עורלה צר מדי, והזנחת האזור, ניתוח המילה חייב להתבצע מטעמים רפואיים).
אמהותיהם של תינוקות נימולים פטורות מן הצורך לעסוק בניקיון החלק הזה של גוף התינוק אחרי שהצלקת מגלידה. נחסכת מהן האינטימיות היתירה הזאת, ממש כשם שמן הבנים נשללת האופציה הקלה ביותר ליצור הנאה מינית בדרך של אוננות. קיצוץ העורלה הוא, במובן הזה, עוד ריטואל של ניקוי ועיקור בדת, שממילא מחזיקה בשיא עולמי של הוראות היגיינה פולחניות.
 
* * *
 
הרבה ישראלים לא-דתיים ידחו על הסף כל קריאה להפסקת נוהג ברית המילה מסיבה רגשית מאוד. הם יראו בכך בגידה בזכר הנספים בשואה.
   הנאצים ניצלו את מנהג ברית המילה כדי לזהות יהודים שניסו לברוח ממכונת הרצח וההשמדה שלהם. אלפי גברים ונערים חפים מפשע שילמו בחייהם בגלל שברית המילה סימנה אותם כקורבן. הזיכרון הקולקטיבי הכאוּב של זוועות השואה באירופה משכנע שחובה לשמר את המנהג העתיק, ולוּ כדי לשמור על ההזדהות שלנו עם בני עמנו ששילמו עליו בחייהם. כל תינוק שבא בבריתו של אברהם אבינו מאשרר את הסמל הלאומי של ההגדרה העצמית שהביאה אותנו עד הלום. גם יהודים חילונים גמורים אינם מרגישים שהם חופשיים להתעלם מהחותם הסמלי, שמסמן את הגברים שלנו כחלק מהעם היהודי. הם רואים בנוהג ברית המילה חלק בלתי נפרד מהווייתנו החדשה כעם חופשי בארצו, המתריס בשמירת סמליו הלאומיים כנגד כל מי שהתנכלו לו בעבר.
   לקו המחשבה הזה יש רק חולשה אחת. העם היהודי הישראלי חי במזרח התיכון, שהוא האזור שבו צמחו כל המסורות העתיקות שלנו מלכתחילה. בחבל ארץ זה שבו גובשה הכרתנו כאומה, אי אפשר ללמוד הרבה על דתו של אדם ממין זכר על ידי בדיקת תוכן מכנסיו. מאות מיליוני בני אדם באזור – רבים מהם אויבינו בנפש – מלים את בניהם הצעירים (ולפעמים, למרבה הצער, גם את בנותיהם).
   המוסלמים נאמנים למצוות המילה לפחות כמו היהודים, ובוודאי מתוך אותו הלך
מחשבה סימבולי, הדורש ומקבל נאמנות מוחלטת מבן לאב. כמו היהודים, חוגגים מוסלמים את טקס הניתוח במסיבות גדולות עם הרבה מוסיקה ואוכל. ההבדל היחיד הוא שהנערים המוסלמים, בניגוד לתינוקות היהודיים, אמורים להשתתף באירוע מתוך הבנה והסכמה מלאה, שכן הוא מתרחש כאשר הם מתקרבים לבגרות מינית ואמורים להפגין גבריות ונכונות לשאת בסבל למען המיתוּג הדתי.
   האם החוויה עצמה יוצרת מין סוג של סולידריות גברית בין מוסלמים צעירים? האם היא משפיעה על הדרך שבה הם מתייחסים לאלימות, להקרבה עצמית, ולנכונות המצ'ואיסטית לסבול כאבים גופניים? אפשר להריץ ספקולציות בכל הכיוונים. אין ספק שילדים מוסלמים רגישים סובלים מתחושת אימה קשה לפני האירוע – הנחסכת כמובן לתינוקות היהודים. אגב, בכפרים ערבים בישראל אימצו הורים רבים את הנוהג היהודי ומלים תינוקות רכים כדי לחסוך את הטקס הקשה בגיל מבוגר יותר.
 
   לא מופרך מדי להניח שברית המילה עלולה להשפיע לרעה על שמחת החיים הטבעית של נערים שעברו אותה בגיל ההתבגרות, והופכת אותם סובלניים מדי לכאב ולתוקפנות. אפשר שהמנהג הרע הזה תורם למה שנראה כיחסים מנוכרים בין גברים לנשים בחברה האיסלמית, ולקושי העצום של נשים בחברה הזאת לתפוס את מקומן השוויוני הראוי.
   דבר אחד בטוח: הברית שכרת אלוהים עם ילדיו של אברהם לא פקחה את עיניהם לגלות כמה הם דומים אלה לאלה, ובוודאי שלא לימדה אותם לחיות באושר ועושר עד היום הזה.
   היא הצליחה להבטיח לדורי דורות את נטייתם של העמים הנימולים לכניעות וקבלת הדין, להפנמת עליונותם של אבות על בנים, סבים על נכדים, ודורות ראשונים על אחרונים. היא השליטה קיבעון מחשבתי קשה, מדכא ומסוכן על בני כל המין הזכרי לדורותיהם בדתות המזרח תיכוניות. אין דרך טובה יותר להסביר את ההשלמה הפסיבית של יהודים ומוסלמים כאחד עם היררכיות שלטוניות מדכאות, הגוררות אותם לפעול בניגוד גמור לאינטרסים האמיתיים שלהם.
   עם כל הכבוד ללכידוּת החברתית, הלאומית והדתית שמנהג ברית המילה מעניק לחברה היהודית ולכל העולם המוסלמי, אולי הגיע הזמן להמציא דרך אחרת למתג את הזהות הקבוצתית. אם אנחנו מוכרחים להשיג מצג פיזי ללכידוּת המועדונים הלאומיים שלנו, ניתן להנפיק כיום כרטיס מגנטי אקסקלוסיבי, שבב תת עורי מזהה או מדליון על הצוואר.
  בשתי החברות, כמובן, רק נשים מסוגלות להתדיין על הנושא הזה בלי שהוא יעורר בהן אמוציות ותסכולים קשים מדי. 
 
 
 כל הזכויות שמורות לעפרה ישועה ליית. הפרקים מתוך "ארץ ברית" פורסמו בבמה זו באדיבותה.

 

 עריכה: יעל ישראל

 

 

 

* ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.


Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת  On דצמבר 1, 2006 at 1:32 am

    אתן בהחלט.
    ברית מילה היא מנהג ברברי של פציעה והטלת מום.
    בשנת 2006, כשכולם כבר מחונכים לחשוב בכוחות עצמם ולא ללכת אחרי עדרים של משפחה-חברה-דת, זה כבר היה צריך להיפסק.
    זה לא נפסק אך ורק בגלל לחץ חברתי סמוי. שאלי כל הורה שמתנגד לברית המילה מדוע מל את ילדו בסופו של דבר- כולם יענו "לא רצינו שהוא יהיה שונה, שיצחקו עליו במקלחות, בבית הספר, בצבא".
    והתוצאה? בגלל יותר מדי הורים כאלו המצב הקיים הוא שרובם המוחץ של הבנים עדיין נימולים, וכל אחד שסוטה מהדרך הזו נראה חריג. עצוב. צריך שתהיה מודעות גדולה יותר לנושא.

  • טלי  On דצמבר 1, 2006 at 2:24 am

    ויותר ממאוד. זהו אקט נוראי שממש מטיל מום בבנים. ואחר כך לשאת בתת מודע את הכאב והסבל. נורא. לא מבינה איך גברים מוכנים לזה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On דצמבר 1, 2006 at 7:21 pm

    שכל יבשת אפריקה תעבור מילה משום
    שהדבר מונע ב 60 אחוזים הדבקות בנגיף האיידס
    ברית המילה היא עניין בריאותי וחשוב מאוד!

  • טרה  On דצמבר 2, 2006 at 2:03 am

    יש גם מחקרים אחרים שהפריכו את מה שחשבו בעבר כמיטיב עם הבריאות לגבי ברית המילה.

  • נמרוד ברנע  On דצמבר 2, 2006 at 7:56 pm

    לא קראתי את הטקסט עד הסוף, אבל רק רציתי להפריך את אחת הטענות הנפוצות ביותר במקומותינו והיא בדבר הפיסקה הנ"ל:
    "אגב, צבא ההגנה לישראל קיבל עליו את האבחנה הרפואית שעל פיה ברית המילה היא מום גופני. הפרופיל הרפואי של גבר נימול העובר את הבדיקות הראשוניות בלשכת הגיוס אינו יכול לעלות על 97. כל חיילינו היהודים והמוסלמים מאבדים שלוש נקודות בסולם החוסן הרפואי בגלל חסרונה של העורלה."
    הטענה הזאת, שהיא מה שנהוג לכנות בעגה הצבאית "הנפצה", שגוייה מיסודה.

    הסיבה לכך שהפרופיל הרפואי הגבוה ביותר בצה"ל הינו 97 הינו בגלל שכשייסדו את הפרופיל הרפואי הקצו לו שני טורים בספרים שהזמינו. במידה ורצו לקבוע פרופיל 100 היה צורך להוסיף עוד טור, דבר שהיה מגדיל את ההוצאות ופוגע בכל התצורה של הספרים שהוזמנו בכמויות עתק.

    עוד שתי טענות שמאפשרות את ההפרכה של הטענה הנ"ל:
    1) מדוע חיילים שלא עברו ברית מילה, ותודה לאל יש בצה"ל לא מעט כאלה מאז העלייה מברה"מ, מקבלים פרופיל 97?
    2) מדוע הפרופיל של נשים בריאות לחלוטין הינו 97?

    מקווה שהספר עדיין לא התפרסם וניתן לתקן בו את הטעות..

  • לילית  On אוגוסט 27, 2010 at 12:21 am

    הנה עד היכן עלולים הדברים להגיע ח"ו:

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1772175

    – זה סיפור עתידני שבו נשיא אמריקאי מוסלמי העביר את אכיפת "חוק מילת כל הבן היילוד" (שהתקבל בימי אובאמה) למשמרות הצניעות – מאפגניסטאן וממאה שערים (שנמלטו מהטילים האיראניים)… ולארגונים דומים (כמו inquisition light).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: