איך פיספסתי זיון עם ז'ראר דפרדייה

שנות חיי היפות ביותר היו כאשר הייתי מבקרת קולנוע. הייתי חוזרת אליהן, לו יכולתי, ולא רק בגלל הסרטים, הפסטיבלים, הכוכבים והזוהר, אלא בגלל שלכתוב על סרטים זה כיף ענקי. אלא שביקורת הקולנוע של היום היא הרבה פחות מעניינת מזו שהיתה בעבר. נשאר לי רק לפנטז על מה שהיה פעם.

 

12 שנים הייתי מבקרת קולנוע. אלו היו השנים היפות ביותר של חיי. הייתי חוזרת אליהן, לו יכולתי, אבל לא רק בשל היתרון הענקי של לראות סרטים כל היום, לנסוע לפסטיבלים בארץ ובחו"ל, להתחכך בכוכבים, ליהנות מכל הצרמוניה והפינוקים, להרגיש קצת סלב בעצמך ושכל העולם יקנא בך, אלא בגלל שלכתוב על סרטים טובים, באמת לכתוב, לעומק, ברצינות, לנתח אותם כמו שהם זכאים שינתחו אותם, זה אושר גדול. לפחות למי שאוהב מאוד קולנוע, כמוני.

   בשנת 1984 הגעתי לעיתון "על המשמר", ממש במקרה, בעקבות חברה שכתבה שם, ובן-רגע הפכתי למבקרת הקולנוע הכי צעירה בארץ. למעלה מעשור אחר כך, כשהאינטרנט החל למשול בנו, גיל המבקרים הלך וירד, עד שהיום אני חושבת שהוא משתכשך איפשהו בגיל הגן. אבל אז, גיל 24 למבקרת קולנוע נחשב מאוד צעיר. ואני נהניתי מזה שאני צעירה בחמש-עשרה ובעשרים שנים ממי שהיו אז המבקרים המובילים, חלקם מוריי לשעבר ב"בית צבי", שרק שנתיים קודם לכן הרצו באוזניי על פליני וסקורסזה.

איך פיספסתי זיון עם ז'ראר דפרדייה בשנת 1986 הגיע ז'ראר דפרדייה לארץ, ליחצן את אחד מסרטיו. עשו לו מסיבת עיתונאים במלון "דן", וכולם נורא התרגשו. היה אפילו איזה מבקר שהביא איתו תמונה ענקית וממוסגרת של הכוכב הצרפתי, ונתן לו לחתום! מה עשה איתה אחר כך? אולי ישן איתה בלילה.    אני הייתי היחידה בין חבורת התרנגולים הקשקשנית שלא פצתה פה. טוב, הייתי מבקרת צעירה וביישנית, רק בת 26. אחרי שנגמרה מסיבת העיתונאים, רצתי לטלפון הציבורי במלון להעביר את הידיעה לעמודי החדשות (אלוהים, כמה פריהיסטוריים היינו, קשה להאמין!). ליד הטלפון עמדו המעליות, ומי עמד שם? הדפרדייה בכבודו ובעצמו! הוא חייך אלי, ואני חייכתי כמו טומטום בחזרה. אז הוא שאל למה לא שאלתי אותו משהו במסיבה, וחייך בגאלית הורגת. המשכתי לחייך כמו טומטום, אבל הפטפטן (אוף, הוא כזה פטפטן הדפרדייה!), שבר מהר את הקרח ופיטפטנו לנו כמה דקות. ואז הוא שאל אם אני באה בערב למסיבה שעורכים לכבודו, ואני, כמו נערה מתבגרת מהספרים של ג'ין אוסטין אמרתי שלא הזמינו אותי. אז הדפרדייה אמר במבטא צרפתי שהורג בטליונים וממיס ואגינות: "אז אני מזמין אותך. תבואי בשבילי."    זה כבר היה יותר מדי. כמעט השתנקתי שם על המקום. אחרי שהדפרדייה מרח על גופי עוד כמה וישים מלמעלה למטה, הוא נכנס למעלית ונתן לי נשיקה באוויר וביקש שאבטיח שאבוא. יענו, נדלק עליי הכוסון הגאלי. מה עושים? אני, כמו מטומטמת, לא הלכתי למסיבה. הייתי מאוהבת ושמרתי נאמנות לאהובי, והנאמנות, כמו שכתבה רחל איתן, מרוששת את החיים. האם ייתכן שהפסדתי את הלילה הכי מדליק של החיים שלי?

   הייתה בכך תחושת כוח משונה, אני מודה, לשבת באותו אולם הקרנות קטן עם מוריי לשעבר נחמן אינגבר וניסים דיין, ופתאום אני באותו המעמד שלהם. זה גם היה מוזר. אבל מהר מאוד התרגלתי לפריבילגיות של להיות מבקרת קולנוע: סרט כמעט כל יום, באולם ההקרנות הקטן והטחוב של פאולי ברחוב בר כוכבא, עם הכורסאות המעופשות והלא-נוחות והתפאורה משנות החמישים, שם בוודאי צפו בהקרנות מוקדמות גם מבקרי הקולנוע הראשונים של ארצנו: זאב רב נוף, נתן גרוס, משה נתן, אהרון דולב ואחרים שבטח שכחתי את שמם כי הזמן נוגס בזיכרון. והיתה גם "תיבת נוח" המודרנית והמאובזרת יותר, מול קולנוע מוגרבי שנהרס בינתיים, עם מקרין קשיש, בן שמונים ומעלה, ששמו נשתכח ממני במשך השנים, אבל לא זה שהיינו צריכים לצעוק לו באוזן אם הייתה איזו תקלה במערכת ההקרנה.

   לפי חישוביי, ראיתי ב-12 השנים הללו מעל ל-7000 סרטים, ולמרות שלפעמים, בדרך כלל במשבר של ימי קיץ, כשהגיעו סרטי הזבל מהוליווד, הייתי נשבעת לעצמי שאני עוזבת את המקצוע, בכל זאת אהבתי כל רגע מהשנים הללו.

   מעניין שלא תכננתי להיות מבקרת קולנוע. כמו כל תלמידי הקולנוע, שאפתי גם אני להיות קולנוענית, איך לא. אבל אולי היה זה אך טבעי שאיהפך למבקרת, כי האיש שגרם לי לאהוב קולנוע היה מבקר הקולנוע המיתולוגי של "מעריב", משה נתן ז"ל. המאמרים הלמדניים והפיוטים שלו על הסרטים החדשים של השבוע היו הדבר הראשון שקראתי במוסף. דבר ראשון פתחתי את הכתבה שלו, נהנית מכל מילה, מכל תיאור, ולא מסוגלת להתאפק עד שאלך לסרט. כך קרה שאדם שאיני מכירה הנחיל לי את האהבה לסרטים. גם היום, קרוב לשלושים שנה מאז שהוא נהרג בתאונת דרכים מול המקום שהיום הוא קניון רמת אביב, אני שומרת למשה נתן את התודות על מאמריו היפים, שפתחו בפניי צוהר לעולם באמת נפלא, באמת ענקי, באמת מספק ומפנק וממלא ומחכים: עולם הקולנוע. בעצם, בגלל משה נתן נהייתי מבקרת סרטים. ואת הביקורות והמאמרים שלי כתבתי בהשראתו, ברוחו, בהתאם לפיוטיות והעמקנות שאפיינה את כתיבתו.

    ב-12 השנים הללו (11 מהן היו ב"על המשמר", עוד שנה ב"דבר", ובמקביל בעוד מקומונים וירחונים שונים), השתדלתי תמיד לא לחפף כשאני כותבת על קולנוע איכותי. למזלי, "על המשמר" היה העיתון היחיד בארץ ששמר עד סוף ימיו, בשנת 95', על שני עמודים במוסף סוף-השבוע בעבור מאמר על סרט חדש ואיכותי, ולא התפשר על התוכן, גם בימים בהם ביקורת הקולנוע בארץ הלכה והידרדרה לכתבות צבע רכילותיות. כך לא נאלצתי, כמו עמיתי מהעיתונים הגדולים, לכתוב כתבות פשטניות יותר, עממיות יותר, שוות לכל נפש. האליטיזם נשאר בעיתון שלי, ואני התברכתי ממנו. יכולתי להמשיך לכתוב בשקט מאמרים מעמיקים, הבוחנים תופעות קולנועיות מכל הכיוונים ולנתח סרטים כמו שהם זכאים שינתחו אותם, לא כמו שקורה היום – תהליך שהחל כבר בראשית שנות התשעים ולטעמי דירדר מאוד את איכות ביקורת הקולנוע הישראלית. ולא בגלל שאין מבקרים כשירים, אלא כי העיתונות המודפסת והמקוונת כבר לא מעונינת בניתוחים מעמיקים של סרטים. וחבל. כי עם המים שפכו גם את התינוק. כיום, לקרוא ביקורת קולנוע זה כבר לא תענוג מבחינתי, כפי שהיה לפני 20 ו-30 שנה. אין לי חפץ בביקורות רדודות, או בכאלה שרק האגו הדלוח של הכותב עמד לנגד עיניו בשעה ששירבט את רשימתו, לעיתים גם ללא רקע קולנועי מספק והבנת המדיום. מאמרי קולנוע רציניים הם כבר בכלל פאטה-מורגנה בעיתונות היומית ובמקומונים, שלא לדבר על האינטרנט. אם תחרוג מ-700 מילה ישלח אותך העורך לקבל נוגדי דיכאון.

האם תיתכן טלפטיה בין במאי למבקר? בראשית שנות התשעים ערכו בפסטיבל הקולנוע של חיפה רטרוספקטיבה למשה מזרחי. לקראתה הצטיידתי בכל סרטיו ובחומרים שמצאתי עליו בעיתונות, וכתבתי ניתוח ארוך על יצירתו. כעבור שנה-שנתיים אני מתקשרת לאשתו, מיכל בת אדם, לראיין אותה על אחד מסרטיה. מזרחי הוא שענה, וכששמע את שמי, אמר לי שהוא חייב לשאול אותי משהו. הוא אמר שקרא את המאמר שלי על סרטיו, ואינו מבין מהיכן ידעתי פרט מסוים על משפחתו בהקשר לסרט "הבית ברחוב שלוש". אמרתי שכנראה קראתי את זה באחד מקטעי העיתונות הישנים משנות השבעים, ששאבתי מהגנזך המאובק של "המכון הישראלי לקולנוע", אבל מזרחי התעקש שאיש מלבדו אינו יודע את הפרט הזה, שכן הוא היה רק בדרפט הראשון של התסריט, ולא ייתכן שאדע דבר כזה.    המשכתי למלמל שכנראה קראתי את זה בעיתון, ומזרחי המשיך להתעקש שלא ייתכן, כי הוא לא סיפר על זה לשום עיתונאי. סיימנו את השיחה מבולבלים עוד יותר, ועדיין לא הבנו איך הגיע אלי פרט המידע הזה. נראה לי שעד היום מזרחי מאמין שקלטתי אותו באיזו טלפטיה. ומי יודע, אולי באמת זה מה שקרה.

   אני יודעת שאני נשמעת כמו זקנה בת אלף כשאני מבקרת את ביקורת הקולנוע של זמננו, וכשאני נזכרת ב-2500 מילה שנתנו לי לכתוב כל שבוע על סרט שבחרתי להרחיב עליו את המילים (וזה לא כולל את מה שכתבתי במשך השבוע על הסרטים הרצים). והלוא אני בסך הכול באמצע שנות הארבעים לחיי, עדיין לא שריד מעידן המזוזואיקון לכל הדעות, והרי בכל זאת יש לי עוד כהנה וכהנה שנים לחיות, אבל בתחום ביקורת הקולנוע אני מרגישה כמו שריד עתיק יומין לזן של מבקרי קולנוע שהביקורת זרמה בדמם, שהאינטגריטי שלהם נרשם בכל שורה, שנראה כי באמת אהבו קולנוע. ואם אני נשמעת לכם מאיזה עידן ענתיקה, אני מצטערת מראש, אבל אני אוהבת קולנוע, ואני אוהבת שמתייחסים ברצינות למה שאוהבים.

מתוך "סינימה פארדיסו"

אולפני סרטים בריח כרוב מבושל אני מרגישה כמן זקנת השבט עם כל האנקדוטות האלה מימי בחרותי כמבקרת קולנוע, אבל באמת היו הרבה אנקדוטות. למשל, האולפנים בריח כרוב במוסקבה, שפשוט הרסו, אבל ממש הרסו אותי.     בשנת 1989 התארגנה משלחת מבקרים קטנה לברית המועצות העדיין-קומוניסטית, קצת לפני נפילת כל החומות. זה היה לכבוד צילום הקו-פרודוקציה הישראלית-סובייטית הראשונה. במשלחת היו גידי אורשר, יהודית אוריין, עירית שמגר, ורדה גינוסר ואני. ברוסיה זכינו לכבוד מלכים ולמלווה צמודה עם מיניבוס של אח"מים, השקו אותנו וודקה כל היום והאביסו אותנו בקוויאר שחור, ולקחו אותנו למסעדות פאר בזמן שרוב הרוסים עמדו שעתיים בתור ללחם שחור.    אבל השיא היה הביקור באולפני הקולנוע השלישים בגודלם במוסקבה, שם צולם חלקו של הסרט. הגענו למבנה גדול שנראה כמו בניין של ההסתדרות בשנות החמישים, מסדרונות צרים וארוכים, צבועים בצבע שמן ירקרק כמו במשרדי מס הכנסה הישנים, תמונות של כל מיני זקנים על הקירות כמו בבתי הספר של פעם, והכי גרוע: ריח מעיק של כרוב מבושל שהגיע מהקפטריות שהיו בכל קומה!  והכול אפרורי, מחניק, הסתדרותי, בלי שום צבעוניות, המאפיינת בדרך כלל אולפני סרטים, כמו יוניברסל, או אפילו צ'ינה-ציטה שלמרות יושנו יש בו חן בוהמייני. גם הצוותים שם תיפקדו כמו פועלים או עובדי הסתדרות, והיו כמובן שעוני החתמה בהמוניהם בכל כניסה. מעולם לא נתקלתי בפחות חדוות יצירה קולנועית כמו באולפני הקולנוע של מוסקבה. היו אלו פקידי קולנוע, לא קולנוענים. כמה מעציב. אפילו ברק עשייה לא היה להם בעיניים, וכל מה שהם רצו היה לאכול צהריים בקפטרייה המצחינה ולברוח הביתה בחמש.

    * עוד על מבקר הקולנוע משה נתן ז"ל.