לא פגשתי אישה שמרוצה מהמשקל שלה

בצעירותי שקלתי 55 קילו. בתוך תוכי הרגשתי שמנה. רציונלית, הבנתי שאני לא שמנה, גם הודות לתשומת הלב הגברית ולמחמאות, שהבהירו לי שאני יותר מבסדר. אבל בסתר ליבי שאפתי לרזות 7 קילו, ולחזור למשקלי מגיל 14: 48 קילו! אתם קולטים את זה? מה לבחורה צעירה ולמשקל של ילדה בחטיבת הביניים? לא יודעת. אבל זה מה שהרגשתי. פעם אמרתי לאהובי שאני מתחילה דיאטה, והוא אמר: "בשבילי את בסדר גמור," ואני כמובן לא האמנתי, וחשבתי שהוא אומר את זה סתם, לנחם אותי, כי בעצם אני פרה.

   התבגרתי בשנות השבעים, שהנחילו את מונחי הרזון של ימינו בעזרת כל מיני טוויגיות, שרזונן היה לא פחות מוגזם מההרואין-שיק שהגיע כשני עשורים מאוחר יותר. בנוסף לכך, גיסתי, שהייתה חברתי הטובה ביותר, שקלה 49 קילו, ואני נכספתי להיות מקל כמוה, בלי לקחת בחשבון שהיא גבוהה ממני ובעלת מבנה גוף צר משלי. העיקר להיות שחיפה, שלא תיוותר טיפת בשר בישבן, בזרועות ובמקומות אסטרטגיים אחרים.

 

בגלל שהייתם ילדים טובים, הנה עוד תמונה של סופיה האידיאלית, שלא פחדה לבלוס קערת פסטה בארוחת צהריים וערב.

   למזלי, שאיפותיי האנורקסיות לא באו לידי ביטוי. אכלתי כמה שרציתי ולא עשיתי שום דיאטה, לפחות לא באותם ימים. איכשהו, מחמאות הגברים כנראה עשו את שלהן, וחלק בתוכי הסכין עם הגוף הנשי. גיסתי, לעומת זאת, לא הסכינה עם הגוף ההולך ומתעגל בעקבות הלידות, ובגיל 35, כשהגיעה למשקל 62 קילו, פצחה בדיאטת רעב. בעיני, היא הייתה אז יפה מתמיד: נשית ומעוגלת במקומות הנכונים. אבל היא הרגישה שמנה, וגם היום, בגיל המעבר, היא עושה הכול כדי להמשיך לשקול במשקל הבלתי רציונלי לאישה בגילה: 54 קילו! מדי פעם היא אומרת לי בקול בוכים: "נורא השמנתי," ואז אני פוגשת אותה ורואה שלא דובים ולא יער, הגברת שוקלת בדיוק אותו הדבר, ואם עלתה מאתיים גרם, זה בטח לא בא לידי ביטוי בגזרתה.
   אבל כאלה אנחנו, הנשים, שום דבר לא מספק אותנו. הנה, אחייניתי, לא הלכה רחוק מאמה, ובגיל 29 היא אחת הנשים היפות, הנחשקות והסקסיות בעיניי (ובעיני רבים), ובכל זאת היא מתלוננת באוזניי השכם וערב שהיא שמנה. "מה שמנה," אני שואלת, "הרי את שוקלת 50 קילו?" "שמנה, שמנה," מתבכיינת אחייניתי, אישה רציונלית המתפקדת בהצטיינות בכל יתר תחומי החיים. אחיינתי, כמו עוד נשים צעירות שיצא לי לדבר איתן, מקנאות באנורקסיות! זה נשמע כמו הטירוף בהתגלמותו, לא? כבר יותר טוב לקנא ברוצחים סדרתיים – אלו לפחות לא ימותו בקרוב. אחייניתי אף מקוננת בפניי לפעמים, שחבל שאינה מסוגלת להקיא כמו אחדות מחברותיה!

   עד כמה ניתן להשתגע, אני שואלת את עצמי, ומיד נזכרת שלפני עשור, בגיל 35, עשיתי דיאטה, הגעתי ל-60 קילו, משקל נחמד וחתיכי לכל הדעות, אבל בעיני זה לא הספיק, לא ולא, החלטתי שאני צריכה להגיע למשקלי מגיל 25: 55 קילו! קולטים את זה? במקום להיות מאושרת מהמשקל הטבעי לגופך ולגילך, את מתאמצת ופוגעת בבריאותך כדי להיות רזה כמו שהיית עשר שנים לפני כן!

   מאיפה ולמה הציפיות הלא ריאליות האלה? לא במקרה שמתי ברשימתי הקודמת, "נמאס לי מגבינות כחושות!!!" את תמונתה של סופיה לורן הצעירה והמדושנת. לפני 50 שנה, אידיאל היופי היה טבעי, הגיוני ומציאותי. עובדה, רוב הבנות שהכרתי בצעירותי, לפני עשרים ושלושים שנה, שקלו כמו סופיה לורן. מה שאומר שלשקול בין 55 ל-65 קילו בגיל צעיר, זה טבעי לגמרי, ולשקול בין 60 ל-80 קילו בגיל העמידה, אחרי הלידות וכו', זה טבעי לגמרי, זה המשקל הטבעי והמציאותי.

   אבל אני עדיין לא פגשתי את האישה שתהיה מרוצה מהמשקל שלה: יפיפיות כחושות בטוחות שהן שמנות, ושאם יורידו 5 קילו ייראו נפלא, ונשים מבוגרות הולכות על מראה ההרואין-שיק, בזמן שעליהן לאכול כמו שצריך כדי לא להתפרק מאוסטיאופורוזיס.

   התגובות ברשימה הקודמת, הבהירו לי שיש נשים המאמינות שלרצות להיות רזה באופן מופרז זה עניין של טעם. פשוט בא לך להיות גרומה, זה הכול, לא ביג-דיל. ואילו אני טוענת שזה עניין של תפיסת גוף מעוותת. הכרתי נערה ששקלה 37 קילו, ועדיין האמינה שהיא שמנה! אחייניתי, השוקלת 50 קילו, תופסת בכוח פיסת בשר על ירכיה הדלות, ו"מוכיחה" לי שהיא שמנה, הנה, עובדה, "יש עודפים". וכל מה שאני רואה לנגד עיניי זה שלד לבוש יפה. אני תמיד חוזרת ואומרת לה כמה היא יפה וחתיכה, ושבעיניי היא הייתה אפילו יותר חתיכה במשקל 55 קילו, והיא מביטה בי כאילו נפלתי מהירח.

   אני מביטה בנשים בגילי, שמעט בשר על ישבנן כדי למלא את החצאית היה מאוד הולם אותן – המתעקשות שאין כמו להיראות שדופה, ונזכרת באימהות של חברותיי שראיתי בילדותי, שהיו קצת מלאות, וכמה זה היה יפה ונשי בעיניי: ישבן עגלגל בחצאית צרה, ירכיים מעוגלות במכנסיים, זרועות עגלגלות בגופיה.

   אוי ויי, עליתי מאתיים גרם!!!

ראיתי לאחרונה סרט שביימה השחקנית סופי מרסו, בשם "דבר אלי אהבה".

   לא סרט לכתוב עליו הביתה, אבל סצינת הפתיחה שלו מבעיתה.

   רואים בו את בני הבית מתעוררים בבוקר, האישה ישר רצה להישקל וצווחת "אוי ויי!" והגבר נראה ברקע בעירום, משרך את דרכו לשירותים בעודו מגרד את כרסו הנפולה.

   לאישה יש פיגורה של דוגמנית-על, צ'ילבה של נעמי אוונגליסטה, והגבר נראה כמו הצרות של סבת-סבתי בגולה.

   ככה זה: בשביל הנשים, עלייה של מאתיים גרם זה סוף העולם, בזמן שהכרס המשתפלת לא מזיזה לגברים.

   באותם זמנים, אישה ששקלה 65-75 קילו נחשבה נורמלית. היום היא נחשבת פרה. באותם ימים, בתמונות של הוריי, הרוקדים ואלס בחתונות ובמועדונים למיניהם, אני רואה בעיקר נשים שמנמנות או מלאות. שדופות מדי או שמנות מדי לא היו בנמצא. גם בשכונת ילדותי אינני זוכרת נשים שרזונן או שומנן היה מופרז, כפי שקורה רבות בימינו. כמה חבל שאיבדנו את המשקל הטבעי למבנה גופנו, באמצעות דיאטות הרעבה עצמית שגורמות לרזון יתר או לעלייה מופרזת במשקל.  

 יש לי חבר מצחיקן שהמציא שם לנשים השדופות. הוא קורא להן "חלוֹמוֹ", קיצור ל"חלומו של הנגר". כבר אמרתי שנשים גרומות אינן הפנטזיה הגברית המקובלת, ומאז שכתבתי את הרשימה ההיא על הגבינות כחושות חצי אחוז, קיבלתי כמה מיילים מגברים שמחזקים את דבריי. הנה, בנות, עשיתי למענכן סקר קטן מבלי שהתכוונתי, ויצא שגברים מעדיפים עודפים…

היום אני יודעת שאז, במשקל 55 קילו, הייתי מה שנקרא היום "כוסית מובחרת ברמות". אבל מה זה שווה אם לא יכולתי ליהנות מזה? מה זה נתן לי, כאשר ממילא הרגשתי שמנה? על כך ניתן לומר רק דבר אחד: איזו איוולת! איזה בזבוז!  

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דבורה  ביום נובמבר 5, 2006 בשעה 8:55 am

    כשעבדתי ברפת, בקבוץ לפני 20 שנה, קיבלתי הסבר מהמזריע שלמבכירות (עגלות שנכנסות להריון לראשונה) מזריעים זרע של פר קטן מימדים כי הן צרות מדי לעגל גדול. ובהקשר הזה רציתי לציין שלא סתם רוב הגברים נמשכים לבעלות אגן רחב

  • בועז כהן  ביום נובמבר 5, 2006 בשעה 12:33 pm

    תלוי איזה גברים. לי אין כרס. למטרוסקסואלים אין כרס.

    ומצד שני: יש הרבה מאוד נשים שמתלבשות ג'יפה, אין להן מושג בטיפוח, לא איכפת להן בכלל איך הן נראות – למרות שבמאמץ קל מאוד, הן היו יכולות לשדרג את עצמן.

  • יוסי גלרון  ביום נובמבר 5, 2006 בשעה 8:57 pm

    אומרים: "אל תסתכל בקנקן אלא בתוכנו" … קנקן נאה (אם הוא צר או רחב) עדיף על קנקן פחות נאה …

  • היידי בת ההרים  ביום נובמבר 6, 2006 בשעה 5:56 am

    כתבתי בפוסט הקודם שלך שאין לי בעיות עם המשקל שלי. ועשיתי את זה בלי ללכלך על המשקל של אף אישה אחרת.

    ושימי לב מה קרה: מיד התקפתי על זה בחמת זעם (לא את התקפת, אלא טוקבקיסטיות שהגיבו לך) וטענו שאני שוויצרית, שחוצפה מצדי להיכנס ולכתוב דבר כזה וכו'.

    אולי זה מסביר גם למה לא פגשת עוד אף אישה שאין לה בעיה עם המשקל שלה? מי שאין לה בעיה כנראה שומרת את זה לעצמה, כי היא יודעת שהרבה נשים פשוט לא יכולות לסבול את זה. הן רוצות להאמין שלכו-ו-ו-ולן יש בעיה עם הדימוי העצמי שלהן, וכשמישהי אומרת אחרת הן תופסות את זה כחוצפה: איך היא מעיזה לחרוג משורת האומללות? איך היא מעיזה לא לשנוא את עצמה?

    ותחשבי על זה…

  • יעל ישראל  ביום נובמבר 11, 2006 בשעה 2:16 am

    רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך, מצטערת, כנראה שתגובות מפוסטים אחרים הזיזו אחורה את התגובה הזו ולא שמתי לב שהגבת. אני מקווה שעוד תיכנסי הנה לקרוא.
    אני באמת עדיין לא פגשתי אף אישה שאין לה בעיה עם המשקל שלה, ופגשתי בחיי המוני נשים. כמובן שייתכן שיש נשים שאין להן בעיה כזו, אבל אם יש כאלה, הן בוודאי מיעוט קטן מאוד. ולכן, אם לרוב המכריע של הנשים יש בעיה עם המשקל שלהן, זאת אומרת שזו בעיה נשית כללית קשה מאוד. כי כמה נשים ספורות בלי בעיה כזו הן רק טיפה בים של נשים עם בעיות משקל ודימוי עצמי.
    מה לעשות שזה ככה? זה לא בא ללעוג לנשים הספורות שאינן כאלה, ואני שמחה מאוד שלך אין בעיה כזו.
    אבל עכשיו אשאל אותך שאלה: כמה נשים ללא שום בעיית אכילה ודימוי גוף פגשת בחיים? ממש בלי בעיה? אחת שאוכלת כמה שצריך, בלי להרעיב את עצמה ובלי להיות סגפנית בנפש ? אחת שבאמת מרוצה מהמשקל שלה?
    כמה נשים כאלה פגשת?
    אני טרם פגשתי. אשמח לפגוש את האישה שמשקלה לא מטריד אותה, שהיא מרוצה עם עצמה, שאף פעם לא עשתה דיאטה, ושהיא גם לא מה"שומרות" הכפייתיות. אחת שאוכלת כמה שהיא צריכה, לא יותר מדי לא פחות מדי, ומרוצה מעצמה, גופה וחייה.

  • XOXO  ביום פברואר 21, 2007 בשעה 1:38 pm

    שבאמת מרוצה מעצמה, ואוכלת כי היא רעבה, בלי לעשות חשבון לקלוריות ולשומן ו/או להרכב התזונתי של מה שבאותו רגע התחשק לה לאכול.
    ולא, היא מעולם לא עשתה דיאטה.
    יש לה ישבן, וירכיים, וזרועות, וחזה (אמיתי שרוטט כשהיא זזה), ובטן שבשרה מתקפל כשהיא יושבת, והיא אוהבת את כל מה שהיא, ותענוג לי להיות איתה וללמוד ממנה אהבת עצמי, ובעיקר לשכוח לכמה דקות/שעות ביום (תלוי כמה זמן אנחנו ביחד) כמה אני לא.
    עם הזמן אני שמה לה שככל שאני נמצאת במחיצתה יותר, אני שונאת את הגוף שלי פחות.
    ללמדנו – שאנחנו חיות חברתיות ושאף אחד/ת לא רוצה לגור מעבר לגדר של הכפר, אלא בתוכו, גם אם זה אומר להרעיב את עצמך, לשנוא את גופך, ולשכנע את עצמך שאת משתפת פעולה עם פרופוגנדת השחיף – כי את באמת מאמינה שזה מה שיפה.

  • דקלה  ביום מאי 14, 2007 בשעה 12:38 pm

    את צודקת במאות אחוזים רק חבל שאת לא כותבת במקומות בהם יותר אנשים יוכלו להשכיל…

  • יעל ישראל  ביום מאי 14, 2007 בשעה 3:26 pm

    מקווה שמישהו ישים לב ויזמין אותי לכתוב על זה בעיתון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: