איך פיספסתי זיון עם ז'ראר דפרדייה

שנות חיי היפות ביותר היו כאשר הייתי מבקרת קולנוע. הייתי חוזרת אליהן, לו יכולתי, ולא רק בגלל הסרטים, הפסטיבלים, הכוכבים והזוהר, אלא בגלל שלכתוב על סרטים זה כיף ענקי. אלא שביקורת הקולנוע של היום היא הרבה פחות מעניינת מזו שהיתה בעבר. נשאר לי רק לפנטז על מה שהיה פעם.

 

12 שנים הייתי מבקרת קולנוע. אלו היו השנים היפות ביותר של חיי. הייתי חוזרת אליהן, לו יכולתי, אבל לא רק בשל היתרון הענקי של לראות סרטים כל היום, לנסוע לפסטיבלים בארץ ובחו"ל, להתחכך בכוכבים, ליהנות מכל הצרמוניה והפינוקים, להרגיש קצת סלב בעצמך ושכל העולם יקנא בך, אלא בגלל שלכתוב על סרטים טובים, באמת לכתוב, לעומק, ברצינות, לנתח אותם כמו שהם זכאים שינתחו אותם, זה אושר גדול. לפחות למי שאוהב מאוד קולנוע, כמוני.

   בשנת 1984 הגעתי לעיתון "על המשמר", ממש במקרה, בעקבות חברה שכתבה שם, ובן-רגע הפכתי למבקרת הקולנוע הכי צעירה בארץ. למעלה מעשור אחר כך, כשהאינטרנט החל למשול בנו, גיל המבקרים הלך וירד, עד שהיום אני חושבת שהוא משתכשך איפשהו בגיל הגן. אבל אז, גיל 24 למבקרת קולנוע נחשב מאוד צעיר. ואני נהניתי מזה שאני צעירה בחמש-עשרה ובעשרים שנים ממי שהיו אז המבקרים המובילים, חלקם מוריי לשעבר ב"בית צבי", שרק שנתיים קודם לכן הרצו באוזניי על פליני וסקורסזה.

איך פיספסתי זיון עם ז'ראר דפרדייה
בשנת 1986 הגיע ז'ראר דפרדייה לארץ, ליחצן את אחד מסרטיו. עשו לו מסיבת עיתונאים במלון "דן", וכולם נורא התרגשו. היה אפילו איזה מבקר שהביא איתו תמונה ענקית וממוסגרת של הכוכב הצרפתי, ונתן לו לחתום! מה עשה איתה אחר כך? אולי ישן איתה בלילה.
   אני הייתי היחידה בין חבורת התרנגולים הקשקשנית שלא פצתה פה. טוב, הייתי מבקרת צעירה וביישנית, רק בת 26. אחרי שנגמרה מסיבת העיתונאים, רצתי לטלפון הציבורי במלון להעביר את הידיעה לעמודי החדשות (אלוהים, כמה פריהיסטוריים היינו, קשה להאמין!). ליד הטלפון עמדו המעליות, ומי עמד שם? הדפרדייה בכבודו ובעצמו! הוא חייך אלי, ואני חייכתי כמו טומטום בחזרה. אז הוא שאל למה לא שאלתי אותו משהו במסיבה, וחייך בגאלית הורגת. המשכתי לחייך כמו טומטום, אבל הפטפטן (אוף, הוא כזה פטפטן הדפרדייה!), שבר מהר את הקרח ופיטפטנו לנו כמה דקות. ואז הוא שאל אם אני באה בערב למסיבה שעורכים לכבודו, ואני, כמו נערה מתבגרת מהספרים של ג'ין אוסטין אמרתי שלא הזמינו אותי. אז הדפרדייה אמר במבטא צרפתי שהורג בטליונים וממיס ואגינות: "אז אני מזמין אותך. תבואי בשבילי."
   זה כבר היה יותר מדי. כמעט השתנקתי שם על המקום. אחרי שהדפרדייה מרח על גופי עוד כמה וישים מלמעלה למטה, הוא נכנס למעלית ונתן לי נשיקה באוויר וביקש שאבטיח שאבוא. יענו, נדלק עליי הכוסון הגאלי. מה עושים? אני, כמו מטומטמת, לא הלכתי למסיבה. הייתי מאוהבת ושמרתי נאמנות לאהובי, והנאמנות, כמו שכתבה רחל איתן, מרוששת את החיים. האם ייתכן שהפסדתי את הלילה הכי מדליק של החיים שלי?
 
 

   הייתה בכך תחושת כוח משונה, אני מודה, לשבת באותו אולם הקרנות קטן עם מוריי לשעבר נחמן אינגבר וניסים דיין, ופתאום אני באותו המעמד שלהם. זה גם היה מוזר. אבל מהר מאוד התרגלתי לפריבילגיות של להיות מבקרת קולנוע: סרט כמעט כל יום, באולם ההקרנות הקטן והטחוב של פאולי ברחוב בר כוכבא, עם הכורסאות המעופשות והלא-נוחות והתפאורה משנות החמישים, שם בוודאי צפו בהקרנות מוקדמות גם מבקרי הקולנוע הראשונים של ארצנו: זאב רב נוף, נתן גרוס, משה נתן, אהרון דולב ואחרים שבטח שכחתי את שמם כי הזמן נוגס בזיכרון. והיתה גם "תיבת נוח" המודרנית והמאובזרת יותר, מול קולנוע מוגרבי שנהרס בינתיים, עם מקרין קשיש, בן שמונים ומעלה, ששמו נשתכח ממני במשך השנים, אבל לא זה שהיינו צריכים לצעוק לו באוזן אם הייתה איזו תקלה במערכת ההקרנה.

   לפי חישוביי, ראיתי ב-12 השנים הללו מעל ל-7000 סרטים, ולמרות שלפעמים, בדרך כלל במשבר של ימי קיץ, כשהגיעו סרטי הזבל מהוליווד, הייתי נשבעת לעצמי שאני עוזבת את המקצוע, בכל זאת אהבתי כל רגע מהשנים הללו.

   מעניין שלא תכננתי להיות מבקרת קולנוע. כמו כל תלמידי הקולנוע, שאפתי גם אני להיות קולנוענית, איך לא. אבל אולי היה זה אך טבעי שאיהפך למבקרת, כי האיש שגרם לי לאהוב קולנוע היה מבקר הקולנוע המיתולוגי של "מעריב", משה נתן ז"ל. המאמרים הלמדניים והפיוטים שלו על הסרטים החדשים של השבוע היו הדבר הראשון שקראתי במוסף. דבר ראשון פתחתי את הכתבה שלו, נהנית מכל מילה, מכל תיאור, ולא מסוגלת להתאפק עד שאלך לסרט. כך קרה שאדם שאיני מכירה הנחיל לי את האהבה לסרטים. גם היום, קרוב לשלושים שנה מאז שהוא נהרג בתאונת דרכים מול המקום שהיום הוא קניון רמת אביב, אני שומרת למשה נתן את התודות על מאמריו היפים, שפתחו בפניי צוהר לעולם באמת נפלא, באמת ענקי, באמת מספק ומפנק וממלא ומחכים: עולם הקולנוע. בעצם, בגלל משה נתן נהייתי מבקרת סרטים. ואת הביקורות והמאמרים שלי כתבתי בהשראתו, ברוחו, בהתאם לפיוטיות והעמקנות שאפיינה את כתיבתו.

    ב-12 השנים הללו (11 מהן היו ב"על המשמר", עוד שנה ב"דבר", ובמקביל בעוד מקומונים וירחונים שונים), השתדלתי תמיד לא לחפף כשאני כותבת על קולנוע איכותי. למזלי, "על המשמר" היה העיתון היחיד בארץ ששמר עד סוף ימיו, בשנת 95', על שני עמודים במוסף סוף-השבוע בעבור מאמר על סרט חדש ואיכותי, ולא התפשר על התוכן, גם בימים בהם ביקורת הקולנוע בארץ הלכה והידרדרה לכתבות צבע רכילותיות. כך לא נאלצתי, כמו עמיתי מהעיתונים הגדולים, לכתוב כתבות פשטניות יותר, עממיות יותר, שוות לכל נפש. האליטיזם נשאר בעיתון שלי, ואני התברכתי ממנו. יכולתי להמשיך לכתוב בשקט מאמרים מעמיקים, הבוחנים תופעות קולנועיות מכל הכיוונים ולנתח סרטים כמו שהם זכאים שינתחו אותם, לא כמו שקורה היום – תהליך שהחל כבר בראשית שנות התשעים ולטעמי דירדר מאוד את איכות ביקורת הקולנוע הישראלית. ולא בגלל שאין מבקרים כשירים, אלא כי העיתונות המודפסת והמקוונת כבר לא מעונינת בניתוחים מעמיקים של סרטים. וחבל. כי עם המים שפכו גם את התינוק. כיום, לקרוא ביקורת קולנוע זה כבר לא תענוג מבחינתי, כפי שהיה לפני 20 ו-30 שנה. אין לי חפץ בביקורות רדודות, או בכאלה שרק האגו הדלוח של הכותב עמד לנגד עיניו בשעה ששירבט את רשימתו, לעיתים גם ללא רקע קולנועי מספק והבנת המדיום. מאמרי קולנוע רציניים הם כבר בכלל פאטה-מורגנה בעיתונות היומית ובמקומונים, שלא לדבר על האינטרנט. אם תחרוג מ-700 מילה ישלח אותך העורך לקבל נוגדי דיכאון.

האם תיתכן טלפטיה בין במאי למבקר?
בראשית שנות התשעים ערכו בפסטיבל הקולנוע של חיפה רטרוספקטיבה למשה מזרחי. לקראתה הצטיידתי בכל סרטיו ובחומרים שמצאתי עליו בעיתונות, וכתבתי ניתוח ארוך על יצירתו. כעבור שנה-שנתיים אני מתקשרת לאשתו, מיכל בת אדם, לראיין אותה על אחד מסרטיה. מזרחי הוא שענה, וכששמע את שמי, אמר לי שהוא חייב לשאול אותי משהו. הוא אמר שקרא את המאמר שלי על סרטיו, ואינו מבין מהיכן ידעתי פרט מסוים על משפחתו בהקשר לסרט "הבית ברחוב שלוש". אמרתי שכנראה קראתי את זה באחד מקטעי העיתונות הישנים משנות השבעים, ששאבתי מהגנזך המאובק של "המכון הישראלי לקולנוע", אבל מזרחי התעקש שאיש מלבדו אינו יודע את הפרט הזה, שכן הוא היה רק בדרפט הראשון של התסריט, ולא ייתכן שאדע דבר כזה.
   המשכתי למלמל שכנראה קראתי את זה בעיתון, ומזרחי המשיך להתעקש שלא ייתכן, כי הוא לא סיפר על זה לשום עיתונאי. סיימנו את השיחה מבולבלים עוד יותר, ועדיין לא הבנו איך הגיע אלי פרט המידע הזה. נראה לי שעד היום מזרחי מאמין שקלטתי אותו באיזו טלפטיה. ומי יודע, אולי באמת זה מה שקרה.       

   אני יודעת שאני נשמעת כמו זקנה בת אלף כשאני מבקרת את ביקורת הקולנוע של זמננו, וכשאני נזכרת ב-2500 מילה שנתנו לי לכתוב כל שבוע על סרט שבחרתי להרחיב עליו את המילים (וזה לא כולל את מה שכתבתי במשך השבוע על הסרטים הרצים). והלוא אני בסך הכול באמצע שנות הארבעים לחיי, עדיין לא שריד מעידן המזוזואיקון לכל הדעות, והרי בכל זאת יש לי עוד כהנה וכהנה שנים לחיות, אבל בתחום ביקורת הקולנוע אני מרגישה כמו שריד עתיק יומין לזן של מבקרי קולנוע שהביקורת זרמה בדמם, שהאינטגריטי שלהם נרשם בכל שורה, שנראה כי באמת אהבו קולנוע. ואם אני נשמעת לכם מאיזה עידן ענתיקה, אני מצטערת מראש, אבל אני אוהבת קולנוע, ואני אוהבת שמתייחסים ברצינות למה שאוהבים.

מתוך "סינימה פארדיסו"

אולפני סרטים בריח כרוב מבושל
אני מרגישה כמן זקנת השבט עם כל האנקדוטות האלה מימי בחרותי כמבקרת קולנוע, אבל באמת היו הרבה אנקדוטות. למשל, האולפנים בריח כרוב במוסקבה, שפשוט הרסו, אבל ממש הרסו אותי.
    בשנת 1989 התארגנה משלחת מבקרים קטנה לברית המועצות העדיין-קומוניסטית, קצת לפני נפילת כל החומות. זה היה לכבוד צילום הקו-פרודוקציה הישראלית-סובייטית הראשונה. במשלחת היו גידי אורשר, יהודית אוריין, עירית שמגר, ורדה גינוסר ואני. ברוסיה זכינו לכבוד מלכים ולמלווה צמודה עם מיניבוס של אח"מים, השקו אותנו וודקה כל היום והאביסו אותנו בקוויאר שחור, ולקחו אותנו למסעדות פאר בזמן שרוב הרוסים עמדו שעתיים בתור ללחם שחור.
   אבל השיא היה הביקור באולפני הקולנוע השלישים בגודלם במוסקבה, שם צולם חלקו של הסרט. הגענו למבנה גדול שנראה כמו בניין של ההסתדרות בשנות החמישים, מסדרונות צרים וארוכים, צבועים בצבע שמן ירקרק כמו במשרדי מס הכנסה הישנים, תמונות של כל מיני זקנים על הקירות כמו בבתי הספר של פעם, והכי גרוע: ריח מעיק של כרוב מבושל שהגיע מהקפטריות שהיו בכל קומה!  והכול אפרורי, מחניק, הסתדרותי, בלי שום צבעוניות, המאפיינת בדרך כלל אולפני סרטים, כמו יוניברסל, או אפילו צ'ינה-ציטה שלמרות יושנו יש בו חן בוהמייני. גם הצוותים שם תיפקדו כמו פועלים או עובדי הסתדרות, והיו כמובן שעוני החתמה בהמוניהם בכל כניסה. מעולם לא נתקלתי בפחות חדוות יצירה קולנועית כמו באולפני הקולנוע של מוסקבה. היו אלו פקידי קולנוע, לא קולנוענים. כמה מעציב. אפילו ברק עשייה לא היה להם בעיניים, וכל מה שהם רצו היה לאכול צהריים בקפטרייה המצחינה ולברוח הביתה בחמש.
 
 
 
 
  
  

    * עוד על מבקר הקולנוע משה נתן ז"ל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק.

תגובות

  • בועז כהן  On אוקטובר 1, 2006 at 2:40 am

    מחר יום כיפור. יש לך הזדמנות לכפר על החטא הגדול שחטאת אז. לבקש סליחה מאלוהים ולקוות שהוא יסלח לך שויתרת ככה על יחסי מין מלאים עם השחקן הצרפתי הנפלא.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 1, 2006 at 2:49 am

    אני מכה מאז על חטא כל יום שמונים פעם. איך, איך פישלתי?
    זה מזכיר לי, אגב, שקראתי פעם , אולי בלהיטון של ראשית שנות הדבעים, שאלן דילון היה בארץ ומונה זילברשטיין פגשה אותו במסיבה, ובבוקר אמרה, בלשון הזו: "חזרתי עם כוכבים בעיניים!." עכשיו השאלה היא האם גם אני הייתי חוזרת עם כוכבים בעיניים מהבילוי עם הגאלי בעל האף הגדול. הבנות אמרו לי אחר כך איך פיספתי הזדמנות לבדוק האם המיתוס בדבר גודל האף וכו', אכן נכון.
    עוד בנות יהודיות כשרות שזכו לקבל מכוןכבים גויים: גלי עטרי – ואומרים שעם דה נירו. היתה בחורה אחת שהיתה חברה של דון מקלין, ו-בועז, אתה בטח זוכר עוד בנות. תזכיר לנו. זה אחד הדברים הכי מצחיקים בארץ. הגרופיות המשחרות לטרף הזר. יאאלה, בועז, תפגין את זכרונך המשובח.

  • ניר  On אוקטובר 1, 2006 at 5:19 am

    מצחיק שהמוח שלנו תמיד זוכר את "איך פספסתי זיון עם ז'ראר דפרדייה" אבל אין לו לעולם מקום לגרסאות כמו "איך הפסדתי ערב של בהייה בזראר עוגב על בלונדינית אחרת" או "איך פספסתי סקס עם ז'ראר כשאני חושבת על בן זוגי בו אני בוגדת ברגעים אלו ממש". למוח יש נטייה לעגל פינות ולהשמיט גרסאות פחות רומנטיות ולהישאר רק עם הכותרת. זו לא העברת ביקורת, גם המוח שלי עושה בדיוק אותו דבר, אבל זו סתם נקודה למחשבה.

  • בועז  On אוקטובר 1, 2006 at 8:51 am

    אורלי צרפתי היתה זוגתו של דון מקלין. כלומר, היא הפכה להיות זוגתו אז, 1980, קרית אונו.

    היא היתה יפהפיה אמיתית. דון מקלין היה כוכב-על.

    אני זוכר כמו אתמול את היום שבו באנו אל אבי צרפתי, חבר מהכיתה, הביתה – ודון מקלין ישב להם על הספה בסלון, כאילו כלום.

    הו, התרגשות הנעורים המתוקה והרחוקה.
    דון מקלין! על הספה!

    בגיל 16 אתה משוכנע שמי שכתב את "אמריקאן פאי" הוא חצי אלוהים, בערך.

    גם שניים מחברי "רדיוהד" מתהדרים בבנות-זוג ישראליות דוברות עברית, שהחלו בתור "איך לא החמצתי זיון עם הגיטריסט".

    הדיון היותר משמעותי הוא מה קורה אחרי הלילה החד פעמי עם אותו כוכב זר. אני מתכוון לכך שכל סקס סוער ומשובח הוא אופציה לפתיחתה של מערכת יחסים כוללת. להתאהבות גדולה. הפוטנציאל קיים. גם כוכבים הם בני אדם, למרות שלא תמיד אנחנו יכולים לראות אותם ככה.

  • נולי  On אוקטובר 1, 2006 at 9:06 am

    יעלה שאלה: האם הוא, האיש – משך אותך?(לא הזכיר כבר אז תפוח אדמה? ואני מתה על תפוחי אדמה , אבל על הצלחת) או שזה לא ממש רלוונטי, ואת ובועז
    מבכים את העובדה שלא בוצע זיון כנעני עם סטאר צרפתי, ואז, הלא אין מדובר בדפרדייה האיש והאף , אלא במעמדו הרם. זה יכול היה להיות כל אחד אחר, בעצם, באותו מעמד נוצץ, מיתי.זיון עם סטאר לא אומר בהכרח קימה עם "כוכבים בעיניים" (ולהזכירך מונה זילברשטיין הייתה קרוב לודאי מסטולית להפליא וכל הזמן היו לה "כוכבים בעיניים"). כשהסטארים ערומים הם כמו בני אדם, יו נו, יכול להיות איתם זיון טוב, בינוני, מעולה, גרוע,טעם וריח טוב, או רע או סתמי. כאילו הציפייה הטבעית היא שאם הבן אדם סטאר, הזיון יהיה בשמיים.,

    ובעיני זה מקסים שהיית מאוהבת , מעמד או אף, והעדפת את מי שאהבת.

  • אני  On אוקטובר 1, 2006 at 10:20 am

    אני מקנאה בך!!!!!!!!!!!
    הוא השחקן הכי פראי ומעודן שיש.
    גם באופיו מי שקרא על החיים שלו , לו לא היה שחקן היה פושע אמיתי.

    אבל, אני מבינה לליבך שלא ניצלת את ההזדמנות
    לבדוק את מידת האומץ שלך.

    סביר להניח שהיית צעירה מאוד, וחסרת נסיון
    ובשביל דפרדייה צריך המון נסיון, אחרת לא הולך.
    או לחילופין – בטחון עצמי.

    לי היה באמת חלום כזה פעם לפגוש בו, אבל עושה רושם שהוא הסתדר מצויין בלעדיי.
    אין סרט שלו שאני לא נתקעת מול המסך ולוחשת
    מאה פעם לעצמי, ובאמת, זה השחקן היחיד שזה
    קורה לי – חוץ מאשלי מחלף עם הרוח כמובן

    איך , איך , איך, איך, איך
    איך?
    מי שברא כזה דבר צריך להיות בעל טעם מצויין

  • ערס פואטי  On אוקטובר 1, 2006 at 11:08 am

    ז'ראר מסתובב לו בצרפת ואומר, מונדייה! ז'ה הפסדתי זיאון עם סינמה קריטיק מיזרעל!

  • גבר שנותן חזק  On אוקטובר 1, 2006 at 1:14 pm

    סיפורך העצוב, יעל, נגע ללבי.
    דפרדייה? אם היה לך שכל אז, היית הולכת על זה. הצרפתי הגדול היה מעמיד אותך על ארבע בסוויטה המפוארת שלו ב"הילטון", וגורם לך ליבב מאושר. זה ברור.
    מרוב ההלם ש"וואו, אני מזדיינת עם ז'רר דפרדייה!!" לא היית מבינה מאיפה זה בא לך ופתאום הז'רר היה שם לך אותו בתחת. כמו כל כוכב-על.
    ככה זה כשאתה סטאר ענק. אתה משיג במינימום מאמץ מקסימום בחורות. זו הסיבה הכי טובה ללמה להיות כוכב

  • תודעה נשית  On אוקטובר 1, 2006 at 1:21 pm

    גוף האשה אינו מוצר צריכה המוענק לכוכב צרפתי זה או אחר. החופש המיני אינו מופרד מהחופש הרוחני, שלמות הגוף וכבוד האשה.

    המיניות מבוססת על תשוקה של שני השותפים לאקט ולא על זכות חד-צדדית של הכוכב לקבל מציצה.

  • אשלי  On אוקטובר 1, 2006 at 2:10 pm

    אתה גס רוח .

    יעל אם את במקרה יודעת על לו"ז הסרטים הקרוב
    של הדפרדייה אנא פרסמי אצלך באתר פרטים על כך
    אודה לך מאוד.

    גמר חתימה טובה.

  • דוד שליט  On אוקטובר 1, 2006 at 3:15 pm

    גם אני הייתי פעם מבקר קולנוע וגם לי היה בשנות ה-80' כמעט-סיפור עם כוכבת קולנוע, דיאן קיטון, טוב, אולי זה לא ז'ראר דפרדייה, אבל היא הייתה אז עם וורן ביאטי, אז זה די נחשב, לא? מפני קדושה החג לא אכנס לפרטים. גמר חתימה טובה

  • גבר שנותן חזק  On אוקטובר 1, 2006 at 3:24 pm

    העובדות הן שנשים נמשכות לגברים בוטים וחזקים עם שמץ של קרימינליות.

    זה לא אני, אלה אתן. גם ז'רר היקר, אגב – בקטגוריה הזאת.

    אתן יכולות עד מחר לספר סיפורים על זה שאתן מחפשות גבר רגיש ומתחשב – בפועל, המצליחנים שבגברים הם אלה שתיארתי לעיל.

    ככה אתן אוהבות את הגברים שלכן. לא סיסי'ז, אלא גברים שנותנים חזק.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 1, 2006 at 5:27 pm

    דוד, עם יעבור החג, אנא שתף אותנו בחווית דיאן קיטון. כולם רוצים לשמוע.
    אה, נזכרתי גם באנני לנוקס והבחור הישראלי, וזה ממש הגיע לנישואים. והיתה גם בחורה ישראלית עם צ'אק נוריס. ואני משוכנעת שיש לנו נציגות טובה ביותר בקרב הגויים. עוד אחד שהתחיל איתי למי שמתעניין, בשנת 85, הבמאי טרי גיליאם, במאי נפלא ועצום. טוב שיש על מה להתרפק.
    ובאופן כללי, חברים, אומנם אני אחראית לכותרת הפרובוקטיבית שכיוונה את הקוראים ישר לזיון שלא היה, אבל האם קראתם את הרשימה המרכזית? האם מישהו זוכר את משה נתן? האם מישהו מרגיש שביקןרת הקולנוע של היום היא לא מה שהיתה פעם? אשמח אם תגיבו גם ללב העניין.

  • נולי  On אוקטובר 1, 2006 at 5:29 pm

    כי כולנו – אין אחת שלא- מתות, אבל ממש מתות, על גברים שנותנים חזק, בכוח, וגם מכות תו"כ, לפני או אחרי, למה לא, בכיף, ושיהיו קרימינלים.הכי מושך. כאלה שאם נגיד להם לא, ינסו לאנוס אותנו, או יאנסו ממש,למה לא?אנחנו נהנה מזה. שהרי בוטות ואגרסיה זה הלא שם נרדף לסקס אפיל הגברי!קלעת בול גבר! איך אתה מבין אותנו, מבין ואוהב. מרגש. תודה.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 1, 2006 at 5:31 pm

    הרסת אותי מצחוק בדבריך ועשית לי את היום. ואם כבר מדברים, באותה נסיעה לרוסיה שאני מזכירה כאן, באמת הגיעו הדברים למימוש עם אחד מאנשי ההפקה, שקרא לי במיטה במילים האלו בדיוק, במבטא רוסי: "מי ליטל קינו קריטיק פרום יזראל!". אז יוצא שקצת צדקת בהפוך על הפוך. תודה על חוש ההומור שלך.

  • נולי  On אוקטובר 1, 2006 at 6:09 pm

    לגבי הביקורות של היום, הם חלק מביטוי
    תרבותי כללי שנולד עם עלייתו של ערוץ 2 לשלטון התרבותי. אז נולד גם המונח הקדוש "רייטינג" שאין לו כידוע ולא כלום עם איכות או עומק. שם המשחק הוא שיטחיות סבבית המתגנדרת במילים אינטלקטואליות שתפקידן ליצור רושם שהמבקר ( או כל אחד שקשור לביטוי אמנותי) יודע היטב על מה הוא מדבר. בועז פרסם בזמנו פוסט הקשור לנושא
    http://www.notes.co.il/boaz/22934.asp

  • יעל ישראל  On אוקטובר 1, 2006 at 6:16 pm

    למה בעצם אתה מכנה את עצמך ככה? אם היית מכנה את עצמך, נניח, הגבר שיאהב אותך ברכות, היינו נדלקות מזה הרבה יותר. תחשוב על זה. אנחנו לא באמת רוצות שיתנו לנו בכוח, אף אישה לא רוצה חוץ מאולי כמה נשים עם בעיות נפשיות חמורות. אנחנו באמת רוצים שיאהבו אותנו ברכות ובאהבה ובמסירות. חבל שתחייה עם המיתוס הטפשי הזה, שמה שבטוח, לא יביא אליך למיטה הרבה נשים. אם אתה אוהב את זה ככה, זה כבר משהו אחר. אבל תדע לך שזה לא עושה את זה לנו, הנשים.

  • דוד שליט  On אוקטובר 1, 2006 at 6:33 pm

    את באמת מצפה שאנשים יגיבו לעניין משה נתן? גם אני קראתי אותו וגם אהבתי בזמנו, אבל למעט מבקרים ושיח פנימי, הוא לא מעניין, ועם כל הצער, גם לא צריך לעניין היום איש. באשר לביקורת קולנוע, לא די בהבעות צער של אז והיום. על מבקרי הקולנוע עבר מה שעובר על כל העיתונות הכתובה, וזה נושא שמצריך התעמקות. בעניין דיאן קיטון, אשתדל

  • נועם  On אוקטובר 1, 2006 at 6:34 pm

    אם זה ככה אז למה את קוראת לזה "זיון"?
    למילה הזו יש משמעויות שונות לגמרי מאשר ל"אהבה" או "מערכת יחסים" וכו'.
    וגם מה שמדליק אנשים בזיון הוא הרבה פעמים שונה ממה שמדליק אותם כשהם באים לבחור לעצמם פרטנר לפרק זמן העולה על לילה. פעם הכרתי איזה מישהי שההתנהגות שלה היתה מאוד גסה וקולנית, היא היתה מקללת וצועקת על נהגים, מספרת בדיחות גסות וכאלה. מתתי לזיין אותה (כשזה כבר קרה זה היה די מאכזב, מה לעשות). אבל באף שלב של הכרותנו לא אמרתי לעצמי: "ואו, זאת האשה שתהיה אמא לילדיי"!
    מה כ"כ קשה להבין?

  • יעל ישראל  On אוקטובר 1, 2006 at 6:41 pm

    האם התכוונת למה כיניתי את זה "זיון" בעודי תוקפת את זה שקורא לעצמו "זה שנותן חזק"? כי אם לזה התכוונת, אני אסביר. זיון זה מילה שמתארת זיון, כל זיון, וזיון זה לא מילה גסה, רק מתאר יחסי מין בין שני אנשים, וזה יכול להיות זיון יפה מאוד ואפילו רך ורומנטי. לעומת זאת, להגיד "הגבר שנותן חזק", זה מעלה קונוטציות כוחניות ואלימות. האם יש הבנה?

  • יעל ישראל  On אוקטובר 1, 2006 at 6:46 pm

    ברור שהבעיה היא לא המבקרים אלא העיתונות עצמה, שכבר לא מעוניינת בעמקנות. ואני גם כותבת את זה ברשימה. אני טוענתץ שגם היום יש מבקרים כשירים, אבל לא מאפשרים להם לבטא את זה. אבל אפשר להילחם. ואם אתה קובע שמשה נתן לא מעניין ולא צריך לעניין, זה בעצם להיכנע לגישה הפופוליסטית שמרדדת כל דבר. כתבתי את הרשימה הזו בדיוק מתוך רצון להזכיר ולעורר נשכחות, ולפתוח דיון, וכמובן שגם אני נאלצתי להשתמש בפתיון פובוקטיבי בנוסח הזיון שלא היה עם כוכב קולנוע צרפתי, כדי שמישהו ייכנס לפוסט. כן, זה מעגל קסמים מדכא במיוחד. אבל באינטרנט אפשר קצת יותר להרחיב דיונים, גם אם בקרב קהל מצומצם. מבחינתי, כיום, הבלוגים הם המקום הכי מעניין, ולא העיתונות, הכתובה והמקוונת גם יחד.

  • צוקי  On אוקטובר 1, 2006 at 6:52 pm

    את הרמת לו להנחתה, ותמיד יימצא הנותן בכוח
    והגבר שבגברים שיבין את הביטוי זיון על פי הקריטריונים שלו והיחס שלו לנשים.
    בפעם הבאה, בלי קשר לדפרדייה , תעדני את עצמך
    ואז לא תסבלי מנודניק טורדני שיהפוך את הפוסט שלך למשהו מכוער למדיי.
    בקיצור, כשאנו רוצות שהם יתייחסו אלינו יפה
    מחובתנו לעדן את המילים שאנו בוחרות להשתמש בהן.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 1, 2006 at 9:02 pm

    אם חשבת שזה שמכנה עצמו "הגבר שנותן חזק" כינה עצמו כך רק כאן, טעית בגדול. הוא מכנה עצמו כך בכל הבלוגים, כולל בפוסטים שאינן קשורים למין. הוא כינה ככה את עצמו גם בפוסטים אחרים שלי שאינם קשורים למין, ולכן לא אמרתי כלום. ואילו פה, מאחר והדיון נסחף למין, החלטתי בכל זאת להגיד משהו. כך שלא אני ליביתי אותו כדברייך. גברים מתלבים בעצמם, אנחנו לא צריכות לעשות כלום כדי ללבות אותם.
    ובנוגע למילה זיון. בעיני, זה כמו להגיד כיסא. זו המילה המודרנית ל"יחסי מין", שאף אחד כבר לא אומר בימנו. והיא אינה זולה או גסה. כשאני אומרת "הזדיינתי עם החבר שלי", הכוונה היא לזיון אוהב וכו, ואם אני אומת הזדיינתי עם מישהון שאני לא מכירה, זה זיון חטוף. כך שלמילה זיון יכולות להיות כמה משמעויות, אבל בסופו שך דבר זיון זה זיון. אין בו יותר ממה ששומעים.
    ולגבי זה שנאלצתי להשתמש בכותרת פרובוקטיבית לפוסט, זה בדיוק מוכיח את מה שאני אומרת ברשימה המרכזית: שהכול נעשה רדוד בתקשורת, וכדי להביא אנשים אתה עושה הכול. גם אני. אני מגנה את זה, ובו זמנית נכפית לעשות את זה כדי שייכנסו לפוסט שאני רוצה שיקראו. כמו שאמרתי בעיה, שקשורה למקום ולזמן, ולא רק לנו ככותבים.

  • גבר שנותן חזק  On אוקטובר 1, 2006 at 11:55 pm

    אהבתי מאוד לקרוא אותו (אני אפילו לא זוכר איפה הוא כתב, נדמה לי שב"דבר"? ) – אבל הוא היה כותב מעולה, עם טעם אירופי ואהבה לקולנוע איכותי. הוא, אגב, היה נותן חזק – אבל בגברים.

    ולנולי: את מדברת על אלימות. אני לא. בשום מקום לא טענתי שנשים אוהבות אלימות ונמשכות אליה. אני נגד אלימות. אני בעד חוזק. כוח. עוצמה. אין שום קשר בין זה לבין אלימות, שהיא דבר מגונה.

  • שפי  On אוקטובר 2, 2006 at 2:23 am

    המגיבים שמעלי התייחסו כמעט לכל דבר ברשימה של יעל, אבל אף אחד לא התייחס ל"על המשמר". אז בשתי מילים, ולא מחשש לשעמם אלא כי אין לי יותר משתי מילים: ביום שהשתחררתי מהצבא, בשנת 70, התפרסמה בעיתון הזה כתבת-צבע שלי שמסרתי להם עוד בחופשת-שיחרור. אחרי שבוע הם פירסמו עוד כתבה שלי, הפעם כבר ביוזמתם (ראיון עם איזו שחקנית). אחרי עוד כשבוע התקדמתי, מה שנקרא, לפיליטון, אם כי צמחוני למדי (הווי של חיילים, משהו כזה, הלהיט הגדול היה אז "איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר"). ואז כתבתי רשימה סאטירית שכאשר רצתי איתה לרח' המסגר פינת… (שכחתי) היתה לי הרגשה שהפעם זה באמת, שמצאתי את הקול שלי. העורך קרא אותה כשאני מתוח מולו, ואחר הרכין את ראשו ולחש לי לא, אני מצטער. אז לחשתי לו למה, זה לא טוב?? אז הוא לחש לי זה טוב, זה יותר מטוב, אבל אני לא יכול, זה יותר מדי בוטה, אולי תתקן? והצביע על משפט אחד מסוים. אבל גם ככה היו לי מספיק סיבות לרצות לנתק את הקשר עם העיתון המפלגתי הזה (בדיעבד העיתון הלגמרי-לא-רע הזה), והימים ימי "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין, שכתב משפטים לא פחות בוטים (אם כי – אין לכם אלא להאמין – לא יותר איכותיים). אז צעדתי בגאון אל עבר המדרגות (הדי-לולייניות, נכון, יעל?). ועד היום גאוותי לא מרשה לי ללכת לשם בשביל לקחת את ה-50 לירות שהם נשארו חייבים לי עבור הפירסום האחרון.

  • בועז כהן  On אוקטובר 2, 2006 at 8:05 am

    עד לפני חמש שנים עוד היתה לי אצל ההורים ערימה בגודל של הר קטן, של כל הדפים שחולקו בסינמטק, שעליהם הודפסו מאמרים של יכין הירש, יעקב מלכין, משה נתן, רחל גורדין ונחמן אינגבר, זאב רב נוף ואורי קליין.

    אלה היו דפים מודפסים משני הצדדים, לעתים קרובות ללא הגהה, אבל ברובם היו מעמיקים ומאלפים והתייחסו ברצינות גמורה לסרט שהוקרן.

    תרמתי את כולם, יחד עם עוד 5,000 מאמרים על קולנוע, לסינמטק בתל אביב. פשוט לא יכולתי להחזיק את זה יותר בבית. חבל לי שהיום זה לא קיים, שלא מקרינים סרטי סבנטיז וסיקסטיז ולא מחלקים דפים שמבקרים אגדיים כתבו עליהם באהבה ובכבוד.

  • לי  On אוקטובר 2, 2006 at 11:23 am

    נולי וניר כתבו דברים מאוד נכונים וחכמים.
    הלוא ברור שהלילה הדמיוני שלך עם ז'ראר דפרדייה היה חייב להיות הרבה יותר מעניין מהלילה הממשי אילו היה כזה, ובטח פרנס את הדמיון ואת הכתיבה שלך עוד הרבה הרבה זמן.
    אין פה שום החמצה, להפך. שמרת על הזוגיות וסיפקת לך חומר מעולה לפנטזיות ולכתיבה.

  • לי  On אוקטובר 2, 2006 at 11:27 am

    בעיניי דפרדייה הוא סקסי ברמות פליליות, אז זה לא שאני מקילה ראש בעוצמת העניין.

  • רלי  On אוקטובר 2, 2006 at 1:40 pm

    במילה "אהבה" או בכל מילה מעודנת יותר
    המילה זיון היא מילה בוטה, וכשהיא כותרת לרשימה
    היא מושכת תגובות מסוגים שונים.
    להבא כשתכתבי את המילה הזו, או מילה פרובוקטיבית אחרת, אל תתפלאי שיירדו לך כניסות
    משום שיבינו שאת עושה תרגיל .
    אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
    ואם כל הכותרות של הרשימות פה יהיו עם המילה זיון המקום יהפוך לשממה אחת גדולה

  • גבר שנותן חזק  On אוקטובר 2, 2006 at 3:31 pm

    איי, איי, איי. אתן כל כך סביון ליברכט, שאפשר למות. כל כך …נשים.

    כן. אפשר לתחוב את הראש לחול ולהגיד שכדאי להסתפק בפנטזיה. על כך יש לי רק להגיד: פחחחחחח.

    מה יותר טוב, לפנטז על חופשה חלומית בקאריביים, או שיהיה לך מספיק כסף כדי לעשות אחת? מה יותר טוב, לפנטז על שני ילדים מקסימים, או לגדל כאלה? לפנטז על כתיבת יצירת מופת, או לכתוב אחת כזו?

    פנטזיה שלא התממשה לנצח תהיה מקור לתיסכול עצום. לפחות לגברים.

    יכול להיות שנשים בנויות אחרת, והן מעדיפות להישאר עם פנטזיות לא ממומשות, ועם מלים עדינות ומושגים מכובסים ומנומסים כמו "לעשות אהבה".

    על כך נאמר כבר שגברים מזיינים נשים שעושות איתם אהבה.

    ואולי אם הייתן מפסיקות כל-כך לרצות לעשות אהבה, והייתן מתחילות להזדיין – אולי הייתן גומרות יותר בקלות, ויותר הרבה, ועם פחות בעיות נפשיות.

  • דריה  On אוקטובר 2, 2006 at 4:57 pm

    לז'ראר דפרדיה יש מראה מאוד לא של דוגמן, ואני מתנסחת בעדינות: אף ענק, כרס בגודל של הסאקר-קור, פה עקום ובאופן כללי פרצוץ תחת. תמיד היה לו, גם כשהוא היה צעיר. והיום הוא גם זקן. והנה נשים רבות מוצאות אותו סקסי, לקריאות העידוד של הגברים מהיציע, וזה בעיני לגמרי סבבה אפילו שהוא לא הטיפוס שלי. זה נחמד שמגיבים למשהו שמעבר לסממני-הפוטושופ שיש או אין לו. האישיות, האינטליגנציה, החום, זה מה שחשוב. ככה צריך.
    עכשיו נסו להשתמש במונח "סקסית ברמות פליליות" לגבי, למשל, קתי בייטס. גם היא שחקנית מבריקה וכריזמטית שממגנטת בכל תפקיד שהיא עושה, מקרינה אינטיליגנציה ועוצמה, יש לה חיוך כובש ועיניים מהפנטות.
    אני טוענת שאם מישהו – גבר או אשה – היה כותב עליה כאן שהיא סקסית לא רק שלא היו מסכימים אתו, אלא גם היו מבטאים זעזוע, ואפילו כעס.
    ככה זה, כשמדובר באשה – אם זה לא כוסית בת פחות מ-25 לא אוכל. תראו את קלינט איסטווד – אי אפשר כבר לקרוא את תווי הפנים שלו מרוב קמטיו החרושים, הוא מזכיר נעל ישנה במצב רע. אותו כנ"ל הריסון פורד, ואוטוטו גם מייקל דאגלאס ועוד רבים וטובים. אבל הם יוצאים עם נשים בנות פחות מ30, מככבים בקומדיות רומנטיות עם בנות המחזור של סקרלט ג'והנסון בת ה-4 ומופיעים בכל רשימת "סקסים וסקסיות" תחת השמש.
    רק אל תקפצו לי עם כל מיני הסברים אבולוציוניים מהתחת. אני טוענת שזה פשוט יותר נוח לגברים ככה ובגלל שהם שולטים כמעט בכל אספקט של חיינו אז גם התרגלנו לראות את זה כ"טבעי" – מכוער באופן קיצוני ומאוד לא רזה כמו דפרדייה יכול להיות סקסי, אבל אם את אשה נא להתיישר לפי הילדות בנות ה-12 שמדגמנות ל"מנגו".
    רק שימו לב.

  • יחזקאל עזורי  On אוקטובר 2, 2006 at 5:59 pm

    נשים נמשכות לכוח. לעוצמה.

    כסף זה כוח. נסיון זה כוח. כוחנות זה כוח. עוצמה היא כוח. נשים נמשכות לגברים עם כוח.

    קלינט איסטווד הוא גבר עם כוח. גם האריסון פורד. גברים עם כוח לוקחים את הכסף וגם עם הנערה, וזה לא משנה בני כמה הם. זה כל הסיפור.

  • לי  On אוקטובר 2, 2006 at 6:19 pm

    לנו יש יותר בעיות נפשיות? מעניין, על פניו הייתי חושבת שמי שצריך להצהיר על הגבריות שלו בראש חוצות עם כינוי כזה הוא זה שלא מרגיש כל כך שלם עם עצמו.
    ולשאלתך "מה עדיף" – לפעמים ככה ולפעמים ככה. והשאלה לא רק אם זה גבר או אישה, אלא אם זה אמן יוצר, שבשבילו הדברים האלה – החוויות שלא נחוו – הם דלק ליצירה.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 2, 2006 at 6:24 pm

    דריה, אני מסכימה עם כל מילה שלך. למרות שבעיני דפרדייה היה סקסי לפני עשרים שנה. היום אני אפילו לא יכולה לראות סרטים לו, זקנתו פשוט מבעיתה. כולל כל מי שהזכרת ברשימה.גם אני לא מבינה איך אומרים על כל החטייארים האלה שהם סקסיים. הם לא יותר מזוג נעליים ישנות ומרקיבות.
    לי, את יותר נסחפת עם הפנטזיה ממני. אני סתם נזכרתי בזה כקוריוז, וגם את לא ממש לקחתי את זה ברצינות. מעולם לא הייתי גרופית, גם לא בגיל צעיר.
    ולרלי, שוב אני אומרת, שבמילה זיון אין שום דבר גס. היא באה להגדיר מעשה מסוים. שוב, אני אומרת, הזדיינתי עם החבר שלי, ולא עשיתי אהבה עם החבר שלי. אם הייתי כותבת איך הפסדתי ליל אהבה עם ז'ראר דפרדייה, זה היה מגוחך.
    לשפי, אוי ימי אל המשמר. אהבתי את המקום הזה. אני כבר עבדתי בבניין החדש שלו שהיה ברחוב חומה ומגדל, ואת הבניין הישן שאתה מזכיר לא הכרתי. אבל אולי הייתי צריך להבליג על הגאווה, לתקן קצת ולהישאר לכתוב שם. למרות שזה היה עיתון קטן ומפלגתי, זה היה אחד העיתונים היותר פלורליסטיים בארץ. וגם בית חם. אהבתי כל רגע שם, למרות שבכך שכתבתי שם גזרתי על עצמי אנונימיות. רק הקיבוצניקים של השמוץ הכירו אותי, וכשהייתי מגיעה לאיזה קיבוץ, ישר היו מתנפלים עלי.
    ולבועז, כל הכבוד שתרמת את זה. אני זרקתי לפני כמה שנים ערימה ענקית של מאמרים של משה נתן וניסים דיין, שהיו המבקרים האאהובים עליי. ולא תרמתי אותם לסינימטק, לבושתי. טוב, בטח יש להם את הכל בגנזכים שלהם.
    העיקר שכולם פה אוהבים קולנוע ואת דפרדייה. על זה לפחות יש קונצנזוס.
    ותזכירו לדוד שליט שהוא עוד לא נתן לנו את הגרסה הלא מצונזרת לסיפור שלו עם דיאן קיטון.

  • בועז כהן  On אוקטובר 2, 2006 at 10:46 pm

    זאת לא שאלה בכלל, "מה עדיף".

    זה כמו לשאול מה עדיף – לחיות, או לא לחיות. בעיני, כמובן שעדיף לחיות – ולחיות טוב.

    ולחיות טוב זה למצות את החיים. לא להשאיר כלום לפנטזיה. לנסות ולממש כל מה שאפשר.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 2, 2006 at 11:17 pm

    לפחות לטעמי. יש דברים שאדם מעדיף להשאיר לפנטזיה. ישנם אנשים נשואים שלא בא להם לבגוד מכל מיני סיבות, אבל לפנטז לא עולה כסף. ישנם אנשים שיש להם פנטזיות סדו מאזו, אבל מעדיפים לא לבצע את זה. לי יש פנטזיה, לא מינית אומנם, לחיות עם כל החיות בתבל, אבל ברור לי שזה לא ניתן לביצוע. ואני בכל זאת ממשיכה לפנטז שגרים איתי מלא כלבים וחתולים, ולוטרות ונמרים ועוד ועוד. זה היה נפלא להגשים את זה אבל זה בלתי אפשרי. ןלכן כן יש שאלה של מה עדיף, או מה אפשר. אני גם חושבת הרבה פעמים אנשים נשארים עם הנטזיה, כי הם יודעים שלא יוכלו לחיות עם יגשימו אותה, כי זה יהיה קשה מדי ועוד ועוד. כך שאם אתה יכול להגשים כל פנטזיה שלך, כל הכבוד. אבל 1. אולי הפנטזיות שלך מצומצמות, וניתנות כולן להגשמה בקלות ובלי לשלם מחיריחם כבדים. 2. אולי אתה פוגע באחרים בעודך מממש את הפנטזיות שלך. 3. אתה סתם מתגאה לחינם. מה נכון מבין השלוש?

  • בועז כהן  On אוקטובר 3, 2006 at 1:42 am

    כפי שכתבתי "לא להשאיר כלום לפנטזיה. לנסות ולממש כל מה שאפשר".

    לנסות. זו המטרה. לנסות. מה הקשר לגאוות-חינם?

  • יעל ישראל  On אוקטובר 3, 2006 at 3:36 pm

    אבל באיזה מחיר? האם אמת תנסה להגשים כל מה שאפשר? אין גבולות? הרי זו בדיוק הבעיה עם פנטזיה, שהיא כזו מפני שלא קל לממש אותה מכל מיני סיבות. אז שוב אני שואלת: באיזה מחיר? תפיסת העולם הזו מצטיירת כדי אנוכית.

  • בועז כהן  On אוקטובר 3, 2006 at 6:29 pm

    נקצר את זה.
    השורה התחתונה: את מצטערת, או לא מצטערת שלא עשית את דפרדייה?

    רק לפי זה את יכולה להחליט אם המחיר היה שווה או לא. אין חכם כבעל נסיון.

    האם היה שווה לשלם את המחיר? האם את שלמה איתו?

    כן. זה אנוכי, במידה שבה כל החלטה שלנו היא אנוכית. גם לעבור לעיר אחרת זו החלטה אנוכית שלא לוקחת בחשבון את האינטרס של הילדים. גם לנסוע לעשות חודש מסע קיאקים במכסיקו, ולהשאיר את הילדים בבית זו החלטה אגואיסטית. גם להחליט שאתה מתופף בלהקת רוק ולא איש הייטק זו החלטה אנוכית.

    כל אחד יחליט לעצמו אם המחיר שהוא שילם למען הויתור על הפנטזיה היה שווה.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 3, 2006 at 7:00 pm

    בוודאי שאני לא מצטערת, ולא הצטערתי גם אז. מפליא אותי שאנשים קיבלו את מה שכתבתי פשוטו כמשמעו. כתבתי ככה למען ההתנסחות, כדי שיהיה מעניין לקןראים. ברור שלי אישית זה לא היה מקרה של להצטער, כי הרי לא היה דחוף לי להזדיין את דפרדייה, האמת היא שאז היה לי משהו הרבה יותר טוב… וכמו שאמרתי, אף פעם לא הייתי מסוג הגרופיות. טוב, אולי עם רייף פיינס הייתי מבצעת. גם עם הבלונדיני שמופיע עם ג'קי צאן ותור סטרסקי. איך קוראים לו הסקסי להדהים הזה?
    עכשיו ברצינות ועקרונית, מצער אותי שאדם בוחר בפילוסופיית חיים שדורסת אחרים. למשל, ילדים, מצער אותי שאנשים מגשימים פנטזיות שלהם, בלי לקחת בחשבון את המחיר שהילדים משלמים. והן משלמים. זה נראה לי פילוסופיה נרקסיסטית ואגואיסטית. הדוגמה של לעבור דירה היא דמגוגית: כי לפעמים צריך לעבור דירה ואין ברירה. אבל לבגוד זה לא חובה, ובכל זאת אנדשים מגשימים פנטזיות מיניות ופוגעים בבני זוג ובעקיפין גם בילדים. זו פנטזיה שרצוי לא לבצע. זה שכולם מבצעים, לא הופך אותה לנכונה.
    אני בעד שאדם יגישים םפנטזיות, רק אם הן לא פוגעות בנפשו, ז"א, שלא יצטער עליהן אחר כך, ושהן לא יפגעו באנשים אחרים. לצה אנשים צריכים להיפגע כדי שאתה תיהנה?

  • יעל ישראל  On אוקטובר 7, 2006 at 5:29 pm

    כשרחל איתן אומרת ב"שידה ושידות" את המשפט "הנאמנות מרוששת את החיים", היא כמובן אומרת את זה באירוניה, לאותו איל ספנות זקן שמקווה שילך לו איתה, בן דמותו של אונאסיס כנראה. ככה שגם אצלי זה נאמר באירוניה כמובן.

  • בועז כהן  On אוקטובר 15, 2006 at 7:35 am

    אם את כותבת "לא היה דחוף לי להזדיין את דפרדייה" (השיבוש במקור) – והכותרת שלך היא
    "איך פיספסתי זיון עם ז'ראר דפרדייה" – אז בעצם זיינת לנו ת'מוח סתם.

    אם לא רצית לשכב איתו, איפה הפיספוס?!
    ואיך זה מסתדר עם המשפט שלך "אני, כמו מטומטמת, לא הלכתי למסיבה".

    אם לא רצית להזדיין איתו, למה "מטומטמת".

    האם גם את מזגזגת (כמו שפרויד תיאר את זה נפלא) בין מה שאת אומרת לבין מה שאת חושבת? בין מה שאת מרגישה לבין מה שאת עושה?

    לכל בחורה יש אלף הזדמנויות בחיים לשכב עם כל מיני גברים (שווים יותר או פחות מז'ראר דפרדייה) – והיא אומרת "לא" לרובם המכריע. פשוט בגלל השפע של ההצעות. זה לא כזה ביג דיל. כאלה הם החיים. השאלה היא האם בגיל 40 או 50 היא מצטערת על זה שהיא לא שכבה עם דפרדייה – ואת, הרי, לא מצטערת בכלל… אז מה הקטע?

    את כותבת "האם ייתכן שהפסדתי את הלילה הכי מדליק של החיים שלי?" – ולא ברורה לי התהיה שלך. הרי עכשיו, בתגובה, את מבטאת בטחון גמור בהתנהגותך אז (המוסרית, השמרנית, הנורמטיבית).

    בקיצור: אין ממש קונפליקט. אין בסיס לתסריט מעניין. יכולת לשכב עם דפרדייה, אבל לא רצית, ולא שכבת. נו, בסדר.

    אין דילמה. אין סיפור.

  • רונן  On אוגוסט 25, 2009 at 11:03 am

    זיונים זה תמיד טוב
    http://www.asiatiot.co.il/zionim.htm

  • Yossi  On אוקטובר 31, 2011 at 5:14 am

    הסרט "סתום ת'פה" זה הסרט ה-כ-י מצחיק שאי פעם ראיתי. כולי כבוד לאיש המוכשר הזה, שחקן כל כך מוכשר. אני מעריץ שלו ומאחל לו כל טוב שבעולם!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 36 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: