מי מפחד מזיידי סמית?

שמעתי שכל מיני אנשים התעצבנו מהספר החדש של זיידי סמית "על היופי" (זמורה ביתן). מה קרה? כשרונה דורך לכמה אנשים על האצבעות? תשמעו לי: הספר הזה הוא זיידי סמית במיטבה. אתם תיהנו מכל דקה של סאטירה אנושית ונשכנית, מאוהבת ומעודנת, בוטה וחכמה. אל תחמיצו.

הרשימה פורסמה ב-NRG מעריב.

 

מאז פרצה לשמי הספרות העולמית לפני שש  שנים, הפכה זיידי סמית למותק של עולם הספרות. אבל במקרה שלה יש לזה כיסוי. מתחייב כאן וידוי אישי קטן: זיידי סמית היא אהובתי הספרותית. היא מענגת אותי כפי ששום סופר לא עינג אותי כבר הרבה שנים. קלילות לשונה, הדמויות הנהדרות שהיא יודעת לבנות, הפסיפס המשפחתי המאפיין את הרומנים ארוכי היריעה שלה, וכמובן, ההבנה הפסיכולוגית העמוקה המשולבת באירוניה של אדם שראה הרבה ומבין עמוקות ביצור המוזר הקרוי אדם, הופכים כל ספר שלה לכיף גדול בשבילי. והרומן השלישי שלה אפילו יותר מהשניים הקודמים, כי בשלות כתיבתה ניכרת כאן בכל שורה.

   סמית פרצה בהו-אה עם הרומן "שיניים לבנות", שהיה מעשיה מקסימה על כמה משפחות מעורבות גזע ממעמד הפועלים בלונדון. התיאור המרנין של סמית על אובדן שיניה של הגיבורה הרס אותי, פשוט הרס אותי. איך אפשר לכתוב בכזה אומץ, חן וקסם על אנשים? גם הרומן השני שלה, "סוחר החתימות" שכמעט כולם ירדו עליו כסח, עינג אותי במידה בשל הדיון המטורלל שלה על תופעות הסלביות. נכון, הוא היה פחות טוב מהראשון, ונתן לכל האורבים לה מעבר לפינה עם סטופר הזדמנות להתנפל על "תופעת הספר השני" המושמצת, וכמובן גם ליהנות מקטילה הגונה של המלכה החדשה. אבל דחילק אנשים, גם שם היא עדיין הצליחה להצחיק ולהקסים, וזה דבר שמעט מאוד סופרים בימינו מצליחים לעשות.
    אבל עכשיו הגיע "על היופי", שיגרום לכל הלשונות הרעות לנשוך את עצמן למוות. אני מכריזה כאן שנכון לעכשיו "על היופי" הוא הרומן הכי טוב שלה: עשיר יותר, מורכב מאוד, חכם, מעורר התפעלות בדרך הקלילה שהיא אורגת אותו, כאילו לא התייגעה כמה שנים אלא שלפה אותו מהשרוול. הפעם היא גם נוגעת קרוב יותר למקורותיה האוטוביוגרפיים, עם משפחות שחורות ומשכילות: אב לבן כמו שיש לסמית עצמה, ונראה לי שגם הומאז' מרגש לאם השחורה הגדולה, אולי אמה שלה, דבר שהוחל בו ב"שיניים לבנות" אבל כאן הוא מגיע לשיא ספרותי, אנושי ופמיניסטי.
   המעייסעס החדש של סמית מתרכז הפעם בגורלן המשותף של שתי משפחות, בלזי וקיפס, ואיך שהן הורסות לעצמן את החיים בשיטתיות, הרס המשתקף בגורל העגום של השחורים בעולם המערבי ואיך שהם הורסים לעצמם את החיים בשיטתיות. בין המשפחות הללו אין שום אמפטיה, שום אחוות גורל. הן התנתקו מהשורשים השחורים שלהן, ומצב אחיהן לגזע מדגדג להן את האצבע השמנמנה של הרגל. הדבר מתבטא בחומרה באב למשפחת קיפס, שמרן דתי וימני שמתנגד לשריון מקומות לשחורים על בסיס גזע. אבל המצב לא פחות טוב גם אצל האב למשפחת בלזי, בריטי לבן שנשוי לאישה שחורה ואב לילדים מולאטיים, שעם כל הליברליות שלו איבד כל קשר עם העולם והוא מתכנס במגדל השן שלו לא פחות מקיפס המחליא.
   ניטשת כאן מלחמה: בין שתי משפחות, בין שתי השקפות העולם,  בין הדורות, בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים ובין השחורים לבין עצמם, אלו שהצליחו לצאת מהגטאות ו"ולעשות את זה" ועכשיו הם טובעים בביצה בורגנית, לבין אילו שנשארו מאחור. והכול מתרחש בעיר אקדמית מנומנמת בניו אינגלנד, על רקע התככים האופייניים לעולם האקדמיה. אוח, ואיך סמית כותשת את הגיבורים שלה, איך היא כותשת אותם! איך היא עושה מהם צחוק מבלי לאבד לרגע את האמפטיה. ואיך היא מתארת את הטיפוסים המאכלסים את הקולג' – חגיגה דיקנסית ארסית כזו כבר מזמן לא באה לפי. (סמית מודה לסופר א"מ פורסטר, אבל אני דווקא גיליתי אצלה עקבות דיקנסיים נשכניים מאוד). ישנה שם משוררת מיובשת שמרצה על שירה ומתחנחנת לכל הגברים בשטח, ישנו צעיר שחור מהגטו שמתחיל במרד היפ-הופ אך בסתר ליבו כמה להיות בורגני שבע, ישנה זורה, הבת לבית בלזי, שמקננת בי הרגשה שבדמותה הכניסה כאן סמית לעצמה – נערה למדנית, חרשנית ותיאור מאבקה המגוחך בכל העולם, וישנו כמובן הווארד בלזי, שעל סף זקנתו פורץ בסדרת סטוצים היסטריים, ומקבילו הלא יותר טוב ממנו קיפס – שחור שבע, קטנוני, מרושע, ספוג באהבה עצמית חסרת כיסוי.

    ואיך היא נותנת לכולם בקטנה, זיידי שלי, מבלי לאבד לרגע את סלחנותה ואהבתה המעודנת אליהם. שאפו. בראבו. הרבה אינטגריטי ספרותי צריך בשביל זה.
  אבל דמות אחת גנבה לסמית את הלב: קיקי, האם במשפחת בלזי, שבעלה רועה בשדות זרים ונישואיה השבריריים מתמוטטים לנגד עיניה. רואים שסמית אוהבת את קיקי יותר משאר גיבוריה, ושהיא נתנה לה טיפול אח"מים. קיקי היא בעצם ציר הספר ויופיו: חמה, חכמה, אימהית, עמוקה, מורכבת, פשוטה, פמיניסטית, גם רגליים על הקרקע, ואין כל רע בזה – הלוא היא אימא אדמה. מאה ושלושים קילו של יופי שחור ומלכותי, של אנושיות צרופה. אוי כמה שסמית אוהבת אותה, ואיך שאני התאהבתי בה! יכולתי לקרוא ולקרוא על הקורות למשפחות בלזי וקיפס. מצידי, שסמית תשלח לי באופן אישי עוד 1000 עמודים באי מייל, וירווח לי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרה לי  On אוקטובר 31, 2006 at 1:11 am

    וגם את "שיניים לבנות". ביקורת נכונה ומדויקת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: