אוף, כמה קשה לספק אתכם!

בכמה חודשים שלי כאן גיליתי שהבלוגספירה הישראלית היא המערב הפרוע החדש. יש כאן המון אלימות מילולית, אבל אף רגע לא משעמם. הטוקבקיסטים מתלהמים, ואוי, כמה קשה לספק את גחמותיהם! ובכל זאת, זה המקום הכי מעניין היום מבחינה תרבותית. ומי טוב יותר: הבלוגים של הנשים או של הגברים? והאם יכולה להתקיים סינרגיה בין בלוגים עד כדי מהפכה של ממש ברשת? והאם זה משנה את מעמדו הרם של המבקר? ומיהם הטוקבקיסטים? בשאלות אלה ואחרות אני דנה כאן בתום כמעט חמישה חודשים במערב הפרוע החדש.

 

יש לי בלוג ב"רשימות" כבר ארבעה וחצי חודשים, שבמהלכם גיליתי כל מיני דברים מעניינים על הרשת. למשל, שהבלוגספירה הישראלית היא המערב הפרוע החדש.
   התוקפנות כאן לא תיאמן ממש. בכל רגע חודרים אליך כל מיני שוטרי חרש שזהותם אינה ידועה ומעירים לך הערות סרקסטיות בטון מאיים של אדגר הובר. וקוראי הבלוגים בכלל הפכו לבריונים של הרשת! מאיפה באה כל התוקפנות הזו? ולמה, אני שואלת את עצמי? ועוד להסתתר מאחורי זהות אנונימית?
   רוצים דוגמאות לשוטרות החרש של הרשת? כשעליתי ל"רשימות" ולא הכרתי עדיין את הכללים הלא-כתובים של הבלוגספירה, העליתי באותו היום חמישה פוסטים בזה אחר זה, ומייד התנפלו עליי כמה שוטרי חרש אנונימים שכאלה וכתבו לי מיני נאצות בלשון מאיימת. מה זה? איפה הכנסת האורחים לתושב חדש? למה להתנפל? אי אפשר לנקוט בלשון נעימה יותר, ופשוט להסביר לבלוגר החדש וההדיוט איך מתנהלים כאן נכונה? פסה האדיבות בימינו? ובלי קשר לבלוגים, סתם לבריונות ברשת: כשנכנסתי פעם לוויקיפדיה כדי להעלות ערך, מייד התנפלו עליי כמה בריונים משום מקום ובחשדנות נוראית שאלו מי אני, מה אני עושה, האם יש לי זכויות יוצרים?! אללה יוסוטר, מיהם החניבעל לקטרים האלה? אימל'ה, אני מתה מפחד!

                   בתולת טוקבקים
יש לי אינטרנט מהיר רק שנה. לפני זה קירטעתי עם החיבור האנלוגי המיושן, ומכיוון שהיו לי רק שעות ספורות בחודש בחינם כמעט שלא גלשתי, קל וחומר לא השתתפתי בטוקבקים. ופתאום לגלות את עולם הטוקבקים היה בשבילי פיצוץ מוח גדול. עולם חדש. קצת מוזר, משונה, הרבה מצחיק, המון אלים.
    יש המון תוקפנות בטוקבקים. לעיתים רחוקות גם אני נסחפת לזה. זה מגרה את האצבעות להשפריץ איזו תגובה מתלהמת. מצד שני, יש בזה משהו כל כך חי ותוסס, שזה ממכר ממש. אני התמכרתי – גם לקרוא את תגובות הטוקבקיסטים אצלי וגם להגיב אצל אחרים. הייתי מעדיפה לקרוא דברים שבנחת נשמעים, אבל ידוע שמאחורי חזות אנונימית יש הרבה אנשים שמתפתים להגיב בקנטרנות.
   ומיהם הטוקבקיסטים? ולמה בחרו לעצמו בכינוי הזה דווקא? הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מי מסתתר מאחורי הכינוי והזהות האנונימית. יש משהו לא מאוזן בזה שאני את עצמי חושפת לגמרי, והצד השני כל כך אנונימי. מיהם למשל אותם שניים שמכנים את עצמם הצועד בנעליו והצועד בגרביו? הללו מציפים את הטוקבקים בדיונים פרטיים שכמעט לא מובנים ליודעי חן, על כל מיני סוגיות קב"ניסטיות לא ברורות, ומוחי הקודח ממילא שובר לעצמו את הראש מיהם, מה הם רוצים להגיד בעצם? כבר התחלתי לחשוב שאולי מדובר באותו אדם בעל שתי אישויות מסוכסכות, שמתכתב ככה עם עצמו. אולי תאירו את עיני ותגידו לי מיהם שני אלה? אולי תצאו מהארון, מר הצועד בנעליו ומר הצועד בגרביו? וישנה טוקבקיסטית פעילה בשם נורה, שמתנסחת ברהיטות ובחריפות בעניינים חברתיים, ואין שום סיבה שלא תפתח לעצמה בלוג משלה; בהחלט יש לה מה להציע. וישנו הגבר-גבר, המכנה את עצמו הגבר שנותן חזק, ועד עכשיו אני לא מבינה למה בחר דווקא בכינוי המלהום הזה. הרי לו קרא לעצמו "הגבר שנותן באהבה" היה זוכה להרבה מחיבת הגולשות, שאולי אפילו היו מגניבות לו את מספר הטלפון שלהם מתוך תשוקה להיפגש בגבר נדיר שנותן באהבה. 
   מי אתם טוקבקיסטים יקרים שלי? תיתנו לי פעם לדעת מי אתם? 

   והבריונות. רחמנא לצלן, הבריונות! אני עוד מבינה תגובות תוקפניות כאשר הפוסט גם הוא תוקפני. היו לי כמה פוסטים כאלה והתגובות האגרסיביות הקיצוניות (או כמו שחברתי נולי קוראת להם: אגרסיבסקי), היו פחות או יותר במקום, בהתאם לנושא הפוסט. אבל הורגות אותי תגובות אגרסיבסקי שלא קשורות בכלל לנושא הפוסט. סתם ככה, בשביל לקנטר, להתלונן, להציק, להיטפל, לראות רע בכל דבר, אפילו שאין בו שום רע. הכול נקוט בלשון קשה, קנטרנית, צרת עין. וזה לא רק אצלי, ראיתי תגובות מעצבנות גם בבלוגים אחרים. אני מקבלת בשמחה ובצמא כל תגובה עניינית, נחמדה או מאתגרת, אבל סתם לקנטר נראה לי קטנוניות לשמה. וגם אם אומרים דברי ביקורת, יש דרך תרבותית והגונה לעשות זאת, לא צריך להיות מרושע וסרקסטי. הבלוגים הם לא פח הזבל לרגשות התוקפנות, השנאה והשמחה לאיד של הגולשים. הם נועדו ליישום דו-שיח פורה ומעניין בין הכותבים לקוראים.
    מהתקופה הקצרה שלי כאן, כאשר זה הולך יפה ונכון, זה מרתק ממש! יש בכתיבת הבלוגים ובדו-שיח עם הקוראים משהו שאין בשום כתיבה אחרת. אני עובדת בכתיבה ובעריכה זה 23 שנים, כתבתי אלפי רשימות וביקורות לעיתונות וכמה ספרים, ערכתי המוני ספרים, ואף פעם לא זכיתי לדיאלוג מרתק כזה עם הקוראים. כשהייתי עיתונאית, קיבלתי לעיתים רחוקות מכתבים מקוראים, בדרך כלל רק כשמשהו עיצבן אותם נורא וזה גרם להם לקום ולכתוב. חוץ מאלו, היו לי שלושה "גרופים" קבועים שהתכתבתי איתם די הרבה זמן. אבל זהו. את כותבת ולא יודעת מה חושבים הקוראים ומה הם רוצים לקרוא, פשוט אין לך מושג. כתיבת ספרים זה אפילו עוד יותר מנותק מרחשי ליבו של הקורא. את יושבת לבד וכותבת, וגם כשהספר רואה אור את נשארת לבד עם המחשבות שלך, וחוץ מביקורות בעיתון אין לך מושג מה הקוראים חשבו, וזה בסופו של דבר מה שהכי מעניין כל כותב: מה חושב הקורא, לאו דווקא מה חושב המבקר המקצועי.
    זה הזמן לציין את המהפך העצום שהביאה עימה תרבות הטוקבקים, המשווה בין הכותב והקורא, מורידה סופית את הכותב מהעמדה המיוחסת שלו ומשווה בינו לבין הקורא. איזה פלורליזם נהדר טמון כאן. לו רק ידעו הבלוגריסטים לנצל אותו היטב, ולשוות לכל העסק טעם של דיון תרבותי אמיתי! אותי כמבקרת, מעניין לדעת מה חושב קורא, ודעתו שקולה בעיני כדעתו של מבקר מקצועי, ואולי אף למעלה מזה. לו ירדו הטוקבקיסטים מהקללות ומההתלהמות, והיו נענים לדיון של ממש, אותי אישית זה היה מאוד משמח. לא יודעת לגבי שאר הבלוגרים.
    לכתוב בלוג, זה להיות מחובר כל הזמן, בזמן אמת, לטעמו ולרחשי ליבו של הקורא. בעיניי, זה אדיר ממש – הפטנט של המאה. אבל בשביל זה צריך גם הצד השני להיות קשוב ואדיב ולרדת מהבריוניות. אתם יודעים כמה קשה לכתוב בלוג שייגע בטעם הקוראים? כל יום אני לומדת משהו חדש על הדרך הנכונה לכתוב ולנהל בלוג. כל יום אני מנסה לעניין, לאתגר, לחדש, למצוא את האסטרטגיה הנכונה ללב הקורא המפונק והשבע, להבין את האיזון הנכון של בלוג, בין הכבד לקל, בין הקשה רך, לחשוב מה יביא קוראים, איך לגרות אותם, איך לספק אותם, איך להשאיר אותם איתי. זה הופך להיות מין אתגר אישי כזה. ואתם יודעים כמה זה קשה? טוקבקיסטים יקרים, למה שלא תכתבו גם אתם בלוג ותראו איך זה כשזורקים עליך רפש סתם ככה, בשביל ללכלך, לקנטר, לעצבן, בלי קשר לעבודה הקשה שהשקעת בכתיבת הבלוג?
   אנחנו בעלי הבלוגים, לפחות ב"רשימות", חושפים את עצמו, זהותנו, מקצוענו, לעיתים גם את נפשנו, ואילו אתם הקוראים מסתתרים מאחורי כינוי אנונימי, ומן העמדה הפחדנית הזאת אתם יורדים על כל העולם ואשתו. למה-מה? אתם מרגישים חזקים כשאתם מסתתרים מאחורי כינוי מגוחך ומבקרים משם את הבלוגר איפה שאין לבקר? למה שלא תהיו קצת יצירתיים, ותכתבו תגובות מעניינות, מרתקות, מאתגרות? אנחנו הבלוגרים עושים הכול כדי לעניין אתכם, לשעשע אתכם, ואילו אתם, קהל שבע ומפונק שכמותכם, יושבים ביציע, צופים בנו בצרחות בוז וזורקים עלינו קליפות בוטנים כאילו היינו קופים. אנחנו, הבלוגריסטים, נמצאים שם על תקן של ליצני חצר שצריכים כל הזמן לספק לכם – קהל אכזרי וכפוי טובה – לחם ושעשועים. כי זו התחושה, ידידי הגולשים, זו התחושה. אני עובדת קשה כדי לעורר איזשהו דיון ער ברשת, ותחת זאת זוכה למטחי יריקות ולעגבניות רקובות על הפוסט. זו התחושה, אנשים, זו בדיוק התחושה. זה רק יוצר בי הרגשה כבדה שהגולש הישראלי של הבלוגספירה הוא יצור קטנוני, מרושע וצר עין, שעינו צדה רק את הרע. סנוב, בלוגר כבר היית? אחרי שתהיה, אחרי שתפתח בלוג ותנסה להזין אותו בקביעות בחומר מעניין לתועלת הציבור, בוא אלי ונדבר סוליקו על איך זה להיות בצד השני והמותקף. כאן ראוי לציין שאל בין התגובות המרושעות של הגולשים האנונימיים מסתננות להן לעיתים גם תגובות קטנוניות ומרושעות מצד השכיינעס –בעלי הבלוגים באתרים אחרים. וזה למה? מקנאה? הלוא להם עצמם יש בלוג. טוב, אולי צרות עין על הקונקורנציה.
    אחרי כמעט חמישה חודשים כאן אני עדיין מכורה. מעניין מתי תפוג התלהבותי מהצעצוע החדש. ואני שמחה שבעקבותיי, ואפילו בהשראתי, כמה חברים ומכרים באו גם הם ל"רשימות", שהיא אכסניה מסבירת פנים מאוד.
   ועוד דבר. אני חושבת שהבלוגספירה היא המקום בו מתנהל כיום הדבר האמיתי. כבר אין לי שום עניין לקרוא בערוצים הגדולים של הזרם המרכזי, כמו ווי נט וכן הלאה, ובטח שלא בעיתונות הכתובה של הקונצנזוס, כי הבלוגספירה היא היא המ
קום. כאן מתנהל הדבר החי; הריאליטי האמיתי. רק כאן קורים דברים מעניינים, ולפעמים, כשזה קורה, כשנוצר איזה ספין בין בלוגים, זה יכול לרתק ממש. כאן מתרחשת הסצינה התרבותית האמיתית: חפה משיקולים פוליטיים, כלכליים, דתיים, קליקאיים, ובעיקר מלשון דיפלומטית.
   מה חבל לי? שיש גם עוינות לעיתים בין בעלי הבלוגים עצמם ב"רשימות". במקום להבין את הפוטנציאל האמיתי של הסינרגיה שיכולה להתקיים בין הבלוגים, אנשים מתחפרים מאחורי חומותיהם, שוב, אולי מקנאה בקונקורנציה, ואולי כי הם סתם אנשים סגורים. לא יודעת מה מהשניים נכון יותר. ולי זה חבל. יכולנו להקים כאן עדת בלוגים שידברו זה עם זה ויפרו זה את זה, ללא העוינות הצצה בכל פינה טובה.
   ועוד סוגיה מעניינת. מישהו באחד הטוקבקים כתב שנשים לא יודעות לכתוב בלוגים. ואני לקחתי את הכפפה ברצינות, והלכתי לבדוק את זה ייסודי. אז נתחיל בווידוי אישי: אני מרבה להיכנס לבלוגים של נשים יותר מאשר של גברים. הבלוגים של הגברים או שהם מקצועיים, ואז תלוי אם הנושא מעניין אותי, או שרובם מאוד סגורים, לא חושפים הרבה, מתבצרים מאחורי חומות ולא מסגירים רגשות, ואז כמובן שלא מעניין אותי להיכנס, כי אני אוהבת שחושפים ומדברים על רגשות עמוק מהבטן. ונשים יודעות לעשות את זה, לא כולן אומנם, אבל מרביתן. מהמקום שלי, אני דווקא חושבת שלא רק שנשים יודעות לכתוב בלוגים, במובן מסוים חלקן אפילו עולות בכך על הגברים. האם ייתכן שהמסקנה שלי נעוצה בהבדל בין נשים וגברים? שהעובדה שאני אישה מקרבת אותי יותר לבלוגים של נשים, וגורמת לי לחבב אותם יותר? והאם בעתיד תהיה מין חלוקה כזו, שרוב הנשים יגלשו לאתרי נשים, ולהפך? סוגיה מעניינת שחשוב לבדוק אותה כבר עתה, כדי לראות אם אכן יש גם כאן איזושהי התפלגות מגדרית טבעית: שנשים פשוט יותר מדברות לנשים, וגברים מדברים לגברים.
    ומילה לסיום, לכל הקוראים והטוקבקיסטים הנאמנים שלי: למרות הכול, נעמתם לי מאוד. אתם ממלאים כאן את היציע, יש הרבה כניסות ברוך אללה, וזה יוצר תחושה נעימה שמשהו חי ונושם ומתנענע באמת קורה כאן. 
 
 

                                   קריטריונים אמנותיים כבר אינם נחלתם של המבקרים
מהפכת הטוקבקים חוללה מהפכה גם במעמדו של המבקר, לדוגמה באתרים הגדולים כמו ווי נט ואנרג'י. המצב החדש מוריד את המבקר ממעמדו המורם-מעם, הלא נגיש והמיוחס ומשווה אותו לקורא, וזה אומר בהכרח שהשיפוטיות של המבקר היא סובייקטיבית בדיוק כמו השיפוטיות של הקורא; שהקריטריונים האמנותיים אינם נוקשים עוד, ובוודאי שכבר אינם נחלתם הבלעדית של המבקרים. בעיני זה מרחיב את הדיון התרבותי והופך אותו פלורליסטי יותר, הוגן יותר, וגם מרתק בהרבה ממה שהיה פעם, כשדבריו של מבקר היו חקוקים בסלע, הוא היה הסמכות השיפוטית, והקריטריונים האמנותיים נקבעו על ידי מיעוט יחסני וקליקאי.
    כיצד אפשר להשביח את הדיון הזה? בירידה של הטוקבקיסטים מתחושת הנחיתות שלהם ומנמיכות הרוח "המעמדית", כאילו המבקר עולה עליהם במשהו, ולפיכך עליהם להתנצח איתו רצח כדי להוכיח לו את אפסותו. ברגע שהטוקבקיסטים יבינו שעכשיו כולם במעמד שווה, כי האינטרנט מבצע מין מגדל בבל שכזה, הם יתחילו להביע את דעתם המנומקת והעניינית באופן הדור והגון, והדיון התרבותי עשוי להתרחב ולהתעשר. בקיצור: נא לרדת מהקללות ומהחבטות ומהביצים הרקובות, ולהתחיל לעניין גם אותנו, הבלוגריסטים. אנחנו שווי מעמד עכשיו, אז הנה, כפפה. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבל  On אוקטובר 13, 2006 at 4:12 pm

    בכלל לספק אותנו?
    כתבי כעולה על רוחך, כמה שעולה על רוחך, ואנו נקרא כעולה על רוחנו.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 13, 2006 at 4:21 pm

    שלא הבנת כלום ממה שכתבתי. או שלא קראת בכלל. תגובתך מוכיחה בדיוק את מה שאני אומרת ברשימה.

  • נולי  On אוקטובר 13, 2006 at 4:43 pm

    יעלית, הסיבה אצל טוקבקיסטים לשחרר אגרסיות בשצף קצף נעוצה בשתי המילים עצמן: שחרור אגרסיות. ומה יותר סבבי מאותו שחרור, כשזהותך חשופה בצריח ואילו זהותם מתחבאת מאחורי כינוי?דבר אינו מסכן את שלוותם, כי מהמחבוא הם זורקים במרץ וחדווה את העגבניות והביצים הסרוחות. יוהו! ואיש לעולם לא יגלה אותם. פה, ברשימות, כשאגרסיה מפוארת מתחבאת מאחורי דיון כלשהו,ולכל טוקבקיסט חשוב להיות שנון ומה זה חכם כנגד דיעות או ביטויי רגש החפים מהפוליטיקלי קורקט המתחסד- הרי שאין אורגזמה אדירה מזו. וזאת,
    מפני שלאנשים בוגרים, בחיים, ביום יום, אין לגיטימציה לשחרר אגרסיות ( וספורט יכול לשעמם עד מוות בסופו של דבר ). יחד עם זאת,תסכימי איתי יעלה, שנימה מתלהמת ופרובוקטיבית של רשימה,מטבע הדברים, תמשוך הרבה יותר אגרסיה מנימה מתלהמת פחות, ואני לא יכולה להתאפק ומוסיפה קישור לפוסט שפרסמתי בתחילת ימי כאן ב'רשימות' שזכה ל ממי של תגובות
    http://www.notes.co.il/nuli/21128.asp

  • אסי  On אוקטובר 13, 2006 at 5:01 pm

    הבלוגים הטובים ביותר שקראתי כתובים על ידי נשים. הבלוגים הטובים ביותר שקרתי כתובים על ידי גברים. הבלוגים הכי הכי טובים שקראתי כתובים על ידי אנשים.
    ברוך השם אם הוא שם על הפרוייקט ההתנדבותי של ירדן ואורי, על הכותבים המעניינים מאוד כמעט כולם כל אחד בתחומו שיש לנו כאן. סינרגיה יש המון. אני לוקח לדוגמא את הקשר הוירטואלי האמיץ לקראת הבחירות שנוצר בין הבלוגרים ולא רק מכאן בתמיכה במפלגת העבודה. ועל השאלה האם רשימות הוא אתר על קהילתי או פשוט מקום משותף להרבה אתרים נפרדים נשפכו כבר הרבה מקלדות. אני חושב שאנחנו קהילה, מוגבלת. אבל קהילה. לגבי סינרגיזם עצם זה שאנחנו כאן ביחד ואני מגיע לקרוא את התגובות לשלי, ובדרך מעיף מבט לכיוון שלך ולומד הרבה דברים חדשים זו תקשורת, קהילה. עוד דבר אחרון – הטוקבקיסטים הם המיעוט, שימי לב כמה כניסות יש לך ותביני שהמון פשוט מתקשרים איתך בלי מילים.

  • ארנב אנונימי  On אוקטובר 13, 2006 at 6:33 pm

    עם כל הכבוד, את לא כותבת למעני או למעננו, את כותבת למענך.

  • יהודית  On אוקטובר 13, 2006 at 6:41 pm

    שיש כל מיני סוגים של אתרים.
    אתרים מקצועיים ואתרים מהסוג האישי .
    אין קשר לנשים וגם לא לגברים בהקשר זה.
    אם תעלי נושא אישי, תקבלי על פי רוב תגובות
    מאותו סוג, אישי, ואז הם יהיו יותר מתלהמים ואם תעלי נושא "מקצועי" יקראו אותך
    וכמו שכתב זה שלפניי – יתקשרו איתך המון בלי מילים.
    האופי של האתר נקבע על ידך ואת המחליטה מה יהיה אופיו, בהתאם להחלטה איזה סוג של תגובות
    ברצונך לקבל.
    ויש תמיד את האפשרות לחסום את האפשרות הזאת
    ולאפשר קריאה בלבד, אין הבדל בסופו של דבר
    בין האפשרויות, הכל תלוי ברמת ההתלהמות שלך

  • יעל ישראל  On אוקטובר 13, 2006 at 7:38 pm

    שום אדם לא כותב לעצמו. לו היינו כותבים לעצמנו, זה היה נשאר שם, במגירה. אז נא לא להיתמם. כל בלוגר מצפה לתגובות ולדו שיח, אחרת הוא היה סוגר את התגובות, ןהרוב המכריע לא סוגרים, אז גם זה אומר משהו.
    בנוסף, החמצת, כמו האחרים שהגיבו כאן, את הנקודה עליה אני מדברת, שהבלוגים יכולים להוות כר חדש ואמיץ של דו שיח בין אנשים, שלא מתקיים בעיתונות או בספרות, כי שם נמצא המבקר או העיתונאי או הסופר במעין מגדל שן.
    מה שאני אומרת בעצם, שהקוראים והטוקבקיסטים, זאת אומרת גם אלו שמגיבים וגם אלו שלא, מחמיצים את האפשרות לדיון הפתוח הזה, והופכים אותו לרדוד בתגובות טפשיות או סתם בלשלוף משהו. וזה חבל . כי אחרת בשביל מה יש בלוג?
    כל משמעות הבלוג היא בדו שיח.

  • קלרה  On אוקטובר 13, 2006 at 8:34 pm

    היא קצת מתנשאת.
    יש הכותבים, אכן לעיניים, אך לשם פורקן נטו.
    יש.
    הרבשיח דוקא, זה של הטוקבקיסטים הוא זה המתקיים.
    ואם הכותב כותב לתגובות – גם אז – רב שיח.
    וגם כותב שכותב למגירה אחותי, כותב לזוג, לפחות, של עיניים.
    מומצאות, קיימות, נעלמות ושמחפשים אחריהן, אבל – לעניות דעתי – למינימום זוג עיניים.
    המגירה, או ארון, לא מבטלים את היות ב->חשיפה.

  • ארנב אנונימי  On אוקטובר 13, 2006 at 9:06 pm

    לא טענתי שאת כותבת לעצמך, טענתי שאת כותבת למענך. יחי ההבדל הקטן.

  • נירית  On אוקטובר 13, 2006 at 9:39 pm

    יעל יקירתי, אלה שביקשו ליצור ברשימות שיח מפרה של אנשים חכמים כבר מזמן לא ברשימות, ואם הם כן אז הם כבר מזמן ירדו מזה. חבל על הזמן. יש פה אנשים שכל המטרה שלהם היא להרוס לאחרים.

    האבחנה המינית שלך שגויה. גברים יודעים לכתוב לא פחות טוב מנשים. סביר להניח שאת נתקלת יותר בנשים מפני שרוב הבלוגים ברשת שייכים אליהן. לפי יריב חבוט, רק בישראבלוג 73% מהבלוגים נפתחו ע"י בנות. אם את נהנית רק מכאלה שכותבות על עצמן ועל רגשתויהן וחייהן זה בסדר, אבל אני מעדיפה כאלה שכותבים על כל נושא אינטלקטואלי ברמה גבוהה. ושם, תאמיני לי, יש גם הרבה גברים.

  • ערס פואטי  On אוקטובר 13, 2006 at 9:55 pm

    אבל הטאגליין הכי מתאים לבלוג שלך הוא לא "ומצפצפת על כוח המשיכה" אלא יותר "בוקר טוב אליהו".

  • שיפודי איציק הגדול  On אוקטובר 13, 2006 at 11:55 pm

    חחחחח…

    גברים כותבים הרבה, אבל ה-ר-ב-ה יותר טוב מנשים.

    גברים יודעים לקדם עלילה ולא רק להסתובב מסביב ולרפרף ולרחף ולתאר ושוב להסתובב ושוב לתאר. גברים לא מזיינים את המוח וכותבים מעניין, ברצף.

    גברים יודעים לנסח רעיון אחד מתחילתו ועד סופו באופן ליניארי (זה בסדר, לא צריך להיעלב, זה קשור למבנה המוח שלנו, הזכרים, ולמכניזם הגברי ששואף לתנועה קדימה – ולא לצדדים ובסיבובים).

    רוב מכריע ומוחץ של הסופרים הגדולים בהסטוריה שייך לגברים.

    ולא. זה לא בגלל שגברים החזיקו את הנשים במטבח. אף אחד לא החזיק את וירג'יניה וולף, למשל (אחת שידעה לכתוב טוב) במטבח

  • שפי  On אוקטובר 14, 2006 at 12:19 am

    ההרשאה לכתוב תגובה בשם בדוי היא משיקולים מסחריים, מבחינה טכנית אין בעיה לא לאפשר זאת. ואם אתר כמו "רשימות" לא חוסם את האפשרות הזאת, סימן שהוא לא באמת אתר לא מסחרי. וגם את-עצמך, יעל, אם האפשרות הזאת לא מקובלת עלייך אז את הרי יכולה למחוק כל תגובה נק-ניקית. הבת שלי לא רק יותר חכמה ממני בכל דבר ועניין, אלא גם יש בה יותר אהבה, והיא אומרת שהכתיבה בשם-בדוי היא ריאקציה לתרבות האגו השלטת בימינו, למירדף אחרי קרדיטים. אבל כמובן שהריאקציה הזאת היא לא תשובה רצינית אלא רק הצד השני של אותה מטבע, או, במילים אחרות, נסיון להרוס מבלי להציע משהו אחר, הרי אי אפשר להגיד על תגובות כאלה שהן "מתן בסתר".
    אין טעם להטיף, מדובר במחלה נפשית, אפשר רק להסביר לנק-ניקים שזה לא בריא בשבילם, שהשימוש בשם-בדוי מקבע את חולשותיהם:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1463142

  • אלי שלו  On אוקטובר 14, 2006 at 12:33 am

    עוררת בי צורך, וכתבתי אצלי רשימת תגובה.

  • שפי  On אוקטובר 14, 2006 at 1:28 am

    בשבתי כיו"ר המועצה למלחמה בסמים:

    שם-בדוי זה סם (שבינתיים הוא חוקי), סם שהגה בדיוק אותו הראש שהגה את ה"פסיכותרפיה" והריטלין-פרוזק. וכל מי שמרוויח כסף מכתיבה באינטרנט הוא בלדר של קרטל הסוחרים הגדולים של הסם הזה (מה שעלול לקרות גם לי, אני מודה).

  • זו ש  On אוקטובר 14, 2006 at 3:17 am

    לכן זה כנראה סביר סטטיסטית שיש גם יותר בלוגיים נשיים טובים, וזאת בהנחה שמישהו קבע קריטריונים למהו בלוג טוב. יותר סביר שנשים מתקשרות טוב יותר במרחב קהילתי ולכן הפלטפורמה הבלוגית מתאימה לכישוריהן ולצרכיהן.

    אם קיבלו את פניך בגסות רוח, במקום להסביר לך בסבלנות, יש להצטער על כך. מצד שני, אני מסכימה עם מה שכתבו לך כאן בשתי הביקורות הקצרות והמדויקות ביותר.

    הארנב צודק, הצגתך את כתיבת הבלוג כאלטרואיזם שמתקבל בצוננין או בשופכין על ידי קהל הערל למאמצייך, היא חוסר מודעות עצמית ממדרגה ראשונה.

    וזה מתחבר גם למה שכתב הערס הפואטי: ההתלהבות של מי שזה עתה גילתה את המדיום וכעת מתחילה להגג על מהותו היא נאה, אבל מאוד 2003-2004.

    וזה לא שאי אפשר למחזר דיונים כאלה, כי מן הסתם איתך מגיע גם דור חדש של קוראים, אבל לקוראים ותיקים יותר, חלק מהדברים עלול להיראות מאוד דז'א לו. כולל הדיון הזה, כמובן.

    אני לא חושבת שהשכנים-שכנות צרי עין, אני פשוט חושבת שמה שמבחינתך הוא גילויים נפלאים, מרתקים, מסקרנים, עולם חדש ממש!
    הוא עולמם הישן והמדוסקס עד זרא של חלק מסוים מהקוראים (ומהכותבים) כאן, ושלחלק הזה קל לשכוח שכשאתה צעיר נדמה לך שאתה, ורק אתה, מגלה את העולם.

    הנטיקט הישראלי הוא גס וולגרי בחלקו, ממש כמו ברחוב. וכמו שם, חלק מהאינטראקציה היא בלתי נמנעת, וחלק היא פונקציה של המטען שאת מביאה איתך. רצון לעורר דיון זה מצוין, אבל שימוש יתר בפרובוקציות זולות (והיו לך כאלה) יביא עליך בדיוק את זה: מה שזרעת.

    וכן, הצמיחה הפראית של הדיונים הסוערים עלולה להתברר כמחרישה דווקא את הדברים האמיתיים, אלה שנאמרים בשקט. וגם כאלה היו לך.

  • טלי  On אוקטובר 14, 2006 at 3:45 am

    הוצאת לי את המלים מהפה, ואז סידרת אותן בדיוק ובסבלנות.
    אני חייבת רק להוסיף שא': הנסיון להכניס לכאן גם את העניין המגדרי ממש צורם, ומקומם. סתם נסיון לא מנומק ולא רציני במיוחד ללבות עוד אש, נשמע לי חסר טעם לחלוטין.
    ב': אם יש משהו שהמדיום הזה מלמד, זה שכאן אין "אנחנו" ו"אתם", אין שני צדדים שעומדים זה מול זה. כאן רוב הקוראים הם כותבים, ולהפך, על כל מה שמשתמע מכך, וכבר פורט לעיל אפילו בגוף הפוסט עצמו.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 14, 2006 at 4:42 am

    ואני מודה בזה, אז אם עייפתי פה מישהי כי אני דז'ה וו, רוב סליחות. ממש לא התכוונתי לשעמם. אבל זה מדגים את העניין, שאם לא מעניין בלוג של מישהו, למה להיכנס רק בשביל לזרוק עליו ביצים ולהגיד לו כמה הוא פאסה? למשל מה שאמרת את, זו ש.. יקרה?
    ועל איזה אלטרואיזם אתם מדברים. אני עוסקת שנים בכתיבה, זה מקצועי, בין אם הוא בא בעיתון או בספר או בבלוג. זה לפעמים מפרנסה, זה כמובן מביטוי עצמי, אבל ברור שזה נועד לאיזה פיד בק, בעיקר בבלוג. אחרת, כמו שאמרתי לך, ארנב אנונימי, הייתי משאירה במגירה.
    ותאמינו לי שיש הבדל גדול בין מה שאתה כותב לעצמך ומה שאתה כותב ורוצה לשתף את הזולת. אני אישית פירסמתי כבר הרבה מאוד, והצורך בלחלוק עם הזולת הוא קטן יותר מהצורך לשמוע את הזולת מדבר, ומשווה את עצמו אליי, בתור הסופרת, המבקרת, העיתונאית וכו'. אני מסוקרנת ומתפעלת מהאפשרות הזו שעך אדם יכול להיות כותב ולפרסם, שלא היתה פעם, אם בבלוג או בטוקבק, ואז זה אומר שבאיזשהו מקום מתבטל מעמד העל של הסופר, מבקר וכו'.
    לגבי גברים ונשים, הטענה שלי היתה מתוך טעם אישי בלבד, שאני מוצאת את עצמי נמשכת ומתעניינת יותר בבלוגים של נשים, וחשבתי שאולי זה בגלל שאני אישה וקול של אישה אחרת יותר מדבר אליי. ברור שלא היתה כאן הפליה, אני טוענת את זה רק מתוך הקול שלי, מהטעם שלי בלבד. ואולי זה באמת בגלל שרוב הבלוגרים הן נשים, וזה בכלל עוד יותר משמח אותי, כי הבלוגים כבר מתחילים באיזו מהפכה, ואם מנהיגות אותה נשים זה כמובן עוד יותר משמח אותעי כאישה.

  • זו ש  On אוקטובר 14, 2006 at 5:51 am

    כרגיל ברשימות, כתבתי תגובה ארוכה, שכחתי לעשות קופי בטחון, סנד, ומוות קליני לתגובה, וחוסר חשק מוחלט לשחזר.

    על קצה המזלג, כתבתי, הדז'א לו שלי לא בא להעליב את יכולת הכתיבה שלך, הוא רק בא להגיד

    הבלוגוספירה מתבגרת – ואת עדיין מתפעלת על שהיא יודעת להגיד "אבא"

    כל השאר, כולל הסבר הנוגע למידת האפקטיביות לאורך זמן של כותרות פרובוקטיביות (לדעתי האישית, כמובן. ההסתייגויות הנחוצות הופרשו כדין), פלוס פסקא ארוכה על "זה לא את זה הדיון שבחרת ואיך שבחרת להציג אותו", כל אלה הוקרבו למולך של רשימות.

    אני מסיקה מזה שעלי להיות יותר קמצנית בתגובות, ושלהגיד את המובן מאליו לא באמת תורם לדיון.

  • יוק  On אוקטובר 14, 2006 at 11:18 am

    שנים כמבקרת ועיתונאית וערכו ושיכתבו אותך
    ניתן להבין ממך את גודל השמחה על כך שאת יכולה לכתוב מילים גסות ולהנות מתגובות משולחות כל רסן, הכל פרוץ וזה כיף.
    אולם, הסכנה הגדולה נעוצה בדיוק בחופש הזה.

    נוצר דימוי של חוסר רצינות, של חוסר בושה
    ושל פרובוקציות, וגם של כלום.
    וקשה מאוד לתקן אחר כך את הרושם עם מילים
    "פספסתי זיון עם דפרדייה"

  • ארנב אנונימי  On אוקטובר 14, 2006 at 11:26 am

    היי זו, זוכרת אותי, אני זה ש.
    בערך לפני 10 שנים גילינו יחד את המדיום, את יתרונותיו ואת חסרונותיו, וזה את זו.
    כבר עברו 10 שנים, מדהים. וכמה שחיי שנינו השתנו מאז בילינו יחד לילות וירטואליים (הפכתי מאז לאבא, אגב).
    שמחתי לראות שאת מסכימה איתי, קלעתי לדעת גדולים.
    אוהב, ארנב

  • כתיבה נשית  On אוקטובר 14, 2006 at 11:29 am

    העיסוק בנושאים "נשיים" מול "גבריים" הוא ש(לפעמים) עושה את ההבדל.

    לגברים קל להזדהות עם כותבים גברים.

  • הצועד בנעליו  On אוקטובר 14, 2006 at 11:33 am

    קודם כל, ברוך בואך לעולם הטוקבקים. תעלה שנושאת עמה מי ביוב רבים, אך גם פנינים שלא תמיד קל להפריד אותן מהסחי. זה, נדמה לי, אחד מתפקידיו של מי שמגדיר עצמו סופר..

    על עמדתי בנושא האנונימיות כתבתי בהרחבה כאן:
    http://www.aplaton.co.il/thread?rep=4569
    וקצת גם כאן:
    http://www.aplaton.co.il/thread?rep=4583
    ישבתי לכתוב לך פוסט יותר ארוך ומפורט בנושא, אך מסתבר שעוד לא התעוררתי מן השינה, ועד שאתעורר, הפוסט בטח לא יהיה כבר בעמוד הראשי. אציין רק, שדברים מגעילים כמו שנאמרו כאן על ידי מישהו בשמו הגלוי על האנונימיים ובעלי הניק (נגדם הוא מטיף על כל צעד ושעל) ועל ידי אחרים שאת דבריהם אני קורא באתרים אחרים (ולא אזהם כאן את האתר בשמותיהם), מוכיחים שאין בהכרח קשר בין רוע וזדון לאנונימיות. בסופו של דבר, שנינו מסכימים, מה שחשוב זה התוכן של הדברים ולא אם מי שאמר אותם נושא את השם שבחרו לו הוריו ואישר רשם תעודות הזהות של משרד הפנים, או שם או כינוי אחר.

    ודרך אגב, אני רק "הצועד בנעליו" (ולפעמים גם הצבנ"ע, ופעם הייתי גם "הסטוריון מצעד המחץ") אין לי שום קשר לאותו "צועד בגרביו" שלפי טענתו לפחות, התדיין איתי רק בפוסט ההוא שלך, כך שלהגיד ש"אנחנו מציפים את הטוקבקים" כמו שכתבת שם, זה כנראה לא מדוייק.

    חג שמחת תורה שמח.

  • נורה  On אוקטובר 14, 2006 at 12:18 pm

    כמו שכבר כתבתי לך באופן אישי, הנושא חשוב ובד"כ הוא לא מדובר ככה. מדברים הרבה על האלימות של הבלוגוספירה, אבל מעטים הם הכותבים שמודים בפה מלא שהאינטראקציה עם הקוראים חשובה להם ומניעה אותם. לרוב ההתייחסות היא כאל תוצאת לוואי לא נעימה, מה שקצת מתחסד, ובעיקר מחטיא את המטרה.

    וזה גם בתשובה לזו ש.. (ואחרים): אני לא חושבת שהנושא מוצה. אמנם אני לא מומחית, אבל לא זכור לי טקסט כזה, ולו רק בגלל הכנות, הרעננות (יתרון של מי שלא היה כאן בעשר השנים האחרונות) והרצון האמיתי בשיתוף שעולים ממנו.
    וגם אם כבר נכתבו דברים דומים הרי ברור שבעיות מסוימות עדיין קיימות. דיברת על כך שהבלוגוספירה "מתבגרת" (ניסוח שלך) אבל אני רואה רק יותר ויותר חוסר סובלנות ורצון לנגח את הכותב. קצת גם בתגובה שלך, אגב. בצדק כתבה לך יעל שאם זה כל כך דז'ה-לו את לא חייבת לקרוא, כל שכן להגיב. אבל כנראה שלמרות (או בגלל?) הדימוי העצמי של הרשת כסביבה ללא עריכה כל קורא ממנה את עצמו לעורך מטעם השד יודע מה. בערך חצי מהתגובות לכל רשימה היא "אבל למה זה חשוב?", "אין מה לכתוב על זה כי..", "בפעם האלף…". חוץ מזה מאיפה ההנחה ההזויה שעד היום רק ישבתי וקראתי את הבלוג שלכם, ועכשיו אני נתבעת להתייחס אליו כמו אל מקור בעבודת דוקטורט? למה מישהו אמור לחדש לכם משהו?

    ליוק, מילים "גסות" כמו כל מילה אחרת הן כלי, תלוי מה עושים איתן. ובמקרה של הבלוג הזה השימוש תמיד במקום. או אולי אתה מציע שיהיה "ביפ" על כל מילה גסה כמו בטלוויזיה האמריקאית?

    ולעניין האנונימיות, אני אסתפק בציטוט הצועד, "אין בהכרח קשר בין רוע וזדון לבין אנונימיות" – משפט השנה ברשת, כפי שיעידו כאן חלק מהתגובות.

  • זו ש  On אוקטובר 14, 2006 at 1:55 pm

    הו, כן, זוכרת. בוא רגע למייל שלי, נחליף איזו מילה? לא רוצה לעשות את זה בת'רד שטעון מלכתחילה.

    ולנורה – לנגח לא מעניין. הגבתי דווקא בגלל הרצון של יעל בדושיח, והוספתי את האובזרווציה הפרטית שלי. יעל כותבת שהיא מכוונת "לעשות רוח וצלצולים", כלומר להשתמש בפרובוקציות כדי להגיע לדיון, ועל זה אני חושבת שזה נדון לעורר התנגדות, כי אולי היא לא בשכונה המתאימה, עניין של סגנון, וזה מביא לאנטגוניזם הן מצד השכנים והן מצד חלק מקוראיהם, והן מבחינת בחירת הדיון, שמה לעשות, טיפונת לא אקטואלי.

    אבל עקרונית שתיכן צודקות – הייתי צריכה לוותר על התגובה, כמו גם על קריאת הפוסט. לא בגלל שהוא לא ראוי, אלא משום שהזמן קצר והבלוגים מרובים, ועדיף להקדיש אותו לדיונים שטרם קראתי.

  • שפי  On אוקטובר 14, 2006 at 2:32 pm

    בגילגולך זה אתה אכן לא ממש-באמת ארנב, אבל אם תמשיך עם הפורים-שפיל אז בגילגולך הבא.

  • ארנב  On אוקטובר 14, 2006 at 2:56 pm

    מצטער, לא ירדתי לסוף דעתך.
    ומעבר לכך, אני מסכים שמי שמכפיש בשם בדוי הוא שפן (לא ארנב), אבל מעבר לכך אני מתקשה להבין מה כה נורא בשמות בדויים.

  • שפי  On אוקטובר 14, 2006 at 4:01 pm

    נניח ששמך האמיתי הוא יעקב כהן, אוקיי? אז יעקב כהן קרא בחייו טקסטים ראויים, ולכן הוא יודע-מרגיש שטקסטים ראויים/ נותני השראה הם ביסודם לא אינטרסנטיים אלא כן, אפשר לומר אלטרואיסטיים. האמירה "את לא כותבת למענך…" היא לא אמירה של י.כהן אלא של "ארנב", כלומר של היצר הרע-העצבני-הציני-האפל של מר כהן. (וזאת בהנחה שהכתיבה של יעל היא בעיניך לא לגמרי חסרת ערך.) תראה, אפשר להוריד כל דבר לפסים פסיכולוגיסטיים, אבל… בעצם בשביל מה אני צריך להשקיע בדיון כזה, שיעקב כהן יזמן את ארנב לשיחת-בירור ויעמיד אותו במקומו (לא לפני שהוא ייתן לו קצת להתבטא).

  • ארנב  On אוקטובר 14, 2006 at 4:11 pm

    תודה רבה על ההסבר. עכשיו הבנתי יותר.
    אבל ארנב הוא לא בהכרח היצר הרע של מר כהן, לפעמים הוא דווקא הצד הרך והעדין שבו.
    ובאשר לתגובתי ליעל ישראל: אני מתנצל אם היא מצטיירת כמרושעת או צינית, לא לכך היתה כוונתי.
    העמדת הדברים כאילו הכותבים בשמם מטרתם לתרום לסובבים אותם ולדיון הציבורי, ואילו הכותבים בשם בדוי מטרתם להתנגח ולבטא צד אפל באישיותם לא נראית לי נכונה כלל.
    טקסט צריך לדון לגופו.
    ואני מלא ההערכה למי שחושף את נפשו בשמו האמיתי. קטונתי. אבל זה לא הופך אותי לציני ולמרושע.

  • יוסי רז  On אוקטובר 14, 2006 at 4:52 pm

    נניח שהארנב הוא יעקב כהן.
    ויעקב כהן דווקא כן כותב "את לא כותבת למענך…" – מה זה אומר?

    עכשיו נניח שיש בלוגר אחר שכותב שנים וחותם כ"יעקב כהן".

    לאורך השנים נהנית מכתביו ותרבותו האישית. פעם אחת גילית שהוא לא יעקב כהן אלא הוא בעצם כינוי ל"בועז נווה", שהוא האמיתי,
    מה זה אומר?

    "יעל ישראל" שמזדהה בשמה לא אומר לי דבר. באמת. עד שלא הגיעה לכאן, לא ידעתי מי היא.
    היום לאחר כמה חודשים ברשימות פיתחתי מושג כלשהו, לא מלא, מי היא כפי שהיא נתפסת בעיניי דרך הפוסטים והתגובות שלה. אני מניח שגם היא לא ידעה או יודעת מי הוא "יוסי רז". ולא רק היא. עוד מליוני אנשים בעולם לא יודעים מיהו יוסי רז.

    כך שמבחינתי "יעל ישראל" הוא ניק אינטרנטי לכל דבר. היא יכולה, והיא אף עושה את זה כשהיא רוצה, להיות בפוסטים שלה סרקסטית, וולגרית, בוטה וילדותית. מיליוני אנשים במדינת ישראל ועוד כמה מליונים הקוראים עברית ברחבי העולם, לא יודעים מי היא יעל ישראל. בשבילם היא כמו "גלית חן", "רבקה גבריאלי", "גיורא לבון" ו"הארנבת".

    הידעת ש: (באדיבות ויקיפדיה)
    —————————
    יאנוש קורצ'אק הוא הנריק גולדשמיט
    שלום עליכם הוא שלום רבינוביץ'
    ג'ורג' אליוט הוא מארי אן אוונס
    ג'ורג' אורוול הוא אריק ארתור בלייר
    דוקטור סוס הוא תאודור סוס גייזל
    מארק טוויין הוא סמואל לנגהורן קלמנס
    ג'ון לה קארה הוא דייוויד קורנוול

    האם את יודעת באמת מי הוא "משה קצב"?
    מי הוא "חנן גולדבלט"
    מי הוא … להמשיך?

    הפואינטה מובנת נראה לי.

    אנשים יכולים לנאוף, לבגוד, לרצוח, לאנוש, להיות פדופילים, לגנוב ולשקר, לחיות חיים בלתי מוסריים גם אם הם יכתבו בשמם האמיתי ובצירוף תעודת הזהות שלהם לידו.

  • הצועד בנעליו  On אוקטובר 14, 2006 at 8:56 pm
  • אלי שלו  On אוקטובר 15, 2006 at 12:18 pm

    תגובתך הארוכה אצלי שוב ביקשה לה התייחסות, ואני חושב שבאמת נולד כאן דיון. מערכת התגובות כאן אינה ידידותית והרשיתי לעצמי לענות לך בפוסט.

  • שפי  On אוקטובר 15, 2006 at 2:41 pm

    אני מקווה שקראת את המאמר שלי שבלינק שהדבקתי בתגובתי הראשונה כאן, אין לי כוח לחזור על התנסחויות שטרחתי עליהן רבות.
    השאלה המעניינת אותי היא לא מה עושה השם הבדוי לקורא, אלא מה המשחק הזה עושה לכותב-עצמו (וכמובן שלא משנה אם מדובר ב"תגובה" או ב"יצירה", ב"בלוג" או ב"במה חדשה" וכו' וכו'). קראתי אותך פה-ושם ב-nrg, ואתה מאלה שאמורים להתחבר בקלות לדבריי בסוגיה זאת.
    כל זמן שהטקסטים באונליינים ייכתבו בשם-בדוי לא תהיה ל"המצאת המאה" הזאת שום חשיבות "רוחנית" (המרכאות כי זו מילה גבוהה מדי לטעמי. גם את המילה "אמנות" אני נוהג לשים במרכאות). הם יהיו לא יותר מאשר משחק-מחשב, פיטפוטים, בריחה, התדרדרות, מסיבת פורים אמורה להיות עניין ללא יותר מפעם בשנה.
    אם אתה רוצה להשיב לי אז תקרא קודם את המאמר הזה שלי.

  • יוסי רז  On אוקטובר 15, 2006 at 3:24 pm

    שלום שפי,

    קראתי את הרשימה/פוסט שלך.

    אני לא מתחבר לדברים שכתבת בנושא הניק.
    לדוגמא, כתבת:

    "בעיקרון, באקסיומה, כל מה שאתם מפרסמים שלא בשמכם האמיתי הוא קישקוש, השתטות, שיכרות, משחק-מחשב, אנרגיה נטו (כלומר כוחנות), קיבּוּעַ של חולשותיכם, דברים שאם הייתם עומדים עליהם למשפט אז סניגורכם היה יכול לטעון לגביהם את טענת האי-שפיות-זמנית.

    כי מה ההבדל בין פסיכי לבין שפוי? הפסיכי מיישם (במקרה הנדון מפרסם בניק) את מה שבשפיוּתוֹ רק עובר לו בראש.

    מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא שככל שהדיון (רציתי להגיד זיון אבל התביישתי) הוא יותר ניקי, כך הוא יותר פוליטיקלי-קורקטי, מה שמוכיח שהשימוש בניק הוא נטיה אספסוּפית, הצד האפל-החסוי של אותה חְנוּניַאדָה אוֹנְלַיינית אשר למרות החינוך הטוב וההשכלה, ואולי בגלל החינוך-והשכלה לא באמת יש לה מה להגיד."

    או לתגובה שלך לאחד הטוקבקיסטים:

    "יצחק שפי (האתר שלי) , 19:22 16/3/2005:
    אני מכריז בזאת על הניקים כעל אזרחים מדרגה שניה, עטרת האפרטהייד חוזרת בזאת ליושנה. אמנם מסת ההקלקות של השחורים האלה היא שמקיימת את האונליין, אבל בגלישתם באוטובוס עליהם להקפיד לשבת אך ורק בספסל האחורי. ואם יצוץ להם איזשהו מנדלה אז יש להרוג אותו כשהוא עוד קטן, ולפחות להכניס אותו לבית-סוהר. ואחרי שנות-דור, כאשר הוא ישתחרר יש להגר לקונטיננט. או לעשות עלייה."

    אני פשוט לא מתחבר לסוג כתיבה כזה, אבל תודה לך ובהצלחה!

  • שפי  On אוקטובר 15, 2006 at 6:13 pm

    לא בכל יום אני זוכה לשבת על המדרגה של אלה שמלאכתם נעשית בידי אחרים – תודה לך על הציטוטים הנרחבים (בייחוד על ציטוט התגובה הזאת על האפרטהייד, שהיא אכן חתיכת השראה, מרגעי החסד הגדולים שהיו לי עד היום. בסופה יש :), שמשום-מה לא עבר בהדבקה שלך, לא נורא).
    ותמשיך לקרוא את "חנן כהן", מה שנקרא איש כפי יכולתו, אין אונס.

  • אורן  On אוקטובר 15, 2006 at 6:38 pm

    כתבת:
    "כאן מתרחשת הסצינה התרבותית האמיתית: חפה משיקולים פוליטיים, כלכליים, דתיים, קליקאיים, ובעיקר מלשון דיפלומטית"

    אז זהו שהקליקות כאן פורחות, השיקולים הפוליטיים לא מפגרים הרבה אחרי הקליקות והלשון הדפלומטית גם היא בת בית. זה לא בהכרח רע. זה לא בהכרח טוב. זה פשוט כך.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 15, 2006 at 9:13 pm

    התכוונתי לבלוגים בכלל, לא לבית הקודש רשימות. בעיני רשימות היא כמו כל אתר בלוגים אחר. ועל אף שמשתרבבות כאן קליקת, בסוף הכול אפשר להתנסח כמו שרוצים. הרי המקום הזה לא שייך רק לאותן קליקות שאתה מדבר עליהן (באמת יש כאלה? טוב אני חדשה כאן, אז אולי אני לא יודעת) אלא לי ולך למסעודה משדרות. ומהבחינה הזו אני מסעודה משדרות.

  • חסוי  On ינואר 9, 2008 at 5:32 pm

    היי יעל ישראל אני חושבת שאת צודקת ואני איתך אנשים נותנים ביקורת כאילו אין מחר אבל לפעמים זה גם מעניין לדעת מה חושבים וזה נכון לא צריך להשתמש באלימות מילולית אבל נחמד לדעת מה חוזבים אני ממש אהבתי את מה שכתבת ממני ______ סורי שאני לא כותבת את שמי אבל אם את רוצה לדבר איתי פשוט שלחי תגובה לעצמך ואני יסתכל

  • אוהב נשים  On ספטמבר 4, 2009 at 12:08 pm

    כל החיים שלך זה רק סביב הנושא המסכן הזה של חלוקה לגברים ונשים אין עוד נושאים אחרים בחיים חוץ ממלחמת המינים הילדותית הלא בוגרת הסטראוטיפית והעלובה הזאת של גברים נשים חוץ מזה קצת לא מסתדר לי עם זה שאת מבקרת גברים יותר מדי כי זה מאוד סובייקטיבי שאשה שבחיים לא היתה גבר ולא תהיה גבר כנראה ולא יודעת שום דבר אחר חוץ מלהיות אשה תכתוב על גברים דברים נוקבים ובקורת קשה רק מהזוית ראיה שלה כאשה שרואה רק את הצד שלה את הצד הנשי שלה ובאורח פלא מעצם העובדה שאת אשה ולא גבר את תעליבי ותשפילי ותכתבי דברים רעים רק על הגברים ותשבחי ותהללי כמה שיותר את הנשים או במקרה הכי טוב שרק כדי לצאת ידי חובה ולשחק אותה אובייקטיבית את תעברי בקורת קטנה ועלובה על הנשים ותתמקדי ברוב המכריע של הזמן בלכסח גברים
    ובקצור את מאוד ילדותית וזה כמו שהילד הקטן אומר אבא שלי יותר חזק ככה את אומרת נשים יותר חכמות נשים יותר רגישות ורוחניות או נשים יותר טובות נשים הם הגזע השולט וכו הרי בטח אני בטוח שאם היית נולדת גבר לא היית אומרת את זה אלא היית הופכת להיות שובניסטית(כמו שאת עכשיו ואת רק מתכחשת לזה) ואומרת באורח פלא שגברים יותר טובים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: