יחי המלך המת!

יחי, יחי, המלך המת! נסים אלוני מת, אבל הוא חי ובועט ומכשכש בזנב. קובץ סיפוריו  "רוץ, חייל טורקי" שיצא בספריה הקטנה, הוא הזדמנות להיווכח מחדש בכך שאלוני אינו רק מגדולי המחזאים שלנו אלא גם סופר אדיר. ספר שהוא עונג שבת: קחו אותו למיטה, ותכניסו אותו לחלומות שלכם. הרשימה פורסמה ב-NRG.

 

נסים אלוני הוא המחזאי הישראלי הכי אהוב עלי, ביחד עם חנוך לווין, ולכן ספרו "רוץ, חייל טורקי" הוא בשבילי כמו מתנה. הספר ראה אור לראשונה בשנת 57', והוצאתו לאור מחדש על ידי "הספריה הקטנה" היא מחווה יפה, ומבחינתי גם יום של שמחה לספרות העברית ההולכת ומידלדלת משנה לשנה.

   קובץ הסיפורים הצנום הזה הוא ממש אוצר קטן של ספרות יפה שהיא באמת יפה, כל משפט בו בנוי כל כך מדויק, כמו שירה, בהמון עושר לשוני וכשרון פיוטי, שלא ידעתי שיש באלוני שרק את מחזותיו הכרתי. זהו קובץ הסיפורים היחיד של אלוני שראה אור. הוא פרסם עוד סיפורים בשנות החמישים, בעיקר בשבועון "במחנה". היו אלה סיפורים שעסקו בהווי הצבאי של שנות החמישים, ואילו כאן יש ארבעה סיפורים המתחברים יחדיו לנובלת חניכות מקסימה, המתרחשת כולה בשכונה בדרום תל אביב בשנות הארבעים. בזמן שבעולם הגדול משתוללת מלחמת עולם, בשכונה הקטנה משתולל ליבו של ילד בעל דמיון עשיר ולב רחב, שלא מוצא את עצמו בחברה הגסה והמעשית, וממציא לעצמו עולם חלופי של אגדות.

   הילד הסקרן הזה, שכולם קוראים לו אידירנה, על שום שהמציא סיפור על חייל טורקי מאידירנה שראשו נכרת, הוא בעצם מספר סיפורים מבטן ומלידה שאף אחד לא מוכן להכיר בו ככזה. הוא בודה סיפורים שהוא באמת ובתמים מאמין בקיומם. בעיניו, בקפה של פינטו באמת יושב השטן ולוגם ערק מתוך נאד של עורות עטלפים, וביערות של שכונת התקווה מסתובבים אריות שהפילו סוס במכה; בעליית הגג של סלמון קאבילי באמת גר ינשוף בן אלף שנים שמקלל את כל מי שמעז להתקרב אליו, ומצחצח הנעליים ברחוב אלנבי הוא חייל טורקי שראשו נכרת בפצצה, התעופף באוויר, אבל פיו הוסיף לקרוא זעקות קרב בעוד שגופו הוסיף לרוץ בחמת רצח אחרי אויביו הבולגרים. הוא גם מאמין לכל מה שמספרים לו, וכאשר חברו שמיל טוען שהוא עומד לפוצץ את העולם בכך שיעמיד מראה מול השמש, הוא מאמין לו בלב שלם. הילד המיוחד הזה חי בישראל המנדטורית העובדת שמנסה להילחם על חייה, שדמיונות כאלה זרים להתנהלותה הקשה והמעשית. הוריו ומבוגרים אחרים באו להקים כאן מדינה, להפריח את השממה ובעיקר לשרוד בכוח, ופתאום יש להם ילד מלא ג'וקים בראש. אמו מאמינה שאם יגיד שבע פעמים "שמע ישראל" לפני השינה יעברו לו החלומות הרעים בלילה, ואולי אפילו יידע טוב יותר חשבון.

   גם שאר המבוגרים פוטרים את סיפוריו בעקיצה או בהלצה, ואילו חבריו מכים אותו, עושים עליו חרם ומדברים איתו בגוף שלישי כמו שמדברים עם צ'ילבה. בעולם כל כך גס וחומרני, ילד עדין וחולמני הוא פטה מורגנה, והסיפורים שהם ממציא הם איום על הסדר הטוב. אבל ילד כזה, מעבר להיותו גוזמאי קטן שנמלט לעולם סוריאליסטי מתוך צורך קיומי, הוא בעצם מספר. במקום הזה נולד הסופר שהוא יהיה, שרואה בכל דבר פשוט וגולמי עושר לשוני עצום ורב. ילד שרואה בכל דבר עולם ומלואו: "כשהתמרים הבשילו בעצים, היו סיעות עטלפים תוקפות אותם בציוצים דומים לבכי," כותב הילד בעל הדמיון המפותח שהיה לסופר. ילד כזה שעולמו הפנימי כה עשיר, רואה אפילו באותיות עולמות של ממש: "עיטרתי אותן בצללים, והן הפכו בניינים מטילי מורא, קיווקוותי מתחתן וריטטו, טובעות. עצמתי בחוזקה את עיני, ובפוקחי אותן קפצו המילים אל התקרה והתנפלו על נגוהות האור בדמות כלבים מטושטשים שנמשו מהמים."
   נסים אלוני משרטט כאן נפש של ילד. נפש שהיא כה עשירה ומלאת דמיון, שקשה להאמין שהחברה נוהגת בו, בילד התם הזה, בגסות כזו, כדי להחריב כל ייחודיות, כל שאר רוח. הוריו מכים אותו ("פחדתי מהם. היינו לבדנו בחדר, והגשם סגר עלינו. הם עמדו כשני אנשים גדולים ועָיינו אותי."), חבריו מכים אותו ("סלמון קאבילי אנס לתוך פי תפוח עץ"), והאופה שמעסיק אותו אצלו בחופשת הקיץ מקלל אותו על שום שבטוב ליבו גנב בורקסים למענה של זקנה עיוורת.

   האם יש איזשהו סיכוי לילד כזה בעולם כל כך עוין? אני רוצה להאמין שמילדים כאלה נולדים סופרים.
  
 
  
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז כהן  On אוקטובר 16, 2006 at 8:21 pm

    בכל פעם שאני קורא או רואה את "הכלה וצייד הפרפרים", אני נופל ממנו מחדש.

    הרומנטיקה הסוריאליסטית שלו. השנינות רווית ההומור הדק, החכם. איזה יוצר ענק.

  • שפי  On אוקטובר 16, 2006 at 8:37 pm

    בהקשר לדיון הקודם בבלוג זה, על השמות הבדויים, נזכרתי בדמותו של שחקן הקולנוע במחזהו "הנסיכה האמריקאית". השחקן הזה, כל פעם שהוא צריך לגלם מישהו הוא עושה ניתוח פלסטי. ציטוט (קצת ערכתי):

    "השחקן: מדוע אין לי שם פרטי?? כן, אדוני הנסיך – כזה אני: בלי שם פרטי, בלי עצמיוּת, בלי פַנים, בלי אגו! רק ניתוחים פלסטיים! עשרות! ומצב-רוח – מצוין! שום דפּרסיה! – – – ניתוח בא, ניתוח הולך, ומן האחורַיים שלי לא נשאר כלום! אבל כלום! קודש לאמנות הקולנוע!

    פרדי (גיבור המחזה): תיקח מאחרִים, אחורַיים לא חסרים.

    "השחקן: (נדהם): מאחרים?!!… הלא זאת הבעיה הכאובה! חומר גרוע, ירוּד, פאלש! – – – שאלה המנסרת בחלל העולם, בזמן האחרון, היא: האדם – מהו? אכן, שאלה נוקבת: כן – ניתוחים פלסטיים! (מחיאות כפיים) כל יום ניתוח מחדש, קולגים! כל בוקר פנים חדשות! כל ערב אגו רענן, ביוגרפיה אישית טריה, אופי בשלל צבעי הקשת! (לעצמו) אחרת אי אפשר. (מרים את קולו) לחיי תור הזהב, קולגים! קדימה אל האור! – – – "

  • יעל ישראל  On אוקטובר 16, 2006 at 9:02 pm

    תודה על העידוד ועל האזכור. שכחתי את הקטע על השחקן לגמרי, אבל לגמרי. איזה קטע ענק, איזה מחזאי אדיר, בא לי לרוץ ברגע זה ולקרוא איזה מחזה שלו.
    וגם אני אגיד בהקשר לפוסט הקודם שהזכרת: אכן, לחיי תור הזהב קולגים!

  • שפי  On אוקטובר 17, 2006 at 2:34 pm

    הדיאלוג הזה רודף אחריי מאז שראיתי את "הצוענים של יפו", בבנייני האומה בי-ם, הייתי אז סטודנט בן 23:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=3957948

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: