איש יקר ושמו משה נתן

בעקבות רשימתי על ימי כמבקרת קולנוע (ובה הזכרתי את המבקר משה נתן ז"ל כאבי הרוחני לקולנוע), קיבלתי כמה מיילים מאנשים שביקשו ממני להרחיב מעט על האיש, כדי לזכור, להיזכר, ולהזכיר למי שאינו מכיר.
   אין הרבה חומר על משה נתן באינטרנט. הוא בפירוש חי שנים לפני שמושג כזה היה קיים. אין עליו חומר בוויקיפידיה, אין קורות חיים, ומלבד מה שכתבתי עליו, איני יודעת עליו הרבה. אני יודעת שהוא התחיל כמבקר הקולנוע של עיתון ב"מחנה", בשנות השישים, אחר כך עבר ל"מעריב", וכתב את רשימותיו היפות על קולנוע במוסף, עד אחרית ימיו בדמי ימיו. ואני יודעת שהוא היה גבר יפה ומרשים, ואני גם יודעת שהוא היה הומוסקסואל, אם זה מעניין מישהו.  בסך הכול, אני חושבת שהוא היה איש פרטי מאוד, כי פרט לרכילות הקטנה הזו, לא ידעו עליו דבר בציבור.
   אבל אני גדלתי עליו. את אהבתי לקולנוע קיבלתי ממנו. אולי בגללו בכלל נעשיתי מבקרת קולנוע. מצחיק שגורלך יכול להיקבע לפעמים על ידי אדם שלא הכרת כלל, אבל הנה, עובדה, זה יכול להתרחש. לפעמים גם אדם שאינך מכיר, כמו סופר, במאי, איש רוח, יכול להשפיע עמוקות על מהלך חייך. לפעמים אפילו סרט או ספר יכולים לעשות את זה.
   בעקבות הרשימה שלי, כתב עמיתי ל"רשימות", דוד שליט, רשימה משלו, "ליעל, על הקולנוע". שליט, בתור חוקר קולנוע (ספרו, "מקרינים כוח – בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים" ראה אור ב"רסלינג"), טוען, וקרוב לוודאי שבצדק, כי הביקורת של נתן התאימה לזמנו, לסוג אחר של הסתכלות על קולנוע ועל תרבות, וגם נבעה ממעמד אחר של מבקרי הקולנוע שהיה אז, די מורמים מעם וכו'. בסך הכול, אני מסכימה עם דבריו. הרי כל דבר משתנה, ובימינו, מהר מאוד. אי אפשר להדביק את השינוי, והופ, אנחנו במקום אחר.
   אבל היה דבר אחד, ייחודי, במשה נתן, שגרם לי כנערה צעירה להתאהב בקולנוע: ההתרגשות שלו מסרטים. בדיוק מה שחוקר הקולנוע דוד שליט מדבר עליו, שאולי היום היה נתפס כמיושן ומביך. אבל זה מה שגרם לי להיות מי שאני. בתור אדם שחלק נכבד מחייו "נשלט" על ידי קולנוע (12 שנה להיות מבקרת זה הרבה זמן), הרגשתי שעובדת היותי מבקרת סרטים היא חלק מרכזי במהות שלי – לפחות באותם ימים. מה שאומר, שמאמריו המרגשים, הפיוטיים של נתן, עיצבו את אישיותו ואת מי שהפכתי להיות, מקצועית ואחרת.
   ואני טוענת עוד דבר. אני טוענת שדווקא הרגש הרב שממנו הוא כתב, דווקא האהבה הכבירה הזו לקולנוע, ההתלהבות הסוחפת, זה שכל רשימה שלו היתה כמו סיפור קטן – היא זו שנגעה בי והשפיעה עליי עמוקות. אני בספק גדול אם בני נוער בימינו הציניים יכולים להתרגש ככה מביקורת הקולנוע בת זמננו, שאם אינה דלה (כי לא תמיד היא דלה) הרי שהיא מתנשאת, צינית, מרוחקת, אירונית – קום איל פו. וזה מעציב אותי. מעציב אותי שבני נוער לא זוכים היום למורי קולנוע שכל כך אוהבים קולנוע, כמו משה נתן, שיגרמו גם להם להתאהב ככה במסך הכסף. זה בעצם מה שרציתי להגיד ברשימה ההיא.
   אז שוב, הרבה על משה נתן איני יכולה לספר, מלבד שעד מותו בגיל 36 (נדמה לי שזה קרה באביב של שנת 1978,בתאונת דרכים ברמת אביב: אוטובוס 25 פגע בו במעבר החצייה בצומת ברודצקי-איינשטיין, קרוב לבית בו חי עם אימו הזקנה), הוא כתב על סרטים ולפעמים גם על הצגות בעיתון "מעריב". דבר אחד שכן גיליתי משיטוט באינטרנט, זה שהוא היה חובב גדול של מחזות נסים אלוני, פרשן שלו ואף כתב עליו ספר בשם "כישוף נגד מוות", שראה אור שנים לאחר מותו, רק ב-96'. זה נראה לי סינכרוני, כי נסים אלוני הוא גם המחזאי האהוב עלי, ובדיוק כתבתי רשימה על ספר שלו שיצא עכשיו, "רוץ חייל טורקי". ככה כנראה תמיד נסגרים מעגלים.
   לזכרך, משה נתן. נעמת לי מאוד בכתיבתך. וכשהלכת לעולמתך בדמי ימיך, לקחתי את מותך באופן אישי, כאילו איבדתי אדם קרוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On אוקטובר 4, 2006 at 7:16 am

    וכמוך אני יכולה לומר, שהכתבות שלו במעריב על סרטים היו עבורי הרבה יותר מרשימות על קולנוע, הם יצרו בי איזו תמונת עולם על האמנות והחיים.

    הוא נהרג במוות המוזר הזה בתקופת הצבא שלי, ואני זוכרת שזה היה עבורי שוק, אובדן אישי, חשבתי להגיע ללוויה.

    כשקראתי את הפוסט הקודם שבו הזכרת אותו, חשתי מפתעת, גיליתי לפתע שיש לנו דבר מה משותף בסיסי ואינטימי (מלבד קירבה גילית) שלא ידעתי. אבל כנראה שיש עוד מאות או אלפים כאן בארץ ששייכים לקבוצה הזאת, שעבורה השם משה נתן יזכיר תמיד איזה מקסם, חלום, נעורים. נסיך קטן. .

  • יעל ישראל  On אוקטובר 4, 2006 at 2:36 pm

    מעניין מה שאמרת, שחשבת ללכת ללוויה שלו. תשמעי דבר מוזר, אולי קצת מורבידי, אני מודה: אני קראתי בעיתון היכן הוא גר והיכן נהרג, ונסעתי לשם, היה לי צורך לראות את הבית בו גר ואת המקום בו נהרג.
    אני חושבת שזה מפני שגם אני הרגשתי כאילו אני מכירה אותי אישית, וזה היה במקום ללכת ללוויה.
    אני מאמינה שהיו עוד צעירים כאלה בארץ אז, שזה בשבילם זה היה מין אובדן אישי. כמה מוזר, וגם כמה יפה ונוגע ללב, איך אדם יכול להשפיע ככה על אנשים צעירים. על זה בדיוק דיברתי בכתבה. האני בכל זאת מקווה שיש איזה מבקר היום שיכול להקסים כמה נוער ולהשפיע על חייו, כה עמוקות.ואגב, כן, את צודקת, זה היה הרבה מעבר לקולנוע. זנה כאילו שהוא נתן לי מבט על החיים והאומנות, התיאטרון, הקולנוע והספרות. כל רשימה שלו היתה כמו סיפור קטן. והוא גם ידע לכתוב יפה. אני משערת שלו המשיך לחיות, היה נעשה סופר.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 4, 2006 at 2:44 pm

    דוד, בתור חוקר קולנוע, אולי יכול להיות מעניין לבדוק את התופעה הזו של משה נתן, שהוא בעצם היה מה שנקרא היום "גיבור תרבות". אני מאמינה שהוא סחף נוער רב בכתיבתו, וגרם לו להתאהב בקולנוע ובתרבות ובמילים. אני לא חושבת שיש לתופעה הזו אח ורע, לא אז ולא היום. היה בו משהו "גדול מהחיים", משהו כוכבי: יפה כל כך, מוכשר, פיוטי, כמו שמיכל אמרה, "נסיך קטן", רחוק מהבלי עולם ומחובר כל כך לעולם האמנות. קצת מזכיר את עמוס גוטמן, אם תרצו.
    זו תופעה מיוחדת במינה. הוא אולי מבקר הקולנוע היחיד שהיה בו משהו סטארי. תחשוב על זה דוד, דבר מעניין בהתפתחות ביקורות הקולנוע בארץ.
    בכל אופן: אני מוסיפה כאן גם בהקשר לרשימה: כן, משה נתן היה בהחלט גיבור תרבות.

  • מיכל  On אוקטובר 4, 2006 at 3:24 pm

    או מחולל/משפיע תרבות, אבל אני בטוחה שיש עוד רבבות כמונו בארץ הזאת (קודם כתבתי באנדרסטייטמנט אלפים), שהוא נגע בחייהם ועד היום זוכרים אותו באהבה ובתודה.

    מדי פעם כשאני עוברת בסביבה בה נהרג, כשנדרס ע"י אוטובוס בקו 25, עת ניסה לחצות את הכביש מול קניון רמת אביב של היום, אני נזכרת בו, במותו בטרם עת, התמוה כל כך (עד כמה שניתן לחוות דעה כזו), שמזכיר לי את נסיבות מותו של אלבר קאמי בתאונת דרכים, בגיל דומה. וגם את מותו של אנטואן דה סנט אקזופרי, שצלל אל הים בשנת 43, ורק לאחרונה גילו את שברי מטוסו מול חופי דרום צרפת,

  • מיכל  On אוקטובר 4, 2006 at 3:24 pm

    או מחולל/משפיע תרבות, אבל אני בטוחה שיש עוד רבבות כמונו בארץ הזאת (קודם כתבתי באנדרסטייטמנט אלפים), שהוא נגע בחייהם ועד היום זוכרים אותו באהבה ובתודה.

    מדי פעם כשאני עוברת בסביבה בה נהרג, כשנדרס ע"י אוטובוס בקו 25, עת ניסה לחצות את הכביש מול קניון רמת אביב של היום, אני נזכרת בו, במותו בטרם עת, התמוה כל כך (עד כמה שניתן לחוות דעה כזו), שמזכיר לי את נסיבות מותו של אלבר קאמי בתאונת דרכים, בגיל דומה. וגם את מותו של אנטואן דה סנט אקזופרי, שצלל אל הים בשנת 43, ורק לאחרונה גילו את שברי מטוסו מול חופי דרום צרפת,

  • יעל ישראל  On אוקטובר 4, 2006 at 4:41 pm

    כן, נכון, זה מחבר אותו למיתות משונות ובדמי ימיהם של עוד יוצרים מיוחדים. כל כך חבל לי שהוא מת, משהו בי אומר לי שהוא היה נעשה סופר טוב.
    ועוד משהו אישי, מיכל: גם אני נזכרת במותו לפעמים כשאני עוברת שם, בברודצקי, חושבת לעצמי, איך מת כאן אדם במקום ששום אדם אחר לא נהרג, לא אז ולא היום, חושבת לעצמי כל מיני מחשבות משונות, שמי יודע, אולי בתת מודע הוא רצה למות.
    היה בנתן משהו יפה נפשית, ועם זה באה גם פגיעות גדולה, וזה לדעתי מה שקלטנו והתרגשנו ממנו כבני נוער, משהו פיוטי ועצוב ומרוחק מהחיים, כאילו הוא לא חי מאוכל אלא מאוויר, מספרים, מענייני הרוח. משהו ייחודי מאוד, קצת כמו נער מתבגר בעצמו, נסיכי, כמו שאמרת, ואני כמובן, בגלל שהוא היה יפה, הייתי כמובן גם קצת מאוהבת בו כנערה. לא ידעתי אז כמובן שהוא היה הומו, ויופיו ואצילותו ופיוטו הפכו אותו למין אציל יפה כזה בעיני. נסיך מודרני.
    יו, איזו השתפכות. לא תיארתי לי שיש עוד מישהי שמרגישה ככה, ממש כמוני, בנוגע אליו. שעד היום זוכרת אותו ככה, קצת כאילו הוא היה איזה אהוב. וואלה!!!.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 4, 2006 at 4:45 pm

    משום מה, לא נראה לי שיש היום איזו נער או נערה שמתלהבים עד עמקי נשמתם מביקורת של נניח, ישי קיצלס. ולא שיש לי משהו נגדו חלילה. הוא סתם דוגמה.
    קצת מעציב אותי לפעמים שאני מרגישה קצת כמו זקן שמתלונן :"הולך ופוחת הדור". האם הוא באמת הולך או פוחת, או שאנחנו התבגרנו?

  • מיכל  On אוקטובר 4, 2006 at 5:57 pm

    שאלה שגם אני שואלת את עצמי. אני ממעטת היום לקרוא ביקורות קולנוע, ואכן נדמה לי שהן לא "כמו שהיו פעם", אלא שאינני מסוגלת לשפוט, אם זה באמת כך או עניין של "גרסא דינקותא"
    נדמה גם שהסרטים של נעורי: ברגמן, פליני, פאזוליני, הרצוג, קישלובסקי… היו מאוד "עמוקים' וסיפקו כר נרחב לפרשנים. האם יש בזה משהו, או שוב אשלייה נוסטלגית?

    כמה מה"גוורדיה הישנה" של נעוריי עדיין פעילים: נחמן אינגבר, יהודה סתיו, אורי קליין. מבקרת אחרת שחיבבתי, רחל גורדין, פרשה לפני כעשרים שנה לעיסוקים אחרים, גם כתיבתה חסרה.

  • דוד שליט  On אוקטובר 4, 2006 at 8:16 pm

    אני מסכים איתך שמשה נתן שייך לקטגוריה הזאת של גיבורי תרבות, שראויים לאזכור ולדיבור. אני מאמין בכתיבה על אנשים שראו סרטים, להבדיל מסרטים שראו אנשים, שזה בדרך כלל הדיבור אצלנו. כתבתי לפני שנים על דוד גרינברג שהיה מין הנרי לנגלואה ישראלי, וזכרו ופעלו נמחקו לחלוטין. ואולי אתרום פה בעתיד משהו על גיבור תרבות נוסף. אני אגב מאמין שנכתבים היום דברים על גיבורי תרבות עכשוויים, ותהיה דעתנו עליהם אשר תהיה, יותר מאשר אז, ההם מפעם באמת נפלו בין כיסאות ההיסטוריה. באשר למשה נתן, מי שצריך להעמיק ולכתוב עליו הם אנשים כמוך שחשו אותו באותה עוצמה שבה הוא כתב. אני יכול לתרום כמה מידעים קטנים. למיטב ידיעתי, הוא ירש במעריב את המבקר עזריה רפפורט, וטור הקולנוע, מיד עם הופעתו של נתן, קפץ לאותם ממדים מיתיים שנגזרו מצורת כתיבתו. אם אני זוכר נכון, טור הביקורת הראשון שלו היה על הסרט 'אלה הם החיים' של קלוד סוטה, משורר הבורגנות שאפשר לנתן לצאת בשירה משלו. דבר נוסף, אחרי ששת הימים הוא כתב את הספר 'המלחמה על ירושלים', שהיה בסט-סלר לא קטן של התקופה. מאותן שנים אני זוכר גם את כתבותיו בעיתון 'במחנה'. לצד הקולנוע, נתן פרסם שם סדרת כתבות על כל גיבורי המלחמה, קצינים וכו'. אני מאמין שהיינו מזהים בהם היום את הפסינצייה וההערצה לכוח של אז, אבל כתובים באותו סחף רגשי של נתן שאני לפחות זוכר מקריאתם. אני אוסיף פה עוד פרט מידע, ואני מקווה שאני לא מטעה, אני כמעט בטוח שיובל נתן, העיתונאי, העורך וכו' הוא בן משפחה של משה נתן. ואם אכן, הוא בוודאי כתב עליו או יסכים לכתוב ולספר לכל מי שיהיה מעוניין

  • יעל ישראל  On אוקטובר 5, 2006 at 5:43 pm

    זרקת כפפה. אולי באמת אני זו שצריכה לכתוב ספר עליו. אולי באמת אעשה את זה פעם. רעיון טוב. להזכיר אותו כמין גיבור תרבות של שנות השישים שבעים. רעיון יפה, תודה.

  • אלינור ברגר  On מאי 14, 2007 at 10:13 pm

    כמו שרוב סרטי הקולנוע הפכו להיות גרועים ורדודים ב-10-15 השנים האחרונות, כך גם מבקרי הסרטים.

    מי שיבדוק את ההסטוריה של הקולנוע יוכל לשרטט איזושהי דיאגרמה – ששיאה בין השנים 1958-1978, ומאז ירידה קבועה ונמשכת

    אף אחד לא עושה היום סרטים כמו "החותם השביעי", "תמונות מחיי נישואים" או "פאני ואלכסנדר". כמו "השיחה" ו"אפוקליפסה עכשיו". אין אף יוצר ברמה של ברגמן. או וודי אלן של שנות השבעים, או ברטולוצ'י או וים ונדרס של אז.

    וכמו שאין סרטים ואין יוצרים "כמו פעם", אין גם מבקרי-סרטים "כמו פעם".

    יש מבקרים ידענים, אבל אין מבקרי קולנוע פיוטיים כמו משה נתן, עם שאר-רוח כמו זאב רב-נוף עם הומור דק והשכלה רחבה כמו נחמן אינגבר ומאיר שניצר של השנים ההן.

  • יעל ישראל  On מאי 15, 2007 at 3:12 pm

    דעתי כדעתך. ואני נעולה על הסרטים האמריקאיים של שנות השבעים: ציינטאון, השיחה, הסנדק, נהג מונית… אלה היו סרטים.

  • אתי  On יוני 3, 2007 at 2:03 pm

    אימי הינה קרובת משפחה של משה נתן ז"ל.בביתה קלטות ומאמרים. אנו מחפשים עזרה ממישהו שיהיה מוכן לקבל את החומר.0505525269.

  • יעל ישראל  On יוני 4, 2007 at 1:29 am

    אני אפנה לדוד שליט שעוסק בחקר הקולנוע הישראלי ואציע לו. את גם יכולה להציע לו. יש לו בלוג כאן ברשימות.

  • גיא בלטר  On אפריל 21, 2009 at 8:32 pm

    מצאתי השבוע פיסת נייר, שכתבתי עליה לפני כ- 8 שנים קטע ממאמר שכתב משה נתן לעיתון "במחנה". גוגל על משה נתן הביא אותי לרשימה הזאת, ואולי זו הזדמנות טובה לפרסם את החלק הטוב ששמרתי מהמאמר שהוא כתב. כך הוא כתב:

    "מקומו של הטייס בין הלוחמים כמקומו של האדריכל בין האמנים. עליו להיות תקיף, אמיץ ונלהב כמו לוחם קומנדו, אך כארכיטקט, הוא חייב לתרגם את הלהט והאומץ לשפה מסובכת מאוד ומדויקת מאוד של אינטלקט קר והתלהבות. הוא חייב להיות באוויר, אך להיות אדם מוצק, ארצי ומאוזן. הסופר סנט-אקזיפרי, שהיה, כאמור טייס בעצמו אומר: קיימת תכונה אחת (בטייס) שאין לה שם. ייתכן שזוהי רצינות, אך מילה זו אינה מניחה את דעתי,לפי שהתכונה שבה אני הוגה יכולה להיות מלווה עליצות יתרה. להיות אדם, ממשיך אקזיפרי להסביר, פירושו להיות אחראי, פירושו להיות גאה על ניצחון, שניצח אחד מחבריך, פירושו להרגיש שעה שאתה מניח את הלבנה שלך, כי אתה תורם לבניית העולם".

    פורסם לראשונה ב"במחנה"- 14.7.1964 ושוב בגיליון מיוחד ב- 1.5.1998.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: