אחותי המוכה-לשעבר פותחת את הפה

הרשימה "אחותי הייתה אישה מוכה!" זכתה לתגובות רבות, ועימן בא הצורך להמשיך את הנושא יותר לעומק.
   את הפוסט הזה והקודם לו כתבתי לבקשתה ובעידודה של אחותי, שלמרבה המזל נמלטה כבר לפני 22 שנים ממסכת ההתעללות ושיקמה את עצמה, והיום היא מנסה לעזור לנשים במצבה, או לנשים שהיא חושדת שמתקשרות עם גבר שעלול להיות גבר מכה, לפי כל הסימנים. לאור תגובותיהם של הקוראים, אחותי ביקשה לספר במילותיה איך מרגישה אישה מוכה.

   אלה הם דבריה של אחותי:
"עשר שנים נוראות חייתי עם בעלי, במהלכן הרגשתי איך נמחקת לי האישיות, איך אני הופכת לצל של עצמי, לאישה מחוקה, לנעל בית מסמורטטת, לאפס. "עבודת" ההשפלה שעשה עלי בעלי באופן יומיומי, ממש שקד עליה, גרמה די מהר לכך שאני ארגיש ככה: אפס מאופס, שהלך והצטמצם מדי יום והפך לאפס זעיר וחסר חשיבות, שביקש את נפשו למות.
   בחודשים הראשונים הוא שפע אהבה והרעיף עליי אינספור מתנות, תשומת לב ונחמה. הייתי באותה תקופה  שבר כלי, "הלומת קרב" ממלחמת יום כיפור, שבה רבים מחבריי מתו. לכן נסחפתי בקלות בלתי נסבלת לתוך בועת האהבה והחום שהוא העניק לי, ולא הבחנתי בדבר. היום אני יודעת הרבה יותר, אבל אז לא הבנתי שגוננות היתר שלו, שקנאתו, שרצונו להשיג אותי לעצמו בלבד, היו סימנים מקדימים.
   וכך, בתוך כמה חודשים, כשאני כבר "הייתי שלו" באופן רשמי, התחיל הטרור. זה התחיל בקטן והלך והתעצם. תחילה באו המילים הלא יפות, אחר כך הומטרו עלי עלבונות וקללות השכם והערב, ואז החל הטרור האמיתי: האיסורים, ההשפלות, העונשים הכבדים, הבידוד החברתי, המכות, האיומים ונסיונות הרצח, וככל שעבר הזמן, הרגשתי יותר ויותר אפס. הפסקתי להאמין בעצמי, כאילו נמחקתי לגמרי. שקעתי יותר ויותר לתוך בועה שחורה של טרור קיומי. עצם הקיום שלו הטיל עלי מורא, ואני מצאתי את עצמי עושה כמצוותו, משותקת מאימה, לא מסוגלת להרים ראש ולהגיד: עד כאן! מה קורה כאן בדיוק? לאן נעלמתי? לא מסוגלת לשפוך את הלב ולהתוודות על מצבי בפני יקירי. 
    והכי גרוע, שבמשך עשר שנותיי איתו כלל לא עלה על דעתי שאעזוב אותו, שפשוט אקום ואסתלק מחייו. זו פשוט לא הייתה אופציה בעיני. עד היום יעל שואלת אותי איך זה ייתכן: הלוא היה לי בית חם, עם הורים ואחים שאהבו אותי והיו מקבלים אותי בזרועות פתוחות. איך לא ברחתי הרבה לפני? איך נתקעתי בבית הכלא הזה כל כך הרבה שנים? אין לי על כך תשובה מדויקת, מלבד העובדה שהרגשתי כלואה ומשותקת, ולא יכולתי אחרת.
    כאישה מוכה – גם פיזית וגם נפשית, חייתי בתחושת טרור עזה כל כך, עד שפחדתי מהצל של עצמי, שלא לדבר על הצל של בעלי. מצאתי את עצמי קשובה לכל הבעת פנים קלושה שלו, חרדה לגלות בה אי שביעות רצון קלה, שהייתה עלולה לתפוח תוך שניות ולהפוך להתקף זעם מטורף ובלתי נשלט שלו עלי. לא הייתי מסוגלת לעשות שום צעד לבד. חייתי כמין רובוט משותק מאימה, צייתי לכל פקודותיו ומילאתי את כל שיגיונותיו. יעל שאלה אותי אם הייתי מסגירה את בעלי, לו ידעתי שהוא, לדוגמה, פושע, כמו במקרה של רעי חורב, שאשתו הסגירה אותו לבסוף. וצר לי לומר, אבל אני חוששת שהייתי כולאת את הסוד בתוכי ולא מסגירה אותו: מאימה, מפחד נוראי מצל צילו של בעלי, מחשש לחיי לאור איומי הרצח שנחתו עלי מפיו חדשות לבקרים. היה מקרה שבו הוא דרש ממני לשתף פעולה באיזו שהיא רמאות שתיחמן נגד העירייה, ואיים שירצח אותי אם אעז לא לסייע בידו. ואני, שלא מסוגלת לשקר לזבוב, עזרתי לו לרמות את העירייה כנגד כל השיקולים, הסיכונים, המצפון והאמונה שלי. 
   ההליכים המשפטיים שהתנהלו בינינו בבתי המשפט השונים, בבית הדין הרבני והמחוזי גם יחד, נמשכו שנים ארוכות, ואף שופט, גם לא שופטת (בקרב אלו שבכלל האמינו לי, שכן הרוב לא האמינו כלל שהייתי אישה מוכה), לא הבינו את זה, ותמיד שאלו: איך נשארת? למה לא ברחת? לא רואים עלייך! למה לא פתחת תיק במשטרה? איך לא סיפרת? איך אף אחד בסביבה לא שמע ולא ראה? – כל  מיני דיבורים כאלה, זה מה שאומרים לי עד היום, זה מה שקראתי בתגובות אצל איריס ואצל יעל. ואני רוצה לזעוק: לא, אתם לא יכולים לראות וגם לא לשמוע! לרוב, אי אפשר לראות עלינו, הנשים המוכות, שום דבר, אפילו לא רמז קטן שבקטנים, ואי אפשר לשמוע דבר, כי רובנו לא מסגירות את הסוד, גם לא לאנשים הקרובים ביותר – מרוב בושה, מרוב אימה, וכך אנחנו כולאות את הסוד במעגל קסמים מטורף של סבל ואימה" (נפש עדינה).  עד כאן דברי אחותי.
 
   אני רוצה להוסיף כמה דברים על גברים מוכים. אם לא הייתי רואה את זה במו עיניי, ייתכן שלא הייתי מאמינה בכך. אבל בילדותי גרה מולנו משפחה: האישה הייתה נפילה, מטר ושמונים גובה על איזה מאה ושלושים קילו, והגבר היה צפלון ונמוך ממנה בראש. אחת לכמה חודשים היא הייתה מפליאה בו את מהלומותיה, ואפילו לא הייתה מגיפה את התריסים. ואנחנו ראינו ושמענו הכול: את צווחותיו, איך היה מתקפל לחצי. מעניין שבילדים היא לא נגעה, רק לבעלה הרביצה. ולא תגידו מעברה, שכונת עוני, משפחה קשת יום. לא, גרנו בצפון תל אביב, והמשפחה הזו הייתה משפחה אשכנזית וזעיר בורגנית, כמו כל המשפחות ברחוב שלנו. ואף שהתופעה הזו קטנה בהרבה מתופעת הנשים המוכות, היא עדיין קיימת בתוכנו.

   לכן מעתה והלאה אל תגידו: אם לא ראינו, אם אף אחד לא שמע, אם אין איזו רכילות, אם זה לא הגיע לטוקבקים, אם אין שום עדות – אז זה לא קרה, ולכן אי אפשר להתייחס לזה ברצינות. כי זה הדבר הכי כואב, ומרושע, ומטומטם, ועיוור, ואטום להגיד על אנשים מוכים, נפשית או פיזית: נשים, גברים וילדים.
  
 
 
 רשימה נוספת בנושא: "איך לא ראיתי שאחותי אישה מוכה?"   
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דינה  On אוקטובר 22, 2006 at 6:39 pm

    היתה לי חברה שמתה ממחלה ממארת, לאחר שמונה שנים של התעללות ע"י בעל. במשך התקופה הזו של הנישואין היה גלוי שלא היתה מאושרת, גם ניתן היה להבחין בלי משקפת בהתנהגות משפילה ומדכאת מצד הבעל, אבל היא לא דיברה, וקשה להתערב בחיי נישואין. רק בתקופת מחלתה התברר שזה היה רק קצה הקרחון, שרובו היה נסתר ונשאר נסתר עד היום. רק בתקופת מחלתה, ארבעה חודשים, הדברים ניגלו והתבררו לעיני זרים. מאוחר מדי. הסבל הוביל למוצא אחד:המוות.

  • צ.  On אוקטובר 22, 2006 at 9:12 pm

    מן הקריאה בעדותך, אחות יקרה. חזקי ואמצי.

  • מילי  On אוקטובר 22, 2006 at 10:31 pm

    תודה לך על האומץ להיחשף כך. עברת גיהינום ושבת אלינו מחוזקת, וזה כך נדמה, הכי חשוב.

  • אחת שלא רק מדברת  On אוקטובר 22, 2006 at 11:45 pm

    קבלי חיבוק!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אוקטובר 23, 2006 at 9:08 am

    איך אחותך הצליחה לחלץ עצמה מהגיהנום הזה.

  • מירית  On אוקטובר 23, 2006 at 3:32 pm

    סיפור חשוב. ריגשת אותי מאוד. אני אתן את זה לנשים במצבך שאני עובדת איתן.

  • אילנה  On אוקטובר 24, 2006 at 2:07 am

    תודה!!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: