ומובן שבשלב הזה, אפוף האדים הרומנטיים, אף אחד לא מעלה על דעתו שילדיו כשיגדלו, ייגעלו ממנו, ישתעממו ממנו, ילעגו לו בפניו או מאחורי הגב, יסלדו ממנו, יעדיפו לעשות כל דבר רק לא להיות במחיצתו, והכי גרוע: ישנאו אותו. פשוט ישנאו אותו שנאת מוות. כל מי שמביא ילד, אפילו לא מעלה את זה על דעתו. גם לא אלה שלא סובלים את הוריהם. הם בטוחים שלהם זה לא יקרה. הילד שלהם יאהב אותם תמיד, לנצח. "הרי אני אדם כזה נפלא, ברור שילדי יאהב אותי, איזו שאלה?" חושב/ת המוליד/היולדת הממוצע/ת.

"גידלנו לעצמנו שונאים גדולים. ניקינו להם את התחת, הנקנו אותם, והם גדלו והפכו שונאים שלנו." לא האמנתי שאי פעם אשמע את השוס הזה יוצא מפיו של הורה. אבל אמרה את זה הסבתא של אביעד קיסוס בסדרה דוקומנטרית מצוינת בשם "סוף לסיפור" של ברק היימן, שמוקרנת ב"יס דוקו".

הסרט שובר הלב הזה אומנם עוסק בגירושים, אבל אחת הגיבורות, האימא הטרחנית של אביעד, נפגשת עם אמה הפולנייה, והאם הפולנייה אומרת את זה: "גידלנו לנו שונאים". מובן שהיא אומרת זאת בתלונה, מבלי להבין בכלל את חלקה, ואת חלקם של כל ההורים, בשנאה הזו של הילדים, שהולכת ותופחת בילדיהם מדי יום מרגע שהם עומדים על דעתם. כאם פולניה, היא אומרת זאת כדי לגרום לבתה רגשות אשם, שאכן, מעווה את פניה בגועל מעורב בזעזוע למשמע דברי אמה הזקנה.

אבל מה שהאם הפולנייה הזקנה לא הבינה, הוא שאמרה דברי חוכמה כה עמוקים, ששום הורה לא מוכן לקבל ולהבין, לא כשהוא עומד להביא צאצאים "שיאהבו אותו לנצח", ואפילו לא כשהוא כבר זקן, שנוכח על גופו, יום אחרי יום, בסלידה האיומה של ילדיו ממנו.

ומה שהכי גרוע, ששום הורה לא מוכן להבין ולקבל את חלקו המכריע, הקרדינלי, בשנאת ילדיו שבוא תבוא. חלק סבורים שזו רק פאזה כזו של גיל ההתבגרות שתעבור כשהילד יתאפס על עצמו כשיתבגר, ומקסימום, כשיהיו לו ילדים בעצמו והוא יבין "מה זה להיות הורה" – ובקיצור, זה לא באמת שהילד לא סובל אותי, זה רק "שלב מעבר כזה", והוא עוד יתעשת.

ומה שעוד יותר גרוע, שהורה, כל הורה, לא מסוגל להבין ולקבל שהוא האחראי היחיד לשנאה ולסלידה הזו שתתבשל בילד. הוא לא מבין שבכל דבר שהוא אומר, בכל דבר שהוא עושה, בכל שגיאה קטנה של הורות, אפילו הכי קטנה – הוא סולל את דרכו להיות שנוא נפשם של ילדיו בהתבגרם. הוא לא מבין שמבחינות רבות כל כך, הורות היא "עסק" מכור מראש, אבוד מראש. שהרי בלתי אפשרי להיות הורה טוב, ואפילו לא "גוד אינף הורה", כדברי הפסיכולוגים.

ראה לאחרונה ספר מחקר בשם "להיות או לא להיות אימא" של ענת שטיין, שהיא עצמה, צחוק הגורל, מנהלת מעבדת זרע להפריות. והיא עצמה, שעובדת בזה, ועברה בעצמה ניסיונות הפריה, הבינה שלפעמים הרצון להיות אימא אין לו שום הדהוד אמיתי בפנים הנפש. שישנן נשים שעמוק בפנים בעצם בכלל לא רוצות להיות אימהות, אבל הלחץ החברתי כה ענקי, והפחד להיות לבד, והפחד מלהיות חריג – כל אלה שולחים המוני נשים שלא היו עושות ילדים פעם (בגלל חוסר בבן זוג, בעיות פוריות ועוד) לעשות היום ילדים בכוח, רק בגלל כל מיני דברים חיצוניים, ולא בגלל צורך פנימי אמיתי להיות אם. אגב, המחברת עצמה, בכל פעם שניסיון ההפריה שלה לא עלה יפה, מצאה את עצמה שמחה על כך עמוק בפנים, חשה הקלה שלא הבינה מה טיבה, עד שהחלה לחקור את זה, והתחילה להבין שזה לא רק היא, זה עוד הרבה נשים שעושות ילדים בכוח למרות שכלל לא היו צריכות לעשות ילדים.

נו, ולו הראיתי לאותן נשים סרט מן העתיד שלהן, שבו הן היו רואות את הילד שלהן שגדל מתנכר אליהן ושונא אותן, האם זה היה משנה את דעתן? האם אז הן היו מחליטות לא ללדת?

אני בטוחה שרובנו בטוחים שהם הורים נפלאים, שהם אוהבים, ושהילדים שלהם יאהבו אותם בבוא היום בתמורה. וברור שאצל חלקם – וקרוב לוודאי, חלק גדול – מדובר בהונאה עצמית חמורה. הנזק שהם גורמים לילדים ודאי רב מהתועלת. והשנאה בוא תבוא. כמו שאומרת סבתא של קיסוס: "גידלנו לנו שונאים".

ואני בטוחה שחלק מן ההורים אפילו לא יודעים שהילדים מסתייגים מהם או לא סובלים אותם, או הכי חמור, שונאים אותם. כי יש ילדים שיודעים להסתיר. הם מחייכים להורים, נחמדים אליהן, ואחר כך, מאחורי הגב, אומרים לבן/ת הזוג כמה הם לא סובלים את אבא או אימא, ולפעמים אפילו, כמה הם מייחלים למותם של ההורים.

ייתכן שזוהי הטרגדיה האנושית הגדולה מכולן. "גידלתי בנים והם פשעו בי," נאמר בתנ"ך. אבל הורה שמשתמש באמרה התנ"כית הזו להוכחת הורותו המצוינת, שכח כנראה כמה הוא עצמו פשע לילדיו, כמה הזיק להם, שזה גרם להם לפשוע בו ככה כשגדלו. עצב אינסופי. טרגדיה אינסופית.

וזה מצחיק, ואולי מזעזע, שאפילו ילדים שאוהבים את הוריהם – ויש ילדים כאלה, אחרי ככלות הכול – גם הם מסתייגים לפעמים מההורים ולא סובלים אותם או נגעלים מהם. איזה גורל נוראי זה להורים, ועוד להורים אוהבים.

אני זוכרת כמה נגעלתי מאבא שלי, שאותו אהבתי אהבת אמת עזה, שכן הוא אהב אותי אהבת אמת עזה – ובכל זאת לא היתה לי סבלנות אליו כשבגרתי, וגם נגעלתי לשהות בחברתו כי הסריח מחילבה. כי למרות שלא היה תימני, אכל הרבה חילבה נגד הסוכרת שלו, ואני לא יכולתי לסבול את הריח, וכשבאתי אל הוריי, השתדלתי לשהות במחיצתו כמה שפחות. וברור לחלוטין שזה לא היה רק בגלל הריח. כי למרות שאהבתי אותו מאוד, כשגדלתי לא סבלתי להיות במחיצתו. לכי תביני. כילדה, רציתי להיות רק איתו כל הזמן, ולא היה אושר גדול מזה מבחינתי. והנה, כשגדלתי, האב האהוב הפך למין יצור ארכאי שעלי לסבול בכוח. איזה צער. איזה כאב.

ועם זאת, אנשים ממשיכים להביא ילדים מתוך אמונה תמימה, נרקיסיסטית וילדותית שהילד שלהם יאהב אותם וירצה אותם תמיד, ולא ישאיר אותם לבד, ולא יתרחק מהם ולא יאכזב אותם. והמוני אנשים חיים באשליה העקומה הזו, למרות שהם עצמם לא סובלים את ההורים שלהם.

ובטח לא מעט הורים והורים לעתיד שקוראים שורות אלה מהנהנים בראשם, אומרים לעצמם "כמה שהיא צודקת… אבל לא אצלי, הילדים שלי אוהבים/תמיד יאהבו אותי, זה בטוח."

זה היה באמצע שנות השמונים, ואני, שלא אוהבת את ירושלים, ומיעטתי מאוד לנסוע אליה, נאלצתי להיות בה עשרה ימים לכבוד פסטיבל הסרטים של ירושלים. מאותה השנה שבה קוללתי ככה ברחוב, ועד 1995, מעל לעשור שבו שימשתי כמבקרת קולנוע, נאלצתי לשהות עשרה ימים מדי שנה בקיץ בירושלים, לצורך הפסטיבל.

מיותר לציין שהאירוע המחריד הזה בשנת 1985 – שנתי הראשונה בפסטיבל – הוציא לי את החשק לגמרי לנסוע לירושלים.

זה קרה בצהרי היום, באזור ליד הסינמטק, ז"א, לא באזור חרדי או משהו כזה. לא הייתי לבושה בחושפנות יתר או בבגדים הדוקים עם מחשופים. כולה לבשתי מכנסי באגי די רחבים וחולצת טריקו לא הדוקה במיוחד, בסך הכול ללא שרוולים. הרחוב היה ריק מאנשים, אבל נסעו בו מכוניות. במדרכה מולי התקרב חרדי שהיה בערך בגילי. כשעבר לידי, החל לקלל אותי נוראות ולקרוא לי זונה ועוד דברים.

כל כך נבהלתי. מעולם לא קרה לי דבר כזה. נכון שחיזורים בוטים ברחוב זה לא כיף גדול, אבל מצד שני, זה גם לא מפחיד. אבל אפילו טובי הפרכים לא קיללו אותי ככה, לא הפחידו אותי ככה. באותם ימים הסתובבתי ללא מורא בשכונות הדרומיות של תל אביב, ושום צ'חצ'ח לא קילל אותי ככה, לא הפחיד אותי ככה. רק אותו חרדי צעיר בירושלים, הצליח להוציא ממני פחד ואימה וגועל כזה, כאילו חיללו את גופי ונשמתי. ומה עשיתי לו? הרי אפילו לא לבשתי חושפני ומגרה. כל אשמתי היתה שהייתי אישה.

לא הבנתי את השנאה הזו. את גודלה. את העובדה שהיא כה קשה, עד שהיא כמעט מכלה. את העובדה שהיא בוטאה במין טירוף היסטרי, עם זעם ושיגעון בעיניים. את העובדה שהיא גרמה לי לאימה קיומית כזו. הרי "כולה" קיללו אותי ברחוב. מזלי שהחרדי הצעיר הסתפק במילים ושזה לא גלש לאלימות פיזית, אבל הקללות הספיקו כדי לגרום לי להרגיש פחד איום.

ומאז, בכל העשור ההוא שבו נאלצתי לנסוע מדי שנה לפסטיבל, חששתי מאירוע נוסף כזה. כל אימת שקו 405 הגיע לתחנה המרכזית בירושלים, הרים הפחד את ראשו. מיותר לציין שהקפדתי תמיד להסתובב רק בסביבת הסינמטק, ולא הרחקתי לשכונות אחרות. בשביל מה להסתכן? כן, כך בדיוק הרגשתי. שאני בסכנה. לא פלא שמאז 1995, כשחדלתי לבקר בפסטיבל, הפסקתי לנסוע לירושלים. לא הייתי בה מעל ל-16 שנים., וגם אין לי כוונה לשוב ולבקר בה. מין טראומה כזו.

והאמת, זה כל כך הפתיע אותי אז. שכן כולה קצת יותר מעשור לפני כן, ב-1974, בעודי נערה, נסעתי לירושלים לבקר את אחותי שגרה שם באותה עת. ביום שישי אחרי הצהריים הלכנו למאה שערים, כי אף פעם לפני כן לא ביקרתי שם. לא התלבשנו במיוחד בצניעות או משהו כזה, סתם לבשנו את בגדינו הרגילים, בגדים של צעירות חילוניות, ואיש מהתושבים החרדים לא העז לקרוא לעברנו קללות גנאי או לבקש מאיתנו לעבור למדרכה השנייה או להסתלק מהמקום. הסובלנות שלהם די הפתיעה אותי אז, וגם שימחה אותי מאוד.

טוב, זה היה לפני כארבעים שנה כמעט. עשור אחר כך כבר קילל אותי בחור חרדי כאילו הייתי האויבת הכי גדולה שלו, כאילו איימתי על חייו, כאילו עשיתי לו משהו. הרי כשהוא עבר מולי בקושי הבחנתי בו. הרי יכול היה לעשות כמוני ולהסיט את מבטו כשעבר לידי ופשוט לא להתייחס לקיומי, כפי שאני לא התייחסתי לקיומו. אבל הוא בחר לפתוח במלחמה.

ועכשיו ילדות בנות שבע, אפילו דתיות, שעוברות ברחוב לא לפי קוד הלבוש הסופר חרדי, נאלצות לעבור את מה שאני עברתי כאישה בוגרת. איזו טראומה תתבצר בהן לכל חייהן?

אבי ואני לא נפגשו פנים אל פנים, כי תמיד או שהוא לא היה בקו הבריאות או שאני לא הרגשתי הכי טוב. הייתי בטוחה שיום אחד שנינו נרגיש טוב בו זמנית, וניפגש לנו בבית קפה ליד ביתו של אבי או ליד ביתי. אבל זה לא קרה, ועכשיו זה גם לא יקרה.

הכרתי אותו לפני פחות משנתיים, והתחלנו להתכתב, לפעמים דיברנו בטלפון. הוא היה נורא טכנופוב, אז העליתי עבורו את הפוסטים לבלוגו ב"בננות בלוגס". בהתכתבותנו, התגלתה לי נפש ייחודית ומתוקה כל כך, ואדם ששש לעזור לזולת, פשוט כך. לשום בקשה של חבר לא סירב. כל שהיה ביכולתו לעשות למען הזולת, עשה.

כשהתחלנו בקשר ההתכתבות שלנו, אבי היה חולה באיזו מחלה משונה באוזן, שכבר אז כמעט גבתה ממנו את חייו, והיה מאושפז חודשיים בבית חולים. כשיצא, התכתבנו קבוע, העליתי למענו פוסטים לבלוג – רובם רשימות יפות שכתב בעיתון "ישראל פוסט" – ובנוסף, הוא שלח לי לקריאה רומן פואטי יפהפה שהוא כתב, שנורא אהבתי.

נתתי לו מיד מיילים של כמה מחבריי שהם עורכים מובילים, שישלח אליהם את כתב היד, אבל אינני יודעת אם פנה אליהם. כשם שהיה נפש מתוקה, מין ילד בגוף מבוגר, היה גם ביישן ולא הכי בעל ביטחון עצמי. אולי חשש שידחו אותו או לא ירצו, ולפי מה שהתרשמתי מהתחמקויותיו בנושא, כנראה שלא פנה אליהם.

אז בהזדמנות זו אני פונה לכל מי שיודע על כתב היד הנהדר הזה של אבי: יש לדעתי מקום להוציא אותו עכשיו לאור. זה רומן מיוחד, קצר ופיוטי מאוד, שראוי לו מאוד לצאת לאור.

במשך הכמעט שנתיים האלה כתב לי אבי על בריאותו הלקויה, ואני כתבתי לו על בריאותי הלא הכי טובה, והיינו קצת מתלוננים ככה זה באוזני זו, אבל אבי תמיד סירב לראות במחלתו משהו מגביל, ותמיד נראה היה שהוא, בניגוד אלי, מנסה לא לתת לסבלו הפיזי להשפיע על מצבו הקיומי, על מצב רוחו. תמיד ניסה להישאר אופטימי, תמיד עודד אותי בקשר לבעיות המשפחתיות שלי עם אחותי נכת הנפש, תמיד הציע עזרה בנושא וביקש לסייע לי באמצעות קשרים שהיו לו עם חברי כנסת. הכול כדי לעזור לחבר בצרה.

ותמיד עשה זאת בכזאת עדינות, לעולם לא בפולשנות, לעולם לא בנודניקיות, לעולם לא ביכנעות כפי שרבים נוהגים לעשות כשהם מנסים לעזור. תמיד רק עודד, לא נתן עצות, לא לחץ, לא הטריד. רק לעזור. רק לנחם. באמת, הוא היה אחד האנשים הכי עדיני נפש שהכרתי.

לפני שבועיים שלחתי מייל לכמה חברים, מייל גלובלי, והוא לא ענה. ולא הבנתי מזה שמשהו לא בסדר. שאם הוא לא עונה, זאת אומרת שהוא לא בסדר. וכך הפסדתי את ההזדמנות להיפרד ממנו לפני מותו. אני שמחה שביום ההולדת האחרון שלו הספקתי לומר לו כמה הוא נפלא ומיוחד בעיני וכמה אני אוהבת אותו.

יהיה זכרך ברוך, אבי יקירי.

(אבי אליאס, 1955-2011)

ומדוע? כי בד בבד עם הוצאת יותר ויותר ספרות מקור של קולות צעירים, החלו להיקבר להם כתבי העת ומוספי הספרות, שבעבר יכלו לפרסם את כתביהם של אותם קולות ראשוניים; קולות של כותבים בראשית הדרך, שעדיין לא בשלים לספר משלהם, אבל כתבי העת הם בדיוק המקום לפרסום שיריהם וסיפוריהם. שם, בכתבי העת, הרי מתהווים הקולות החדשים, וזה בדיוק המקום שלהם, לא בספרים משל עצמם, שרק מעמיסים על שוק הספרים בלי כל הצדקה ערכית או אפילו מו"לית.

תוסיפו על כך את העובדה המצערת שהעיתונים צמצמו או בלעו את מוספי הספרות שלהם, ולנו, הכותבים, אין הרבה מה לעשות נגד זה. אלו שיקולים כלכליים של העיתונים, למרות שזה כה מצער וחסר.

מי זוכר שפעם בכל שבוע היה סיפור או שניים וכמה שירים במוספי הספרות? מי היה מפרסם לי סיפור ראשון, אלמלא בשנת 1983 ניתנה במה לכותבי סיפורת במוסף הספרותי של "מעריב", בעריכה משה בן שאול? לי, ולעוד כותבים שהיו אז בראשית דרכם, ולא רק לכותבים בראשית דרכם, גם לכותבים ותיקים? ובבוקר יום ראשון יכולתם לראות באוטובוס אנשים שקוראים את הסיפור שהתפרסם ביום שישי במוסף הספרותי. אבל זה נגמר מזמן מזמן. זה לא ישוב, וזה נשמע כמו זיכרונות ענתיקה מתוקים וישנים.

אבל כתבי עת לספרות עדיין יכולים לצאת לאור, לו יממנו אותם ברצינות. כבר שנים שאפילו בכתבי העת שהממסד קצת תומך בהם, כמו "עיתון 77" ו"מאזניים", לא משלמים שכר סופרים. וכבר כמה עשורים שרוב כתבי העת שנפתחים, גוססים להם לאיטם. זאת, במקום שיתקצבו את כתבי העת הקיימים ברצינות, ויזרימו כסף לכתבי עת חדשים.

מצבם של כתבי העת היה תמיד גרוע, ותמיד היה צריך להתחנן לכסף. בשנת 1984 היינו קבוצת צעירים באמצע שנות העשרים לחיינו (אילן שיינפלד, צבי מרמלשטיין, איתי רון, אנוכי ועוד כמה אחרים), והקמנו כתב עת לספרות בשם "שופרא".

לא אשכח איך כיתתי רגליים בין הוצאות הספרים והתחננתי עד לרמות של השפלה שיקנו מאיתנו מודעות, כדי שיהיה לנו קצת כסף להוציא את העיתון, שאגב, היה כתב העת היחיד שיצא על נייר עיתון – גרידיים לא היינו, רק שייתנו לנו מעט כסף להוציא כתב עת על הנייר הכי זול. אילן היה ממונה על חליבת הממסד כדי להביא קצת גרושים, וגם הוא, שמתמיד הצטיין בלובינג ועסקנות ויחצנו"ת (בניגוד אלי), התקשה להביא כסף.

ואנחנו לא רצינו משכורת, ולא שיפרנסו אותנו, רק להוציא קצת תרבות. אז הכול עשינו לבד, אפילו את העימוד. פשוט הכול. אבל כמה אפשר לסחוב כשכל הקלפים לרעתך, ואיש בממסד התרבות לא מוכן להתייחס אליך ברצינות? אני פרשתי כעבור שלוש שנים, ונדמה לי שאילן הצליח להחזיק את כתב העת עד 1989. אבל גם הוא התייאש בסוף מהחומות הבצורות.

באמצע או בסוף שנות התשעים, ידידי רן יגיל פתח את כתב העת "עמדה", וגם הוא חווה את אותם מאבקים בלתי אפשריים. וכך גם יתר האנשים שהיו בעלי תקוות גדולות ופתחו כתבי עת. אבל רוב כתבי העת האלה גססו ומתו, חלק עדיין גוססים לאיטם, אחרים מנסים לצוף על המים, וגם הם מתייאשים. ראו התפטרותה של נעה דנציגר, המ"ולית לשעבר של "מסמרים" – אגב, נדמה לי שהוא כתב העת היחיד שעוד משלם שכר סופרים – שמי יודע מה יהיה איתו עכשיו, עם פרישתה.

ובכתבי עת, כאמור, דווקא יש צורך לתמוך, ויש צורך לדאוג שהם ימשיכו להתקיים, ואף שיקימו כתבי עת חדשים, כי עולם ספרותי ללא כתבי עת וללא מוספי ספרות הוא עולם ריק וחסר ומסוכן לספרות מכל הסיבות הקודמות שמניתי. נכון, בעשור האחרון צצו לא מעט כתבי עת לספרות ברשת, אבל דומה שהם לא ממש מצליחים להתגבש כמו כתבי העת המודפסים.

אפשרות נוספת היא מעבר של כל כתבי העת לספרות לרשת, שיופיעו בחינם ותקציבם יגיע במלואו מהממסד. כך ניתן יהיה ליצור כתב עת ספרותי וירטואלי איכותי, עם עורך/ת רציני, עם לקטורה רצינית ובעלת אחריות ספרותית, עם הגהה וכל מה שצריך כדי לייצר כתב עת ספרותי איכותי ומקצועי.

אם ממסד התרבות יתקצב כתבי עת וירטואליים כאלה (הרי לא יצטרכו כסף להדפסה והפצה, רק לעריכה, הוצאות מערכת ולתמלוגים, ואז זה יוזיל את התהליך כולו), אני סבורה שיוכלו לייצר כאן כמה כתבי עת חשובים, איכותיים ובעלי הד ספרותי חשוב. מקום שבו גם קולות ראשוניים שממש לא כדאי שירוצו ישר לספר ראשון, יוכלו להתחיל לפרסם בנחת ולהישמע; מקום שבו גם הוותיקים יוכלו לפרסם מעת לעת כשלא יהיה דחוף להם לרוץ לספר חדש.

למרות כישרונה, לא עצוב לי יותר על שילר מאשר על קשישה שעבדה כל חייה בספונג'ה ועכשיו מסיימת את חייה בעוני מחפיר. איני מאמינה בזכויות יתר לשום בנאדם, ולא משנה לי אם תרומתו לחברה ולתרבות היא כביכול גדולה יותר מתרומתו של אדם שעבד בניקיון או בראיית חשבון או בהייטק.

באותה המידה עצוב לי נורא על סופר או משורר שמטעמים של בריאות נפשית ירודה, חי חיי סבל וקושי כלכלי, ואנחנו מכירים כמה וכמה מקרים כאלה. היה לי עצוב על דליה רביקוביץ בדיוק כפי שעצוב לי על אחותי נכת הנפש, שלא תרמה לחברה דבר כל חייה מפאת מחלתה, או על כל אדם אחר הסובל מנכות נפשית, ולפיכך מתקשה להתפרנס ולחיות בכבוד.

איני סבורה שיש לתקצב באופן מיוחד סופרים או יוצרים אחרים שמתקשים להתפרנס בשל בעיות נפשיות או זיקנה, יותר מכפי שיש לתקצב נכי נפש וזקנים "רגילים", ש"רק" עבדו בחנות או במפעל ולא כתבו שיר אחד בחייהם. ובדברים האלה לא חשוב לי אם היוצר היה "משכמו מעלה", אפילו ממש יוצר נפלא בעיני, או מי ששירתה אותי כקופאית בסופר. לבי נכמר על כולם, ואני סבורה ומאמינה שלכולם מגיעה תמיכה זהה מהמדינה.

תמיד מפליא אותי שכאשר מספרים על סופר או שחקן או זמר שחי בדלות בסתיו חייו, כולם נורא מזדעזעים, ומיד מנסים לארגן לו תרומות. אבל על פועל או מנקה או מוכר בחנות, שגומר כך את חייו, לאיש לא באמת אכפת.

אני זוכרת שעשו מגבית לקלפטר החולה והעני, וזה באמת היה יפה ונוגע ללב, ובאמת מגיע לקלפטר, אבל לא משום שהוא הלחין שירים יפים, אלא כי הוא נזקק, ובעיני, לקשיש החולה שהוא השכן שלי ממול מגיעה מגבית או תקצוב או עזרה בדיוק כמו לקלפטר, העילוי המוזיקלי.

אכן, יש מקום לנסות להתארגן ולהקים מעין קרן פנסיה או קרן עזרה הדדית לסופרים ומשוררים, למרות שהניסיון של אק"ום לא צלח כל כך בנושא הזה. גם באקו"ם מעטים הפרישו סכום שנתי לקרן הפנסיה והסיוע הזו. אבל מובן שיש מקום לחשוב על כך ולפעול בנושא. אבל לתקצב מכספי המדינה יוצרים נזקקים רק משום שהם יוצרים, ולפיכך "נעלים" מעם, זה צעד פושע לדעתי. אם לתקצב, אז את כל מי שזקוק לכך בשל מצבו הפיזי והנפשי הירוד, ולא "נבחרים" כלשהם.

איני חובבת גדולה של תקצוב ממשלתי בענייני תרבות. הוא מעולם גם לא סייע רבות. בתחום הקולנוע, מה שבאמת עזר בעשורים האחרונים זו התמיכה של ערוצי הטלוויזיה והכבלים בהפקות מקור, וכמובן, הקו-פרודוקציות עם ארצות אירופאיות, שנעשו די הרבה בעשור הקודם. (וחבל שהיום זה הולך ופוחת. זה דווקא הצליח יפה, בייחוד עם צרפת).

בנוסף, אני סבורה שבארץ כמו שלנו, כשרוב הכסף הולך לחרדים ולהתנחלויות ולביטחון ולשחיתויות, את מעט הכסף שנשאר, שכבר ישקיעו בצרכים חברתיים. יותר חשוב לי להאכיל ילד או לתקצב ניצולת שואה שחיה בדלות איומה, מלקבל מלגת התפנות לכתיבה.

אני באמת שואלת: מה, אם לא תתפרנסו מספרות או לא תקבלו קצבות התפנות לכתיבה מהמדינה, לא תכתבו? באמת? אני לא מאמינה בכך. כולנו נמשיך לכתוב, ולעבוד בשעות היום לפרנסתנו. סרט והצגה באמת אי אפשר לעשות ללא תקצוב, אבל לכתוב אפשר, ואנחנו תמיד מצליחים למצוא זמן כדי לכתוב, כי זה בעצמותינו.

נחמד לקבל מלגת התפנות? כן, נחמד. לא חובה. ואם לקבל, אז באמת רק אחת לדי הרבה שנים. מי שמצפה, כמו קסטל בלום, שיתקצבו אותו במלגות התפנות רוב הזמן, כי "יצירתו חשובה לאומה" וחשוב שיהיה לו שקט לכתוב, לא רק הוזה, אלא גם חי כנראה בלה-לה-לנד של הנרקיססטים – מקום שבו אדם שכח כנראה מה ערכו האמיתי: כולה עפר ואפר.

לגבי הוועדות שמחליטות מי יקבל וכו', הלוא גם בלי להיכנס לנבכי ועדות המילגות והפרסים, כולנו יודעים שהמשחק שם מכור מראש, אז ממילא קשה להתייחס אליהן ברצינות.

נראה לי שמה שקורה לסופרים ויוצרים כיום, זו איזו יציאה מפרופורציה, גבהות לב וחומרנות יתר. הזכרתי את עמליה כהנא כרמון שעבדה כספרנית כדי לקיים את עצמה. היא מהדור הוותיק יותר, שיש לי הרגשה שלא חשב שהכול מגיע לו, כפי שסופרים מרגישים כיום.

כמו כולם, גם אנחנו נעשינו חומרניים ומודדים הכול ברווחים. גם אנחנו כנראה חושבים שאנחנו שווים מי יודע מה, ושמגיע לנו ושייתנו לנו ושיתקצבו אותנו כדי שנכתוב בלי הפרעה כי "תרומתנו לחברה כה חשובה".

אבל חשבתם פעם למה בעצם אתם חושבים שזה מגיע לנו? ולמה אנחנו כל כך חושבים את עצמנו? למה מגיע לנו תקצוב ממשלתי יותר מקופאית בסופר?

אולי כדאי שנתעסק פחות בכבוד וביקר ובכסף ובפרסים ובתקציבים שנקבל מהממסד, אולי כדאי שנפסיק להרגיש דפוקים ומסכנים ושמישהו חייב לנו משהו, ופשוט נתמקד ביצירה שלנו בדלת אמותינו. כך זה היה תמיד.

דבר דומה קרה בעיתונות. בעוד שבספרי הראשון היו כ-25 ביקורות, כולל במקומונים הכי זעירים, וכן ארבע ראיונות בעיתונות, בספרי השני (וגם באלה שבאו אחריו), זה כבר ירד לרבע מזה, פשוט, כי כמה עיתונים כבר נסגרו, במשך הזמן נסגרו או צומצמו מוספי הספרות, וכו'.

לפני כ-12 שנים התחלתי לעבוד בהוצאות לאור. התחלתי באחת ההוצאות הידועות בתחום "מימון על ידי מחבר". רק ההוצאה הזו הוציאה לפחות 6-7 כותרים בחודש (ז"א, כמאה בשנה), רובם המכריע במימון המחברים. גם הספרים הללו, שלצערי רובם המכריע היו גרפומניה צרופה (הרי ערכתי אותם, אני יודעת), זכו להפצה ושהו בחנויות בדיוק כמו הספרים מההוצאות הרגילות, שחלקם ספרים איכותיים בהחלט. הם ישבו על המדף ליד ספרים של סופרים קנוניים. מבחינת שוק הספרים, היתרבות ההוצאות במימון מחבר, הוסיפה לאינפלציה בכותרים בשוק המקור.

במקביל, יוצאים כל הזמן המוני כותרים מתורגמים, רובם די זבליים (גם אותם אני מכירה אישית, שהרי ערכתי רבים מהם), וגם הם מעמיסים על שוק הספרים הזעיר, שרק הולך ומתפוצץ מספרים.

הוצאות הספרים נתנו את אותם התמלוגים שהם נותנים היום, גם לפני עשרים, שלושים, ארבעים שנה וכו'. אלא שאז גם מכרו יותר, כי שוק הספרים לא היה רווי כל כך. אבל מאז שיש כל כך הרבה ספרים בשוק, עד שהחנויות נאלצות למכור ארבע במאה כדי שמישהו יקנה, לא פלא שנוצרת איזה בחילה קלה מספרים. יציאת ספר כבר אינה חג קטן לספרות, אלא עוד מוצר באלפי מוצרים (כותרים) שעומסים על המדפים המתפוצצים לעייפה. ואז, לא פלא שמוכרים ארבע במאה, או שני בחינם, ומאלצים סופרים להיכנס למבצעים משפילים. הרי יש כך כל הרבה סחורה, ולא הרבה קונים. ההיצג גדול בהרבה מהביקוש.

אבל צריך להבין, שגם אם תשונה השיטה מעט יותר לטובת הסופרים, גם אז רובנו לא נרוויח כמעט, כי כך היה תמיד. רוב הסופרים בקושי מוכרים מהדורה, "ברי המזל" מוכרים כמה אלפים (כיום, 5000 עותקים כבר נקראים "רב מכר", בשעה שלפני עשרים שנה, אם לא נגעת ב-20.000 עותק, לא זכית לתואר המפוקפק "רב מכר"), ורק המעטים שבמעטים מוכרים כמה עשרות אלפים.

כן, אני זוכרת את הימים שמאיר שלו מכר 100.000 מ"רומן רוסי". ועוז כמובן, שמכר יפה, וזכה לפיכך למשכורת חודשית, כי בהוצאה ידעו שהוא מוכר. ונכון, היתה עירית לינור שמכרה 150.000 על ספרה הראשון. ורמי אורן, כמובן. ועוד כמה. מעטים. ממש מעטים. והם לא מהווים דוגמה לשום דבר. או שהם סופרים קלי משקל שכותבים ספרות פופולרית, או שמסיבה שקשה להבין הם הצליחו להתחבב על הציבור.

אצל הרוב זה לא ככה, והאמת, זה גם לא קשור לאיכות. ככה זה. זה שוק זעיר, ובשוק כזה, אם מישהו מוכר 5000 עותקים הוא מרגיש ששיחק אותה. אבל מתמלוגים על 5000 עותקים, גם על 10.000, גם אם יכופפו חוקים לטובתנו וייתנו לנו קצת יותר, אי אפשר יהיה להתפרנס.

אביא את הדוגמה של פול אוסטר. הוא נחשב סופר איכותי, ולכן אינו מוכר יותר מכמה מיליונים בודדים. בקנה מידה אמריקאי, זה לא "רב מכר" מי יודע מה. הוא לא הרלן קובן, ומיליונר הוא לא היה ולא יהיה. אבל לחיות טוב הוא יכול, כי הוא מוכר 2-3 מיליון עותקים מכותר שלו.

המקבילה שלו בארצנו היא סופר שנחשב איכותי, שמוכר 10.000 עותקים נניח. מזה, אי אפשר להתפרנס, וגם לפני עשרים שנה, לפני בוא המבצעים המשפילים של הארבע במאה, אי אפשר היה להתפרנס. דיברנו השבוע על קסטל בלום, אז ברור שאם היא היתה כותבת באנגלית וחיה באמריקה, היא היתה מוכרת כמו אוסטר וחיה בסדר. אבל בשוק הזעיר שלנו, אין ולא היו ולא יהיו הפריבילגיות האלה לרוב רובם של הסופרים – נחשבים או לא, מוכשרים או לא, קנוניים או לא, מוערכים או לא.

לגבי הציפיות המוגזמות מהוצאות הספרים. הוצאות ספרים הן מוסד עם כוונות רווח, לא מוסד גמילות חסדים. הן רוצות להרוויח. היו שכתבו כאן שעל ההוצאות להעביר 50% מהתמלוגים לסופר. ציפיות כאלה אינן ריאליות, כי הוצאות הספרים מממנות את עלות ההוצאה לאור, את העריכה, העיצוב, היחצנ"ות ויתר המרכיבים הקשורים בהוצאה לאור של ספר. אתם רוצים חמישים אחוז מהרווחים? יגידו לכם בהוצאה להשתתף גם בהוצאות הללו שמניתי. הן עולות כסף, אתם יודעים. אתם רוצים שיוציאו לכם ספר? יש עורך ולקטור ומעצב ויחצ"ן ומחסנאי ומזכירה וטלפנית והדפסה וכריכה ועוד ועוד, שצריך לשלם עליהם כסף, יו נו.

אז על מה עוד הולכות ההוצאות הכספיות? כמובן, המפיץ, העושק הגדול של עסקי הספרים. אבל ממילא, מפיצים היו תמיד, ותמיד שולם להם הרבה, ולכן ממילא, תמיד בקושי ראה הסופר ברכה כספית מעמלו. כן, רוב הכסף הולך למפיץ ולחנויות, ומהרווח ברוטו ההוצאה מקזזת את הוצאותיה, וגם היא רוצה להרוויח, ומה יישאר אם כך לסופר הממוצע שמוכר אלפים בודדים, גג? מעט, מעט מאוד. וכך היה גם בעבר. המבצעים המשפילים שאנו נאלצים היום להסכים להם, לא נגסו הרבה בתמלוגים, כי ממילא, גם לפני כן, בעבר הרחוק יותר, לא היו הרבה תמלוגים. שוק זעיר, יו נו. אולי נולדנו בארץ הלא נכונה… אולי חבל שסופר עברי לא יכול לרדת לאמריקה, כי השפה אינה שפתו. מה שנשאר לנו זה רק לחלום על להיות סופר בארץ גדולה עם שוק ספרים גדול, שיכול להתפרנס מזה.

ואולי לא נצטרך לחלום הרבה. אולי. כבר שנים אני מדברת על בואו של הספר האלקטרוני, או של הספר הדיגיטלי. עם התאזרחותו של האיי-פד ושל הספר האלקטרוני, ברור שהשוק יעבור תוך שנים אחדות למהדורת ספר וירטואלי, פשוט כי אלה פני המציאות, והיא משתנה במהירות.

עם ביטולו של הספר המודפס, יבוטלו למעשה רוב ההוצאות הנלוות וכל העלוקות המושלות בעסק ועושקות אותנו. לא צריך יותר נייר, לא צריך בית דפוס, לא צריך כורך, לא צריך עלויות מחסנים ומחסנאים ונהגים ומי יודע מה עוד, והעיקר: לא צריך יותר חנויות ספרים ומפיצים!!! שהעלוקות האלה ימצאו מקצוע אחר למצוץ ממנו.

כבר היום ההוצאות לאור מוכרות ספרים דיגיטליים. מתקשרים אליהן, והן מדפיסות במיוחד עבורכם עותק מכותר שאתם מעוניינים בו. כרגע, הן עושות זאת רק לגבי כותרים שאזלו. בעוד שנים ספורות, זו בוודאי תהיה השיטה. במקום להדפיס המון עותקים מיותרים שאחר כך עלולים להסריח במחסן של המפיץ, ובמקום למלא חנויות ספרים – מזמינים ספר באינטרנט והוא יודפס עבורכם במיוחד. זה חוסך לפחות את עלויות ההפצה ורווח החנויות.

אבל זה רק שלב ביניים. בעוד עשור ברור לחלוטין שההוצאות יצטרכו למצוא דרך לשווק את הספרים ישירות לתוך האייפדים או הספרים האלקטרוניים. וחסל סדר נייר והדפסות ושטויות. אגב, מי שכבר עושה זאת הוא רמי אורן, שמוכר את ספריו באתר של הספרים האלקטרוניים. והוא היחיד כמעט. (גם אני הצטרפתי לשם לאחרונה עם ספר שזכויותיו חזרו אלי.)

ברגע שבו יבוטלו כל ההוצאות העלוקתיות האלה, מלוא הרווח יישאר בידי ההוצאה, ואז היא תוכל להתחלק עם הסופר בצורה יותר הוגנת. חנויות ספרים יהיו פאסה, מפיצים, פאסה. תרצו ספר? תיכנסו ברשת לחנות הספרים הווירטואליים של ההוצאה, ותרכשו אותו לאיי-פד. שלא לדבר על כך שגם הקונים ייהנו מכך, כי מחיר הספרים יירד. ואז גם לא ייאלצו לעשות מבצעים משפילים של ארבעה במאה, שעל מעט הרווח שמגיע מהם מתנפלים העושקים: ההוצאות, החנויות, המפיצים…

לכן, האמת, תקוותנו אינה איזה חוק שיחוקקו או לא יחוקקו לטובת סופרים, כי תבינו שגם בעבר, לפני שנפלו עלינו הצרות האלה, בקושי הרווחנו, כי רובנו מוכרים מעט, ז"א, כמה אלפים, גג. תקוותנו הקטנה היא בכך שייעלמו העושקים בדרך הטבע עם כניסתו הסופית של הספר האלקטרוני לשוק. אז יתפנה מעט יותר רווח גם עבורנו.

ושוב, תזכרו חברים, גם אלה בעלי התקוות הגדולות: גם אז, וגם אם יתפנה יותר רווח לטובת הסופרים עקב היעלמותם הטבעית של העושקים הנ"ל – גם אז נרוויח מעט ולא כדי קיום. תמיד נצטרך לעבוד. ותמשיכו לחלום על אמריקה. אולי פעם העברית תהיה שפת העולם המודרני החדש והאמיץ…

עמליה כהנא כרמון היא סופרת גדולה בהרבה מהגיברת שעליה כתבתי אמש. סופרת גדולה בקנה מידה עולמי. והיא לא התחננה שיממנו אותה. את ספריה היתה כותבת בכל מקרה, עם או בלי מימון ממסדי. וכך כולנו. אנחנו לא עושים את זה לשם שמיים, אבל אנחנו גם לא עושים את זה למען "התרבות". אנחנו גם לא עושים זאת למען כסף ופרסום; יש דרכים יעילות יותר לעשות כסף ולהתפרסם. בסופו של דבר, אנחנו כותבים למען עצמנו. אנחנו כותבים כי אין לנו דרך אחרת. תורתנו אינה אומנותנו. גם אם איש לא יקרא או יקנה אותנו, נכתוב. ככה זה. ספרות היא בסופו של דבר עסק קטן של מעטים שדבקים בכך. איש לא חייב לממן אותנו. הממסד לא חייב לתקצב אותנו. גם אם לא יתקצבו, נמשיך לכתוב ולפרסם. ככה זה.

באמת, ממתי הסופר הוא נעלה מעם? ממתי הוא איזה סוּפֶּר-אדם שיש לפרנס אותו או לספנסר אותו כדי שיכתוב? סופר, או כל אמן או יוצר מכל סוג, גם אם נניח שיצירתו מביאה איזושהי תועלת או הנאה לעולם, הוא אדם ככל אדם אחר מ"פשוטי העם". אין לו זכויות יתר בשל כישרונו, גם אם נניח שיש לו אחד כזה. ואיש לא צריך לפרנס אותו או לתמוך בו.

צאי לעבודה, גיברת. זה מה שיש לי לומר לגיברת מכינרת. כל חבריי שהם סופרים או משוררים עובדים לפרנסתם, רובם בעיתונות, הוצאה לאור או הוראה, ואחרים במשרות "רגילות". אני עצמי עובדת זה 28 שנים בכתיבה, בעריכה, בתרגום ובהוראה. קיבלתי את זה על עצמי מהיום שהבנתי שכתיבה תהיה דרך חיי.

לא קשה להבין שבארץ כמו שלנו אי אפשר להתפרנס מכתיבת ספרות, ואיש גם לא מצפה לכך. גם ספר – סורי – הוא סוג של מוצר, קומודיטי, חפץ העובר לסוחר, ומוצר תמיד תלוי בכמות הקונים. ואנחנו הרי מדינה קטנה, אין כאן הרבה קוני ספרים – זו עובדה שרירה וקיימת שאין לה פתרון וגם לא יהיה. איש לא עושק כאן סופרים. לא באמת. אין הרבה קונים, אף פעם לא היו ואף פעם לא יהיו. זה המצב. ושום חוק שינסו להעביר לטובת סופרים, לא ישנה את זה. פשוט מאוד, השוק קטן.

אז מה את רוצה, גיברת מכינרת, שנממן אותך כדי שתכתבי? למה, לעזאזל? מצדי, אל תכתבי. מצדי, לכי תעבדי בספונג'ה. או שתעבדי ככל הסופרים בעבודות הלווין של הכתיבה: כתיבה עיתונאית, עריכה ספרותית ועיתונאית, הוראת כתיבה. אחרים יכולים, ואת לא?

עצם העובדה שמישהו יכול לחשוב שהוא אדם-על בעל זכויות יתר, ולפיכך מצפה מהחברה לטפח אותו ואת המוזה המפוקפקת שלו, כל כך מופרכת ומגוחכת, שפשוט קשה להתייחס אליה ברצינות. עצם הציפייה מממסד להחזיק כספית סופר (או כל יוצר ואמן), היא מגוחכת ונרקיססטית.

את הכסף שהגיברת מכינרת רוצה שנשקיע בה (וגם את הכסף שכבר הושקע בה בעבר במיני מלגות), אני מעדיפה להשקיע בזקנים, בילדים, בחולים כרוניים, בחולי נפש, בנכים, בנכי צה"ל, באוכלוסיות מוחלשות, בנוער בסיכון, בנשים מוכות, וכהנה וכהנה.

מתוך הביקורת:

הוא פורסם גם באנתולוגיית "השלום" שראתה אור בספרדית בדרום אמריקה, עם סיפורים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנכתבו על ידי סופרים יהודים וערבים מישראל. מקווה שהאנתולוגיה הזו תראה אור גם בעברית.

חוץ מזה, אתם מוזמנים לקרוא סיפור אחר שלי, "הגן", שפורסם בחודש שעבר בגיליון "אגדות" מס' 18, של כתב העת "מסמרים". בכלל, כל הגיליון הזה מומלץ לקנייה וקריאה.