דוקרת את העולם בחָזָה (על רחל איתן ויצירתה)

היא דקרה את את העולם בחָזָה, אבל איש לא זוכר את הדימום. למה רחל איתן היא אחת מן הסופרים החשובים של שנות השישים, למרות שפירסמה רק שני ספרים, נחשדה על ידי מבקרי דורה צרי האופקים והשוביניסטים כסופרת של רכילות תל אביבית זניחה, ונשכחה מלב ומעין.
 
היא פירסמה רק שני ספרים, נפטרה בגיל 56 לפני שסיימה את ספרה השלישי, היגרה מכאן לארצות הברית בשנת 67' (ושימשה באוניברסיטת הופטרה בלונג איילנד כמרצה לספרות ישראלית ואידית), ואני די בטוחה שרבים לא יודעים מי היא, למרות שהייתה רבנית-מכר די כבדה בשנות השבעים, עוד לפני שצצו כאן כל מיני עירית לינוריות דלוחות. אני מניחה שהבלונד המחומצן ומראה הג'ין מנספילד שלה, הקלו על מבקרי דורה לתחום אותה כסופרת אופנתית של רכילות תל אביבית זניחה, כאשר התפרסם ספרה השני "שידה ושידות". אולי הם נקמו בה על כך שהשתלחה בהם ובבני דורם בפראות המעודנת שלה, בספרה הראשון "ברקיע החמישי",

ואולי גם מפני שזכתה בצדק רב בפרס ברנר היוקרתי. אני משערת שגם השערורייה הרכילותית שאפפה אותה זמן קצר לאחר שפורסם ספרה הראשון: הרומן של בעלה דאז, האדריכל דן איתן, עם מי שהפכה לימים לגורואית דה-לה-שמעטע, ומתה חסרת כל מקדחת בגסט-האוס מצחין בהודו: רינה שני, סייעו לתחום אותה במובלעת הצרה של סופרת לא לגמרי קאנונית.

והרי מדובר בימים אחרים, לפני שכל מי שהוציא כאן ספר קצת שערורייתי נהפך לסלב בגרוש, כאשר סופר מכובד נהג להיחבא מעין בין המוזות המאובקות. שלא לדבר על כך שסופרות היו אז במשורה, וגם את המעטות שהעזו לצפצף לא שש הממסד הספרותי להכניס לפנתאון. וכך נגזר על אחת מהסופרים החשובים של שנות השישים, בואך השבעים, לטבוע בתהום הנשייה, ולהישאר משהו שבין קוריוז לקאנון. לא ממש קאנון, כי הרי גערו בה על הנטייה הכמו-רכילותית ב"שידה ושידות", אבל מצד שני קרוב לקאנון הישראלי המובנה של שנות השישים, על שום שב"רקיע החמישי" היא כתבה על דור המייסדים כמו יתר עמיתיה בני דור המדינה.

לשונה של איתן הייתה יפיפייה בצורה בלתי רגילה. לא הייתה זו הלשון היפיופית, המתפייטית, השירית כמעט, כמו זו של עמליה כהנא כרמון, אלא כתיבה נדירה במורכבותה הלשונית, במשחקי לשון שנונים, במוזיקה מילולית המיוחדת רק לה. עד היום אני מוצאת לעיתים הד מכתיבתה בקרב כותבים מקומיים, ספורים אומנם, שלא לדבר על השפעתה הישירה על כתיבתי. אני מודה, אני כל כך אוהבת את רחל איתן, שאם מזדמן לי לבצע איזה פלגיאט קטן או הומאז' לכתיבתה, אני לא מתביישת לעשות אותו בלב נקי. אני מוכנה אפילו להצביע היכן ואיפה בספריי התבצע הדבר.

הנושא בשני ספריה דומה למדי: החברה הישראלית בראי המספרת, תחילה כילדת מוסדות בשלהי שנות השלושים-תחילת הארבעים, ואחר כך כצעירה תל אביבית הנבוכה מנישואיה המדכדכים ומבני דורה המכריסים מנחת בשנות השישים. כל זאת מול תיאור מדוקדק, פרטני, נשכני של שני דורות: בני העליות הראשונות וילדיהם הצברים הזחוחים. תיאורה את החלוצים ממזרח אירופה שבנו את הארץ, בספרה "ברקיע החמישי", כחנוונים קטנוניים מהשטעטל, לא החמיא למי שהצעידו אז את המדינה לקראת הקטסטרופות הגדולות של העתיד. בן גוריון ובני דורו היו על הכוונת שלה, והם תוארו מצד אחד כעסקנים שבעים ואופורטוניסטים, כגנבי הקצבות מזון מפיהם של עוללים, ומצד שני כיצורים תלושים, מבוהלים ומבולבלים.

בציר הספר יש גיבורה, ילדת מוסדות (כפי שהייתה גם איתן עצמה), שבוחנת את בני דורו של אביה, שזרק אותה לבית יתומים דיקנסי באיזו מושבה נידחת בשרון. הגיבור השני הוא מין משורר חדל אישים, שמנסה לשנות משהו באווירת החומרנות הגסה שכבר הצליחו החנוונים לייצר כאן, בתקופה הדי קצרה מאז עלו לפלסטינה. לא היה זה מבט מחמיא של החלוצים, שבאותם ימים עדיין תיחזקו את המיתוס הנעלה של עצמם. תיאור של מורים ומטפלות בבית יתומים, הבולסים יחדיו נקניקים ומעדנים שנחמסו מהמשלוח של הבונדס למען יתומי ארצנו, כל זאת בעיצומו של רעב ומחסור חמור בתקופת המנד"ט, הוא תמונה קשה וביקורתית כל כך, שפלא בכלל שהעניקו לה את פרס ברנר בשנת 66', ואגב, רק ארבע שנים לאחר צאת הספר לאור.
 

עם "שידה ושידות" התקדמה איתן אל בניהם של החלוצים, בני דור המדינה והפלמ"ח, וניגחה אותם באותה השיטתיות הממוקדת שמאפיינת את כתיבתה. שם בוהה הגיבורה, בת דמות המחברת, בבני דורה ההוללים והסובאים ב"קליפורניה" המיתית של אייבי נתן, שמפזרים לרוח את מעט ההישגים שצברו כאן אבותיהם החלוצים, שמנסים להפוך את ישראל למדינת לווין של אמריקה, שנעלמו מקרבם מעט מן האידיאלים שעוד היו כאן פעם, על רקע הפייסקו הקרוב של מלחמת יום כיפור, שאומנם לא מופיע בספר אשר נכתב לפניו, אך ריחו כבר נושב בין הדפים.

איתן לא רק הייתה אחת מן המבקרות החשובות של דורה, אלא גם מצחיקנית אמיתית. לא צחקתי מספרים אחרים כפי שצחקתי ממנה. על רקע הרצינות הנפוחה מחשיבות עצמית של רוב הסופרים בארץ, היא בעיני פנינה כמעט יחידה בקרב אלות בייסבול משעממות. מלבד כמה צחוקים שמפיק ממני לפעמים מאיר שלו, ובדיחות-דעת שידע לספק אי פעם, בעברו הפרה-היסטורי הספרותי, יורם קניוק, אף אחד לא הצליח להצחיק אותי בספרות העברית כמוה. אינני חושבת שהיא ראתה בעצמה סטיריקונית. אבל האמת היא שספריה הצטיינו בחתרנות סטירית עמוקה ורחבה של החברה הישראלית, שבין שנות הארבעים לראשית שנות השבעים. היא התבדחה על חשבון עצמה ועל חשבון בני דורה בלי רחמים.

"דוקרת את העולם בחזָה," כך תיארה את בת דמותה, אביבה ש"ץ ב"שידה ושידות" – משחק מילים המרמז גם על החזה הנשיי המתריס, וגם על לשונה המושחזת שקטלה חללים. רק חבל שאיש לא זוכר מאומה מזה. שכמו שקורה עם לא מעט סופרים דגולים, נטולי יחצ"נות משומנת או סתם חסרי מזל, היא נשכחה מלב ועין, ואם כבר זוכרים אותה, זה שוב בגלל השערוריות והבלונד. אחת לעשור נזכר בה איזה עיתונאי, ושוטח את הפרשה הלעוסה בכתבת סופשבוע.

מותה בשנת 1987 ציער אותי. הצטערתי שכבר לא נדע כיצד הייתה מתפתחת כתיבתה, לאילו מקומות ונקיקים מסקרנים, ואת מי הייתה קוטלת היום לו חיה עדיין בינינו. ואף שהיא הוציאה רק שני ספרים, שאת הראשון שבהם כתבה בגיל הפעוט של 25 לערך (ואל תשכחו שזה היה לפני עידן המחשב שעודד גרפומנים צעירים), אין לי ספק שהיא הייתה אחת המאורות הגדולים של הפרוזה הישראלית, עילוי, "תלמיד-חכם," גאונית ספרותית. אני מכריזה בזאת כי הגיע הזמן להוציא שוב את ספריה, עדיף כמובן בהוצאה שהייתה ביתה, עם עובד, אבל מצידי, כל הוצאה אחרת יכולה להרים את הכפפה.  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עפרה  On מאי 20, 2006 at 8:39 am

    יעל – בצירוף מקרים מדהים חזרתי לקרוא בימים אלה את "שידה ושידות". החלק הראשון של הספר אכן רלוונטי ביותר וראוי עד מאוד להדפסה מחדש ולדיון על החברה הישראלית דאז – זהה עד דיכאון לימינו אלה, עם ההבדל הפעוט שהאליטה הנהנתנית איננה בנויה מאנשי עסקים אלא מפקידי מדינה. ועם זאת יש משהו מביך בחלקו השני העוסק במסע כיבושים (?) מייגע בדרום צרפת, קורסיקה וסרדניה ושזור בשיחות פסאודו-אינטלקטואליות בין השאר עם בן דמותו של אריסטוטל אונאסיס המואשם גם בטביעתה של "סטרומה"…

  • יעל ישראל  On מאי 20, 2006 at 7:48 pm

    עפרה, כמה את צודקת בנוגע לפקידים של פעם, כל אנשי מפ"אי בעלי החולצה הלבנה עם הצווארון הפתוח, ששלטו כאן שליטה ללא מצרים, לעומת אנשי הממון ששולטים היום. נקודה ממש מעניינת ומרתקת. וכמו שאמרתי, הלוואי והיא היתה חיה היום, מי יודע איך היתה שוחטת כל מיני טייקוני ממון של ימינו.
    ובנוגע לחלק השני, אני עדיין אוהבת אותו. גם כי הוא נותן את המבט הסאטירי על הבורגנות ואצולת הממון האירופאית של שנות השישים, וגם כי היא תמיד מיטיבה לכתוב, בכל מה שהיא כותבת. בעיניי היא פשוט סופרת קסם. איך אני שמחה שעוד אנשים אוהבים וזוכרים, יעל

  • שפי  On מאי 20, 2006 at 9:22 pm

    אני זוכר שמאוד התפעלתי מ"ברקיע החמישי", מכל בחינה. האינטנסיביות של התיאורים, החושניות, המיטען התרבותי, והחתרנות, כפי שציינת. קשה לי לדעת מה הייתי חושב עליו היום. בחנויות של משומשים שמוכרות את סדרות עם-עובד ישנם ספרים שקשה למצוא, אבל הספר הזה בד"כ נמצא. את "שידה ושידות" לא קראתי, כי מרוב שדיברו עליו שזה רומן-מפתח רכילותי העברתי והעברתי אותו לתחתית השידה. קראתי עכשיו את הקטע מ"סוף סוף רומן". לא מספיק בעיון בשביל לחוות דעה, בפרט כשמדובר בלא יותר מקטע.

  • יעל ישראל  On מאי 21, 2006 at 4:37 pm

    היי שפי, אני אפרסם בקרוב את כל הספר "סןף סןף רומן", שזכויותיו חזרו אליי לאחרונה מהוצאת חרגול, שהוציאה אותו לפני שש שנים. ואז אפשר יהיה לקרוא את כולו. אשמח אם תמשיך אז בקריאה. ותודה, יעל

  • בועז  On יוני 1, 2006 at 3:36 pm

    אני לא זוכר אם זה היה "ברקיע החמישי" או שדה ושדות", אבל לא שרדתי מעבר לעמוד השלישי…זכורה לי כתיבה כבדה, מפותלת ומאוד "ספרותית".
    יכול להיות שאני צריך לתת לה צ'אנס נוסף, בגילי המאוחר?

    לקחתי אותו בהמלצתה של אמא שלי, שמאוד אהבה אותה.

    אני זוכר שדובר עליה, בילדותי, כעל אשה יפה וסקסית מאוד. מעולם לא ראיתי תמונה שלה.

  • יעל ישראל  On יוני 1, 2006 at 4:20 pm

    כן, היא באמת היתה יפה וסקסית. זכור לי שמאוד תרשמתי ממנה באותה פעם שראיתי אותה ברחוב, בכל אופן, אם לא שרדת, לא שרדת, אבל כדאי תמיד לנסות שוב. הכתיבה שלה אכן "ספרותית", כי היא כתבה בעידן בו עדיין לא החלה הכתיבה הרזה, אבל זה היופי שךה, לשון מאוד עשירה, גם בדימויים, הרבה עומק והמון השכלה. יהודית אוריין, שהכירה אותה, סיפרה לי שהיא היתה ידענית ומשכילה בצורה בלתי רגילה, וחוץ מספרות ידעה המון על פילוסופיה, היסטוריה, והרבה מאוד על יהדות ועוד. היא כינתה אותה "תלמיד חכם", שאימצתי בכתבה שלי.
    בעיניי היא גם כל כך מושחזת, אירונית ומצחיקה, שכל מילה שלה שווה זהב. אבל אני שפוטה של שני ספריה. כל כל מצטערת שלא היו עוד. לפני עשרים וחמש שנה פרסמו פרק מהרומן השלישי והלא גמור שלה, וזה עשה חשק לעוד, אבל לא היה עוד.

  • בועז  On יוני 1, 2006 at 10:02 pm

    סיקרנת אותי.

    אני אתן צ'אנס נוסף לספריה.

    תודה!

  • יוסי גלרון  On אוגוסט 20, 2006 at 10:20 am

    תודה יעל על ההזדמנות ליצור את עמודה של רחל איתן בלקסיקון הספרות העברית. אשמח לעדכן ולתקן בכל עת. בברכה, יוסי גלרון

  • דניאל  On אוגוסט 21, 2006 at 3:56 am

    רשימה יפה. קראתי את ספרייה של הסופרת המחוננת הזו לפני שנים, ועכשיו ממש בא לי לקרוא שוב.

  • אורנה ליברמן  On אוקטובר 3, 2006 at 11:56 am

    בזמנו רציתי לתרגם את ספרה הראשון של רחל איתן לצרפתית ולא יצא מזה כלום. את היחידה שעושה עימה צדק.

  • פל  On יולי 11, 2007 at 10:14 am

    אכן סופרת מופלאה. קראתי את שני ספריה אך דוקא " ברקיע החמישי" היה הספר שריגש אותי יותר. העותק שנמצא ברשותי הוא משנת 1962 והוא בלוי מרוב הפעמים שקראתי אותו. מתחשק לי לקרוא אותו שוב.
    תודה

  • יהודית  On נובמבר 9, 2007 at 5:01 am

    רחל איתן היא הסופרת הישראלית האהובה עלי. כל כך שמחתי לראות שמישהו זוכר ומעריך אותה, והיא לא לגמרי נשכחה. תמיד חשבתי שנעשה לה עוול גדול, שהיא עצמה היתה מודעת לו, וגם נתנה לו ביטו ב"שידה ושידות", (זוכרת את אביבה ש"ץ מתראיינת לתוכנית רדיו פופולרית לעיני בעלה המזלזל בהתנשאות, ונאלצת להעמיד פנים שהיא סתם אסקופה כזאת, בהשוואה להוד מעלתו הפקיד הבכיר במשרד הממשלתי?), אין לי ספק שאילו "שידה ושידות" היתה נכתבת בידי סופר גבר, מקריח וממושקף, ולא ע"י בלונדינית בריז'יט ברדואית כזאת, הוא היה זוכה למה שהגיע לו. מי שתרם תרומה משמעותית לגימוד ספריה היה דן איתן,הגבר שהיא קרקסה בלי הנחות, שיוצא מה זה פארש מן הסיפור הזה, ושפטר תמיד את כתיבתה בחיוך מתנשא . "הרקיע החמישי" הוא פשוט יצירת מופת, וטוב שעליו זכתה ליותר הוקרה. היחסים בין הילדים המוזנחים,(לא במושבה בשרון, אגב, אלא בבני ברק!), ובעיקר בין הבנות הם אוצר לכל מי שעולם הילדות לא אבד לו, וגם לאחרים.
    כמה טוב שהעלית אותה כאן. למה לא מוציאים מהדורות חדשות שלה, היום, ממבט מפוכח והוגן יותר? תודה לך

  • יעל ישראל  On נובמבר 9, 2007 at 5:48 pm

    וכמה נהדר לראות עוד אוהבי כתיבתה. זה נדיר, שתדעי, אני מחפשת אותם בנרות.

    ואני בדיוק בדעתך, לגבי ספריה.

    אגב, ילדיה אמרו שהולכת לצאת מהדורה חדשה של ספריה, וגם הספר השלישעי הלא גמור שלה. הייתי איתם בקשר בשנה שעברה, וזה מה שהם סיפרו.

    היא ועמליה כהנא כרמון הן הסוןפרות הכי אהובות עלי, לא רק בקרב הנסופרות, גם בקרב הסופרים. רק אותן אני אוהבת.

  • ליאור קינן  On מרץ 8, 2009 at 9:10 am

    והוא עורר בי עניין ב"שידה ושידות". במקום אחר קראתי שכבר אין להשיג אותו בחנויות (כמובן), ושגם בחנויות יד שנייה קשה למצוא אותו. יומיים אחרי קניתי קפה בשוק הפשפשים ביפו ואיזה ספר קופץ לי לעין מהמדף? "שידה ושידות". ברור שקניתי. הוא לא קל לקריאה, אבל מעניין.

  • אלינור ברגר  On מאי 30, 2006 at 6:28 pm

    שפתה היתה עשירה ומפותלת והיתה היא כותבת מחוננת. בעלה השוטה, שביכר את רינה "ריין שיין" שני המסטולית לא עשה עמה חסד.

    ובסך הכל היה ראוי להוציא מחדש, פלוס הערות ביוגרפיות מאלפות ומחכימות – שיעשו צדק עם הסופרת המעולה הזו.

  • יעל ישראל  On יוני 1, 2006 at 1:39 pm

    היה לה באמת מין מראה של בובה בלונדינית, גם יפה, גם חזה גדול, ועל אף שלא יכלו להתעלם ממנו בשל כשרונה, אני מניחה שהמראה גרם למבקרים, ואז היו יותר גברים בתחום, קצת להקל ראש בכשרונה, בייחוד עם "שידה ושידות", שנתקף באותה תקופה, ראשית שנות השבעים, כרומן מפתח על נטישת בעלה והרומן שלו עם שני. וזה מה שגרם למבקרים להעריך אותו הרבה פחות מ"ברקיע החמישי" שראה אור בשנות השישים. וזה חבל, כי גם "שידה ושידות" הוא ספר נפלא. ולן אני מניחה שהמראה הבובתי הבלונדיני, פלוס הרכילות שסבבה את הספר, הקלו על הבקרים להכתיר אותה אז כסופרת אופנתית.
    בכל אופן, לא הבנתי את הערתך לגבי זה שבעלה לא עשה עימה חסד כשעזב אותה? אם להתייחס למה שהיא כותבת ברומן, ודברים שיצאו אז במדורי רכילות בעולם הזה וכו', אז אולי דווקא טוב שעזב אותה. ואולי התכוונת שהוא כן עשה עימה חסד שעזב? וכן גם אני חושבת שנים שצריך להוציא אותכה מחדש, פלוש מונוגרפיה וביוגרפיה, אבל אף אחד לא מעונין. לפני שנתיים הצעתי לאחת ההוצאות לכתוב עליה מונוגרפיה, ולא היתה התלהבות. אבל בין השיטין אני עדיין שומעת אנשים, ובעיקר נשים, שמאוד אוהבים אותה וזוכרים את כתיבתה לטובה.

  • דוד  On ספטמבר 30, 2011 at 1:20 am

    היא נהדרת. לקרוא את "ברקיע החמישי" בראש השנה מבטיח שנה טובה עם הרבה כאב…

Trackbacks

  • […] ספרה הראשון "ברקיע החמישי", בהמדורה חדשה, אני מעלה כאן רשימה שכתבתח עליה לפני כמה שנים. לאהוב את זה:אהבתילהיות […]

  • By הזמנה « יעל ישראל עושה רוח on ספטמבר 12, 2012 at 11:04 pm

    […] והנה הרשימה שלי עליה. לאהוב את זה:אהבתילהיות הראשון שאוהב את זה. מאת yaelisrael, בתאריך ספטמבר 12, 2012 בשעה 11:01 pm, בקטגוריה המבקרת, סלט כללי. תגים: ברקיע החמישי, עם עובד, רחל איתן, שידה ושידות. אין תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « שוב דוקרת את העולם בחזה […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: