גבר בגופייה מרגש אותי מינית

 בעקבות שתי רשימות מראשית השבוע של עמיתותיי שולמית גבע   ורוני גלבפיש , שנסבו על איך צריך להיראות והאם יש להתחשב באנשים במה שאנו מתלבשים, ברצוני להרחיב קצת את הדיון.
   שולמית גבע כתבה על גבר מבוגר שהולך עם מכנסיים קצרים וגופייה, לצד אשתו המבוגרת שהולכת בשמלה נאה. החיבור הזה צרם לה. גם לי הוא צורם. נעים לי לראות אישה שנהנית להתלבש נחמד ונעים, ולא נעים לי לראות גבר שהולך כמו שלוך: מבוגר או צעיר. באותה המידה, גם לא נעים לי להיתקל באנשים (יותר גברים מנשים, אגב), שהולכים מרושל ומלוכלך, כשריח זיעתם נישא מכאן ועד עזה.
    שולמית כתבה על גבר מבוגר, שלא נעים לה להביט בחרבון שמציץ מכל חלקה בגופו הערום למחצה, ושהיא מעדיפה שהוא יתלבש סביר ונעים לעין כפי שנוהגת אשתו. ואני דווקא לא מפלה לרעה את גיל הזהב החביב אלא מרחיבה את היריעה: אני מעדיפה שגם גבר צעיר ילך לבוש ולא חצי ערום. למה, אתם שואלים? כי גבר צעיר וחתיך, מה שאנחנו הבנות מכנות כוסון, מרגש אותי מינית. אני יודעת שיש עדיין רבים הסוברים (וגם רבות הסוברות) שאנו הנשים המסכנות לא מתרגשות מינית מדימויים גופניים, יען כי כולנו פריג'ידיות מייד-אין-כתריאליבקה. אבל זה כולה מיתוס מיושן, או פחד של נשים להודות ביצריותן, מה גם שמחקרים אחרונים הוכיחו אחרת. וכשאני הולכת ברחוב ורואה בחרחור חטוב ושזוף בגופייה ובמכנסיים קצרים, זה מעלה לי את לחץ הדם, ואני דווקא מעונינת להישאר בקשרים סבביים עם הקרדיולוג שלי.
    בזה אני למעשה מודה בכך שגם גברים מתרגשים מכוסוניות חצי עירומות עם חולצות בטן ומכנסונים, ומבינה את המבוכה שאופפות אותם מול נימפית שכזו. האם זה אומר שאני אסתער על כל חתיך הורס ואאנוס אותו? או שזה מצדיק איזה שהוא צנזור לבוש מצידי כדי שהגברים "לא יגרו אותי", "לא יעבירו אותי על יצרי", כפי שטוענים הדתיים נגד נשים בלבוש מינימלי? והאם לבוש מינימלי מצדיק התנפלות מינית על מישהו, גבר או אישה? כמובן שלא. וגם על הגברים מוטל "לראותן בלבד".
   מצד שני, היה נחמד אם גם עלמים ועלמות עם גוף מגוהץ מעשר שעות ביום ב"נאוטילוס", שחושפים אלפי טפחים מגופם, היו מתחשבים בציבור המביט בהם בעיני עגל, בדיוק כמו אותו קשיש עם גוף קמוט שהולך בגופייה, מכנסיים קצרים ובלי דאודורנט בדרך כלל, ואיך שהוא מריח לידי בסופר או בבנק מעניין את קצה סנדלו המרוט מימי המנד"ט.
   ואגב, גם בבחורה שחושפת מרפסות ואחוריים בשפע לא תמיד בא לי להביט. מה אני, מזוכיסטית? למה לי לקנא באברים שאצלי כבר נכנעו מזמן לכוח המשיכה? בנות, מה אם איזו התחשבות מינימלית באימהות האומה? גם אתכן זה יפקוד. "הגורל הזה לא פוסח על אף אחת," כותבת גרייס פיילי ב"הפרעותיו הקטנות של האדם" – אז למה לנקר עיניים? להגיד שבימיי לא חשפתי קצת? חשוף חשפתי. אבל תמיד עם איזה דיגניטי לעצמי ולזולת. אף פעם לא בצורה שתביך מישהו, ותגרום לקרוביו צורך להזמין לו דחוף ניידת שח"ל.
   כבר כתבתי אצל שולמית ואצל רוני, בדיון שהתלהט שם מעל דפי הטוקבק, שאין בכך קריאה פוריטנית מצידי לדיקטטורת לבוש ואופנה. זו גם אינה כמיהה פשיסטית לתלבושת אחידה, כפי שטענה נגדי אחת הטוקבקיסטיות בתוקפנות נאצית, שלא נפלה מהאשמותיה נגדי בנטיות פשיסטיות של מיטב כוכבני הרייך השלישי. לכן אגיד שוב בריש גלי: דיקטטורת האופנה מגונה ומגוחכת בעיני! וקורבנותיה שוברים את ליבי, כמו הנערות האנורקסיות למשל, נושא שרוני מרחיבה עליו את הדיבור בבלוגה, ובצדק רב.
   גם איני מבקשת שמעתה והלאה כל העולם יתחשב בדעתי האישית, יעשה הכול כדי לרצותני ויתלבש כפי שאני אוהבת להתלבש. אבל אני טוענת שישנן מוסכמות לבוש כלליות שאינן מכבש המונים דווקא, אלא איזה שהוא רף כללים ללבוש נאות בחברה, וכל אחד יודע אותו בתוכו, בסופו של דבר, כפי שאנחנו יודעים שצריך לא להתעטש על הזולת, או שיש לאכול בפה סגור כדי לא להשפריץ זרזיפי רוק על אחרים, או שרצוי לא למרוח מוחטות על המושב באוטובוס.
   ובשביל לבוש נאות ונעים לעין, שיש בו מידה מסוימת של צניעות אפילו, לא צריך להיות דוגמן על, אין חובה לעבור מקצה שיפורים אצל פלסטיקן מבוורלי הילס, מיותר ללבוש בגדי מעצבים, ואף אחד לא דורש מאף אחד לרזות ארבע מאות קילו. מיותר גם ללכת לקורס נימוסים והליכות כדי לדעת מהו אותו "קוד לבוש", כי כולם יודעים בדיוק, אבל בדיוק, מהו, רק מה, מעדיפים לצפצף עליו. בנוסף, גם אין צורך להיות בשביל זה יפה, מכוער, מחוטט, שעיר, רזה, שמן, חטוב, דבילי, היסטרי, חכם, פשוש או מתוק. כל מה שצריך זה להתחשב בזולת. להבין שברחוב אנחנו לא בסלון שלנו, וכי יש דברים שלא רע אם נשמור לעצמנו ולחברינו, אם להם דווקא בא להביט.
   לא ברור לי איך למען חירות הביטוי והסובלנות ההדדית הקרבנו בהזדמנות זו את תרבות האסתטיקה. מדוע, אם אני מבקשת שמישהו יתלבש נאות ויריח נאות ולא יחשוף את מלוא בשרו לעיניי, רזה או שמן, יפה או מכוער, אני פוגעת בזכות הביטוי העצמי שלו? מה עם זכותי לקבל קצת שקט בעיניים וריח טוב במקום פומבי? נטען באותו טוקבק סוער שבקשה כזו היא פלישה למרחב האישי של הזולת, אבל שוכחים שגם אותו אדם שהולך חצי עירום פולש למרחב האישי שלנו. אסתטיקה היא עניין תרבותי, וככזו עליה לתפקד בכל מקום: בדיבור, בהתנהגות, במראה הערים ובניקיונן, וגם
במראה ובניקיון שלנו.
  זו בסך הכול התחשבות באחרים, קיום נכון בהדדיות, גילוי נאות של חברה שחפצה לחיות יחד בשלום ובהרמוניה, כדי לגשר על ההבדלים שבסך הכול קיימים בין כולנו. ואף אחד לא שואף לבטלם, חלילה, רק לשייף מעט את הקצוות החדים בפומבי.
 
ולמי שזה לא מספיק לו, אנא סורו לנולי עומר, לקבל עוד מנה מפלאי הכרס הישראלית.

 

                                          ועוד משהו לכל "הגברים הנותנים חזק":

                                           (ראו הפוסט של נולי, בייחוד בטוקבקים)
וואו, עשיתם לי את זה, אני יושבת כאן ורועדת ופוערת ומפשקת! באמת התורה, איך אנחנו אוהבות שנותנים לנו חזק. אדרבא, תביאו לנו אותה באם-אימא שלנו, תרביצו, תחבטו, תאנסו, אנחנו הרי ידועות כחובבות מצב צבירה של שק חבטות.
   אז בואו, ידידי הנותנים חזק, ונדבר דוגרי: אנחנו לא ששות לבצע עם ביל גייטס, גם לא עם ארקדי גיידמק (למרות מה שאמרו על הנ"ל האחיות-נעל לבית אטיאס, בתוכנית על עשירי המדינה – חה-חה-חה, שתי הנעליים הקטנות הצחיקו לי את האצבע השמנמנה של הרגל), וגם איתכם, הנותנים חזק, לא נבצע, גם לא על איים בודדים בזרם. עדיף כבר להסתגר במערה חשוכה ומרקיבה עם עשרות חולדות עשרים טון, מאשר לבלות אתכם שעה קלה.
   ועכשיו אני עושה לכם טובה, כל הנותנים חזק, מתוך אמפטיה אנושית בסיסית אליכם, ידידיי בני המין השני, בעלי המושגים המעוותים על נשים ומיניות: אם הייתם קוראים לעצמכם "הגברים שנותנים לך באהבה", שרוצים לאהוב אותך, לדבר איתך, לבלות איתך בכיף, לחלוק איתך עצב ושמחה (ואת עבודות הבית) היינו פורצות בסערה האקרית למיילים שלכם ולאתרים שלכם ובאות לדייט אפילו על עקב עשרים סנטימטרים, יען כי זה מה שמרטיב לנו. כאלה אנו, האבלות רומנטיצ'קיות. רוצים טיפ? תייחסו אלינו ככה, ואנחנו ניתן בחזרה הרבה יותר ממה שאתם משערים אפילו.
   ועכשיו לפינת ההשתפכות היומית: לגבר שהיה אהבת חיי לא היה כסף, גם לא כרס אומנם (הוא דווקא היה חתיך וסקסי, אבל אין כל רע בזה), והוא נתן לכולם בנועם ובעדנה ובאהבה, בקיצור, מענטש אמיתי, ואני אוהבת אותו גם היום, שנים רבות אחרי שנקבר שש אמות עמוק באדמה. והוא הגבר, חוץ מאבי ז"ל, שנתן לי להבין שלמרות שיש הרבה גברים המתנהגים עדיין משום-מה כמו האדם הקדמון, עדיין יש תקווה למין הגברי. והוא האיש, ביחד עם אבי ז"ל, שגרם לי לאהוב גברים, באמת לאהוב. אז תאהבו אותנו, אל תיתנו לנו חזק בשום אופן.
       
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נורה  On אוקטובר 5, 2006 at 8:04 pm

    הכללים להתנהגות במרחב הציבורי חייבים להיות שונים מהאופן שבו אדם מתנהג ב-ד' אמותיו. בארץ משום מה תמיד מתעטפים בכסות הזו של "ביטוי אישי" ו"חופש ביטוי" לעניין ובעיקר שלא לעניין. יקיריי, תתבטאו בשיעור חיבור או בעיתון, flashing ציבורי לא בקטגוריה.

    יש מקומות שבהם הדברים הם בבחינת מובן מאליו. באנגליה, למשל, לא בדיוק מקום שמגשים את הפנטזיות של נטורי קרתא, עם חולצת בטן ומכנסונים יש גם חנויות ועסקים שלא יכניסו אותך. שלא לדבר על אתרי תיירות (כנסיות אבל לא רק) מסעדות, ועוד. אני לא מדברת על קוד לבוש בעבודה שיש בכל מקום. רק כאן נותני שירות מגישים לך לראווה את חריציהם.

    ההגבלות הן בדיוק מהסיבה שמציינת יעל: המרחב הציבורי שלך הוא גם זה שלי, וצריך להישמר בו מינימום סביר של אי-הפרעה הדדית. בדיוק כמו שאי אפשר גם ללכת לכל מקום עם בום-בוקס ענקי בפול ווליום, או להופיע ברחוב בלבוש אדם וחווה (מה שעוד יקרה כאן בקצב הזה).

    האמור מתייחס לשני המינים כאחד. אם כבר, נשים הרוטנות להן שזה מפלה בעיקר אותן צריכות לברר עם עצמן מה מעורר אותן להתפשט בציבור בחדווה כזו, ואת הצורך של מי בדיוק הן משרתות בכך.

  • מיכל  On אוקטובר 5, 2006 at 8:30 pm

    במרחב הציבורי.
    אלא, שכאן פועל אותו כלל: פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה – גם אסתטיקה היא עניין של מוסכמות, כמובן.
    גם לי צורם לי לראות בנות או נשים במכנסיים שחושפות חצי ישבן ובטן עד קו המפשעה, אלא שמי שמתלבש/ת כך חושבת מן הסתם שזה מאוד "קול", סקסי ואסתטי. ובעידן שבו ההתבלטות עד כדי אכסהסביציוניזם הוא העניין, אז זה נחשב אסתטי.
    ולצופה – יינעם. או שלא.

  • אחד העם  On אוקטובר 5, 2006 at 10:02 pm

    מה שעושה את ההבדל זה ההתנהגות. אשה יכולה להכנס לחדר לבושה בפשטות, בלי שום נתונים טבעיים הלקוחים מהמסלול בערוץ האופנה – ולגרום לכל הגברים בחדר להיות מרותקים אליה. היא יכולה להתלבש נכון ולהראות כמו אחת מבנות חסיה. נכון שיש גם כריזמה.יש שחקנים שאתה תרדם כשהם ישחקו את סצנת המריבה מחשמלית ושמה תשוקה ויש שחקנים שכל האולם יעצור את נשימתו כשהם רק יעלו על הבמה ויביטו בדממה לאיזו נקודה נעלמה באופק.
    כמו שיש יפיפיות שהן כמו קצפת על עוגה, רק בלי עוגה, כך יש גם נשים יפיפיות שלבושות נהדר, שממש, אבל ממש לא עושות את זה.
    אחת הבעיות עם חלק ניכר מ- "האשה הישראלית" זו ההתנהגות שלה. היא נראית אקזוטית, כמו שרק מי שנולדה לאב הונגרי ואמא מאוזבקיסטן יכולה להראות, היא לבושה כמו במדינה שענף הטכסטיל שלה נמצא במשבר, ואתה מתפלל שהוא לא יחלים ממנו – עד שהיא מתחילה להתנועע ולהתנהל. היא יכולה להתלבש נהדר, אבל מזכירה את למון ומתיאו בחמים וטעים.
    יעל יוצאת נגד הגברים שנותנים חזק. להתנהג איתה ברוך זה כמו להקריא את ורלן מול השקיעה לשוטרת במשמר הגבול. היא תיתן לך חזק. מכת קרטה.
    אשה הלבושה יפה ומתנהגת כמו נהג מונית או משאית, זה מגוחך לא פחות מגבר הנראה כמו אינסטלטור ליד בת זוג מטופחת. גם כשהן נראות נימפות ענוגות, ברגע שהן פוצחות בתל אביבית גרונית מדוברת, הקסם פג.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 5, 2006 at 10:40 pm

    התל אביביות הגרונית הזו שאתה מדבר עליה, נובעת אצלנו בתגובה ל"נתינות החזקות" שלכם. זה רק משום הצורך להתגונן. מה נגיד? נכון שזה כמו בגן הילדים, אבל אתם התחלתם. אחרי שתעבור מה שרוב הנשים עוברות ברחוב משחר נעוריהן, מבטים מפשיטים, שריקות, הערות מבעיתות מהגיהינום, ולפעמים אפילו נגיעות, גם אתה תפתח דוקרנים. מה לעשות, אחד העם, זה באמת אתם שהתחלתן. אני פה נתתי טיפ איך להפסיק את כל המעגל קסמים הזה: תתנהגו אלינו יפה, ותראו איזה מאמי אנחנו יכולות להיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: