מפלצת ושמה שומן

הפעם ב"מארחת": הסופרת בטינה פקר, שסיפורה "טקיירו מוצ'ו" זכה לאהדת הקוראים בבמה זו. סיפורה החדש, "אחי הגדול", מתאר מערכת יחסים עדינה ומרגשת בין המספרת לאחיה הגדול, ומאבקו בשומן, דרך הניתוח הקשה לקיצור הקיבה, עד לקבלת עצמו כפי שהוא: הניצחון הגדול. אל תחמיצו! 

לסיפורים הקודמים ב"המארחת."

 

                                                                    אחי הגדול
                                                 
                                                                   בטינה פקר
 
 
תפוחי האדמה, האטריות בסלסה-בלנקה והשניצל שלי ממתינים לרגע המתאים. כשאימא נעלמת מהמטבח לרגע, הם טסים לצלחת של אחי, המחייך חיוך מלא סיפוק ועונג. אני אוחזת בצלחת הריקה בתחושת הקלה. הצלחנו. העיתוי, זה כל העניין. אחי מסיים את תוכן שתי הצלחות בהנאה, ואני מעמידה פני שבעה מאוד. אימא שבה למטבח כה מרוצה משני ילדיה שאוכלים ה-כ-ל מהצלחת. לו ידעתי אז שאני מסייעת לאחי במסעו החד-סטרי עמוק אל שכבות השומן, הייתי מסיימת את הארוחה בעצמי. אלא שאני הלכתי ורזיתי, ואחי תפח והתעגל.
 
אימא מספרת שהתינוק הראשון שלה מת ברחמה בתום שמונה חודשים להריון. היא התעוררה לפנות בקר בתחושה רעה שהתינוק אינו נע, ומיהרה עם אבא לרופא הפרטי שאימת את חששותיה.
   "בארגנטינה נהוג להכין את כל הציוד והביגוד של התינוק לפני היוולדו. שם אין דעות קדומות", סיפר לי אבא בגאווה. העגלה, הדובונים השעירים, האפודות הצהובות והשמיכה שסבתא סרגה, המתינו קרירים למגע, לדמעותיה של אימא. "ילדתי את הילד המת בלידה רגילה. את יודעת מה זה להתאמץ ולכאוב כל כך למען ילד מת?"
   כשאימא הייתה מספרת לי על אחי הדומם דמיינתי אותו נוקשה, עם פה נעול ועיניים פעורות בבעתה. "סי, צ'יקיטה," נאנחה אימא לעומק. ברעד הייתי מתכרבלת בחיקה, מנענעת אותה, מנסה לנחם אותה ולמחוק מדמיוני את תמונת הילד המת, כדי שלא יגיע אלי בלילות. מי יגרש לי את הפחד? הייתי ממתינה בחשכה לפיות הטובות שאבא סיפר לי עליהן, אלה שנותנות מתנות כשנופלות השיניים ובימי הולדת. אם הן לא הגיעו, הייתי יושבת בקצה מיטתו של אחי הבוגר, שמה בעדינות את כף ידי הצנומה בידו השמנמנה וממתינה לאור הראשון של השחר.
 
בבית החולים בבאר שבע, לאחר הניתוח לקיצור הקיבה, ישבתי על מיטתו של רפי, מתייפחת למראה אחי הגדול והבריא ששוכב חסר אונים וחסר הכרה. בטנו העצומה, זו שאהבתי להישען עליה, להתנחם בה, הבטן ההיא שמיררה את חייו הייתה פעורה, חצויה, תפורה בגסות, מחוזקת בשני ריבועי ברזל לבל תפתח. אחי, כולו צבוע במשחה צהובה, שכב בין צינורות ואינפוזיות, מריח ריח חריף של תרופות ודם. אחזתי בידו הגדולה כמו בילדותינו וחיכיתי בשתיקה שיתעורר. באוטובוס חזרה ראיתי שידי עדיין מרוחה במשחה האנטיביוטית הצהובה. 
 
רפאל נולד מייד אחרי העובר המת. אימא נכנסה להריון מיד, לא רצתה להמתין עד להחלמתה הסופית כפי שהמליצו הרופאים, לא יכלה לראות את הבגדים והצעצועים הדוממים בחדר הכחול, ולהריח את שמן התינוקות והטלק בפינת המקלחת. היא רצתה תחליף שיאפיל על סיוטיה בלילות – תינוק עגלגל שימחק את מראה הגוש הקר שהוציאו מרחמה.
    היא הייתה חרדה ועצבנית בתקופת ההריון, והצירים תקפו אותה מוקדם מהמתוכנן. היא חשבה שהסיוט שלה חוזר, האשימה את עצמה ואת אבא, את הרופאים ואת אלוהים. אך התינוק נולד חי. פג, אבל חי.
    ד"ר דויל הזמין את הורי לשיחה. אימא הייתה מותשת לאחר הלידה המוקדמת והתכוננה לגרוע מכל. אבא תמך בה ושתק. הרופא אמר שהתינוק חלש מאוד וצריך לחזק אותו. אבא סיפר לי שדמיין מיד ילד צנום וחיוור נשען על הגדר, מסתכל  בקנאה בחבריו המשחקים כדורגל בפראות. ילד חלש, מתקשה בנשימה, שצריך לשאת אותו על הידיים כשעולים במדרגות אל הבית של סבא, לקומה החמישית. כשראה את מבטה המבוהל של אשתו התעשת מיד. "אנחנו נחזק אותו", אמר בביטחון לא לו.
 
כל המשפחה התלכדה סביב האבסת אחי הבוגר. אימא נתנה לו בבוקר קערת דייסת סולת ובננות, סבתא האכילה אותו בצהריים טג'רינס, מילנסה ופלאן לקינוח, סבא קנה לו גלידות דולסה-דה-לצ'ה ושוקולד בטיול של אחר הצהריים, ואבא הגיע בערב מהעבודה עם אמפנדס של תירס, פיטריות ובשר. עוד לפני שאחי למד לדבר, הוא היה מניח את הצלחת על ראשו כשרצה מנה שנייה של טג'רינס, וחייך חיוך מאושר כשהריח שוב את הפרמזן על האטריות שהוגשו לו פעם נוספת.  "קה לינדו צ'יקו, איזה תינוק יפיפה," אמרו הורי בגאווה. ואכן, הם הצליחו במשימתם – רפאל לא גדל להיות אנמי וחלש לפי התחזיות אלא הכפיל ואף שילש את משקלו.
 
כל המשפחה סבבה את אחי התינוק, עוטפים אותו מכל עבר, רצים בדחיפות למלא אחר גחמותיו. אימא מספרת שהיה מתעורר בלי הרף בלילות, והיא הייתה מגיעה בהולה ופרועה, להפכו על הבטן או על הגב וידיה רועדות, רק שלא יתעורר ממש, ואז הייתה חולפת לידו, בלתי נראית, חזרה אל מיטתה, אוזניה כרויות לבכיו שלא איחר להגיע. סבא היה מסיע אותו כל לילה במכוניתו לאורך רחוב מורנו כדי שיירדם. מכוניתו השחורה החליקה באיטיות ובזהירות על הכביש, מתעלם לחלוטין מהמכוניות מאחוריו, מנסה לעקוף מהמורות בדרך, מרוכז כולו בנכדו הקטן המואר באור הירח. כשנרדם, היו מ
ניחים אותו בעדינות במיטתו המעוצבת, לצד בקבוקי חלב ודייסה.
   אחי לא ראה טעם ללמוד לזחול, כי כשחפץ במכונית הקטנה או בקובייה המנגנת שעל השולחן, רק השמיע קול של אי שביעות רצון ומיד קיבל אותן מהוריו בנאמנות. אך יותר מצעצועים, רפי  אהב ממתקים. לפני השינה, אחרי הסייסטה ולפניה, סבא היה מניח את האלפחורס והשוקולד לידו וממתין לחיוך המאושר של אחי. סבתא התחרתה עם סבא על תשומת הלב של אחי, ומילאה את כיסיו בסוכריות צבעוניות בכל הטעמים והגדלים.
   בתמונות מהבית הישן בארגנטינה, רפי יושב על ברכיו של סבא, כולו עגלגל ומחייך, כדור בידו השמנמנה, גומות בלחייו. רפי יושב על הכורסא, בחולצה לבנה ועניבה שחורה, חגיגי, מחייך אל המצלמה, אימא לידו, מתבוננת בו בהערצה.
 
חודש לפני שעמדתי להיוולד, סבא נפטר בפתאומיות. עמד והתגלח במקלחת, ולפתע ליבו חדל לפעום והוא נשר על הרצפה הרטובה. אימא התקשתה להתמודד עם מותו, הטיחה את ראשה בקירות, ניסתה להעלות את נשמתו בסיאנסים ולא חדלה לבכות. אני באתי לעולם ללא שמחה, ילדה שמנמנה וורדרדה כמו שאימא חלמה. גם רפי לא שמח לקראתי. אימא מספרת שהתבונן בי בבית החולים ברתיעה, ושאל אם אפשר להחזיר אותי חזרה לבטן של אימא.
   למדתי לחייך הרבה ולא להטריד. עריסתי עמדה בפינת חדר ההורים. בשעת בין ערביים, רוח רכה נשבה על פני, ואני חיברתי פיסות עיתון זו לזו ויצרתי מעין דייסת ניירות. אהבתי את ריח האותיות ואת טעם הנייר המשומש. לפתע התעבו שכבות הלילה ואני נותרתי בחשכה, בוחנת את הערב בשתיקה. אימא הגיעה והדליקה את האור. הרמתי את עיני, חייכתי לקראתה.
 
הוריי היו עסוקים בסידורים לעלייה לארץ. אבי בדק אפשרויות עבודה, שיחרר את תלמידיו באקדמיה למסחר, מכר את הרהיטים והמכונית השחורה של סבא. אימי נחה, פאסיבית וריקה, מותשת מגידולו של אחי התובעני ומהדמעות שהזילה על מותו של אביה.
   הגענו לקיבוץ צוהר מיד עם העלייה לארץ. מטעי זיתים מכתימים את ההרים המסולעים, שמש חורכת את השמיים, צריפים ישנים תלויים על השביל ככביסה שיבשה זה מכבר.
    "כך נראה קיבוץ?" אימא לא רצתה להישאר בצוהר ולו יום אחד. אבל אבא לחץ: "צריכים לבדוק, לנסות, לגור פה".
    אבא עבד בקטיף הכותנה. בתחילה היו עיניו מבריקות, מסתובב גאה בבגדי העבודה המיוזעים, המעוטרים בפתיתי כותנה, דיבר על הקוטפת החדשה, על סידור העבודה ושיטת ההשקיה. לאחר כמה שבועות היה נעלם בחדרו, עיניו עכורות, קולו הולך וגווע. הגעגועים לאקדמיה, להוראה, הטביעו אותו.
    רפי חזר מסויט מיומו הראשון בגנון של הקיבוץ. לחייו התפוחות אדומות מהשפלה ומבכי, שערו המתולתל פרוע, חולצתו צמודה בזיעה לכרסו המתנשאת לפניו. הילדים הציקו לו, קפצו על בטנו, קראו לו שמן-דובון, דהרו עליו, חבטו בבטנו.
   "לשם אני לא חוזר," קבע.
   ואכן, לא חזרנו.
 
רפי הלך והתעצם, גבר על כל עקומות המשקל, הנדנדות בגני השעשועים לא הכילו אותו, בגדי הילדים כבר לא התאימו לו, והוא סירב ללכת לים ולבריכה. אחי הלך ונעלם בתוך השומן.
     הוא החל ללמוד בבית הספר בשכונת הצנחנים. הילדים קיבלו אותו בגיחוך ובביטול. "מה הביאו לנו את השמן הזה?" הם לא העזו להפעיל נגדו כוח פיזי כי היה עצום ממדים, גבוה מהם ורחב כתפיים. הם לא ידעו שאחי הגדול לא יכול לפגוע בשום יצור חי. הוא חמל על יונים פצועות, הביא הביתה אפרוחים וצבים שהתעללו בהם, כדי לטפל בהם במרפסת ולשלח אותם לחופשי.
 
רפי עומד סמוק לחיים בפתח הבית, בין כפלי בטנו מסתיר אפרוח צהבהב. "רק לכמה זמן אימא", הוא מתחנן, "עד שהוא יתחזק."
 
חברים החלו להגיע אלינו הביתה, מבקשים את רפי, שואלים עליו, מזמינים אותו. אימא ממהרת לקרא לו בהתרגשות, אני יוצאת מחדרי, לבחון את החברים האלה, שהחלו להכיר את חוש ההומור שהסתתר מאחורי הררי השומן, את טוב הלב מתחת לקפלים הרוטטים, את הרגישות בתוך הגוף המסורבל. 
   
אני ורפי באולם הקולנוע. אני בוכה, כי אחי לא רצה לקחת אותי ל"שלגיה" והכריח אותי לראות במקום זה את הסרט "יד הנפץ".
   "אם את לא רוצה לראות את הסרט תישארי בחוץ", אמר באדישות, יודע שאסרב. קולות יריות הבוקרים והאינדיאנים מתערבבים בבכיי ההולך וגובר. למה תמיד עושים רק מה שרפי רוצה?
 
בעצת רופא הילדים החליטו הורי להילחם בשומן, כפי שנאבקו בחולשתו בילדות. "ביחד ננצח!" אמרו. דיאטות, אבקות, תרופות, מחטים, ומדריכים רוחניים נכחו בביתנו והחליפו זה את זה. דיאטניות, רופאים אלטרנטיביים ורבנים טיפלו באחי בזה אחר זה. הורי ניסו כל תיאוריה חדשה שקראו עליה. רפי נדקר, נבדק, נשקל ומושש ללא הרף. הוא לא הביע התנגדות, ונסחף בכניעה במערבולת האשליות ותרופות הפלא. רק דבר אחד לא הצליח לעשות – להפסיק לאכול.
 
קולה של אימא, חד וברור: "זוז קצת, מה אתה שוכב בחדר כמו פחה תורכי? צא מהבית, תשחה קצת, תעשה התעמלות!"
   קולה מהדהד בי, ואני עדיין חשה את העלבון שצברתי כל השנים בעבור אחי. והוא, שותק, סופג ושותק, הולך לכל החוגים שאימא רשמה אותו: התעמלות מכשירים, כדורסל, שחייה, ג'ודו, מאמן כושר פרטי. חוזר מהחוגים בכבדות, אדום פנים ומזיע אבל שבע. רק אני יודעת באיזה דוכן פלאפל עצר בדרכו הביתה, לאכול שתי מנות נוטפות טחינה וחריף. רק אני יודעת שברח לשירותים ונשאר שם עד תום שיעור השחייה, שנתקף בכאבי ראש חזקים לפני חוג כדורסל, שהודיע למאמן הכושר שהוא לא יהיה בבית בשעת השיעור
הפרטי.
 
רפי אהב רק ג'ודו. "בג'ודו לא צריך להיות קליל. דרוש רק כוח, מהירות וטקטיקה, ובזה אני טוב", נהג לומר לי. הוא היה שב מהחוג בבגדיו הלבנים, החגורה הכתומה בקושי עוטפת את מותניו, ומיד מעיף, מפיל אותי ומרתק אותי על השטיח,
   "זה קטה גורומה," אמר, נהנה להרשים אותי ביפנית. לחוצה בין אחי והשטיח, ריחות הזיעה, והפלאפל מתערבבים בפתיתי אבק השטיח, אני חשה מעלי את כוחו, רפי משחרר אותי וצוחק, אחי שמח.
 
בארגנטינה, "השיקסה" שגרה בביתנו הייתה מנקה ומשגיחה עלינו. נערה חייכנית שליווה אותה ריח של שום ובושם פרחים. היא אהבה לצבוט את רפי בלחייו התפוחות ולקלוע לי צמות דקות, עכבריות. הייתי יושבת איתה במטבח, בונה בית מקצוות השעועית שקיצצה על השולחן ורפי היה מלקק את שאריות השוקולד מהקערה. בארץ, אימא הייתה עסוקה בלימודים לתואר שני ולא מצאה תחליף לשיקסה שלנו.
   "אתה הבוגר, עליך לשמור על אחותך, כך היה מקובל בארגנטינה," אמרה אימא לרפי, ומאז הייתי צמודה אליו כצל. הלכתי עם חבריו לבריכה, לקטוף פטל משני העצים בשדרה, לקפיצות באנג'י מגג הבתים שעל החול. הייתי הילדה היחידה בשכונה שצריכה להיגרר אחרי אחיה לכל מקום. אהבתי ללכת עם הבנים הגדולים, התגאיתי להיות חלק מהם, אבל רפי לא רצה בחברתה של אחותו הקטנה. הייתי הולכת במרחק סביר אחריהם בלי שיורגש שאני קשורה לחבורה הגברית. במקרים נדירים הוא דיבר או ניגש אלי במחיצת חבריו. בשאר הזמן הוא שמר עלי מזווית העין בדרך כמעט בלתי נראית, וזה סיפק אותי, הרגשתי מוגנת.
 
ההורים השאירו אותנו לבד כשיצאו בלילות. אבא מריח ממי גילוח מתקתקים, אימא בשמלתה השחורה המרשרשת ושרשרת הפנינים, קרירים למגע, כבר רחוקים, עומדים ליד הדלת הפתוחה.
    "תשמור עליה," אמרו לו.
   רפי מספר שהלילות הללו היו עבורו לילות לבנים. הוא המתין להורים, עיניו פעורות לתוך הלילה, קופץ ברעד מכל רחש, חושב על בועז בבלי הבלש הפרטי ופנטומס המפלצתי, מקשיב לתקתוק המרגיע של השעון. ואני, ישנתי לצידו במיטתי החמה, נשימתי קצובה ורגועה, יודעת שאחי שומר עלי.
 
בלילה, רפי מעיר אותי ואומר שיש פורץ בבית. "ראיתי את טביעות הנעליים שלו," הוא אומר באימה אמיתית. "קמתי וראיתי טביעות רגליים לבנות על השטיח האדום שלנו."
   בשקט הרמתי את עיני אל אחי הגדול. בטח יהיה לו רעיון איך להציל אותנו. רפי מחזיק בידו סכין מטבח גדולה ונותן לי אחת קטנה. אנחנו עומדים משני צדי דלת הכניסה, רפי עומד מולי מרוכז וממוקד, לוחש לי הוראות תקיפה ודקירה. אני מקשיבה בחוסר עניין, מחככת את פניי בכרסו החמימה – נו, מתי כבר יבואו ההורים?
 
אימא לא הרפתה מאחי. ספרה לו קלוריות, ליוותה אותו למקרר, מדדה בעיניה את ערמת הפירה שגרף לצלחתו, העירה לו בספרדית: "לוס פנטלונס רפי, לוס פנטלונס," כדי שחבריו לא יבינו, ואז הוא היה מושך בשתיקה את מכנסיו שגלשו וגילו את חריץ ישבנו. כולם בשכונה ידעו שפנטלונס הם מכנסיים, והילדים הקטנים היו רצים אחריו וקוראים: "פנטלונס! רפי פנטלונס!"
 
הפסקתי להיגרר ברחובות אחרי אחי, אבל אימא סירבה עדיין לתת לי את מפתחות הבית. "את לא אחראית, תאבדי אותם," אמרה. ישבתי דומעת על מדרגות ביתנו, מחכה לאחי. למה תמיד סומכים רק על רפי?
 
רפי התעניין בבניית מטוסים ובחלל. הוא האמין שחייבים להיות חיים בכוכב אחר, צייר עבורי את כל מערכת השמש, נתן לי לקרוא מכתבי העת שקיבל, סיפר לי סיפורי מדע בדיוני, אני מביטה בו בקשב והופכת את המילים לתמונות. רפי ידע כל דבר – למצוא כל ארץ על המפה, על מקור הגשם בחורף ועל מנועי המכוניות. כשאמר לי בחצי חיוך שהחשמל עשוי מאבקה שנשפכת בחוטים ושחנות הרהיטים היא למעשה ביתו של מיליונר שחי בחלון ראווה, האמנתי לו ללא היסוס.
   
אימא המשיכה לרדוף אותו. בודקת כל מה שהוא אוכל, מסתירה את השוקולד והעוגיות, מצטטת מתוך ספרי הדיאטה החדשים, מעליבה ללא הרף: "חזרזיר, תפסיק לאכול, אתה עוד תתפוצץ לנו!" ואני, אגרוף מרעיד את בטני התחתונה. "גועל נפש, תשלוט בעצמך, אתה לא חיה!" ואני, מכת חשמל לכל אורך גופי. אני רצה לעבר רפי שחושק את שיניו, מניחה את ראשי על כרסו העצומה, נושמת את אגלי הזיעה שזלגו מושפלים במורד אפו. אחי הגדול לא הגיב לדברי אימא, יצא מהבית והלעיט את עצמו בנקניקיות, לחמניות, הררי גלידה ובייגלה מתוק, עד בחילה.
 
רפי סירב ללכת לים, לחוגים, לטיולים הכיתתיים, לתנועה. בזמן שחבריו החלו לרקוד עם בנות בערבי שישי במועדון הריקודים היה שוכב על המיטה בחדרו, מקשיב לתקליטים ומחסל שקית בייגלה עם גבינה צהובה. בקבוק קולה, גליל של נייר טואלט לניגוב הזיעה ופטיפון עם עוד שני תקליטים שבחר היו מונחים בקרבת מקום כדי שלא יצטרך לקום. בעודו מניע את משמניו לפי הקצב היה צולל לתוך שיריה של ג'ניס ג'ופלין.
 
לחברתי ענת היה שיער גולש בצבע הדבש ועיניים ירוקות. כשבאה לבקר אותי היה רפי נכנס לחדרי בקביעות, גופו העצום מכסה את פתח הדלת, חריצי עיניו מופנים אלי אך קולו אליה, שואל על ההורים, מחפש גרביים שנעלמו לו, מספר על התקליט החדש של ג'ימי הנדריקס. קולו אחר. רציתי לספר לענת על רגשותיו של אחי כלפיה, אבל רפי סירב בתוקף:" שלא תעיזי, אני לא מעוניין שתדע!" קבע.
   כשהוא עמד מתחת לחופה עם אורית, רזה וזקוף, סביבו המשפחה שיכורה משמחה, ראיתי את המבט שנעץ בחברתי ענת, מבט גאה, מנצח.
  
החברים של אחי החלו להתעניין בי, להתבדח איתי, לפלרטט. התחלתי ל
את למועדונים, מניחה למוזיקה לפעום בתוכי, חשה בגופם הער של הבנים צמוד אלי. הלכתי עם חברות, מדברות על בגדים, בנים וסרטים. השארתי את אחי מאחור, עם התקליטים, החלליות והקלוריות.
   ההורים החלו לשמוע את קולי בבית, חצוף וחד, מלווה בבכי ובהתקפי זעם. אימא, ממוקדת במטרתה, לא רצתה הסחות דעת – הילדה השקטה הזאת, מה קרה לה פתאום? רפי הביט בי במבטו המלוכסן והעצוב, מספר לי על הסרט שראה, מנסה לעניין אותי בתקליט החדש שקנה. הבטתי בו מרחוק, טורקת את כל הדלתות בבית.
    עברתי לגור לבד בתל אביב, דירה גדולה וריקה עם מזרן, רדיו וספרים. ללא חברות ועבודה הסתובבתי בדיזינגוף, מרחפת בין חנויות וכבישים, נבלעת בסמטאות חשוכות, מוארת בפנסי רחוב מסנוורים.
 
גופו הגדול  של אחי לא הצליח להכיל את כובד הבית בלעדי. הוא הלך ונחנק בשקע החם שיצר על מיטתו. הוא עבר לגור איתי בעיר. לפתע יש ריח תבשילים במטבח, הסירים שהעלו אבק מלאים ירקות וקציצות, המקרר הריק התמלא בביצים ובבשר. רפי יוצק לצלחתי את התערובת המיוחדת שלו, תבשיל חם, עיסתי וצהבהב. אני שואבת לתוכי את העיסה של רפי: גבינה צהובה, כרובית, נקניקיות וביצים מתמזגים היטב רק במגע ידו של אחי.
    אימא הייתה מתקשרת שלוש פעמים ביום לשאול מה רפי אכל וכמה הוא שוקל. היא ביקשה ממני לשכנע אותו ללכת לקבוצת אכלנים כפיתיים.
"רק את תצליחי לשכנע אותו. פור פוור צ'יקה, בבקשה, הבן של השכנה רזה כבר עשרים קילו." אבל אחי סירב בתוקף: "אני לא הולך לשום קבוצת משוגעים," טען חד משמעית.
 
אחי מילא את חדרו הקטן במוזיקה, בכוסות קפה ובשקיות ריקות של צ'יפס. נושם נשימות לא סדירות ומזיע כשהתכופף להחליף תקליט, מגביר את המוזיקה כששמע אותי ואת אהובי צועקים בתאווה, מגלים את גופנו בחדר הסמוך. אוטם את אוזניו כששמע אותנו מתנשמים בכבדות, מסבנים זה את זו, שובלי מים לוהטים זורמים מהמקלחת עד פתח חדרו.
   "באתי לגור איתך, לא עם החבר שלך," היה צועק בתסכול, נזרק בכבדות על הכורסה החורקת, שוקע בתוך אחד מסרטי הווידיאו, גבו אלי. אני, עטופה בחום, נמסה בעונג, שקועה במסיבות, חברים וסרטים שומעת אותו מרחוק, מותירה אותו בבית עם הררי השומן והעיסה הצהובה שהכין עבורי במקרר.
 
לאחר ניתוח קיצור הקיבה, רפי שתה רק נוזלים. כשהגזים בכמות הקיא מיד. הצלקת העצומה, מוטבעת כחבל אדום על בטנו המצטמקת, הזכירה לו את דברי מנהל המחלקה: "אתה מנותח בקיבה, לא בראש. תזכור שהקיבה היא שריר שמתרחב בקלות." רפי השיל ממשקלו שישים קילו, הסתובב במרכז העיר, מותח את גופו, סופג מחמאות, הולך לים, סוקר בחורות, מתעלם מריחות הפלאפל והתירס.
 
אחי הכיר את אורית בפגישה עיוורת, נערה עדינה ושקטה שלא האמינה שבחור נאה וגבוה כאחי יתעניין בה. היא לא סיפרה למשפחתה וחבריה על הניתוח שעבר, "זה מאחורינו," אמרה לו. הם נישאו כעבור שלושה חודשים בחתונה ספוגת ריקודים ויין. אבי לא ידע את נפשו מאושר, סוף-סוף יוכל לישון בשלווה בלילות.
  לאחר הולדת בתו הבכורה החל אחי להעלות במשקל. במקום נוזלים, אכל גלידת שוקולד בכמויות קטנות לאורך כל היום, הרטיב את כיכר הלחם בחלב וגמע את כולה, ריסק את תפוחי האדמה והספגטי בבלנדר, פורר את הפטי-בר והערגליות, המיס את השוקולד הלבן. קיבתו התרחבה והצלקת הפכה לרוכסן חיוור על בטנו. עד הולדת בנו הצעיר הוא הגיע למשקל שלפני הניתוח ואף החל להכפיל אותו.
   אורית החלה להתלונן בפגישות משפחתיות: "התחתנתי עם נסיך רזה וחתיך והוא הפך לצפרדע שמנה." ואחי, מורגל, ספג את הערותיה בשקט, מרפד את עצמו בסלט פירות עם קצפת ועוגת גבינה בשמנת, מפנה מקום במיטתם לכרס ההולכת ומתעצמת.
    מדי פעם רפי פצח בדיאטות שונות: אטקינס, שעה שמחה, רזה לתמיד, נטל כדורים משלשלים ומפחיתי תיאבון ואף הצטרף לקבוצות תמיכה, אבל תמיד חזר למשקלו הקודם עם תוספות.
ילדיו נעטפו  אל תוך שיפוליה הרכים של בטנו, נעו במתינות בקצב האיטי של תנועת משמניו, הוצפו בהבל החם של זיעתו. בין נשימות לא סדירות סיפר להם על הכוכבים בשביל החלב, על להקת החיפושיות, ועל חברי הילדות שלו בשכונת הצנחנים.
    אורית ניסתה לשכנע אותו לרזות בכל דרך אפשרית: ברוך, בבוז, בתחנונים, באיומי גירושים. אבל רפי עמד מולה, מחוסן ומנוסה, מחייך חיוך מר. בימי הולדת ובחגים עקבתי אחר מבטה של גיסתי, ששינה אט אט את כיוונו מהערמה הדשנה בצלחתו אל מצחו הגבוה, ידיו המעוצבות, שפתיו המלאות, החיוך שבעיניו.
    כשראיתי את שני ילדיו נאספים בין זרועותיו, צמודים אל קירות כרסו ואת אשתו נשענת בעדינות על פסגת בטנו, ידעתי שאחי הגדול ניצח.

 

* הסיפור פורסם באדיבותה של בטינה פקר.

* כל הזכויות שמורות לבטינה פקר.

* עריכה: יעל ישראל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בועז  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 5:47 pm

    "התחתנתי עם נסיך רזה וחתיך והוא הפך לצפרדע שמנה."
    המשפט הזה, כמו סכין שחומם על אש גז, והוא ננעץ עמוק אל תוך הלב.

    אני מעריך ומכיר את המאבק הזה לשמור על עצמך במידות מצומצמות. אני, בניגוד לגיבור בסיפור, לא מנצח.

    אני נלחם יום יום, שעה שעה, בפיתוי אחר פיתוי. אני לא מסוגל להרשות לעצמי להשתנות לצפרדע שמנה.

    זה קשה מאוד כי זה מאבק בלתי נגמר. מאבק אינסופי. כל הזמן. כל הזמן. להתעלם מהמתוקים, לא לשלוח יד לבורקס, לא לגעת בפיצוחים, לשכוח מכל דבר שיש בו מעל 5% שומן.

  • יעל ישראל  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 5:53 pm

    אבל מי שמקבל את עצמו, זה אפילו עוד יותר יפה בעיניי. אבל זה קשה, בעיקר כי העולם עוין, ולפעמים בני משפחה עומדים על הווריד.

  • ורד  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 5:54 pm

    כל כך מרגש ונוגע ואמיתי. מאתר מאבק עקוב מדם ממש. איזה יופי שיש סיפורים יפים לקרוא בעולם.

  • נעמי רצון  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 6:05 pm

    וגם כל כך אנושי ועוסק בדבר כה חשוב ואמיץ. ברכותיי.

  • גלעד  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 6:24 pm

    קודם כל, אין לי הערכה למי שלא יכול לשלוט בפיו.משקל יתר זאת מחלה מסוכנת – אישתו של רפי צודקת, כי הוא עלול יופ אחד לקבל התקף לב ולאלמן אותה. הוא גם יכול לחלות בסוכרת, להתעוור ולאבד גפיים.

    יחסי המין נפגעים, איכות החיים נפגעת. מתחילים לצלוע, החיים סובבים סביב האוכל. קשה למצוא בגדים, לנהוג במכונית קטנה, לשבת במטוס במחלקת נוסעים.

    הכל בגלל התשוקה לבורקס, לאוכל משמין ולסיפוקים מידיים. אני רואה הכך אנוכיות נוראה, במיוחד לשמנים שהם בעלי משפחה.

  • דודו  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 6:29 pm

    עד סופו. בלעתי כל מילה. את כותבת נהדר, בטינה. אני לא מכיר אותך ככותבת, אבל התאהבתי. והנושא, כמו שכתבו כאן בפורום, גם כן חשוב. טוב שדנים בזה גם בספרות.

  • נינה  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 6:39 pm

    באמת סיפור מרגש ונוגע ללב. וחבל שאנחנו נלחמים בעצמנו: רזים, שמנים, אף כזה, חזה כזה.
    אם נסתכל על זה לא מתוך הרצון להיות מה שאנחנו לא אלא נקבל את עצמנו כפי שאנחנו, הדברים יהיו הרבה יותר פשוטים. כי אז, גם אם נחשוב שכדאי להוריד במשקל, זה לא יהיה בגלל ש-, אלא כי אנחנו רוצים. ואז אין מאבק, ואז זה פשוט קורה.

  • חגית  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 6:53 pm

    אתה לא קצת קיצוני? אתה תקבע למישהו אם הוא אנוכי, כשהוא אינו מוריד במשקל למען המשפחה? ובני משפחה שאינם סובלניים לאדם בעל משקל יתר הם לא אנוכיים? אם לאדם קשה לרדת במשקל, וברור לך שזה לא מפני שאדם לא רוצה אלא כי אינו יכול, אז הוא מנודה, הוא אנוכי? מה אתה, נאצי? בחיאת, תתעשת. אם אתה סופרמן שיכול לשלוט בכל מה שבא לפיו, יופי לך. מה אתה מתגאה?
    לא שמעת את המחקרים האחרונים שמראים שאדם שהוא שמן, אין לו בעצם אפשרות להיות אחרת? שכל דיאטה היא סכנה ומביאה להשמנה נוספת? שזה לא עסק של חוסר רצון ושל עצלנות וזללות? קח את עצמך בידיים אדוני, ותפסיק לתת הערות מתנשאות.

  • נעמה  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 7:02 pm

    בכלל בלי קשר לנושא, שכבר התחילו להתנצח עליו כאן, אני חושבת שהסיפור שלך נורא יפה.

  • נולי  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 7:05 pm

    שוב.גם בפעם הקודמת. כל כך עצוב, וכמה אהבה יש בך, מקסים.

  • נבו  ביום אוקטובר 20, 2006 בשעה 7:33 pm

    זאת ההוכחה שיש לך כאן את הבלוג הכי טוב ומעניין. זה שאת נותנת במה גם לכותבים אחרים, מוכיח בדיוק את ההפך ממה שהאשימו אותך כאן בימים האחרונים. כל האחרים כאן מחפשים רק צומי צומי צומי כל הזמן, ורק את מסוגלת לחלק את האכסניה שלך עם קולות של אחרים.
    יישר כוח! אני אוהב את כל מה שאת עושה כאן! את בדרך למהפכה אמיתית בבלוגים הדפוקים.
    וגם הסיפור הזה, יפה, בטינה.

  • בועז  ביום אוקטובר 21, 2006 בשעה 10:45 am

    שנים ארוכות המשפחה התחננה בפני אבא שלי שיפסיק לעשן.

    הוא לא הפסיק. לא קיבלנו את העובדה שהוא מעשן. עשינו לו את המוות. עד שויתרנו.

    ואז, ב-1991, פתאום ביום אחד בגיל 53, הוא הפסיק בעצמו. וזהו. זה בא רק מפני שהוא החליט מרצונו לעשות את זה, בלי שום לחץ חיצוני.

    אני לא מאמין בלחץ ובזיוני מוח. אנשים יודעים שלעשן ולאכול בורקסים זה לא בריא. הם יודעים, אבל הם לא רוצים לעשות כלום כדי להיגמל.

    כשהם ירצו, הם ייגמלו.

  • יעל ישראל  ביום אוקטובר 21, 2006 בשעה 3:57 pm

    אני מסכימה עם כל מילה שלך. הלחץ הציבורי לא יעזור כאן. זה עניין אישי בלבד. וכל אדן צריך לעשות אותו בינו לבינו.

  • צ.  ביום אוקטובר 21, 2006 בשעה 5:07 pm

    ריגשת אותי.

  • האלכימאי  ביום אוקטובר 21, 2006 בשעה 9:29 pm

    איזה סיפור בטינה! שוב הצלחת לרגש אותי, פעם בכאב, פעם עם חיוך.
    מדהים היכולת שלך לקחת נושא נדוש ולעבד אותו בצורה כזו שמגיע בפנים, ל"קישקס" של הקורא. גרמת לי להרגיש כאילו עלי מדובר, כל מנה שרפי אכל כאילו נתקעה אצלי בגרון!
    מצפה בכליון עיניים לסיפור הבא!
    בטינה, תעשי לי ילד!!!

  • חיים  ביום אוקטובר 22, 2006 בשעה 10:02 am

    סיפור מרגש ונוגע ללב.
    כתיבה נהדרת!

  • גלעד  ביום אוקטובר 22, 2006 בשעה 10:38 am

    קיצוני הוא מי שמכנה מגיבים בכינוי 'נאצי' – היכן תרבות הדיון שלך?

    לענייננו, אני חוזר ואומר כי ההשמנה הוכרזה כמגיפה ע"י ארגון הבריאות העולמי כבר בשנת 1998. ההשמנה היא תלויית תרבות והרגלי אכילה מגונים, אלו הם העובדות- יש מתי מעט שאצלם מדובר בבעיה רפואית גרידא, וגם אז היא בד"כ ניתנת לטיפול ע"י שינוי בהרגלי האכילה.

    אני איתן בדעתי שמי שמפקיר את גופו לתאוותיו הוא אנוכי המזניח את משפחתו, שעלולה לשלם על כך מחיר יקר, ממש כמו מכורים לסמים.

    הנה כתבה בשבילך:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/777708.html

    ואם את מאלו שמתעקשים להמשיך להשמין בנחת ולדחות כל ביקורת לגיטימית, אני מאחל לך בריאות. בשבוע שעבר הורידו לשכן שלי את הרגל – איזה מחיר נורא לשלם בעבור תאוות בורקס ומזון מהיר.

  • איש שמן  ביום אוקטובר 22, 2006 בשעה 3:19 pm

    נתקלתי בזה, המתאר את התחושה הקשה
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=820731&passok=yes

    מזלו של גיבור הסיפור שהתברך בסביבה תומכת וחמה.

  • דנה  ביום אוקטובר 28, 2006 בשעה 12:41 pm

    בטינה, את כל כך רגישה ….
    הסיפור שהבאת כאן, מספר התגלגלות ארוכה של יחסים. הסתכלות על השומן מפן אחר
    עיסוק שאם לא מטפלים בו כראוי ומטפחים אותו, הוא כנראה לא נעלם לעולם.
    את כותבת ברגישות גדולה, בבהירות!!!!
    מחכה לקרוא כבר עוד סיפור שלך!!!!

  • מלי  ביום אוקטובר 29, 2006 בשעה 7:19 pm

    בטינה יקרה
    לא יכולתי לעצור לרגע, כל כך מרגש ובעיקר נוגע ואמיתי
    בצפיה לקרוא סיפורים נוספים שלך

  • חיה  ביום נובמבר 5, 2006 בשעה 10:59 am

    האם אתה עצמך שמן? האם התמודדת אי פעם אם בעייה של התמכרות? של דבר חזק ממך? אני מסכימה איתך שאני פוגעת בכל היקרים לי. במשפחה, החברים ובראש ובראשונה בי עצמי. אבל מה עושים כשזה חזק ממך? מה עושים כשאתה נלחם יום יום שעה שעה ועל כל נצחון יש 20 הפסדים???
    לכן מפריעה לי תגובתך הקיצונית של אין דבר כזה לא יכול לומר לא לבורקס . משמנה לצערי בדם שלא מצליחה לקבל את עצמה, את ילדותיה שלצערי שמנות כמוני ובגללי.

  • Silvia  ביום אפריל 28, 2007 בשעה 9:07 pm

    The story is known to me because I'm member of the family. As far as Rafi's success is concerned I am witness. He is a man full of charm, adored by everyone. As for the writer, I wish I had a sister like her. I loved this piece, so familiar to me for the Argentinian codes with which we grew up, so tender in the family relations and so traumatic in our post-war Jewish education. Congratulations both to Betina and Rafi.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: