אנשים, תפסיקו לעשות ילדים!

מירב קנר בן רובי, אישה דיכאונית שהייתה ילדה מוכה, התאבדה לאחרונה. ואני שואלת: עד כמה נמשיך להתעלל בילדינו, עד כמה נענה אותם, עד שנבין כי הגיע הזמן להפסיק? רשימה מזווית אישית.

 

השבוע פסק בית המשפט 7 שנים לאב שהתעלל שנים בבנו ובתו: היכה אותם בקביעות בכבל חשמלי עד שהיו מאבדים את ההכרה, השפיל אותם, עינה אותם והפך אותם לעבדיו הנרצעים. בעיני סניגורו, לא תאמינו, העונש מופרז! שלא לדבר על כך שמר דה-סאד הרי ייצא מהכלא בתוך ארבע שנים. יש עברייני רכוש שמקבלים עונש חמור מזה! אבל לפי שופטי ישראל, התעללות והכאה שיטתית של ילדיך, זה חמור פחות מלגנוב מכשיר וידיאו.
   בשבוע שעבר הוקרן בתוכנית "הסיפור שלי" בערוץ 10, ראיון שצולם לפני שנה עם מירב קנר בן רובי, חולת דיכאון שהייתה ילדה מוכה. הסיבה לראיון? לאחרונה מירב התאבדה. כוחה לא עמד לה עוד לסבול את הכאב שמקנן בה שנים, על שנות ההתעללות האיומה מצד אביה ובני משפחה נוספים. גם ניסיונותיה להתנקות מן הכאב, בין השאר באמצעות חשיפת ההתעללות בפומבי, לא סייעו לה להתרפא. הדיכאון החמור גבה את מחירו. הפעם מירב הצליחה להתאבד. כשראיתי אותה, מדברת בכאב ענקי על ילדותה ונערותה המוכה והמושפלת (במשפחה אמידה ומשכילה בצפון תל אביב!), עלתה בי כל הזמן רק מילה אחת: למה? למה? למה? למה, למען השם? למה אתם עושים ילדים בשביל לענות אותם? איזה רשע ענקי מסתתר בלבבות של כל כך הרבה הורים, שגורם להם לענות ככה את ילדיהם עצמם ובשרם? 

   במשך השנים פגשתי המון אנשים שעברו התעללויות במשפחה: מיניות, פיזיות ונפשיות. כולם, אגב, אנשים מבתים "טובים", שהוריהם עבדו וניהלו חיים נורמליים כלפי חוץ. לא שתיינים, לא עניים, לא בורים. סתם הורים רגילים. הכרתי אישה שבילדותה הייתה לובשת זוג מכנסיים על גבי זוג מכנסיים לפני שהלכה לישון, כי חשבה שאולי ככה אביה לא יאנוס אותה בלילה. הכרתי אחרת, שאביה היה מכה אותה ואת אחיה בחגורה עד זוב דם, מטיח את ראשם בקיר ומכבה על גופם סיגריות. בביתה של בחורה אחרת שהכרתי, האב היה נועל בשלשלאות את המקרר, ומתיר לילדיו לאכול רק כאשר הרשה, בשאר הזמן היה עליהם להישאר רעבים. ולא תגידו בית עני, בית של פרופסור באוניברסיטה! אישה אחרת שהכרתי הוכרחה למצוץ את הזין של הדוד שלה במקלחת. בת כמה הייתה אז, אתם שואלים? בת ארבע! עוד מישהי אולצה על ידי אביה להיכנס איתו למיטה, שם היה מלטף אותה בכל גופה – וזה כשהיה לו מצב רוח טוב; בפעמים אחרות הוא דרש שתחשוף ישבן והיה מכה אותה בחגורה, להנאתו הסדיסטית. בבית אחר של מכרה שלי, אילצו ההורים הסוטים את ילדיהם להסתובב בבית עירומים כמוהם, ואף עקרו את כל דלתות הבית מציריהן, כולל את דלת השירותים. מיותר לציין שזה הותיר בחברתי טראומה לכל החיים. חברה אחרת שלי נאנסה שנים על ידי אביה בילדותה, והיום הוא מכחיש כמובן, למרות ששאר בני המשפחה מגבים אותה כי ראו וידעו ולא אמרו מילה. ולא רק בנות חוות התעללות, גם בנים. מכר שלי הוכה בקביעות על ידי שני הוריו, נכלא בחדרו רוב הזמן, ואף שלא סיפר מפורשות מרוב הבושה, ברור לי שהוא עבר גם התעללות מינית, כנראה על ידי אביו. היום הוא רוצה לתבוע אותם, אלא שכבר אין את מי, הוריו נפטרו. הוא אומר שבעיניו הם גרועים יותר מהנאצים, כי הנאצים התעללו באנשים שהם אינם מכירים, בעוד שהוריו התעללו בילדם עצמם ובשרם.
    ומה לגבי אותו "חור שמוליד חור שמוליד חור," לפי ניסוחה הגאוני של הסופרת רחל איתן ב"שידה ושידות"? מה לגבי זה שמי שהיה קורבן יהפוך בדרך כלל להורה מתעלל? אפילו כשאדם כזה מנסה לעשות ההפך מהוריו, אפילו כשהוא נשבע להיות אחר, ולפעמים אפילו מצליח בכך חלקית, הנכות הזו שלו תגבה קורבנות בצורות חמקמקות וערמומיות ביותר. קחו לדוגמה את אותה אישה מיוסרת, שליבי-ליבי עליה, באמת: מירב בן רובי קנר, שהתאבדה לאחרונה כי לא יכלה לשאת יותר את חייה, בדיוק כמו סילביה פלאת בזמנה. כמו פלאת, גם קנר, שכל כך רצתה להיות שונה מהוריה, עשתה עוול חמור לילדיה בכך ששאירה אותם יתומים. לפני שנה, כשנשאלה על ידי המראיינת שירה פליקס מדוע החליטה להביא ילדים לעולם, והאם אינה סבורה שהיותה אם דכאונית בסכנת התאבדות עלול לפגוע בילדיה, כעסה מירב, אישה אינטליגנטית, משכילה ורגישה מאוד, וטענה שמה פתאום, היא הרי אוהבת את ילדיה, עובדה, אפילו כשהיא שקועה בדיכאון ולא מסוגלת לקום מהמיטה במשך שבועות, היא צופה עם ילדיה בטלוויזיה. אינני מטילה ספק באהבתה של מירב ז"ל לילדיה, אבל עובדה היא שהאישה המעונה הזו יצרה דור המשך של ילדים בסיכון לדיכאון, אחרי שהותירה אותם יתומים בגיל רך, ואחרי שנאלצו לחיות עם אם דכאונית שמנסה להתאבד בכל שני וחמישי. ותאמינו לי, כבת לאם דכאונית, שחלק משנותיה בילתה בשכיבה על הספה בסלון מבלי יכולת לעשות דבר או להתייחס לילדיה, תאמינו לי שזה לא להיט לגדול ככה. הדיכאון הקל שלי ומחשבות ההתאבדות שחוזרות אליי אחת לכמה שנים, הם-הם הצלקת שלי, הם-הם הנכות שלי, הם הירושה האיומה שלי מאמי (שהייתה ילדה מוכה ועברה גם התעללות מינית), שירשה אותם מאמה, וחוזר חלילה.
   אני העדפתי לשבור את השרשרת הנוראית הזו, את "החור שמוליד חור שמוליד חור" הטראגי הזה, והחלטתי לא להביא ילדים לעולם. אני העדפתי לשים קץ למעגל הסבל, ואינני מצטערת על כך לרגע. בניגוד למרב ז"ל, שהאמינה כי ילדיה יעניקו לה טעם לחיים וישפרו את חייה, ואולי כך לא תרצה להתאבד עוד, אני חושבת שאינך יכול להביא ילדים לעולם כדי שהם יעשו משהו למענך: למשל, יעניקו לך רצון לחיות, יאהבו אותך, ימלאו את חייך, יטפלו בך, ייתנו לך סיבה להתקיים, או מכל סיבה נצלנית אחרת. אלו אינן סיבות להביא ילדים לעולם. ישנה רק סיבה אחת, וכל אדם שחפץ בילדים, חייב לבדוק טוב-טוב, עמוק-עמוק, אם היא קיימת בתוכו: להביא ילד לעולם כי יש לך הרבה אהבה לתת לו, ויש לך רבות להעניק לו! זה הכול. כל סיבה אנוכית ונצלנית אחרת היא פסולה לחלוטין. ותאמינו לי, אני כבר שמעתי סיבות שכמעט התפלצתי כששמעתי אותן! אחת ששמה הדס אמרה שהיא רוצה "הדס קטנה" – בובה קטנה לשחק בה ולהלביש אותה בשמלות חמודות, אחרת אמרה שהיא רוצה תינוק כדי שיהיה לה "מישהו שיאהב אותה", ועוד אחת אמרה שהיא רוצה שתינוק "יסדר לה את החיים" והיא סוף-סוף תוכל לקום בבוקר, אז הצעתי לה לקנות במקום זה שעון מעורר. וכששאלתי פעם את אמי למה היא הביאה אותי לעולם, שבו אינה יכולה להעניק לי דבר, גם לא מעט אהבה, היא ענתה לקונית: "כי זו דרך העולם." בחיי, ממש סיבה מוצלחת! והרי לכם מגוון סיבות: נרקיסיסטיות, נצלניות, מטומטמות, לא מודעות או מרושעות לרצון להביא ילד לעולם. ועדיין לא דיברתי כאן על מי שהיה בילדותו קורבן לאלימות קשה: נפשית, מינית או פיזית. אדם כזה בכלל צריך לבדוק את הסוגייה מיליוני פעמים בתוכו לפני שהוא עושה ילדים, ועדיף בכלל שיימנע מכך. זה נשמע לכם פשיסטי, קיצוני, רודני? "מי את שתקבעי לנו" וכאלה? למה? ולהיות ילד
מוכה זה בסדר? להיות אחר כך אדם הרוס לכל החיים זה בסדר? אולי תשאלו את הילדים המוכים, אם זה בסדר שהביאו אותם לעולם כדי להרוס אותם?

    ואם אתם חושבים שאני רדיקלית מדי ומגזימה בדבריי, אז הנה נתונים רפואיים המגבים את הנושא. מחקר רפואי שנערך לאחרונה מצא כי ההתעללות בילדות משאירה את אותותיה גם במוחנו ובגופנו, ומשנה את הנוירוטרנסמיטורים במוח. ילדים שחיו בבתים מתעללים מפתחים הרבה יותר לקויות למידה, בעיות תקשורת ובעיות קוגניטיביות. המחקר, שכלל מספר גדול של נבדקים (למעלה מ-17,000), מדד לראשונה את השלכותיה של ההתעללות בתוך המשפחה. מתוצאות המחקר עולה כי ככל שהילדים חוו התעללות קשה יותר למשך זמן ממושך יותר, כך השינויים במבנה ובפעילות המוח היו גדולים יותר. המחקר הנוכחי מצביע לראשונה על קשר ישיר בין התנהגות ההורים להתפתחות ילדיהם (מתוך "חלומות", כתב העת הרפואי המקוון של מרכז רפואי ש.ע.ז.ר). אז אם חיפשתם גיבוי מדעי, הרי הוא לפניכם בהדרו.

   אבל לא צריך ללכת רחוק מדי לעבר החור השחור של התעללות מחרידה, כדי לדבר על התעללות בילדים. כיום, מתרבים הדיווחים על התעללות רגשית "מתונה", שהיא תופעה שקטה וחמקמקה, שקשה מאוד לשים עליה את האצבע. היא מקיפה קשת רחבה מאוד של הורים: הורים שמתעלמים מילדיהם, שמציקים להם, שמשתלטים עליהם, שמזניחים אותם נפשית, שמעליבים אותם, שרודים בהם ועוד. כל מיני דברים שלא רואים בעין, ואי אפשר להלשין לרשויות, אבל הם מייצרים אדם חלש ומוכה בנפשו. מספיק אפילו לחיות עם הורה בעייתי, חסר ביטחון וחסר אהבה, כדי להיות ילד מוכה נפשית, כפי שקרה לי. למזלי, זכיתי באב מלא אהבה, שממש מסר את חייו למעננו. אבל הספיקה לי אם דכאונית ופגועה בנפשה, שלא יכלה לאהוב אותי, כדי להפוך גם אותי לנכה בנפשי. על אף שלא חוויתי התעללות מינית ופיזית, אני מגדירה את עצמי כ"דור שני להתעללות מינית", מפני שירשתי מאימי פחד גדול, המתבטא בין היתר ביחסים בעייתיים עם גברים. כמוה, גם אני מוצאת את עצמי לפעמים שוכבת על הספה ובוהה בקיר בייאוש. אמי לא הכתה אותי ולא התעללה בי, היא פשוט התעלמה ממני רוב הזמן, ובשארית הזמן "העבירה" אליי את מכאוביה, מבלי שתדע אפילו שזה מה שהיא עושה. בסרט "מים אפלים" של וולטר סאלס, מתוארת אם שעברה התעללות בילדותה. היא דווקא אוהבת את בתה, באמת ובכנות אוהבת, אבל כמו המים האפלים שמציפים את דירתה, כך צף ועולה עברה הכאוב ומאיים להטביע גם את בתה. בסוף הסרט, אחרי שהאם מתאבדת, אנחנו יודעים שגם הבת היא כבר קורבן, גם היא כבר נושאת את הווירוס הנורא.
   ושוב אני שואלת: עד מתי? ולמה בכלל? למה אתם מביאים ילדים כדי להרוס אותם? איזה סדיזם ענקי, או לחילופין, עיוורון נוראי, מוביל אתכם לפשוע ככה נגד האנושות? כי מישהו צריך להגיד את זה סוף-סוף: בכל פעם שאחד מאיתנו מענה ומתעלל בילד, נפשית, פיזית או מינית, באופן קל או חמור, זה פשע נגד האנושות, לא פחות ולא יותר!

 

* רשימות נוספות שלי בנושא זה:  "אין ילדות שמחה".

                                             "אימא, זה עדיין כואב."

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי  ביום יולי 7, 2006 בשעה 8:27 am

    אני מסכימה איתך מאוד. בכל פעם שאני קוראת על המקרים האלו אני חושבת את המחשבות האלה. יותר מזה, יש מקרים שהם התעללות רגשית והזנחה, שגם עליהם אני חושבת למה הביאו ילדים לעולם, וכו'.
    אני אגב חושבת ככה, בלי קשר למקרים הנ"ל גם על ההורים שלי, אני חושבת שלא היו בנויים כלל להיות הורים.

  • א  ביום יולי 7, 2006 בשעה 9:25 am

    גם אני, אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם כשקראתי על מרב קנר, לאחר שמתה, היה: למה עשתה ילדים. זה תמוה בעיני, כמו שחשתי הישתאות דומה כשקראתי את ספריה של אורלי קסטל בלום.
    גם אני בזמנו שאלתי אנשים למה הם מביאים ילדים, ולתדהמתי רוב התשובות היו מפתיעות באנוכיותן: כי אני רוצה שמישהו יאהב אותי…

    תמיד הולדה היא מעשה אנוכי, אך גם בסיסי, חסק הצדקה והכי מוצדק שאפשר.אבל צריך שיבוא מהרבה אהבה שמשתוקקת להינתן ולהצמיח ולא מהצורך לקבל אהבה מממי שעוד כלל לא בא לעולם.

  • שושי  ביום יולי 7, 2006 בשעה 10:16 am

    אפשר לשנות את חוק הביטוח הלאומי כך שיעודד השתתפות הורים בסדנאות.

  • יעל  ביום יולי 7, 2006 בשעה 10:26 am

    משהו שכמעט על אחד יכול לעשות ובלי רשיון.
    זוהי זכות טבעית של אדם להביא צאצאים.
    אי אפשר לשלול זאת ממנו, אפילו לא מרוצח רבין.
    תארי לך שבשביל להיות הורה יצטרכו הורים לעבור מבחנים מבדקי התאמה ומבחנים פסיכולוגיים הסיכוי
    שמי מהם, בין אם עבר התעללות מכל סוג בעברו, ובין לא, כמעט מתקרב לאפס.
    אנשים מביאים ילדים לעולם, ומרביתם עברו התעללות כמעט מכל סוג, וכמעט אין אדם שלא עבר
    אז צריך לשלול מהאנושות לדעתך להמשיך את עצמה?
    זה די נכון, הלוואי שאפשר היה לעצור חלק ממנה מלהביא ילדים. טכנית -זה לא
    אפשרי. דווקא אלה שהתעללו בהם בצורה קשה
    הם הכי
    מעוניינים להביא ילדים, משום שככה הם ממשיכים
    את ההתעללות וזורקים אותה על ילדיהם.

  • יואב  ביום יולי 7, 2006 בשעה 11:09 am

    את אומרת:

    א. עד כמה נמשיך להתעלל בילדינו, עד כמה נענה אותם

    ב. אני העדפתי לשבור את השרשרת הנוראית הזו, את "החור שמוליד חור שמוליד חור" הטראגי הזה, והחלטתי לא להביא ילדים לעולם. אני העדפתי לשים קץ למעגל הסבל, ואינני מצטערת על כך לרגע.

    ג. אנשים מביאים ילדים לעולם, ומרביתם עברו התעללות כמעט מכל סוג, וכמעט אין אדם שלא עבר.

    תגידי…. פיספסתי באיזשהו מקום את הפואנטה …???? את רצינית? או שזה רק כדי לעורר "מחשבה יוצרת" ???

  • איריס  ביום יולי 7, 2006 בשעה 11:35 am

    אם תגיעי למסקנה שכן, אז אולי את צודקת. אם בכל זאת ולמרות הכל, טוב לך שאת כאן, אז המסקנה שלך לא נכונה.
    יש לדברים שלך גם השלכות רחבות יותר, במקרה של העם שלנו בפרט, האם ניצולי שואה צריכים באמת "עיקור" או פליטים או ניצולי הלם קרב? את אכזרית לעצמך ולאחרים.

    הילדים של מרב ניראים לי בסדר גמור, לא ראיתי, אבל לא בהכרח שהם יצאו דפוקים, או יותר דפוקים מכאלה שאמא שלהם בחיים. אמא שלהם נלחמה, השאירה אחריה יצירות יפות ואפילו הומוריסטיות, יש להם אוכל וכמה גגות על הראש שזה יותר ממחצית האנושות, וחלק גדול מן האנושות שאין לו זמן לחשוב אפילו על המכות מאמא, כי אין לו אוכל.
    צר לי להשמע פולניה, אני דוקא ממוצא רוסי ברוב הצדדים.
    ריבוי עבירות המין בישראל הוא מכת מדינה שלא מטופלת ותביא אכן לכליון לפני הערבים והפצצה של אחמדי. הזכר היהודי התחרפן, וזה לא חדש, והוא מרביץ לכולם, ערבים יהודים ילדים ואשתו, ואם נשאר לו עוד כוח אז גם לשכנים בכביש, ובבלוגוספרה. אבל, בוא נחוס קצת, אולי טיפול, אולי יוגה, אולי הגירה לקנדה, בוא לא נחרוץ אותנזיה על קורבנות.

    בעניין ילודה, אגב, החובה ההלכתית מוטלת רק על זכרים, ולא בכדי. את מרגישה לא כשירה אל תעשי. אבל המטורפים שקיימים, אם לא יהיו להם ילדים את חושבת לא יזיקו ? טעות בידייך.וגדולה. בעניין זה חכמת אבות דוקא לענין. מי שאינו מביא ילדים הווי רשע, ומי שעוכר שארו -אכזרי. אבל תסתכלי קצת בגדול יותר, רואנדה, רעבים, סיירה לאונה, סין, הודו…קצת פרופורציות. לא סתם להביא ילדים אחרי ילדות קשה אלא כמה יותר זה משובח. ככה אין זמן לאנוס את כולם, צריך לדאוג לפרנסה והולכים לישון עייפים.

  • אחד שיודע  ביום יולי 7, 2006 בשעה 1:07 pm

    כולנו חוטפים מכות כאלה ואחרות בחיינו, התעללות, אונס, מחלה, תאונה, יש שמתאוששים ויש שמתקשים להתאושש, אם את לא רוצה להיפגע אז אל תעשי ילדים אבל כולנו גם מהמשפחות הכי טובות חשופים לסבל אפשרי.

    הילדים של מירב מוצלחים מאד, אין להם שום נזק נפשי, הם גודלו בצורה מצויינת אצל האב שהוא מלכתחילה היה כמו "אב חד הורי".

    השאלה שאיריס שאלה, אם היה מוטב שאת עצמך לא תבואי לעולם להורים מתעללים, מסקרנת גם אותי.

  • עוד אחד  ביום יולי 7, 2006 בשעה 1:20 pm

    תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו

    תלמוד בבלי, עירובין יג ע"ב

  • איריס  ביום יולי 7, 2006 בשעה 1:31 pm

    אמת ויציב ! ולכן יש מצוות פרו ורבו. אנחנו רוצים הרבה מאד מנלכוליים, דפרסיביים, עם שנאה עצמית יהודית בריאה (מפשפשים במעשיהם) סביבנו. אחרת זה באמת יהיה בלתי נסבל.
    יעל, הרעיון שאני מעדיפה סביבי אנשים כמוני וכמוך

  • חגית  ביום יולי 7, 2006 בשעה 1:50 pm

    הוא צורך אגואיסטי.
    מה הם נותנים לילדיהם? איך הם מתעללים בהם
    לאחר שנולדו, גם זה עניין אגואיסטי.
    פעם שמעתי מישהו שאמר :
    כל אחד יכול להביא ילדים
    במקרה, הוא התכוון אליי, במובן זה שאני (לכאורה)
    בתו. ואכן הוא צדק. גם הוא הצליח להביא ילדים
    לעולם, ואז יצר ביניהם אפליות, גרם למצב
    של קרע בלתי ניתן לגישור ביניהם, התעמר נפשית
    בבכורה, תמך לחלוטין בצעירה.
    הוא, כבר איננו , אבל הקרע הפציעה והנפש פגועה לכל ימי חייה בגלל אב מתעלל נפשית.
    דווקא זאת שהוא תמך בה הביאה לעולם ילדים והיא
    זו הממשיכה את דרכו באפליות, באלימות ובשליטה
    אבסולוטית על הצאצאים.

  • יעל ישראל  ביום יולי 7, 2006 בשעה 1:57 pm

    למספר אנשים ששאלו אותי אם הייתי מעדיפה שלא לבוא לעולם, אז כן, היו שנים שבאמת הרגשתי ככה, ועד היום לפעמים חוזרת אליי התחושה הנהיליסטית הזו, והרצון לא להיות. כשאני בטיפול פסיכולוגי או תרופתי, הרצון הזה עובר כמובן, ויש גם קשר למה שקורה בחיים השוטפים. ובתור אדם שמאמין באלוהים, אני גם מניחה שיש לי איזו סיבה קיומית, אבל בשל הרקע הנפשי שגרם גם לי להיות קצת דכאונית, אני מרגישה לפעמים שהיה עדיף שלא הייתי באה לעולם, וזה ללא קשר למה אני תורמת לעולם, ואולי טוב שאני כאן מבחינת העולם, אלא כי אני פשוט לא רוצה להיות, כי רע כאן ויש כל כך הרבה סבל.

  • ענת  ביום יולי 7, 2006 בשעה 2:35 pm

    נו, באמת. אם כל אחד שמבקר את הוריו חושב שהוא בכלל לא היה צריך לבוא לעולם – סליחה, אבל את נשמעת כמו ילדה בת 14. לא כל ההורים מלאכים, אבל גם לא כולם שדים. קצת פרופורציה.

    הפתרון של ויתור על ילדים הוא חסר אחריות. זהו פתרון אגואיסטי לגמרי שאומר שאת מרוכזת בעצמך בלבד. מי שחושבת רק על עצמה ולא מסוגלת להעניק אהבה לאחרים לא תסיים את זה בילדים. אני בכלל לא בטוחה שהיא תצליח לאהוב גם אחרים מסביבה.

    איריס יקרה, כמי שגדלה באיזור שבו גרו משפחות מרובות ילדים אני יכולה לספר לך שריבוי ילדים אינו תורם בהכרח להפחתת אונס. שטות מטופשת מזו לא שמעתי מעודי.

  • דלי  ביום יולי 7, 2006 בשעה 2:37 pm

    אסור לתת להשפעה מסרסת של הורים זכות קיום.
    אם נולדנו במקרה להורים מסוימים אין זה אומר
    שאנו צריכים לעד לחיות תחת תבנית זו.
    כל זמן שהיינו ילדים לא היתה לנו שליטה על דרכנו בעולם, משבגרנו, לא שיש לנו שליטה מלאה
    אבל יש לנו עם המון עבודה עצמית כוח להחליט
    האם גודלנו נכון או לא נכון
    האם היחס אלינו היה סביר או לא סביר
    האם רוע המגיע מהורים שהם רק בני אדם
    שייך אלינו או שאנו יכולים להדוף אותו מעלינו
    ולהיות הורים טובים הרבה יותר.
    צריך משמעת עצמית, צריך אמונה עצמית, וצריך לדעת שזה שילד אותנו הוא לוא דווקא זה שהתאים לגדל אותנו, ודווקא משום שנולדו עם אישיותנו ומה שאנחנו מבלי שלא נשאלנו אם אנו רוצים
    זכותנו למרוד , זכותנו לבקר, וזכותנו
    לומר: זה היה רע ולא טוב, ולי יש את זכות הקיום שלי לקבוע אחרת על חיי.
    זה הכוח האמיתי.

  • איריס  ביום יולי 7, 2006 בשעה 3:06 pm

    שטות מטופשת מזו לא שמעתי מעודי.

    מזלך כניראה שאת לא שומעת גם את עצמך. ז

    רק שאני לא בדיוק יודעת איפה כתבתי שריבוי ילדים מפחית אונס. כניראה, שכתבי הגיעו כבר לרמה של כתבי הקודש, כ"א מוצא בהם את עצמו.

  • יעל ישראל  ביום יולי 7, 2006 בשעה 3:07 pm

    אני ממליצה לך לקרוא שוב את הרשימה שלי, שנבעה מכאב, לא מכעס, כדי לרדת לעומק דבריי. אם תקראי לעומק ולא ברפרוף עם אנטגוניזם, תבחיני שאין בי כעס על אימי ובוודאי שאינני חושבת שהיא שד או מפלצת, היא פשוט אדם מסכן שסבל רבות בילדותו ובחיים בכלל, מה שהפך אותה לא כשירה להיות אם, ולגדל ילדים מאוד בעייתיים. אני אדם מתפקד ו"נורמלי" פחות או יותר, מה שנקרא, נוירוטית, וזה לא כזה נורא. אבל אחותי הגדולה היא אישה חולת נפש, סכיזופרנית, שלא מתפקדת. לפי ד"ר רודי המהולל, ולפי הפסיכיאטר המחוזי, זה נוסע מיחסים סימביוטיים עם אימי הדכאונית, המוגדרת "בורדר ליין",. כך שזה בטח לא רגשות ילדותיים, אלא כאב ענקי. ואם גדלת בבית בריא וטוב, אשריך. לא כולם צריכים להביא ילדים, יותר אמיץ להימנע, ממלכת "אחרי הזרם" ולהרוס אנשים.

  • רוני  ביום יולי 7, 2006 בשעה 4:06 pm

    לנסות להחלים מהפצעים לפני שמביאים ילדים לעולם. אלה לא מצבים של שחור ולבן. אני לא יודעת למה בחרתי להביא לילדים, זו היתה החלטה של רגש, לא של רציונל. רציתי בהם.
    זה פחות חשוב בעיני היום, חשוב שכשהם נולדו לקחתי אחריות לטפל נכון בעצמי ובהם, עם אהבה וגבולות וספייס והרבה חיזוק של האישיות והיופי שלהם.
    הכי חשוב זה לעשות את המקסימום להיות ההורה הכי טוב שאפשר להיות, אבל למרות שהמסקנות שלנו שונות, אני דווקא מבינה מאיפה בא הכאב שלך. הבחירה שלך לגיטימית בעיני, אם כי לפעמים אני מצטערת שדווקא אנשים רגישים וטובים ומודעים הם אלה שבוחרים שלא להביא ילדים.

  • בועז  ביום יולי 7, 2006 בשעה 4:27 pm

    הרוע הוא בלתי נתפס, כשאתה רואה התעללות בחסרי ישע. בילדים, בנשים, בזקנים, במפגרים.

    אנשים רעים ואכזרים מתעללים בסביבתם הקרובה. אלה יהיו חברים לכתה ומאוחר יותר אלה יהיו ילדיהם שלהם.

    הרשע אינו מוגבל לערוץ אחד, כך למדתי בחיי. אדם אכזרי או לקוי מבחינה רגשית יהיה כזה כלפי כל יצור אחר שאינו הוא עצמו.

    מה אפשר לעשות?
    חינוך, חינוך, חינוך. מודעות גבוהה וענישה מקסימלית הקבועה בחוק.

  • ילדה של ואמא של  ביום יולי 7, 2006 בשעה 5:56 pm

    גם ילדי דור שני למדו שגם מה שאין בבית אפשר ללמוד לתת. גם מבית פצוע והורים פוצעים אפשר לגדול, לזהות, ולעשות החלטה קשה, אמיצה ומתקנת חיים. לשבור שרשרת.לשבור קללה. גם בשבילך וגם בשביל ילדיך שיהיו. הרווח יהיה של כולכם. go for it!!

  • נולי  ביום יולי 7, 2006 בשעה 6:02 pm

    גם אני, יעלית, לא עברתי, איך אומרים, ילדות מזהרת. אי אפשר להשוות אותה לשלך, אמי לא הייתה חולת נפש, אפילו לא גבולית, נהפוך הוא, היא תפקדה להפליא ובעיקר כ"אשתו של". ואני זוכרת איך הייתה אומרת עלינו, שלושת בנותיה, לעת בגרותינו" לא היה צריך לעשות איתן כלום, גדלו כמו פרחים". אך טעות גדולה הייתה בידה, כי היה עליה לעשות. לתת תשומת לב, לתת חום, ובמילים פשוטות: לקבל אותנו כמות שאנחנו- בנות אדם, ולא שלוחות שלה ושל אבי האהוב ז"ל, שגם הוא לא היה פרפורמר דגול במה שקשור לביטויי חום בשל ילדותו בקיבוץ, שם גדל להורים שלא נישקו וחיבקו אותו ולו פעם אחת. אני , הכבשה השחורה, זכיתי בכל קופת ההתעלמות,ובעיקר בגיל ההתבגרות. וכשאת קטנה, נטולת כלים להתמודדות עם עלבון ואכזבה זה אכן פצע לכל החיים. אני לא כועסת על הורי, נראה לי אינפנטילי לכעוס עליהם בגילי המופלג, אבך אני חיה עם הפצע עד עצם היום הזה. ולמרותו- הבאתי לעולם ילד אהוב, שלא מכיר את המילה "התעלמות" , וגם אביו וגם אני, אוהבים אותו בלי סוף, גם נוכח נביחותיו היומיומיות, עכשיו שהוא בגיל ההתבגרות בדיוק באותו גיל בו נרשם אצלי הנזק.

  • דלי  ביום יולי 7, 2006 בשעה 6:08 pm

    התיקון של הבית הפצוע לעולם לא יהיה תיקון של ממש, הוא רק מילים מילים מילים.
    לעולם לא תוכלי לתקן את מה שאת מרגישה בפנים
    ולעיתים קרובות את תחזרי בעקבות מה שעשו לך לאותן התנהגויות היוצאות ממך כי זה מה שקיבלת.
    מעט מאוד אנשים מסוגלים כל רגע בחייהם לעשות
    רגע חושבים ולחשוב על כל הברה, מילה התנהגות היוצאת מתוכם שזוהי התנהגות נרכשת ומוטמעת.
    זה כמעט בלתי אפשרי.
    לכן מעט מאוד אנשים מסוגלים לבצע תיקון כזה, ואת התיקון הזה צריך לעשות במשולב עם פסיכולוג,
    המון עבודה עצמית, והוצאת אנרגיה ריגשית מקסימלית לכל פסיק שאת עוברת עם ילדיך כהורה.
    אין אפשרות כמעט לתקן ,את הקללה
    עצם המודעות לכך שזו קללה עוזרת למעטים לא לפשוע באלף מקומות, אלא רק ב 500
    וגם זה המון.

  • ענת  ביום יולי 7, 2006 בשעה 9:26 pm

    "תסתכלי קצת בגדול יותר, רואנדה, רעבים, סיירה לאונה, סין, הודו…קצת פרופורציות. לא סתם להביא ילדים אחרי ילדות קשה אלא כמה יותר זה משובח. ככה אין זמן לאנוס את כולם, צריך לדאוג לפרנסה והולכים לישון עייפים. "

    ומי כתב את השטויות האלה בדיוק? אולי כדאי שתסתכלי על התגובה שלך ואחר כך תטיפי מוסר.

  • איריס  ביום יולי 7, 2006 בשעה 10:07 pm

    זה היה בלשון סגי נהור לגבי הנפגעים, כלומר, השורדים, שלהם ייעצתי לעשות הרבה ילדים, ולדאוג פחות אם הם יאנסו את הילדים כי אנסו אותם, ובמעט צחוק (מותר ? או שחייבים פרצוף עצוב לרגל הנושא) הוספתי שיסירו דאגה מליבם, שכן לא יהיה להם זמן לזה.

    אני לא חושבת שמי שנאנס בילדותו, בקיצור, יאנוס אחרים, ואני בהחלט מבינה את הדאגה של הקורבנות שזה "עובר בירושה". בעיני זו ענישה עצמית נוספת, שהיא תופעה אופיינית לקורבנות של התעללות מינית בכלל ובילדות בפרט ובגילוי עריות עוד יותר.

    קפיש ?

  • שולמית גלאור  ביום יולי 8, 2006 בשעה 4:47 pm

    כל מי שפוחד להודות באמת המרה והצורבת שאנחנו באמת פרי רע של ההורים, שיקום ואני מוכנה לתת לו מיליון דולר, כי נמאס לי כבר מזה שכמעט כולם מתחבאים מאחורי מילים יפות נפש ונפוחות של פסיכולוגיות בגרוש ואמיתות מתקתקות של ניואייג', או לחילופין מנפנפים בנוסחאות בנוסח "דרך העולם" ו"מה את מקשקשת הרי כך יבוא קץ למין האנושי" ובעצם אתם רק פוחדים להרגיש שאם תודו בזה הרי לא יהיה לכם בשביל מה לחיות. כולנו פוחדים להודות שהילדות שלנו הייתה מחורבנת או זוועתית וגם שהילדות של הילדים שלנו כזאת. תהיו גדולים ותודו באמת. ואת העניין של המליון דולר הכנסתי כי אני באמת הייתי נותנת אותם בלב חפץ.

  • יעל ישראל  ביום יולי 8, 2006 בשעה 4:50 pm

    חברים, כולנו ילדים גדולים. חלקנו עברנו טיפול, אני לפחות הייתי שש שנים ברוך השם בטיפול שגם עזר לי, אודה ולא אבוש. גם נוגדי דיכאון זה עוזר, ברוך השם. אבל כל זה עוזר רק כדי להפוך את החיים ליותר נסבלים. זה לא עוזר עמוק עמוק. הבעיות עדיין קיימות, והן עוברות בירושה לילדים שלנו. אנחנו נורא רוצים להיות אחרים, באמת רוצים, אבל זה לא עניין של רצון כי התת מודע חזק יותר מכל דבר. אז אל תהיו לי ילדים קטנים ותדברו על "ריפוי שמיפוי". אין דבר כזה. אנחנו "חור שמוליד חור שמוליד חור".

  • יעל ישראל  ביום יולי 8, 2006 בשעה 6:37 pm

    ועוד דבר לי אליכם, אנשים טובים. אני סיפרתי את האמת כמו שהיא, אבל זה דבר שרוב האנשים מתקשים מאוד לעשות: לספר לעצמם את האמת לעצמם. לא אני המצאתי, אגב, את קיומו של מנגנון ההדחקה. אל תפסיקו להיות נאיביים. מספיק כבר עם ההכחשות. להודות באמת, יכול אולי אולי, להתחיל איזשהו מנגנון ריפוי. אבל להתסתרר מאחורי ציקצוקי לשון בנוסח "כמה היא מסכנה אבל אנחנו בסדר", או מאחורי סיסמאות של פסיכולוגיה בגרוש, עוד לא ריפא אף אחד. ציפיתי להרבה יותר הבנה ופתיחות מקוראי הפוסט. אבל הלב סגור, וזו הבעיה האנושית. אם הלב והמוח היו נפתחים, אולי היה ניתן לעשות משהו. לא חקיקה תעזור פה, ולא םסיכולוגיות בגרוש. תודו קודם באמת המרה, ואז תתחילו לעשות משהו בנוגע לזה. למשל, להימנע מילדים אם יש לכם עבר של קורבנות בילדות מכל סוג שהוא, או אם יש מחלות נפש במשפחה או מחלות קשות אחרות. אין שום כיף להיוולד עם מאגר גנים דפוק, תאמינו לי. ואני לא נאצית, ולא מחפשת גזע מושלם, פשוט כואב לי על ילדים שצריכים להגיע לתוך מקום כאוטי עם גנים פיזיים ונפשיים דפוקים.

  • MarryJane  ביום יולי 10, 2006 בשעה 9:45 am

    מאמר מעולה, הוצאת לי את המלים מהעט!

    וקשה שלא לצטט כאן את פיליפ לארקין, מתאים בול:

    They fuck you up, your mum and dad.
    They may not mean to, but they do.
    They fill you with the faults they had
    And add some extra, just for you.

    But they were fucked up in their turn
    By fools in old-style hats and coats,
    Who half the time were soppy-stern
    And half at one another's throats.

    Man hands on misery to man.
    It deepens like a coastal shelf.
    Get out as early as you can,
    And don't have any kids yourself.

  • אסתר  ביום נובמבר 17, 2006 בשעה 9:26 pm

    לד"ר הארוויל הנדריקס יש סידרה של ספרים שמטרתם היא לעזור לאנשים, לפני ואחרי שהם מביאים ילדים, להתגבר על הפגיעות שהם חוו בילדות. בין השאר כדי שהם לא יעבירו אותן לילדים שלהם.
    הוא לא מדבר על התעללויות, אלא על אנשים שעברו ילדות שהיא לכאורה נורמלית.

  • תמר  ביום ינואר 4, 2007 בשעה 1:47 pm

    מצד אחד אני מחזקת את ידייך שעשית מה שהאמנת בו ועוד בישראל שכל כך קשה בה להגיד אני לא עושה ילדים כי זו הברירת מחדל.
    באמת גם כשאני שומעת על מקרים כאלה של אנשים שמתעללים בילדים שלהם, או אפילו אם שהשאירה את הבן שלה בבית והוא נשרף עוברת לי בראש המחשבה חבל שלא עושים לאנשים בדיקות ומונעים מחלק מהם לעשות ילדים. מצד שני אם המון אנשים לא יעשו ילדים משום שבהם התעללו בצורה זו או אחרת לאיפה נגיע. אני מסכימה שהמניעים לא צריכים להיות שהילד ירפא אותי או את הקשר אבל להגיד לבן אדם שעבר התעללות אל תעשה ילדים כי זה בטוח יעבור לילדים שלך. האם זה נכון? האם כל אדם שהתעללו בו יתעלל בילדים?
    ואגב בקשר לילדות גם אותי מקוממת ההתיחסות אל הילדות כתקופה זוהרת תמימה וחסר דופי אבל להכריז שהילדות של כולנו היתה מחורבנת זה נראה לי קיצוני. אני חושבת שבילדות כמו בחיים הבוגרים יש רגעים טובים ורגעים קשים יותר, גם אם לא מתייחסים אל רצונותיך בכבוד אבל אני חושבת שהעניין משתפר .

  • babylila  ביום יולי 18, 2007 בשעה 12:39 pm

    יעל, פורום נשים שלא רוצות ילדים בתפוז מצדיע לך על האומץ וגילוי הלב.

  • יעל ישראל  ביום יולי 18, 2007 בשעה 5:04 pm

    תודה, לא ידעתי שיש כזה, אני אכנס לראות.

  • רוקמת  ביום מאי 31, 2009 בשעה 1:22 pm

    אין לי בעיה עם החלטה מודעת של אשה לא להביא ילדים לעולם.

    עצוב לי האשמה של הזולת. האם אשה יכולה לדעת אם תהיה אמא טובה?
    האם אשה יכולה לשלוט על דיכאון שיש לה?
    אני מניחה שאמך ילדה אותך בשנות השבעים. זו תקופה שלא היתה עזרה זמינה כמו היום.
    היום אשה בדיכאון, יכולה לגשת למרפאה, לקבל טיפול או כדורים ולהמשיך את חייה.

    אני מבינה שבשבילך זה אומץ לכתוב את הדברים. אבל אם את רוצה לקחת עוד צעד, יותר אמיץ ויותר מועיל, תרפי מהסיפור של אמא שלך. חייך הם באחריותך . טוב לך יותר להיות בטיפול או עם כדורים. תעשי מה שטוב לך.
    להיתלות בדיכאון של אמא שלך , לשים עליך את כל הבעיות שלך בחיים זה לא מקדם אותך.

    זו בחירה שלנו להתגבר על התעללות של קרוב משפחה,שכן, מורה בבית ספר, בן זוג ולהמשיך הלאה מחוזקים יותר.

  • שלי  ביום אוגוסט 4, 2009 בשעה 6:05 pm

    זה קצת מרושע לא לתת לעצמך להוליד ילדים לעולם את לא חושבת? ואם אנשים לא יכולים לשלוט על עצמם זה משהו שצריך טיפול פסיכולוגי..הרי כמעט לכל אחד הייתה חווית ילדות עם הורה שהוא נורמאלי ויש לו הפרעות לפעמים כשהוא במצב טראומטי..אז בד"כ מוציאים את זה על הילדים..הכי נוח

    ואם אין ילדים מה אז? יש הרבה דרכים,אונסים ילדים של אנשים אחרים, רוצחים, רוצים לתת למישהו אחר להרגיש רע (במציאות של החיים שלנו זה קורה לכמות די גדולה של האוכלוסיה)

    לא לעשות ילדים זה לא דרך לפי דעתי.הדרך זה לטפל בזה.ונכון הילדים לא אשמים.
    במקרה כזה צריך לטפל בהורים, המוסד צריך לטפל באנשים שחוו טראומות,שלא יהיה מאוחר מידי.
    במקום שיטפל בהם לאחר שהנזק כבר בוצע.

  • שמרית  ביום ספטמבר 11, 2009 בשעה 2:53 am

    אבל אותי מעניין, האם לא היית רוצה להביא ילדים לעולם כדי לתת להם כל מה שלא קיבלת בילדותך ? או סתם, לחילופין, לעשות ההיפך הגמור ממה שאמא שלך עשתה או לא עשתה ?כי אלה פחות או יותר הסיבות שאני הבאתי ילד לעולם…

  • יעל ישראל  ביום ספטמבר 12, 2009 בשעה 2:09 am

    לא, אינני מאמינה שילדים הם "תיקון" כמו שקוראים לזה. הם לא מין דבר כזה שאתה צריך לתקן את עצמך באמצעותם. להביא ילדים מבחינתי זה רק כדי להעניק להם אהבה, לא לקבל מהם דבר, לא להשתמש בהם.
    הם לא פרוייקט לתיקון העצמי.

    עכשיו, לא אומנם יש הרבה אהבה בלב, וגם גידלתי את הבת של אחותי הסכיזופרנית, ואהבתי אותה כמו בתי עצמי ובשרי, אבל אהבה לא מספיקה. ילדים זו אחריות קדושה בעיני, ואם את לא מוכנה לה נפשית במאת האחוזים, יותר טוב שתוותרי עליהם. ואני אומרת את זה כמי שגידלה ילדה את, את הבת של אחותי חולת הנפש.בקיצור, אני אל הבגרות הגעתי אחרי שכבר הייתי אימא מחליפה בנעוריי, ןבניגוד לרוב הנשים, ידעתי בדיוק מה נדרש מאימהות, והחלטתי שזה גדול עלי.

  • יעל ישראל  ביום ספטמבר 12, 2009 בשעה 2:10 am

    צ"ל, לי אומנם יש הרבה אהבה וכו'.

  • עוד אחת  ביום מרץ 16, 2012 בשעה 9:19 pm

    הגעתי לרשומה הזאת דרך פורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז. במקרה, כתבתי בלוג בישראבלוג בתקופה ההיא שמירב כתבה שם. לפעמים קראתי את מה שרשמה, אבל זה היה קשה לקרוא בבלוג שלה. לא בגלל שהדברים שלה היו קשים, אלא בגלל המילים הרעות שכתבו לה הקוראים בתגובות. כאב לי לקרוא שם. מאוד סערתי כשהתאבדה. האמת, שלא הפסקתי לחשוב על זה שנים. בלוגרים שדיברתי איתם בזמנו עליה, קראו לה "אישה חולה", וגם האשימו אותה שהיא לא היתה בסדר, כי היא תקפה בתגובות הבלוג אנשים שחשבו שהיא לא בסדר. וזה הרתיח אותי לשמוע את הביקורת הזאת עליה. כדי שיפסיק לכאוב לי הפסקתי לדבר עליה, כי התגובות של האנשים הכאיבו לי. הבנתי שהכאב שלה נוראי, כי גם אני מהקבוצה של הילדים שהתעללו בהם ההורים במשך שנים, וגם חולה בדיכאון קליני. ואני חושבת כמוך. אני בשנות ה-30 שלי, ואני לא רוצה ילדים. וכששואלים אותי למה, אני אומרת שמה שיש לי הוא לא מספיק כדי להעניק לילדים. ילדים לא צריכים רק אהבה, הם צריכים הרבה יותר מזה. הם צריכים מישהו שידריך אותם איך להתמודד עם החיים האלה – רגשית וקונקרטית. ואני לא מרגישה שיש לי את הכלים הרגשיים לגדל ילדיים. כמו מירב, גם אני התייאשתי ממטפלים פסיכולוגיים. ראיתי שגם להם יצר סדיסטי להכאיב לי. רוב האנשים באמת נהנים לחוש שליטה ליד אנשים חלשים וכואבים. זאת המציאות. הרוב לא מבין בכלל את המציאות שלי, ולכן אני ומציאות שלי זרים. ככ חשוב לי לשמוע קולות שרואים את המציאות בצורה דומה, מתמודדים עם אותם קונפליקטים ומבינים שזה "בסדר" או לגיטימי להיות מה שהם עם הבחירות שהם בחרו. תודה לך. זה באמת עשה לי טוב לקרוא את זה. רק מעט אנשים יבינו שזה בסדר להיות מי שאנחנו גם מבלי שנשתנה כלל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: