נמאס לי מגבינות כחושות!!!

לא, זה לא פרק מאלף על דיאטות. רק פרק קטן על החיים, מתוך עיניה של מישהי המסתכלת עליהם על פי רוב ההפך מכולם.

   נמאס לי מנשים כחושות! נמאס לי לראות את מצעד המוות חולף לי מול העיניים, בעיקר בסרטים ובאמצעי התקשורת, ולפעמים גם ברחוב. אני מסתכלת על סיגל שחמון, אישה שיופיה כה מיוחד ואכסוטי, אבל דחליק, בייבי, את נעלמת! בקרוב לא יראו אותך! כולך עור ועצמות! איזה עשר קילו יסדרו לך יפה מאוד את הפיגורה. אני מביטה על ישבנן ההולך ונעלם של כל הגבינות פלטרו 1.5% האלה, ורואה כיצד הג'ינס צף להן על הישבן, ורוצה לשאול: איפה הבשר, חבובות? משהו שימלא את הבגד. רוצים לראות קצת טוסיק! בשביל מה בראו לנו תחת, אה, בשביל מה? לא בשביל שנמלא יופי-טופי את הג'ינס? כל הגווינות פלטרו למיניהן, כל הקליסטות פלוקהרסט, כל ההיידי כלומיות האלה, בחיי בנות – אלוהים נתן, אז לוקחים. כל מה שצריך זה לתחזק את הסחורה, לא למכור כל גרם שחוק בהרעבה עצמית!

   אני אוהבת להביט על נשים יפות. זה עושה לי נעים בעיניים. אולי בגלל שאני משתייכת למזל שכוכבו הוא ונוס, הידוע כחובב אסתטיקה, ואולי סתם כי אני כזאת: אוהבת לראות יופי. וכשאני מביטה על אישה, לא בא לי לראות נציגות קטנות מאשוויץ, בא לי לראות נשים שנראות כמו סופיה לורן בימיה הטובים והעסיסיים. במקום שרזון וכחישות ייצרו בי רושם של יופי וסקסיות הם יוצרים בי רושם חולני, וישר שולחים אותי באסוציאציות למחוזות האימה והמוות של מחנות הריכוז. אין שום סקסיות במקלות סנוקר מהלכים. לעומת זאת, הגברות לורן ומונרו, בשנים בהם היה לא מעט בשר על ירכיהן, ישבנן וחזן, היו בעיני פצצות הורמונים מהלכות. אני מביטה עליהן בתור אישה, וכמעט בא לי לערוק לצד השני. איזה יופי! איזה פאר! ובא לי להגיד: בחיאת אלוהים, הפעם באמת הבאת אותה בענק! מה יפה וסקסי יותר, אני שואלת: ג'וליה רוברטס הגרומה כמו בתולה מזדקנת, או פצצת מין כמו בריג'יט בארדו? לי התשובה ברורה מאוד, ובגדול. 

 רזון מוגזם מבעית אותי אפילו יותר משומן מוגזם. כשאני רואה בטלוויזיה את נשות אמריקה ששוקלות 250 קילו זה מעביר בי חלחלה מסוימת, אבל כשאני רואה אישה אנורקטית אני ממש נבהלת, כאילו חזיתי במלאך המוות מתקדם לעברי על מסלול הדוגמנות. גם שומן מופרז וגם רזון מופרז גרועים ולא טבעיים, אבל רזון קרוב כשתי פסיעות מהמוות, ולכן הוא מחריד כל כך. ולנו היהודים, יש סיבות טובות להיבעת ממנו, לא?

לה דונה אידיאלה לורן. היום בטח היום שולחים אותה למירי בלקין, להוריד איזה 13 קילו. ואתם בנים, לא הייתם זורקים אותה מהמיטה, נכון?

   אז למה רובנו ממשיכות במצעד ההרעבה האינסופי? למי אנחנו עושות טובה שה-BMI שלנו לא מופיע בסקלה מרוב שהוא הולך ומתמזער? למי, לגברים? באמת בשבילם? אז אולי נשאל אותם? 

   היי בנים, לא נמאס לכם מכל הגבינות הכחושות? ואם נמאס, למה אתם לא מצפצפים משהו? באמת בא לכם לבצע עם מקלון אוזניים כחוש, ללא חיים, ללא צבע בלחיים, ללא בשר בכלל, רק עור ועצמות ושתי בלוטות סיליקון מגוחכות בחלק העליון? עכשיו ברצינות, באמת בא לכם על זה? אתם לא מרגישים שחזרתם במכונת זמן לשואה?

   דחליק, אולי תגידו לבנות שיירדו מזה? אני לא רוצה להיכנס כאן לתיאוריים גרפיים על יתרונות הבשר בענייני תאווה, ולהזכיר את בנות רובנס השמנמודות, וגם לא את סוג נשות ההרמון שאחינו השמים עדיין חובבים. אבל בכל זאת, משהו צריך להיאמר, לא? אולי תפצו את פיכם היפה ותגידו לבנות שחאלס, זה לא מוצא חן, לא בא לכם על זה יותר?

   עכשיו הבנות בטח יקפצו ויאכלו אותי חיים, ויטענו שלא למען הגברים אנחנו פוצחות בדיאטות הרעבה עצמית משוכללות ונושאות איתנו לכל מקום שקיות הקאה, מוצפנות היטב בארנק לצד הקונדומים. הן יגידו שנשים עושות את זה למען עצמן, למען נשים אחרות ובשל דיקטטורת האופנה הנשלטת בידי הומואים חובבי פלטות. ואני גם מכירה, ואפילו לא שוללת את התיאוריה הפמיניסטית, על כך שככל שמעמד האישה מתחזק, כך היא הולכת ונעלמת בגודל. כן, כל זה נכון, אבל חלקית בלבד. 

   אני עדיין טוענת שהסיבה המרכזית לכך שנשים כמהות לאמץ לעצמן פיגורה של ניצולת שואה, היא דעתם של הגברים עליהן, חששן מפני דחיית הגבר, ואימתן מפני העמדה החזקה של אישה דעתנית ופמיניסטית שמותר לה להיראות כמו שהיא רוצה. כאילו, אם את רוצה עמדה וכוח, תפדל, בובה, עד חצי המלכות, אבל אנא הורידי איזה עשרים קילו. שלא נראה אותך יותר מדי – את מפריעה לנו בעיניים. 

   מה שאומר בעצם, שאם אסור לנו להיראות כמו שאנחנו, כמו שנבראנו, אז מה הרווחנו  מהמאבק הפמיניסטי המתיש? אילו הישגים השגנו, אם אנחנו חיות דקה-דקה בבית כלא שאנחנו המצאנו, תחת חוקי חמורבי איומים ונוראים של הרעבה עצמית? איפה ההישג הגדול? הרי אנחנו בדיוק כמו נשות האיסלאם, שחייבות ללכת בכיסויי ראש שמסירים מהן כל צלם אנוש והופכים אותן לצללים מהלכים, רק בהיפוך – נשות המערב הצנומות גם הן צללים מהלכים, אבל בלבוש מינימלי ובלי בשר בכלל: פנטום מבהיל שנולד מתוך החזון הפמיניסטי הגדול!
   

* עוד בנושא זה: "לא פגשתי אישה שמרוצה מהמשקל שלה."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On נובמבר 3, 2006 at 2:54 am

    ושלפחות עשירית מהאוכלוסיה לא חושבים כמוך ו/או נהנים לקרוא את ההקבלה הזו לשואה כמה פעמים יותר מדי?
    מה יותר גרוע? להיות שטוחה או שטחית?

  • יעל  On נובמבר 3, 2006 at 3:10 am

    מה שהכי גרוע זה להיות שטוחה ושטחית, לא חושבת?

  • איילת  On נובמבר 3, 2006 at 3:20 am

    בבורותי כי רבה דווקא חשבתי שאת נאמנה לעקרונותיך ויש מה לתפוס. תרתי.
    בורה, כבר אמרתי?

  • אלה  On נובמבר 3, 2006 at 3:28 am

    אני רזה ונראית טוב" על פי התקן" , וגם לי נמאס ממסלול הדוגמנות הזה שברחובות תל אביב. כל הזמן צריך להקפיד על לבוש, על דיאטה על מראה , יוצאת הנשמה. עברתי מתל אביב לעיר אחרת הפלא ופלא בערים אחרות בני אדם גם ממין נקבה לפעמים נמדדים לא לפני הכל ואחרי הכל על סמך מראה חיצוני, אלא מראה הוא עוד תכונה ולא תכונה מכוננת.

  • יעל  On נובמבר 3, 2006 at 3:33 am

    בואי נרד רגע מההתלהמות ומהעלבונות שלא מוליכים לשום מקום ולשום דיון, ותגידי לי אם את חושבת שרזון קיצוני הוא באמת עניין של מה "שמוצא חן בעיניהן" וסתם עיניין של בחירה אישית מודעת, או, אולי, בכל זאת, בעיה שקשורה בדימוי עצמי?
    יש לי אחיינית, אישה יפיפה בעלת גוף מושלם, מוצלחת, נשואה, הכי חברותית בעולם (זה כדי להסביר שהיא לכאורה אדם הכי נורמלי שיש), ובכל זאת היא חושבת שהיא שמנה (היא שוקלת 50 קילו), ואומרת לי ברצינות כמה חבל שהיא לא מסוגלת להקיא כמו כמה חברות שלה, וכמה היא מקנאת באנורקסיות.
    ואני דווקא חשבתי שהיא היתה הכי חתיכה כששקלה חמישים וחמש קילו. בעיניה, ב-55 היא פרה, ובצבא, כשעלתה לשישים קילו, ונראתה כמו סופיה לורן כאן בתמונה – היא נכנסה לדיכאון עמוק והזדקקה לטיפול בנוגדי דיכאון.
    וזו רק דוגמה אחת. אני מכירה עוד הרבה נשים כאלה. אני עובדת עם נשים כאלה, ומכירה את הנפש שלהן – כך שאותם 10 אחוזים מהוללים שלך, הן נשים הסובלות מהרעבה עצמית, הנובעת מהבעיה בדימוי הגוף.
    אז לפני שאת מפזרת דברים על זכותו של האדם לביטוי עצמי, חשבי בבקשה על מה שמתרחש בנפשן של נשים אלו – תאמיני לי, מידיעה אישית, הן אומללות ומדוכאות.

  • א  On נובמבר 3, 2006 at 7:27 am

    העובדה שאף גבר שפוי לא באמת חושב ככה, ואשה במידה 42-4 (עזבי הכוסית עם היקף המתניים המיניאטורי שמדגמנת לך את ה"הפך" מהאידיאל העכשווי) שמביעה בטחון עצמי, מטפחת את עצמה ויודעת בדיוק מה וכמה היא שווה תהיה הרבה יותר מושכת עבור כל גבר פיקח מאשר צפלונה נטולת חזה במידה 34 שמרגישה שהיא שמנה, מתביישת בגוף שלה ומתעסקת אך ורק עם זה?

    אני מבינה את הכעס שלך, וגם אני באמת הייתי רוצה להעיר את כל הפוסטמות האלו (אין לי מושגים אחרים להשתמש בהם) ולהראות להן את החשיבות של בטחון עצמי מוחלט בכל גרם תחת שהן בורכו בו, אז אלפי חיזוקים חיוביים לך על זה.
    אבל הדוגמאות שאת מביאה לכוסיות גם במושגים עכשוויים הם סוג של צרות אופקין, הייתי אומרת, כי באותה מידה את יכולה לאזור קצת אומץ ולראות את היופי בנשים יפהפיות שעברו מזמן את מידה 38-40, ושמראות בטחון והערכה עצמית מלאים "למרות" זאת.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On נובמבר 3, 2006 at 11:45 am

    ובקשר לנתונים המחרידים של מותן של צעירות בטרם עת, שהלכו עם דפוס הביטול העצמי עד הסוף
    ומקיאות את עצמן למוות.
    הרשימה שלך מעולה יעל, מדוייקת.
    אפילו אנשי האופנה שניצלו קטינות בגלל הרזון המשווע חוקקו היום חוקים בנוגע לגבולות העצם הננעצת בגב, והיום מבוקשות רק בעלות משקל סביר להיות קולביות .
    חבל שלא כולם הקשיבו לשיחה שניהלה יעל דן השבוע בגליצהל עם צעירה ששוקלת 46 קילו המאושפזת במחלקה סגורה שנכנסה למבוי סתום ומות צעירה אחרת בכלל לא מפחיד אותה.

  • נורה  On נובמבר 3, 2006 at 12:03 pm

    קודם כל, הבעייתיות אינה מוגבלת לתקופתנו. האשה שבתמונה אמנם לא דומה לקייט מוס, אבל היא בהחלט מצייתת למודל הקלאסי ("טבעי" באותה מידה) של "שעון החול". מותני הצרעה הבלתי-אפשריים, הירכיים והחזה הפוריים, וכו'. אז זה לא שלפני 50 שנה הכל היה יופי טופי. כנראה שכבר הרבה מאוד שנים אידיאל היופי ואידיאל הגוף הנשי ה"נכון" משמשים כלי למישטור נשים, במודע ושלא-במודע.
    עד לא מזמן להרבה מאוד נשים היו הגוף והמראה הנכון כלי מרכזי או יחיד בהשגת מטרות, נישואים בד"כ, מה שמסביר את שיתוף הפעולה ואת העובדה שזה הפך לחלק מ"טבענו".
    הפרדוקס הוא, שדווקא כיום, כאשר לכאורה נשים לא צריכות למצוא חן בעיני אף גבר כדי לשרוד כלכלית, האידיאל הפך למטורף, והמירוץ להשגתו הפך לשיעבוד ולעתים לסכנה פיסית.
    ואולי כאן טמון גם ההסבר: ההקצנה בדרישות היא תגובת נגד לשחרור (החלקי, נא לזכור): אם בלית ברירה הוסר סד אחד, הבה נציע סד אחד, וגם נצבע אותו בצבעים מפתים ונוצצים כדי להעניק לכל העניין אשליה של בחירה, מודעות תרבותית, ותחכום. ע"ע "אני עושה את זה בשביל עצמי". זה התפקיד של תעשיית האופנה, גם אם המניעים שלה הם לאו דווקא דיכוי אכזרי אלא סתם עשיית מיליארדים. זה נורא פשוט, אשה שמרוצה מאיך שהיא נראית לא רצה אחרי מותגים ולא מצייתת לכל גחמה של סטייליסט, וכמובן מוציאה הרבה פחות כסף. למה שלא נציב לה ילדה בת 13 שעברה פוטושופ בתור מודל, ונבטיח את אינסופיותו של המירוץ?
    גם בתחום היחסים זו לא תמיד קונספירציה מודעת ושנאת-נשים לשמה. אולי באמת להרבה גברים קשה להימשך לאשה שמתנהגת כשווה להם, ולא רק מן השפה ולחוץ. אולי אשה שמשדרת שהיא כאן כדי להיות קישוט עושה להרבה גברים יותר נעים בעין.
    השאלה היא כמובן מה אנחנו עושות בנדון. כמו בתחומים אחרים נחוץ כאן חינוך מחדש של עצמנו. אמא שמתייחסת לבתה התינוקת כמו אל בובה, ועסוקה בלקשט ו"לייפייף" אותה (ויש נשים שיספרו על כך בהמון גאווה) מזיקה יותר מהגבר הבבוני ביותר, ולמעשה מאפשרת את השפעתו. המסר צריך להיות שילדות ונשים לא אמורות להיות קישוט ומושא התבוננות, אלא אדם שפועל בעולם ומפעיל אותו. נורא פשוט, ולאור מה שאנחנו מכירים גם נורא מסובך.

  • נינה  On נובמבר 3, 2006 at 1:59 pm

    אני סבורה שההסבר נעוץ בתלות שלנו בנורמות ובמשובים השיפוטיים. זה חלק מדפוס החיים שלנו, כפי שאני מסבירה במאמר "למה קשה לנו להיות מאושרים".
    http://www.notes.co.il/nina/23802.asp
    לימדו אותנו מגיל אפס שהכי חשוב זה מה תחשוב הסביבה עלינו, ואנחנו נעשה הכל כדי להשיג משוב חיובי. וזה עצוב, כי בסך הכל הרי מדובר בנורמה שנקבעת על-ידי קבוצות אנשים, לא על-ידי סמכות מוחלטת כלשהי.
    אנחנו שבויים בתאוות הפירסום וההשתייכות והמותגים ומה לא, ומבטלים את עצמנו.
    עם כל הכבוד למעצבי האופנה המהוללים – נראה שהם שכחו דבר קטן אחד: שהבגד שהם מעצבים אמור להתאים לגוף, ולא הגוף לבגד…
    ואם הם לא מסוגלים לעצב בגד שייראה טוב לגוף אישה נורמלי, שיתכבדו ויעזבו את המקצוע. כי פירוש הדבר שאין להם מושג בעיצוב.
    אבל אנחנו לא רואים את זה, וניתלים בהערצה במוצא פיהם.
    זה ישתנה רק אם נחליט לעצב את חיינו בעצמנו. כל עוד ניתן לאחרים לעצב את חיינו – ככה גם ניראה.

  • הסייר  On נובמבר 3, 2006 at 1:59 pm

    "… למה צריך להיות אכפת לי – או לערוץ 2 או לכם – מהגיגיה של רווקה מזדקנת היושבת לבדה בחדרון העבודה הטחוב שלה, מוקפת בחמשת חתוליה וכותבת בלוג? … וככה בדיוק נראית בועה תרבותית: מקום שבו לכולם אכפת ממשהו שלאף אחד לא באמת אכפת ממנו…" רענן שקד, 7 ימים (תודה ל-V.

  • תלת רגל  On נובמבר 3, 2006 at 2:52 pm

    של הסופר הדגול מרענן ת'שקד.
    תגיד לו שאכפת כשאכפת ולא אכפת כשלא אכפת
    ותגיד לו גם שמה שהוא אומר נשאר בעיתון
    ועוטפים איתו דגים.
    אה, עוד משהו
    לרענן שקד מזמן לא אכפת מכלום, אז למה אתה שם לב למה שגרונו אומר?
    כל כך אכפת לך ממנו?

  • היידי בת ההרים  On נובמבר 3, 2006 at 5:53 pm

    בתור מישהי שרזה באופן טבעי, עניין של כרומוזומים (כן, יש נשים כאלה, ובניגוד למה שחושבות נשים זועמות מסויימות אנחנו אפילו לא מיעוט בטל בשישים) – צר לי שאני מעוררת בך, מעצם העובדה שאני מעיזה לחלוף מולך ברחוב, תחושות כאלה של גועל, זוועה ואפילו שנאה. כן, שנאה, שאם לא כן לא היית קוראת לי ולשכמותי בכינויים כמו "פוסטמות" או "היידי כלומיות" רק בשל גופנו השונה משלך, ובשל העובדה שמונחים עלי פחות קילוגרמים מאשר עלייך. כמה נחמד לקרוא גידופים שמופנים אלי, ועוד במסווה של דאגה אימהית, של פמיניזם ומה לא. טוב, אני אשתדל להאביס את עצמי עד מחנק והתפוצצות בתקווה להעלות כמה קילוגרמים בניגוד לטבעי, רק כדי שלא תכעסי עלי על איך שאני נראית… אה, בעצם נראה לי שלא אעשה את זה. יותר טוב להמשיך להרגיש טוב עם גופי – למרות שנאת החינם של נשים כמוך.

    אגב, אני מאוד אוהבת לאכול, בלי עין הרע, ומעולם לא סבלתי מהפרעת אכילה. המראה שלי הוא לא עניין של "מוצא חן בעיניי" או "לא מוצא חן בעיניי". גם סבתא שלי ואמא שלי לא יותר מלאות גוף ממני. אז אין טעם גם להרצות לי על דימוי גוף עצמי ירוד, מישטור, כמיהה נחותה למבטי גברים או להיעלמות או השד יודע מה. כל חטאי הוא שנולדתי בתקופה שבה מבנה הגוף שלי תואם לצו האופנה. 'צטערת אם זה מרגיז אותך. בפעם הבאה תשתדלי להיוולד בתקופה כמו שנות ה-40, בימים ההם היו מעדיפים נשים כמוך ונשים כמוני היו יושבות וכותבות כתבות נזעמות באינטרנט, אם היה אז אינטרנט.

    נ.ב. לכותבת "א'": בעלי הוא גבר שפוי לחלוטין, ואני חושבת שהוא גם די פיקח – וראה זה פלא, הוא עשה את המעשה התמוה והתחתן עם "ציפלונית" כמוני! איך תסבירי את התופעה התמוהה הזו?

    נ.נ.ב. סופיה לורן בתמונה נראית יפהפייה. וגם היידי קלום יפהפייה בעיניי. אמורה להיות כאן סתירה כלשהי? אני צריכה להתפעל רק מנשים ששוקלות יותר ממס' קילוגרמים מסויים? זה לא קצת משעמם?

  • TAVLA  On נובמבר 3, 2006 at 6:18 pm

    תגידי, אם את כל כך משוויצה בגוף הפיגוזי שלך
    וחושבת שכולם רוצים אותך בגללו, איך זה שכל מה שמעניין אותך בחיים זה העניין הזה, שאת מעמיקה בו כל כך ובהתנשאות כזאת מעל בנות מינך, וחושבת
    שאת הכי יפה בעולם, ובגלל זה כותבת מגילות של מאה מליון מילים לכל שנייה .
    מאמי, תנשמי קצת, תרגעי.
    יעל אמרה את דעתה על נשים אנורקסיות שהן מכוערות זוועה ומסכנות, למה את לוקחת ככה ללב?
    ואולי לא סיפרת לנו פה הכל שנדע שגם לך יש בעיות נפשיות שבגללן את חושבת שאת אוכלת אבל לא אוכלת כלום?
    דרך אגב, בדקת ברזל בדם לאחרונה?
    כדאי לך.
    ובמקביל, תפסיקי לחשוב שאת האופנה האחרונה והיפיפיה, נשים מלאות הן הכי יפות שיש, תשאלי כל גבר, 99 אחוזים יגידו לך שיעל ישראל פגז אמיתי לעומתך ולעומת צפרדעות רגזניות מהסגנון שלך, יאללה, סיימתי אני מתה מרעב איזה כיף
    לי, אוכלת מה שבא לי וכל הגברים מתים עליי.
    סלאמאת.
    אני שוקלת דרך אגב 75 קילו, ונהדר לי בחיים.
    חלומו הרטוב של כל גבר.

  • היידי בת ההרים  On נובמבר 3, 2006 at 8:58 pm

    טלבה, בחייאת, נראה לך שבאתי לכאן כדי להיכנס לריב חתולות שבו מטרת הצדדים להוציא עצבים אחד על השני, לקלל ולעשות פסיכולוגיה בגרוש? אם ככה חשבת, אז טעית: זה לא הקטע שלי. אז את יכולה לקרוא לי כל מיני כינויים כמו "צפרדע רגוזה" וכאלה, אבל לצערי זה לא מעליב אותי יותר משאיזה ילד יבוא ויצעק לי קקה-פיפי. וממש אין לי מוטיבציה להמשיך את הקו הזה.

    ועכשיו, אם הצלחתי להרגיע אותך קצת ולהחזיר למסלול: תקראי את ההודעה שלי שוב, ותראי שלא טענתי בה לשנייה שאני יותר יפה מנשים אחרות כאן, מלאות או רזות. כל ה"התנשאות" וה"השוצה בגוף פיגוזי" – אלה דברים שראית מהירהורי לבך. נו באמת, איפה כתבתי שיש לי גוף פיגוזי ושבנות-שיחי מכוערות? אני טענתי שגם אישה רזה היא נורמלית, ושאני כאישה רזה רואה את עצמי כנורמלית. מוזר שטיעון כזה כל-כך קשה לך לקבל ואת רואה בו התנשאות.

    העלבון של נשים מלאות על כך שגופן לא נחשב לאופנתי לא צריך לגרום להן לחפש איך לפסול את גופן של נשים רזות, כי אם הן עושות זאת הן יורות לעצמן ברגל. מי שרוצה שהאופנה לא תצטמצם למבנה גוף מאוד מסויים ותבזה את האחרים, כדאי שלא תיפול לאותו פח ותעשה את זה בעצמה מהצד השני. ושוב ושוב אני רואה איך נשים נופלות בדיוק לפח הזה.

    בתקווה (קלושה) שהפעם אזכה לתגובה קצת יותר עניינית, במקום לתגובה ברמה של "את אנורקסית מגעילה וסתם משוויצה שאת יפה" או משהו בסגנון.

  • מרעננת ת'שקד  On נובמבר 3, 2006 at 10:41 pm

    מה את ישר נעלבת?
    בסך הכל סידרתי טוב את העניינים ודאגתי שיעל תוכל להמשיך לאכול ולהנות מהחיים כמו שאני עושה ובלי רגשי אשם.
    בסך הכל היידי, אם את רזה זה נהדר, והכי חשוב שתהיי מאושרת, אבל הרי לא בזה מדובר נכון?
    מדובר באופנה מטורפת שגורמת לילדות לעשות דיאטת כאסח מבלי שיוכלו לעצור את התהליך הן הורסות לעצמן את החיים, לא ברור איך את שאוכלת המון השתרבבת לעסק פה.
    בדיוק כמו זלילה מוגזמת ככה זה עם דיאטה מוגזמת
    והבעיה היא שבאמת במשך שנים לימדו אותנו האמהות קודם לאכול המון שלא נמות ואחר כך להוריד במשקל כי אנחנו שמנות.
    תכנסי היום למרבית בתי האופנה ותראי שעדיין, עדיין מידה 44 שזה אקסטרה לארג' מכווצת למידה 40 שזה מדיום
    האופנה מעוותת את המידות ומעליבה מאות ואלפי נשים שרובן עם תחת גדול ובטן כי מרבית הנשים נראות ככה, ולא רזות כמו מקל.
    כמה פעמים נכנסת לרשת פוקס ולא היתה לך בעיה בחיים, אבל לי במידה XL היתה בעיה מפני
    שהם מכווצים את המידה ורוצים שתהיי דוגמנית בשביל הבגדים שלהם.
    99 אחוזים מבתי האופנה רוצים חתיכות של מתחת ל 60 קילו
    בשביל שיקנו אצלהם בגדים, והמוכרות בכניסה שונאות מלאות שנאת מוות כאילו הרסנו להן את החנות ולא חשוב כמה כסף יש לך בכלל.
    כל הסיפור הזה של הרזון הוא סיפור חולני וזוועתי והפרופורציות בין מה שהיצרנים רוצים שילבשו לבין מה שנשים צריכות ללבוש נמצא בפער אדיר בין הראש שלהם לבין המציאות האמיתית.
    יש חנויות שמחזיקות במידה עד 42 וכשאת אומרת שאת 44 הם אומרים : אין בגד במידה הזאת
    שזו מידה סבירה בהחלט בתוך תו התקן של הנורמה.
    אז שיפסיקו לספר סיפורים ולקשקש ושיתחילו ליצר בגדים שנשים נורמליות יוכלו ללבוש, ודי לכל האווירה הזאת של הקילו בשביל לשפוט אם את מספיק סקסית או לא, סקס סתם לידיעה כללית בא מהראש ולא מהגוף, הדוגמניות הדחלילות בדרך כלל
    בלי חשק מיני בכלל בגלל שהן בדיאטת חסה כל היום
    אז היידי, אין לך את הבעיה הזאת, ונהדר לך
    בחיים
    אבל לנו מרבית הנשים לא קל בכלל עם כל המסרים האלה, שפוגעים אחר כך בבנות שלנו והורסים לנו את החיים.
    אנו צריכות להפסיק לקנות בגדים יעל,
    ולדרוש חנויות בגדים נורמליות שיעצבו לנו, כי אנחנו הרוב את הבגדים בלי הסיפור של הרזון הזה
    כשיגיע מצב שיתייחסו למרבית הנשים נוותר לצפרדעות הרזות שהן המיעוט שבמיעוט או ילדות שפיתחו אנורקסיה.
    וזה הרענן המשקר הזה יצא לי מכל החורים
    אני הולכת לעטוף עם העיתון של שבת וההגיגים שלו
    את העצמות של הכלב .
    יאללה ביי.

  • יעל  On נובמבר 4, 2006 at 3:02 am

    שימו לב, בנות, שלפני 50 שנה, אם תביטו טוב בכל מיני מגזינים, סרטים ותחרויות יופי, אישה חתיכה נחשבה אישה ששקלה 55 עד 60 קילו. נחשב אז רזה. ואילו היום, אם את מעל 50 קילו, את מבעלת עודף משקל. במו עיני ראיתי באיזו תוכניות על דוגמניות, מישהי ממש כוסית בעיני, שהסוכן דוגמניות אמר שהיא צריכה להוריד איזה 8 קילו, ואז היא תהיה בסדר. זה הטירוף.
    אישה נורמלית, שלא מרעיבה את עצמה, שוקלת בדרך כלל בצעירותה בין 55 ל-65 קילו, תלוי בגובה ובמבנה הגוף. נשים מבוגרות יותר, אחרי לידות וכו, שוקלות באופן נורמלי בין 60 ל-80 קילו. וזה לא שמנה, זו אישה שאוכלת נורמלי. מובן ששומן הוא לא בריא, אבל לשקול באופן סביר, זה לא שמן, זה נורמלי. הבעיה שלנו היא שאיבדנו את המשקל הנורמלי, שהגוף צריך לשקול בו, ויש דבר כזה, גם מבחינה רפואית. מאוד קל לדעת מה המשקל הנורמלי המתאים לכל אחד ואחד מאיתנו.
    ואם כולם לא היו מתחילים בדיאטות, אז הם היו נשארים במשקך הגוף הנורמלי שלהם, ולא מתחילים להשמין.
    תחשבו על דור האימהות שלנו: הן היו קצת מלאות, וזהו. אז עדיין לא היו נשים ממש שמנות. השמנמנות הנשית של אחרי לידות, היתה עניין נורמלי לחלוטין.

  • היידי בת ההרים  On נובמבר 4, 2006 at 7:13 am

    זה ממש לא מחדש לי דבר, אבל קראתי ושמעתי את הדברים האלה כבר אינספור פעמים. טורים שלעסו את מה שנכתב כאן כמעט מילה במילה הופיעו ב"וואלה" כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות, למשל, וגם הם חזרו על עצמם בדייקנות מפתיעה ואפילו בסגנון כתיבה דומה מאוד, כמו גם במגזינים אחרים, ברשת ומחוץ לה. אני בטוחה שקראתן אותם, או לפחות העברתן שיחות שבהן הועברו הדברים שוב ושוב, והקאתן אותם כאן. מדובר בקיטור-נשים פולחני ואופנתי. "טבלה", את המלל על זה שכבר אי אפשר לקנות שום בגד מעל מידה 44 ועל המוכרות הרזות המניאקיות האלה שמסתכלות עלייך במבטים מזרי אימה ורק רוצות שתצאי מהחנות – קראתי כבר ממש מילה במילה. לא שזה גורע מהאותנטיות של התחושות, חלילה. דבר יכול להיכתב גם 200,000 פעם ועדיין תהיה בו נקודת האמת שלו.

    וגם באותן כתבות-מגזינים כמו כאן, הביקורת שלי נוגעת לכך שאחרי שגמרתן לעמוד על השינויים באופנה – ויעל, שימי לב שאני לא חלקתי על כך שאותם שינויים אכן התרחשו, שהיום המראה האופנתי רזה בהרבה מבעבר ועל כך שך שהמשקל הוא אובססיה מעיקה שגובה מחיר מנשים בחברה שלנו – המשכתן ובלעתן יופי את הפיתיון שאתן עצמכן מתארות, ובמקום להתמקד בפנייה נגד הבעיה – התמקדות היתר במראה חיצוני, שנים מתמכרות לה ומוכנות להרוס את בריאותן בשבילה – עשיתן בדיוק את מה שהחברה מכתיבה לכן, ופניתן נגד בנות-מינכן. הפניתן שנאה למי ששמבנה גופה שונה, נכנסתן לתחרות "מי באמת יותר יפה, רה אומלאה" (אין דבר כזה "באמת יותר יפה" ומניסיוני גברים יכולים לאהוב ולהימשך לשני הסוגים, אלה הנשים שמוכנות לנקר אחת לשניה את העיניים), ונפלתן גם למלכודת של לנתח את אופייה של אישה בהתאם לצורתה ("רזה = אנורקסית אומללה דוחה וחלשת אופי" – קביעה שנזרקה כאן חופשי – זאת אמירה שהיא בערך באותה רמה כמו "אישה מלאה = חזירה שמנה עם אופי חלש שלא יכולה לסגור ת'פה". לא תגיעו רחוק עם המחאה שלכן אם תפנו נגד נשים אחרות אמירות מהסוג שלא הייתן רוצות שיפנו נגדכן ובצדק. כשאתן עושות את זה, זאת בדיוק המשמעות של "ריב חתולות" ואני לא מתכוונ בכלל להשתתף בו. על זה הביקורת שלי.

  • אש'א  On נובמבר 4, 2006 at 8:36 am

    בנושא הזה נכתבו אצל חברתך ב"רשימות" רוני

    http://www.notes.co.il/roni/

  • ענת  On נובמבר 4, 2006 at 9:26 am

    ולא אף אחת אחרת.

    יש נשים שיש להן סיבה לגיטימית להשויץ והיא בגזרתן הנאה, לדעתן כמובן.
    את דאגת להשויץ בפוסט של יעל בזה, ויש בזה טעם לפגם.
    הטעם לפגם הוא בכך שאף אחד לא יודע מי את, אבל את משויצה ומתלהמת.
    העובדה שאת משויצה באתר של יעל, במקום להשויץ בכל מקום אחר על גופך הנאה, הוא כבר עניין של פגם
    וכשבאה האמת את גם דואגת להתקיף.
    כשתסתכלי על עצמך לעומק ותראי כמה את מגוחכת
    תביני שלא צועקים בכיכר כמה אני רזה ויפה כשמדברים על אנורקסיה, ופשוט לא מובן איך דאגת לדחוף את עצמך כטוקבקית מבלי לומר שום דבר משמעותי חוץ מההשווצה .
    שימי לב שכל טיעון לגיטימי לגמרי בנוגע לאופנה שפוגעת באנורקסיה שהעלתה פה מישהי לפניי, כמו הטיעונים הלגיטימיים של יעל, אותם אפילו לא הצלחת להפריך, וכל עניינך הוא בהרס של דיון.
    כמה חבל.

  • יעל  On נובמבר 4, 2006 at 4:21 pm

    אני עדיין חושבת שלא שמת לב באמת למה שאני אומרת. אני בכלל לא מדברת על שנאה של נשים לנשים, אלא על משקל נורמלי וטבעי. אני טוענת שיש דבר כזה, ואלמלא הדיאטות וההרעבות העצמיות, היה את זה עד היום. זה מה שהיה פעם: נשים במשקל ממוצע, לא רזות, לא שמנות. הן היו ככה באופן טבעי. לא אני המצאתי את זה שדיאטות רק גורמות להשמנה, זו עובדה מדעית.
    כך שאני בעצם מדברת על לחזור למה שהיה לפני 50 שנה, לפני שכל הטירוף התחיל, לדור האימהות והסבתות שלנו, אלו שלא נשקלו מעולם, ומשקלן היה טבעי וסביר. זה הכול. אני לא רוצה יותר מזה או פחות מזה. ומעבר לכך לשקול טבעי ונורמלי לגוף, לא לצווי האופנה, זה בריא, בעיני זה גם יפה. זה בדיוק מה שאמרתי בכתבה. הביטי בסרטיה של מרלין מונרו בשנות השלושים לה, ותראי שהיא היתה מה שיגידו היו "שמנמונת". בעיני היא היתה אז הכי יפה, מתואמת במשקלה לגילה, שלושים פלוס. ואם היתה נשארת בחיים, בגיל 50 היא היתה יותר שמנה, אלא שאז היו מגיעות שנות השבעחם שמונים, והיא היתה פוצחת בוודאי בדיאטת רצח. אז אולי עדיף לה שמתה ולא נאלצה להתייסר.
    וזה כן ייסורים, כמו שהאבסה עצמית היא ייסורים. הייתי שמחה מאוד לו יכולתי להשתחרר מדיקטטורת האופנה והמזון, ואז כל אחד היה אוכל כרצונו, וןאז גם היתה נגמרת תופעת ההשמנת יתר וההרזיית יתר.תקראי לי נאיבית, אבל אני מאמינה בזה עד קצות ציפורני רגליי.

  • נולי  On נובמבר 4, 2006 at 5:05 pm

    לא כל הנשים הרזות מרעיבות את עצמן באובססיה מטורפת ועסוקות יומם ולילה בדיאטות בואכה מראה האנורקסיה -א-ל אושוויץ. חלק הן באמצע, לא מלאות ולא שדופות. ניתן לחשוב מהכתוב כאן שכל הדימוי של האישה בעיני עצמה ניזון ממראה החיצוני, האם היא עומדת בקריטריונים האסתטיים של צו השעה או לא. אולי נכון להפריד בין הדרישות מדוגמניות להראות כמו שלד או ענף, כדי לעבוד במקצוע- דוגמניות שמהותן היא מראן החיצוני – להבדיל מאלה שלא, שעובדות במקצועות אחרים ויש להן חיים אחרים.
    והלא הכל בראש. לדעתי , שביעות הרצון העצמית צריכה להיות ניזונה מדימוי עצמי טוב במהות, מתחושה טובה של ערך עצמי, של סקסאפיל בריא, ואז המשקל מקבל פחות משקל. להיות שמחה כמה שאפשר ו- כן- גם אסתטית- זה מה שחשוב בעיני יותר.

  • יעל  On נובמבר 4, 2006 at 5:40 pm

    את צודקת כמובן, אבל כמה נשים כאלה את מכירה? אני עדיין לא פגשתי אישה כזאת. הבעיה היא שנשים כן בוחנות את ערכן על פי איך שהן נראות, והמשקל נמצא תמיד בראש הרשימה. כך שדברייך הם סוג של אוטופיה, אוטופיה בריאה כמובן, אבל אוטופיה.
    אני חושבת שבסופו של דבר זה כנראה כן קשור לטלוויזיה, לקולנוע ולצילום. עובדה שלפני זה לא היתה בהלת דיאטה, וכל אישה שקלה כמה ששקלה באופן טבעי, ואילו מאז שנשים רואות את עצמן בתמונה, בצילום, הן מזועזעות מעצמן. זה באמת מה שהביא את עידן ההשמנת יתר והרזיית היתר, לפני זה כן כולם היו מה שנקרא במשקל נורמלי.

  • חגית  On נובמבר 5, 2006 at 8:19 am

    אני ממליצה לך לקרוא את הספר מיתוס היופי מאת נעמי וולף. היא מדברת שם לא רק על הרזיה קיצונית אלא בכלל על הדחף של נשים להיראות יפות וצעירות בכל גיל.
    היא קוראת לשגרת הטיפוח של נשים, "משמרת שלישית" – קריירה היא משמרת ראשונה והמשפחה היא המשמרת השניה.
    כשנשים משקיעות את כל זמנן הפנוי בטיפוח המראה ע"י האידיאל המחמיר של העולם המערבי, אין להן זמן להתעסק בנושאים אחרים.
    אבל זה רק על רגל אחת, הספר הרבה יותר מעמיק, מעניין ומעורר מחשבות.

  • היידי בת ההרים  On נובמבר 6, 2006 at 5:49 am

    תנשמי עמוק, ותקראי שוב את הפוסט של יעל, ואת התגובות הראשונות שבאו אחריו.

    עכשיו תגידי לי אם אין בהן ביטויי איבה גלויה לנשים רזות. נדמה לי שהבאתי מספיק דוגמאות בהודעות קודמות שלי לביטויים כאלה. כל מה שצריך לעשות זה לקרוא.

    ועכשיו תקראי את ההודעה הקודמת שלי ותראי כמה אני לא משוויצה בגופי. מדהים שכל מה שאני צריכה לעשות זה לטעון שאני לא מרגישה **פחות*** יפה מאחרות – כדי להקפיץ אותך ולגרום לך להתקומם. מה קרה? רצית שאכריז על עצמי כעל צפרדע רזה אנורקסית ומבחילה, כמו שתיארו אותי כאן? רצית שאשקר שאני שונאת את עצמי, כי קשה לך ולאחרות להודות שפגשתן אישה שאין לה בעיה עם משקלה (זה מתייחס כבר לפוסט הבא של יעל) ? זה לא הולך לקרות. גם אם זה מרגיז אותך נורא שאני לא רואה את עצמי כמבחילה.

    יעל – אני מבינה שלא התכוונת לבטא שנאה לנשים אחרות, אבל את בהחלט ביטאת אותה בפוסט עצמו. אני שמחה שירדת מזה, בלי צחוק. אני מעריכה אנשים שיודעים לשנות את הקו כשמבינים שטעו במשהו.

    ואני לא הייתי רוצה לחזור לימי הזוהר, הפלא והתום שלפני 50 שנה, בימים שנשים כמוני היו מפטמות את עצמן בניסיון נואש להיות שופעות יותר ובכל זאת היו ממשיכות לשמוע לעג כמו "את נראית כמו קרש גיהוץ", "איפה הציצים שלך ברחו, תגידי, איפה?"בניגוד לנשים האחרות שהתבטאו פה – הייתי רוצה להגיע לימים שבהן יקבלו ויעריכו סוגים שונים של מבנה גוף. לנשים רזות לא ילעגו שהן "ציפלוניות שטוחות מרוטות" או וואטאבר, ולנשים מלאות יפסיקו ללעוג שהן "פרות שמנות". וצר לי על שאף אחת פה לא שותפת לתקווה הזאת שלי. לי נראה שהיא די אנושית.

  • יעל ישראל  On נובמבר 11, 2006 at 2:29 am

    כתבתי לך גם בפוסט השני בנושא, מקווה שתגיעי גם הנה. שוב, התגובות האלה כנראה נדחקו בגלל תגובות לפוסטים חדשים יותר, ולא ידעתי שהגבת כאן, לכם הגעתי רק עכשיו.

    בכל אופן, את צודקת מאוד מאוד בכך שאת אומרת שהיית רוהצה שיקבלו אדם כמו שהוא, ולא משנה כמה הוא שוקל, ואת צןדקת במה אחוז שבשנות החמישים גם אז היתה דיקטטורת אופנה לטובת המלאות, ואז הפלו את הצנומות.
    כל זה נכון, ואני שותפה לרצונך.

    אבל כמו שכתבצי בפוסט "לא פגשתי אישה שמרוצה מהמשקל שלה", הזכרתי את ילדותי בשנות השישים, וגם תמונות של הוריי משהות החמישים ןהשישים, ואכן אז רוב הנשים היו שמנמנות עד מלאות. נשים רזות מאוד כמו שיש היו, היו ממש במשורה, כאלה שזה כנראה באמת הגוף הטבעי שלהן, וכל הכבוד. אבל הן היו ממש מעטות, מה שמוכיח לי שטענתי שרוב הנשים הדקיקות היום זה לא טבעי אלא תוצאה של שמירה כפייתית, דיאטות וסוגי הרעבות.
    ראיתי לאחרונה את "פורטונה", סרט משנת 65, וכל הנשים שם, כולל הניצבות, היו מלאות גוף. זה ככה גם בסרטים אחרים מהעבר הרחוק: הרוב שמנמנות, והכוכבות הן בעלות גוף סופיה לורן שופע.
    מה זה אומר לי? שוב, שבאופן טבעי, אישה שלא נכנסת למעגלי דיאטה ושמירת משקך רצחניים, תהיה קצת מלאה, בייחוד אחרי גיל 30. כי נערות, לפחות בעבר, הן תמיד שחיפות, זה טבעי. ואילו נשים מאוד רזות, לא היו רזות באותם ימים, ולא בגלל צו האופנה, הם לא אכלו כדי להשמין, הן אכלו מה שרצו ולכן היו מלאות.
    ומי שהיתה רזה טבעית, בלי לסגור את הפה בכוח, היתה כזו באופן טבעי. אבל אין הרבה נשים כאלה, היידי. אין. הרוב הן נשים עם בעיית משקל שסוגרות את הפה בכוח, וזה דבר פסול ולא בריא.
    כולם זכאים שחקבלו אותם כמו שהם, אבל נשים כחושות היום זה לא הנשים הכחושות של פעם. שוב, אז המעטות שהיו רזות, זה כפי הנראה היה טבעי, ככה הן היו בנויות, זו היתה נגנטיקה שלהן. והיום, רוב הכחושות משיגות זו בהרעבה ושמירה כפייתית.
    ולכן כתבתי את הפוסט הזה, לא נגד מי שהיא כזו באופן מולד וטבעי, אלא נגד המורעבות בכול למען צו האופנה. אלה שלו אכלו טבעי, ולא הגבילו את עצמן קלורית כמו מטורפות, היו היום שוקלות 65-70 קילו, באופן טבעי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: