אז שנאתי את הודו, מה תעשו לי?

כן, אני שונאת את הודו, וגם סבלתי שם נוראות, אבל לא רק בשל התנאים הקשים לתייר המערבי המפונק, אלא בעיקר בגלל הסבל הנוראי שיש בכל פינה, ששום תיאוריות קרמה ושאנטי לא יצדיקו. ואת הילדים שזללו מתוך רעב נוראי את קליפות הבננה שהשלכנו אחרינו, לא אשכח לעולם.

 

כשאחותי ראתה אותי באולם הנכנסים בשדה התעופה של בומביי היא הייתה בשוק. עד הרגע האחרון האמינה שאני לא אגיע, ששעה לפני הטיסה אתפוס רגליים קרות ואמציא איזשהו תירוץ. פשוט לא נתפס לה בראש שאני, גיברת מכינרת, שלא מסוגלת לישון בשק שינה, קל וחומר להתבוסס באיזו חושה בסיני, תגיע להודו החורנית!

   מאז שובה מהודו (אליה נסעה עם בעלה בשנות ה-70, שם הם נדדו במשך 4 שנים בחיפוש מייגע ומיותר אחרי גורו-חורו), סיפרה לי אחותי על הודו באלפי אופנים: הודו הפראית, הודו הפרימיטיבית, הודו החורנית, הודו הרוחנית, הודו והודו והודו והודו. אוף! עד שנמאס לי והחלטתי לראות בעצמי על מה היא מדברת.

   בשנות ה-90 אחותי חזרה להודו אהובתה, הפעם כמתרגמת של חברה אמריקנית, ואנחנו החלטנו שזה הזמן לטיול החניכה שלי בהודו הנערצת-מושמצת. אחותי כבר שהתה שם חודש וחצי בענייני עבודה, ואילו אני הגעתי טרייה מהארץ, מפשילה שרוולים ומסירה גרביים – מ-18 מעלות בארץ ל-33 מעלות בבומביי המסריחה והמחניקה מאובך, בה הרגשתי, בארבע בבוקר במלון, כאילו התעוררתי בשאול של דנטה. זה היה ימים ספורים אחרי רצח רבין, ובהודו המגוחכת, שמשום מה נורא מעריצה את ישראל (בעיקר בעקבות אירועים היסטוריים כמו אנטבה או רצח רבין), קראו לי המוכסים בהערכה "מיס יזראעל", ושאלו על הגיבור הלאומי, משה דיין, שכנראה בילבלו אותו עם ראש הממשלה הנרצח.

   אינני חושבת שהיה בנמצא טיול יותר חרוע, תלוע ומקרטע מהטיול הגדול שלי להודו. חודש וחצי בהם סבלתי כמעט בכל רגע: פה כי לא היו מים חמים ופקיד הקבלה הציע להביא לי "באקט" מלמטה,  שם כי החדר שרץ מקקים, באיזה אוטובוס בו נאלצתי לשבת על המנוע מחוסר מקום וכמעט נשרף לי התחת, כשעשיתי פיפי מאחורי שיח כי לא היו שירותים ופתאום אני מבחינה בפר ענקי דוהר לקראתי ועומד לנגח לי את הצורה, או כאשר עדר צפוף-פנים של נשים הודיות התנפל עליי מתוך רצון להנציח במצלמת פוקט את הפלא המערבי עם התלתלים השופעים, דבר שלא ייראה בשום מקום בחצי היבשת.

   סבל של מערבי ממוצע בארץ עולם שלישי מחוריינת הוא מן הסתם דבר שיש לצחוק עליו או לגנותו, תלוי במסתכל. עליי, בעיקר צחקו. בדרום הודו הזמנו שבוע מראש מקום בקרון מחלקה ראשונה, כי רצינו לנסוע בנוחות, והנה אנחנו צועדות בשפי לקרון, מבקשות מהקונדוקטור בנונשלנט להנחות אותנו למקומות השמורים, וכשאנחנו מגיעות… בי נשבעתי, קרון כזה היה אולי לבדואים בימי המנד"ט – אפילו לבהמות לא יצלח! הסרחון היה תהומי, הלכלוך מבעית, הכיסאות מעץ נוקשה, ואני הייתי משוכנעת שמרמים אותנו – שתי בחורות ישראליות פתיות. כדרכי בהודו, התחלתי לצווח על הכרטיסן שיוביל אותנו למחלקה הראשונה שעליה שילמנו. המסכן לא הבין מאיפה נחתה עליו ישראלית עם פה גדול, ובנמיכות רוח הסביר שאכן כן, אנחנו יושבות במחלקה הראשונה, הכול בסדר. פתאום אני קולטת מהצד את אחותי ועוד שני בחורים שישבו בתא עומדים להתפוצץ מצחוק. הסתבר שהבעת פניי הייתה כה מבועתת, כשהוקעתי את הכרטיסן ולא האמנתי שאנחנו במחלקה ראשונה, עד שהמחזה היה יותר ממגוחך וגבל בפתטיות. 

   סרבנותי לקבל את הודו כמות שהיא גרמה לי להיאבק בכל דבר ודבר. מצאתי את עצמי הולכת ברחוב ומקללת בכל הקללות שאני מכירה את ההודים, אימותיהם ואחיותיהם. כמה וכמה פעמים הצלחתי לגרום לקהל שלם של אנשים, שעמדו בלובי של המלון התורן שלנו – ללקות באלם, כי עשיתי סקנדל צווחני בגלל ליקוי זה או אחר בחדרים.

   אלוהים, איזו ארץ חורנית! פעם, בדלהי, היה כל כך קר שנאלצנו לבקש תנור. כעבור שעה הגיח בל-בוי צנום, עם תנור ספירלה עלוב שבוודאי לא זה עבד עשרים שנה. כעבור שעה נוספת הגיח "החשמלאי" – משרת צנום נוסף שכמעט התפחם למוות בזמן שניסה לתקן את התנור. אחותי כבר ראתה את עצמה בגיהינום, כשלראשה נזקף מותו של הודי קטן ומפוחם. במלון אחר פתאום אנחנו מתעוררות לפנות בוקר בגלל קולות גרירה מחרידים. היינו בטוחות שזהו, הגיע סופנו. כבר ראיתי במו עיניי את כרוניקת הפשע מדווחת על חניקת שתי ישראליות תמות במלון זונות בבומביי. כעבור רגע התבררה הבהלה: לחדר הסמוך הגיע מנקה שהזיז את הרהיטים בקולי קולות בשביל לעשות ספונג'ה – ספונג'ה, בשלוש בבוקר!

   היו כאלה שצחקו עליי על שאינני נסחפת אחר אווירת השאנטי, ומקבלת בסלחנות את ההוויה ההודית. אבל איך אפשר לקבל מראות מבעיתים, כמו שכונות הפחונים האינסופיות בדרך משדה התעופה לבומביי? איך אפשר להסתגל למצורעים נטולי רגליים שקופצים עלייך מכל צד, לילדות קטנות שנתלות לך על הרגל, לחבורת בנות מזות רעב שמסתערת על המונית בה את יושבת ומחדירות ידיים לגעת בך, לפקידת קבלה במלון שמחשבת במחשבון כיס כמה זה 100 פחות 5? אני לא הסתגלתי: לא לתנאי המחייה החורניים, לא ללכלוך ולסרחון, לא לטמטום הנרכש, לא לעומס האנושי, וכמובן שלא לקבלת הסבל האנושי הנוראי המתגלגל ברחובות כחלק מהקרמה ההודית המפורסמת.

   ביומי הראשון בהודו יצאנו מהמלון לקנות קוקוס לשתייה, ופתאום אני מבחינה במין יצור מוזר, ספק אנושי, ספק לא, שהתרומם מהמדרכה וחייך אליי בעודו מקרצף את שיניו בקנה עץ קטן. אחרי הבעתה הראשונה שאפפה אותי, שאלתי את אחותי, והיא אמרה שאלה הם דרי הרחוב שישנים על המדרכות. מה שראיתי, היה אדם שקם משנתו ו"ציחצח שיניים", מחייך לתיירת שנקלעה ל"ביתו".

   השיא היה כמובן וארנסי. אותה עיר שבעיקר בזכותה רציתי לבוא להודו, כי ראיתי אותה בכל מיני סרטים והתפעלתי מיופייה, התבררה כתעתוע פוטוגני, ותו לא. הסרטים הנציחו בעיניי יופי שקרי, כאשר במציאות הרגשתי שהנה, סוף סוף, אני, יעל ישראל המעודנת, הגיעה לגיהינום! זהו, סוף המרוץ. עכשיו אפשר להתכונן למוות עם פנטלון נקיים. חמש שעות ב"עיר המוות" – העיר העתיקה של וארנסי, גרמו לי לדיכאון הכי מחפיר שחוויתי בחיי, בעקבותיו שעטנו למלון המשובח שלנו בעיר החדשה, ולא הוצאנו ממנו את האף עד שהגיע מועד הטיסה שלנו לקג'אראוו למחרת בצהריים. שהינו בווארנסי 48 שעות, מתוכן רק 5 שעות בחוץ!

    אוי, הסבל! אוי הכאב! אוי הצער! אוי האימה! ארץ שכוחת אל שכזו לא ברא השטן. מערבולת של סבל ודלות, לכלוך, בורות וטמטום, קבלה חסרת שחר של המציאות החורנית, בשעה שיש כל כך הרבה מה לעשות ולשפר, ואינספור אפשרויות בארץ הזו, שבעצם היא אחת מהפוריות בעולם.

   לא, לא קיבלתי את תיאוריות הקרמה והשאנטי – בעיני, עד היום, כל המילים הסתומות האלה, תרתי משמע, הן בסך הכול תירוץ דל להתקבע במוכר ובשגור ולא להילחם ברוע, כי אם פשוט לקבל אותו בזרועות פתוחות. אפילו שביב רוחניות לא מצאתי בארץ השמרנות והבורות הזו, שנתלית בקרמות טיפשיות כדי לא לעשות כלום, ולא אכפת לה מיתום בן ארבע שמתגולל ברחובות, בדיוק כמו שלא אכפת לה מכלום, פשוט מכלום.

   כן, יש בהודו כמה מונומנטים יפיפיים, כמו מערות אלורה ואגנט'ה לא רחוק מבומביי, ויש את רג'סטן היפיופה עד כאב, ויש אתרים יפים מאוד בדרום. אבל לא פעם הרגשתי שהסבל האנושי שזועק מהאדמה מסווה את היופי, שחלקו מעשה הטבע וחלקו מעשה אדם. לא הבנתי איך ארץ שיצרה מבנים ארכיטקטוניים מדהימים כאלה מזניחה את האדם עצמו, את כבודו ואת איכות חייו. לא הבנתי איך תיירים מהמערב יכולים ליהנות בספארי בהודו, כשהם רכובים על פילים שה"מהותים" שלהם רודים בהם במקל, וסבלם של הפילים המסכנים ניכר בכל צעד כבד ומהוסס על פני הג'ונגל. ואיך אפשר ליהנות משיט ב"בק ווטר" היפיפיים של קוצ'ין, כשהשייט הוא קשיש גרום שנראה כאילו לא אכל חצי מאה, ושריריו היגעים מושכים בכוח את המשוטים עד שעוד רגע ייקרעו מן העצמות? וכיצד אפשר להתפעל מהארץ הזו, כאילו היא מקור החיות וה"רוחניות" של העולם, בשעה שהיא דלה ואבודה יותר מכל מקום אחר בו ביקרתי בתבל?

   פעם אחת טיילנו באיזה יער. צעדנו בשביל בעודנו אוכלות צרור בננות קטנות וטעימות, משליכות מאחורינו את הקליפות. פתאום הרגשנו באיזה רחש מוזר מאחור. הבטנו וראינו את המראה הכי מבעית בחיינו: כמה ילדים קטנים, זריזים ושחומים שנראו כמו קופיפים עלובים, הזדנבו מאחורינו בארשת חרדה, והרימו כל קליפה וקליפה של הבננות שזרקנו, וחיסלו אותן בשניות מתוך רעב מחריד.

   זוהי הודו בשבילכם. זוהי הארץ שכולם מעריצים ותולים לה כתרי רוחניות. 
      
    
  
 
    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר  On נובמבר 17, 2006 at 4:02 pm

    הודו היא לא בשביל כולם

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 4:20 pm

    או-לה-לה, איזו התנשאות.
    טוב, אני חייבת לומר שתיארתי לי שיגיעו תגובות כאלה. אבל הנקודה היא לא אם הודו היא בשביל כולם או לא, כי ברור לך בוודאי שהטרוניות שלי בדבר הסבל הפיזי שלי בהודו הן סתם בשביל התיאור המבדח.
    אבל מה לגבי הסבל הקיומי של מילארדי הודים? את הסבל הנוראי אתה מוכן לקבל? אתה יכול ליהנות כשאתה רכוב על פיל שהמהות שלו נוגש בו? אתה יכול ליהנות מנוף יפה של נהר כשמשיט אותך קשיש מזה רעב בסבל על-אנושי? אתה יכול ליהנות מטיול בחיק הטבע כשילדים אוכלים את קליפות הבננה שלך? עדיין תיתלה בקרמות ובכל השטויות? אין מה לעשות נגד זה? ככה זה צריך להיות וזהו, שאחר כך נבוא אנחנו המערביים, ונתרפק על ה"פולקלור" של הודו המקסימה? כמה אפשר להיות חסר לב?

  • H.M.M  On נובמבר 17, 2006 at 4:30 pm

    על האומץ לכתוב נגד העדר, ועל תשומת הלב לנקודה של העוני.
    אני חושב על זה שאולי יש למסע להודו תפקיד "חישולי" בכך שהישראלי מקבל שם, כשהוא לומד לשקוע בשנטי ולהתעלם מהאומללים שבצידי הדרך, זה מקל עליו שלא לחוש אמפטיה גם עם העניים והנחשלים שבארצו, כשהוא חוזר, ו"לזרום" תוך התעלמות מהם, ותוך שכבר יש לו כל מיני הצדקות בסגנון הקארמה וכו', בתוספת מושגים מערביים.
    כך גם הודו מהווה מכשיר יעיל בגידולם של חיילי הקפיטליזם העולמי בישראל.

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 4:37 pm

    אתה יודע מה? הודו היא לא רק "לא בשביל כולם", הודו היא לא בשביל אף אחד. חבר הודי אמר לי :"India is a land of suffering"
    בהודו אפילו ההודים לא רוצים לחיות.

  • תומר  On נובמבר 17, 2006 at 4:38 pm

    זיהית את ההתנשאות וירטת אותה מיד. כמובן שכתבתי את זה עם חיוך.
    אני מקווה ששמת לזה לב, ואני מקווה ששמת לב גם לחיוכים שליוו אותך במסעך בהודו. כי האנשים שם, על כל המסכנות שלהם, אינם אומללים. הם מגלים יכולת בלתי נתפסת (בשבילנו) לשמוח בחלקם. אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא?

    אז הסבל הקיומי שלנו לא פחות גדול משלהם. לדעתי – יותר גדול.

    וזה לא קשור לקארמה או שמארמה, ואל תתימרי לדעת במה אני מאמין או איך אני מצדיק את עוולות הקיום.
    וזה גם לא אומר שלא צריך לעשות מאמץ להוציא את האנשים שם מהעוני והלכלוך (כמובן, בהנחה שזה מה שהם רוצים). אבל ההתנשאות היא שלך, כשאת חושבת שאת יותר מאושרת מרוב האנשים שם בגלל שיש לך מים חמים או אפילו ארוחות מסודרות. חיי אדם מאושרים תלויים בהרבה יותר מזה.

  • אחותה של יעל  On נובמבר 17, 2006 at 5:07 pm

    היי, אני אחותה של יעל, זו שנכתב עליה בפוסט. רציתי לומר לך שעל אף הכרותי רבת השנים עם הודו ואהבתי הרבה אליה, קשה לי שלא לראות את ערוותה של הודו, וזאת, בלי שמץ של התנשאות מערבית.
    אגב, חייתי בהודו 4 שנים בשנות השבעים, כולל בכפרים עניים ביותר, והכרתי הרבה הודים מכל שכבות החברה.
    בנוסף, החל מ-94 ואילך אני בהודו כל שנה, לחודש או יותר, ומדי שנה אני פוגשת את הודו האמיתית, לא זו של התיירים.

    נכון, אני מודה שיש בי אהבה להודו, אבל אני גם נדהמת תמיד מחדש מטימטום וקהות הלב של תושביה. אינספור פעמים ראיתי שוב ושוב איך כל תוכנית ולו הפשוטה ביותר שמטרתה להקל על אנשיה, מטורפדת תוך שניות.
    לדוגמה, נסיונה של שרת רווחה מסוימת להקל על אינספור בעלי החיים שמסתובבים בהודו בחוסר מעש ופוגעים באיכות החיים של עצמם ושל האנשים, שהצליחה לחוקק חוק שקבע את הקמתם של שלטרים לחיות המשוטטות, אך החוק החזיק מעמד יום וחצי בערך והופל מייד בידי הינדואים פנטים.
    בנוסף, כל ניסיון פעוט להקל על סבלן של נשים שהן אזרחיות סוג ז' בהודו ומעמדן נמוך משל פרה קדושה זוכה לחוסר התייחסות בולט ואי שיתוף פעולה מצד כולם.
    גם ניסיונותיהם של ידידיי ההודים לעזור נתקלים בקיר. לדוגמה, הם הזמינו לביתם נערות יתומות והשתדלו לאמצן, אך הניסיון עלה בתוהו, שכן הללו מעדיפות את חיי הקבצנות והשיטוט ברחובות כי זאת "הקרמה" שלהן, לדבריהן.
    ה"קרמה" הזו גורמת להן לחיי עליבות תת אנושיים, עד כדי ירידה לזנות.

    זאת ועוד, ההודים אינם מאושרים כמו שאתה חושב, וזו מהכירותי האישית עם רבים מהם, מכל שכבות החברה. ידוע לי שבשנייה שאתן להם כרטיס וויזה, הן יעופו לארצות הברית. אז על איזה אושר אתה מדבר בדיוק? זה שראית כתייר שנטילי שעושה אידאליזציה מהתרבות ההודית ה"נשגבת?

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 5:08 pm

    תודה. אני מסכימה עם כל מילה שלך.

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 5:18 pm

    מעולם לא חשבתי שאני מאושרת, להפך, אני אדם מדוכדך בדרך כלל, ואין שום קשר בין מה שאני אומרת על הודו לבין אושר.
    מי בכלל מדבר על "אושר"? אני מדברת על איכות חיים מינימלית שמגיעה לכל אדם באשר הוא, והכוונה אינה לדי.וי.די ופלאפון, אלא לחיי אנוש הגונים. ואל תקל ראש במיטה חמה, מים לרחצה וצלחת אוכל.
    כשיש לך את הדברים האלמנטריים האלה, אז אולי אתה לא מבין מה זה כשאין אותם. משפחתה "המאמצת" של אחותי בהודו, הם זוג שבילדותם היו עניים מאוד וגדלו בבתי יתומים. הם יודעים מה זה להיות רעב וחולה ושקר לך, ותאמין ל, זה לא כיף גדול. בשבילם, צלחת אוכל ומקלחת חמה זה אושר.

    אז בוא לא נדבר גבוהה גבוהה ו"פילוסופית", ובוא לא ננסה להבין מה זה אושר לפי מושגים מערביים או אחרים, כי שוב, לא על אושר מדובר אלא על קיום בכבוד ובנוחות מינימלית. ולהרבה אנשים בהודו את אפילו את הקיום הקטן הזה בכבוד.
    לכן, בעיניי, מי שמתנשא זה אתה ואנשים כמןך, שנאחזים בכוח באידיאליזציות על הודו ובכל הקלישאות עליה.

    אני בכלל לא מדברת על להנחיל להודים את התרבות שלי, בגלל שאנחנו המערביים יותר מאושרים ותרבותנו עדיפה על שלהם. גם אנחנו לא מאושרים, אבל לנו לפחות יש מיטה, מקלחת חמה ואוכל, ולהם אין. וזה הפרט "הקטן" שעושה את ההבדל.

  • תומר  On נובמבר 17, 2006 at 5:23 pm

    אנחנו כנראה מכירים הודים שונים. חייתי בהודו יותר משנה וחצי, והחברים שלי, וההודים שאני פגשתי, מזהים היטב את הקסם שבארצם (בלי לשלול את כל הרע שגם כמובן קיים שם).
    אבל די, קטונתי מללמד זכות על יבשת שלמה. אתן הרי יודעות מה טוב בשביל ההודים יותר ממני, ויותר מהם.

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 5:35 pm

    ולא ייתכן שהגישה שאתה מייצג היא דרך נוחה של המערביים להתנער מכל עזרה להודו? להגיד, נו, הם רוצים לחיות ככה, טוב להם, זה שאין מה לאכול וגרים ברחוב זה בסדר.
    ומה הבעיה? שיש גם לא מעט הודים שגם הם טוענים כך, בעיקר העשירים והאמידים, שנוח להם לטון כך כי זה מסיר מהם כל אחריות.
    תראה, שיטת הקסטות בהודו, שמקור כל הצרות בנה, אין לה קשר לרוחניות אלא סתם לאוליגרכיה. מה שיש בהודו זו אוליגרכיה בצורה הכי חראית שלה. גם הקפיטליזם המערבי הוא אוליגרכי במידה רבה, אבל כאן עדיין יש מעמד ביניים, שיכול לחיות בתנאים אנושיים סבירים.
    זה מתחיל לקרות גם בהודו, אבל בממדים נמוכים מדי עדיין יחסית לכלל האוכלוסיה.
    אבל שוב, לפני שמדברים על אושר, אנשים צריכים קיום מינימלי. כשיהיה להודים קיום מינימלי, ולא רק להם, אלא גם לרוב תושבי העולם, אז בוא נדבר על "אושר".

  • אחותה של יעל  On נובמבר 17, 2006 at 5:52 pm

    לדעתי, אנשים שנשבו ב"קסמיה" של הודו, בין אם הם זרים או הודים, לוקים בעיוורון רוחני.

    זאת משום שרעותיה החולות של הודו נובעות בראש וראשונה מן הפילוסופיה הדתית שלה, שמצדיקה את הקרמה, שיטת הקאסטות, העוני וכ'ו, וכל מי שנוהה אחרי פילוסופיה זו הוא מתחסד.

    מה עושים כל ידידיך למען בני עמם הנדכאים, אלה שלדבריך "רואים את קסמה של הודו אך גם את מגרעותיה"? האם הם אינם מתחפרים כמוך בעמדה הגורסת שאנשי הודו שמחים בחלקם ולכן אינם עושים דבר?

    שהרי נביאנו הדגול כבר אמר: "הלא פרוס לרעב לחמך", וזאת כל התורה והצדקה על רגל אחת.

    אני חושבת שפילוסופיה המצדיקה את המצב בהודו במסווה של יפות נפש, היא רעה ואכזרית מאין כמוה ומנציחה את הרעבים, הנשים והאומללים של הודו במצבם האומלל.

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 5:57 pm

    כל המילים שלנו כאן לא שוות כלום לעומת קבוצת הילדים שאני מספרת עליה בפוסט, שרצה אחרינו ברעב נוראי וליקטה את קליפות הבננה כדי לאכול משהו.
    כל הדיבורים שלנו הם כלום, אפס, לעומת הסבל הקיומי הזה.
    זה לא עניין של תפיסת עולם בכלל אלא של קיום בסיסי. זה לא שאני רואה אותם בעיניים מערביות ולא מבינה כלום, כי אין מה להבין בקבוצת ילדים רעבה, כי רעב זה רעב זה רעב, וסבל זה סבל זה סבל. זה הכול. סוף נאום. מקווה שאולי הגעתי אליך באיזו שהיא צורה.

  • סקרנית  On נובמבר 17, 2006 at 6:09 pm

    זו האחות המוכה? הבעל הוא הבעל המתעלל? האם להודו ולכל מה שהיא מייצגת היתה השפעה על הקשר? אשמח אם תרחיבי

  • איילת  On נובמבר 17, 2006 at 6:25 pm

    רע, כואב, מדרדר לתהום
    ועדיין, כולם עוצרים להסתכל.

  • נדב  On נובמבר 17, 2006 at 6:32 pm

    עדיין הכותרת שלך מנסה להראות כאילו את מנסה להיות חתרנית נגד איזה זרם פרו-הודי מדכא. צורם, ילדותי, אפילו טפשי. והמחיקה לא תשנה את זה.

  • אחותה של יעל  On נובמבר 17, 2006 at 6:34 pm

    כן, אני "האחות המוכה לשעבר". וכן, זה שהיה .
    איתי בהודו הוא הבעל המתעלל.

    ותשובתי לשאלתך היא: כן, ולא.

    לא, מפני שאם היינו ממשיכים לחיות בארץ ולדור יחד הוא היה מתחיל להכות אותי מיד ולא אחרי חמש שנים, שמתוכם היינו ארבע בהודו ועוד שנה באירופה. שכן, חיינו המשותפים בבית אחד, רק החמירו את מצב הקשר, בשעה שדווקא נדידותינו בעולם קצת הקלו עליו. המכות החלו רק כאשר חזרנו מחו"ל, והתחלנו לחיות יחד כזוג לכל דבר.

    אבל מצד שני, כן השפיעה עלינו הודו, וזאת משתי סיבות: אלף, התנאים הקשים שם, שגרמו לעוד יותר פער בינינו וחוסר יכולת להעניק זה לזו, ובית, הפילוסופיה הנזירית של פלגים מסוימים בבודהיזם ובהינדוהיזם, שדבקנו בהם בתקופות מסוימות, וגם הם תרמו להחרבת הקשר, שכן נדרשנו שלא לקיים יחסי מין לעולם. ולדעתי אין דבר גרוע יותר מזה להידרדרות הזוגיות.

    בנוסף, בעלי חלה שם במלריה חמורה, שממנה כמעט מת, והתנהגותו במחלתו היתה בלתי נסבלת לחלוטין, וגם זה ערער את היחסים..

    אבל כאמור, הוא התחיל להיות אלים אלי מילולית וכן בודד אותי מהעולם כבר מהיום הראשון שלנו יחד. כך שאלימותו היתה באה לידי ביטוי בכל מקום. שכן הוא עצמו היה ילד מוכה וקורבן של הוריו, והעביר אלי את רגשותיו הקשים לאמו.

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 6:41 pm

    אבל אני באמת חותרת נגד הזרם הפרו הודי של המון ישראלים שמתעלפים מהודו החלומית והנפלאה. בגלל זה בדיוק כתבתי את הרשימה. הכותרת מתארת את דבריי ברשימה, שנמאס לי מהזרם הפרו הודי הזה. אולי תקרא את הכתבה, , ואז נדבר, וגם את הטוקבקים?

    זו הסיבה שמחקתי את התגובה שלך, כי אין לה קשר לכלום. אם תגיד לי דברים נגד הנאמר בכתבה עצמה, אשמח להתדיין איתך. אבל להיטפל לכותרת זה מגוחך, וכמו כן להשוות אותי לאנשים אחרים ברשימות.

    מה הכותרת קשורה למשהו? ומה אכפת לך אם הכותרת שלי פרובוקטיבית? עובדה, גם אותך זה הכניס הנה, לא? ואפילו פעמיים.

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 6:43 pm

    שאני אבין, זאת מחמאה, או שאת רק שמחה לראות אותי?

  • נדב  On נובמבר 17, 2006 at 6:46 pm

    הכותרת אמורה לתמצת את הפוסט ולהפנות אליו. ה"מה תעשו לי" הוא פרובוקציה שנועדה להראות כאילו מישהו מתנכל לך בגלל שאת לא אוהבת את הודו. חבל על ההיתממות המיותרת הזו, משום שבדיוק לכך התכוונת.

    יש לי חדשות בשבילך. אני מכיר אנשים שלא סובלים את ניו יורק, טורקיה ואפילו את הודו. אין בעייה שיכתבו על כך ושיפרטו, בדיוק כפי שאת עשית, מדוע הם לא אוהבים את כל המדינות או הת רבויות הללו. העוני הוא סיבה לגיטימית כמו כל סיבה. אבל איש מהם אינו מנסה להראות כאילו הוא נרדף על ידי ארגון פרו-הודי זדוני ומסוכן שרוצה להרע לו. וזו בדיוק מה שעשית בכותרת האומללה שלך.

    ואם תמחקי גם את זה – זה בסדר, כבר מהמחיקה הראשונה הבנתי את דרך ההתמודדות עם ביקורת עניינית.

  • אחותה של יעל  On נובמבר 17, 2006 at 6:46 pm

    כמה טוב לשמוע קול שפוי בינות לקולות המתחסדים והעדריים שמלקקים להודו בכל הזדמנות. תודה לך.
    לדעתי, אתה קול קורא במדבר.

  • ענת  On נובמבר 17, 2006 at 6:54 pm

    אני בטוחה שבטיולים השנתיים תמיד התלוננת על ההליכה, על שבכלל מזיעים וייללת למדריך "כמה קילומטרים ???".

    סתם בכיינות.

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 6:56 pm

    אוקיי, בוא נאמר שהביקורת שלך עניינית. מקבלת. והנה, גם לא מוחקת.
    אבל לגבי העניין הפרו-הודי, אני כן עומדת מאחוריו, ואל תשווה לי ניו יורק או תורכיה, כי הודו כן מייצגת את הדבר הזה, של ההתפעלות מ"הרוחניות" שלה, בשעה שהיא הדבר הכי עלוב עלי אדמות. וכן יש פלג פרו הודי, ועובדה שכבר התחילו כאן קצת תגובות. בעוד שאני עדיין לא שמעתי על פלג פרו-תורכי שילך באש ובמים להגן על ערכיה.
    לעומת זאת, השאלה היא אם הרשימה מקוממת אותך. זה מה שחשוב. לא הכותרת.

    ובלי קשר כרגע לרשימה. מה מעצבן אותך כל כך בכותרות צעקניות? כבר אמרתי באותו דיון שהסעיר את הפלך רשימות לפני חודש, שכותרת צעקנית באה להכניס אנשים, והיא באמת מכניסה, מה לעשות. מה מפריע בזה, עדיין לא הבנתי? למה כולם צריכים להיות אותו הדבר ולדבר חלש? אז לי בא לדבר חזק, זו זכותי הלגיטימית. מי שלא נאה לא, שלא ייכנס. כמה פעמים עוד אגיד את זה?

  • נדב  On נובמבר 17, 2006 at 7:04 pm

    השם הוא נדב. תומר זה מישהו אחר.

    אבל אם הכותרת לא קשורה לפוסט למה לא לכתוב משהו כמו "הרומן שלי עם עמיר פרץ"? אם כבר שום דבר לא קשור לכלום ואת רוצה להיות צהובה אז עד הסוף.

  • אסף פדרמן  On נובמבר 17, 2006 at 7:22 pm

    הפוסט הזה גרם לי בעיקר לצחוק, אפילו שהסוף מנסה להיות עצוב ומזעזע. צחקתי כי נזכרתי בפגישה שלי עם הודו. פגישה קשה בלי ספק.

    לא, אני לא אוהב את הודו, ולא שונא אותה. בשבילי זה מקום שמסביר בלי מילים שכל מה שאנחנו חושבים על החיים הוא מאוד מאוד תלוי הקשר ותרבות. הודו היא האחר. יותר אחר מכל מקום שהייתי בו בעולם. באופן טבעי אנשים שונים מגיבים לאחרות הזו באופן שונה, ותיעוב זו תגובה נפוצה למדי. זה מעיד בעיני על המתעב יותר מאשר על המתועב.

    אבל הפגישה עם הסבל, הלכלוך והטירוף יכולה גם לשנות את החיים. תלוי איך לוקחים את זה, ותלוי של מי החיים (הכרתי גם כאלה שפשוט השתגעו מזה)

    ואם מדברים על תיירות אז להיות תייר-חופשות בהודו זה באמת פרברטי. תיירות היא דבר פרברטי בכל מקרה, אבל בהודו זה באמת מוזר.

  • אסף פדרמן  On נובמבר 17, 2006 at 7:27 pm

    בהודו עדיין מתקיימות פרקטיקות רוחניות ופילוסופיות מדהימות ביותר. זו ארץ גדולה ויש לה יכולת להכיל הרבה.

  • נורה  On נובמבר 17, 2006 at 8:23 pm

    אסף, תודה. התגובה שלך מצליחה לחשוף את הבעייתיות שיש בעיני בפוסט הזה בלי להתנשא ובלי לקצוף, והיא תמציתית ויפה.
    אכן, תיירות – סוג של קניבליזם תרבותי. הרבה פעמים אין ברירה אלא לבצע אותו. כנראה שבהודו פשוט אסור אפילו לנסות אם אין איזה חצי שנה והמון סבלנות (וגם ידע מוקדם ורצון אמיתי להבין, כמובן). וזה בלי שהייתי שם.
    ואכן מפגש עם סבל, לכלוך וטירוף (גם אם הם באים יחד עם אותן פרקטיקות מדהימות) אינו מומלץ לכל אדם ולכל שלב בחייו, ולא תמיד זה מעיד על בעיה. אפשר להתנהל בכיף בהודו אם אתה נורא עמוק ומבין אבל כנראה גם אם אתה סתם קהה חושים (או קונפורמיסט יוצא-צבא ישראלי מצוי), ככה שזה לא אוטומטית מדליית זהב ופרס הצטיינות בפילוסופיה.
    ולכן אני מאוד מעריכה את הכנות שלך, יעל, וגם מסכימה עם ההנחה המובלעת שבאמת כולנו אמורים להתעלף מהודו ולגנות את כל מי שלא. מסכימה אתך שיש טרנד כזה, והמון פעמים הוא משווק ע"י אנשים שלא ממש מבינים על מה הם מדברים (בניגוד לאסף).

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 8:40 pm

    מסכימה עם דבריכם, באמת ניסחתכם את זה מצוין, שפוי והוגן, וגם יפה.

  • יעל ישראל  On נובמבר 17, 2006 at 8:46 pm

    נדב, קודם כל סליחה שטעיתי בשמך, זה מרוב תגובות כאן.

    לגבי היושר האינטלקטואלי, גם בהקדשר לדבריך וגם בהקשר לדברי אפרת: תזכרו שרשימות זה אתר לבלוגים אישיים ולא מאמרים לאוניברסיטה. לגיטימי להשתמש בכותרת צעקנית, כי כולנו כאן מתמודדים במרחב לחץ מאוד, ורוצים כמה שיותר קהל. ואגב, נדב, בסוף אני עוד אקח את העצה שלך, לא יודעת לגבי פרץ,גם לא לקצב הקוצב לאנסים, אנסה לחפש לי מישהו אחר לכותרת צהובה. סתתם.

    אבל נשוב שנייה לעניין. גם כאן, ובטח במקומות אחרים, תמיד מתנפלים עלי אם אני משמיצה את הודו, ומנסים להגיד לי שאני לא מבינה שום דבר, שהודו זה לא לכולם וכל מיני כאלה, ומכאן באה הכותרת. ברור שאני גם מאותתת לכם שתיכנסו, באמצעות כותרת כאסחיסטית, אבל אני איתנה בדעתי שיש קשר בין הכותרת לרשימה, ועובדה כמה אנשים כאן שכן התנפלו על הדעה שלי.

  • ג.  On נובמבר 17, 2006 at 10:32 pm

    מה רע בכותרת תגידו לי?!? היא על הודו, והרשימה על הודו. לא מבין מה רוצים ממך יעל.
    מה שכן, לא הצלחת להתחבר אל הודו. חבל.

  • גג  On נובמבר 17, 2006 at 11:45 pm

    לא הייתי עדיין בהודו, כך שאין לי דעה מגובשת.

    אבל יש לי הרגשה שאסבול קשות מהסבל של התושבים.

  • מישהו  On נובמבר 18, 2006 at 2:11 am

    באופן כללי את צודקת, אבל בדרום הודו קיימת מדינת קרלה בה הקומוניסטים שולטים ואיכות החיים בה גבוהה יותר באופן משמעותי מבשאר הודו משום שהקומוניסטים אכן מצליחים להבטיח קיום מינימלי לכולם (והם גם ביטלו שם את שיטת הקסטות).
    בנוסף, גם בהודו קיימת ביקורת נגד המצב הקיים ולכן בבחירות האחרונות גוש השמאל ניצח והבטיח יותר רווחה לתושבים ובסקרים הוא הופך לפופולרי יותר ויותר בעקבות ערכים אלו

  • בועז  On נובמבר 18, 2006 at 4:44 am

    אבל אחותי היתה שם 7 פעמים, לתקופות לא קצרות, במקומות שונים.

    החוויות שלה שונות מאוד מהחוויות שלך – כך שכנראה האמת היא בעיני המתבוננת.

    אני, אישית, לא נמשכתי אף פעם לנסוע למדינות עולם שלישי. אבל זה רק אני. אין ספק שבהודו יש דברים מרתקים לראות ולחוות. אבל אישית, אחרי הצבא, כשכולם נסעו לעשות את "אמיזרח" – אני בחרתי לנחות בפאריז, לונדון, סקוטלנד.

    וכן. אני מאלה ששנאו מאוד את הטיולים השנתיים ולא היו אף פעם בתנועת נוער.

  • נועם  On נובמבר 18, 2006 at 4:11 pm

    צחקתי הרבה מהחוויות שלך. אז לא נהנית, אז מה. העיקר שאת כותבת על זה כל כך מצחיק.הודו היא ארץ מטורפת, זה ידוע, ואת הצלחת להעביר את הטירוף שלה ממש לא רע.

  • י.  On נובמבר 18, 2006 at 5:36 pm

    כולה חולקים עלייך. לא מסכימים איתך. ויש כנראה הרבה אנשים שלא מסכימים – מה לעשות, הרבה אנשים מוקסמים מהודו (מסיבות כאלה ואחרות).

    אני לא מתחילה בכלל לנסות לשפוט בויכוח שאת מנהלת כאן, "האם הודו שווה באמת כמו שאומרים, או לא שווה בכלל" (כי זה בערך הויכוח שמתנהל כאן). אני בכלל לא הייתי בהודו. הנקודה שלי – לגבי הכותרת, ולגבי הטון שלך בבלוג – היא שעושה רושם שאת מאוד מאוד מאוד מאוד רגישה. אז הסתבר לך שאת בדעת מיעוט בנוגע להודו, קורה שנמצאים בדעת מיעוט בנושאים שונים וזה מן הסתם פחות נעים מלהיות בדעת רוב. אבל מכאן ועד ל"מתנפלים עלי", "מה תעשו לי", או אם לצטט את אחותך, "עדת המתחסדים שמלקקים להודו בכל הזדמנות"? האלו, לא נסחפנו קצת? לאף אחד אין כאן מניות בממשלה ההודית, אני בטוחה. אנשים פשוט התחברו להודו בדרך שאתן לא התחברתן. הן נהנו שם וראו צדדים חיוביים, ואתן לא. לגיטימי. אין כאן שום אינטרס ללקק למישהו. לא מכל דבר חייבים לעשות דגל מהפכה.

  • גק"ע  On נובמבר 18, 2006 at 7:15 pm

    בלימודי השטחיים של פילוסופיה הודית נתקלתי בהמון זרמים שונים, יריבים וחלוקים זה עם זה מאוד, צריך להיזהר מאוד מהכללה על "תרבות הודית" ו"פילוסופיה הודית", זו יבשת ענק שמכילה בתוכה הכל.

    לרוע מזלה של הודו, השליטים שלה לאורך רוב הדורות, ניצלו את הדת כדי לדכא את ההמונים, וזה לא שונה בהרבה ממה שקרה בכל מקום אחר בעולם, כולל בנצרות, ההבדל הוא שהם לא זכו לשום רפורמה דתית אמיתית עד היום.

  • תראזימאכוס  On נובמבר 19, 2006 at 4:07 am

    שכנעת, זה בהחלט נשמע דוחה. אם כי כמובן שמדובר בנוף ראשוני שפעם אולי אנחנו היינו כמוהו, ואולי פעם נהיה.
    (בקשר לכל ההקנטות, אין טעם לענות, פשוט תתעלמי, זה גורע מהבלוג כל הויכוחים שאת נגררת אליהם).

  • אחותה של יעל  On נובמבר 19, 2006 at 10:26 am

    לדברייך: "אחרים התחברו להודו בדרך שאתן לא התחברתן."

    אומר רק זאת: אני הרי אוהבת את הודו והתחברתי אליה בכל הרמות וכמעט בכל החצי יבשת במשך שנים ועד היום.

    ולמרות זאת, אני רואה את הודו בעינים מפוכחות ומתרעמת על כל מי שבוחר להיות עיוור לרעותיה החולות, בשם רעיונות או פילוסופיות ששאבו ממנה או סתם כי היא שבתה אותם בקסמה.

    הרי "קסמה" נגוז תוך שנייה לאור הרעות החולות השוררות בה.

    כל פעם שאני מנסה לפרט לפני אוהביה של הודו את הרעות הללו הם קמים ועוזבים. אין להם אפילו אומץ לשמוע עד הסוף את הדברים שראיתי וחוויתי בהודו מפני שהם החליטו שהודו זה סבבה,וזאת לדעתי מפני שאפשר להיזרק ולהתמסטל ולחגוג בה בלי חשבון, ועוד בכמה רופיות.

    ואלה שנמשכים ל"רוחניותה" ולומדים באשרמים השונים גם הם לא מוכנים לשמוע מינימום של ביקורת על הגורואים או השיטות שנהו אחריהם ותאמיני לי ניסיתי לדבר עם כל כך הרבה חסידים שוטים שכאלה.

    אני מכנה זאת "ללקק להודו" שכן אי אפשר לבטא זאת טוב יותר. עיוורונם של אנשים אלה כה רב שאין הם מסוגלים אלא לדבר בשבחיה תוך התעלמות מצדדיה הרעים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: