אנשים, תפסיקו לעשות ילדים!

מירב קנר בן רובי, אישה דיכאונית שהייתה ילדה מוכה, התאבדה לאחרונה. ואני שואלת: עד כמה נמשיך להתעלל בילדינו, עד כמה נענה אותם, עד שנבין כי הגיע הזמן להפסיק? רשימה מזווית אישית.

 

השבוע פסק בית המשפט 7 שנים לאב שהתעלל שנים בבנו ובתו: היכה אותם בקביעות בכבל חשמלי עד שהיו מאבדים את ההכרה, השפיל אותם, עינה אותם והפך אותם לעבדיו הנרצעים. בעיני סניגורו, לא תאמינו, העונש מופרז! שלא לדבר על כך שמר דה-סאד הרי ייצא מהכלא בתוך ארבע שנים. יש עברייני רכוש שמקבלים עונש חמור מזה! אבל לפי שופטי ישראל, התעללות והכאה שיטתית של ילדיך, זה חמור פחות מלגנוב מכשיר וידיאו.
   בשבוע שעבר הוקרן בתוכנית "הסיפור שלי" בערוץ 10, ראיון שצולם לפני שנה עם מירב קנר בן רובי, חולת דיכאון שהייתה ילדה מוכה. הסיבה לראיון? לאחרונה מירב התאבדה. כוחה לא עמד לה עוד לסבול את הכאב שמקנן בה שנים, על שנות ההתעללות האיומה מצד אביה ובני משפחה נוספים. גם ניסיונותיה להתנקות מן הכאב, בין השאר באמצעות חשיפת ההתעללות בפומבי, לא סייעו לה להתרפא. הדיכאון החמור גבה את מחירו. הפעם מירב הצליחה להתאבד. כשראיתי אותה, מדברת בכאב ענקי על ילדותה ונערותה המוכה והמושפלת (במשפחה אמידה ומשכילה בצפון תל אביב!), עלתה בי כל הזמן רק מילה אחת: למה? למה? למה? למה, למען השם? למה אתם עושים ילדים בשביל לענות אותם? איזה רשע ענקי מסתתר בלבבות של כל כך הרבה הורים, שגורם להם לענות ככה את ילדיהם עצמם ובשרם? 

   במשך השנים פגשתי המון אנשים שעברו התעללויות במשפחה: מיניות, פיזיות ונפשיות. כולם, אגב, אנשים מבתים "טובים", שהוריהם עבדו וניהלו חיים נורמליים כלפי חוץ. לא שתיינים, לא עניים, לא בורים. סתם הורים רגילים. הכרתי אישה שבילדותה הייתה לובשת זוג מכנסיים על גבי זוג מכנסיים לפני שהלכה לישון, כי חשבה שאולי ככה אביה לא יאנוס אותה בלילה. הכרתי אחרת, שאביה היה מכה אותה ואת אחיה בחגורה עד זוב דם, מטיח את ראשם בקיר ומכבה על גופם סיגריות. בביתה של בחורה אחרת שהכרתי, האב היה נועל בשלשלאות את המקרר, ומתיר לילדיו לאכול רק כאשר הרשה, בשאר הזמן היה עליהם להישאר רעבים. ולא תגידו בית עני, בית של פרופסור באוניברסיטה! אישה אחרת שהכרתי הוכרחה למצוץ את הזין של הדוד שלה במקלחת. בת כמה הייתה אז, אתם שואלים? בת ארבע! עוד מישהי אולצה על ידי אביה להיכנס איתו למיטה, שם היה מלטף אותה בכל גופה – וזה כשהיה לו מצב רוח טוב; בפעמים אחרות הוא דרש שתחשוף ישבן והיה מכה אותה בחגורה, להנאתו הסדיסטית. בבית אחר של מכרה שלי, אילצו ההורים הסוטים את ילדיהם להסתובב בבית עירומים כמוהם, ואף עקרו את כל דלתות הבית מציריהן, כולל את דלת השירותים. מיותר לציין שזה הותיר בחברתי טראומה לכל החיים. חברה אחרת שלי נאנסה שנים על ידי אביה בילדותה, והיום הוא מכחיש כמובן, למרות ששאר בני המשפחה מגבים אותה כי ראו וידעו ולא אמרו מילה. ולא רק בנות חוות התעללות, גם בנים. מכר שלי הוכה בקביעות על ידי שני הוריו, נכלא בחדרו רוב הזמן, ואף שלא סיפר מפורשות מרוב הבושה, ברור לי שהוא עבר גם התעללות מינית, כנראה על ידי אביו. היום הוא רוצה לתבוע אותם, אלא שכבר אין את מי, הוריו נפטרו. הוא אומר שבעיניו הם גרועים יותר מהנאצים, כי הנאצים התעללו באנשים שהם אינם מכירים, בעוד שהוריו התעללו בילדם עצמם ובשרם.
    ומה לגבי אותו "חור שמוליד חור שמוליד חור," לפי ניסוחה הגאוני של הסופרת רחל איתן ב"שידה ושידות"? מה לגבי זה שמי שהיה קורבן יהפוך בדרך כלל להורה מתעלל? אפילו כשאדם כזה מנסה לעשות ההפך מהוריו, אפילו כשהוא נשבע להיות אחר, ולפעמים אפילו מצליח בכך חלקית, הנכות הזו שלו תגבה קורבנות בצורות חמקמקות וערמומיות ביותר. קחו לדוגמה את אותה אישה מיוסרת, שליבי-ליבי עליה, באמת: מירב בן רובי קנר, שהתאבדה לאחרונה כי לא יכלה לשאת יותר את חייה, בדיוק כמו סילביה פלאת בזמנה. כמו פלאת, גם קנר, שכל כך רצתה להיות שונה מהוריה, עשתה עוול חמור לילדיה בכך ששאירה אותם יתומים. לפני שנה, כשנשאלה על ידי המראיינת שירה פליקס מדוע החליטה להביא ילדים לעולם, והאם אינה סבורה שהיותה אם דכאונית בסכנת התאבדות עלול לפגוע בילדיה, כעסה מירב, אישה אינטליגנטית, משכילה ורגישה מאוד, וטענה שמה פתאום, היא הרי אוהבת את ילדיה, עובדה, אפילו כשהיא שקועה בדיכאון ולא מסוגלת לקום מהמיטה במשך שבועות, היא צופה עם ילדיה בטלוויזיה. אינני מטילה ספק באהבתה של מירב ז"ל לילדיה, אבל עובדה היא שהאישה המעונה הזו יצרה דור המשך של ילדים בסיכון לדיכאון, אחרי שהותירה אותם יתומים בגיל רך, ואחרי שנאלצו לחיות עם אם דכאונית שמנסה להתאבד בכל שני וחמישי. ותאמינו לי, כבת לאם דכאונית, שחלק משנותיה בילתה בשכיבה על הספה בסלון מבלי יכולת לעשות דבר או להתייחס לילדיה, תאמינו לי שזה לא להיט לגדול ככה. הדיכאון הקל שלי ומחשבות ההתאבדות שחוזרות אליי אחת לכמה שנים, הם-הם הצלקת שלי, הם-הם הנכות שלי, הם הירושה האיומה שלי מאמי (שהייתה ילדה מוכה ועברה גם התעללות מינית), שירשה אותם מאמה, וחוזר חלילה.
   אני העדפתי לשבור את השרשרת הנוראית הזו, את "החור שמוליד חור שמוליד חור" הטראגי הזה, והחלטתי לא להביא ילדים לעולם. אני העדפתי לשים קץ למעגל הסבל, ואינני מצטערת על כך לרגע. בניגוד למרב ז"ל, שהאמינה כי ילדיה יעניקו לה טעם לחיים וישפרו את חייה, ואולי כך לא תרצה להתאבד עוד, אני חושבת שאינך יכול להביא ילדים לעולם כדי שהם יעשו משהו למענך: למשל, יעניקו לך רצון לחיות, יאהבו אותך, ימלאו את חייך, יטפלו בך, ייתנו לך סיבה להתקיים, או מכל סיבה נצלנית אחרת. אלו אינן סיבות להביא ילדים לעולם. ישנה רק סיבה אחת, וכל אדם שחפץ בילדים, חייב לבדוק טוב-טוב, עמוק-עמוק, אם היא קיימת בתוכו: להביא ילד לעולם כי יש לך הרבה אהבה לתת לו, ויש לך רבות להעניק לו! זה הכול. כל סיבה אנוכית ונצלנית אחרת היא פסולה לחלוטין. ותאמינו לי, אני כבר שמעתי סיבות שכמעט התפלצתי כששמעתי אותן! אחת ששמה הדס אמרה שהיא רוצה "הדס קטנה" – בובה קטנה לשחק בה ולהלביש אותה בשמלות חמודות, אחרת אמרה שהיא רוצה תינוק כדי שיהיה לה "מישהו שיאהב אותה", ועוד אחת אמרה שהיא רוצה שתינוק "יסדר לה את החיים" והיא סוף-סוף תוכל לקום בבוקר, אז הצעתי לה לקנות במקום זה שעון מעורר. וכששאלתי פעם את אמי למה היא הביאה אותי לעולם, שבו אינה יכולה להעניק לי דבר, גם לא מעט אהבה, היא ענתה לקונית: "כי זו דרך העולם." בחיי, ממש סיבה מוצלחת! והרי לכם מגוון סיבות: נרקיסיסטיות, נצלניות, מטומטמות, לא מודעות או מרושעות לרצון להביא ילד לעולם. ועדיין לא דיברתי כאן על מי שהיה בילדותו קורבן לאלימות קשה: נפשית, מינית או פיזית. אדם כזה בכלל צריך לבדוק את הסוגייה מיליוני פעמים בתוכו לפני שהוא עושה ילדים, ועדיף בכלל שיימנע מכך. זה נשמע לכם פשיסטי, קיצוני, רודני? "מי את שתקבעי לנו" וכאלה? למה? ולהיות ילד
מוכה זה בסדר? להיות אחר כך אדם הרוס לכל החיים זה בסדר? אולי תשאלו את הילדים המוכים, אם זה בסדר שהביאו אותם לעולם כדי להרוס אותם?

    ואם אתם חושבים שאני רדיקלית מדי ומגזימה בדבריי, אז הנה נתונים רפואיים המגבים את הנושא. מחקר רפואי שנערך לאחרונה מצא כי ההתעללות בילדות משאירה את אותותיה גם במוחנו ובגופנו, ומשנה את הנוירוטרנסמיטורים במוח. ילדים שחיו בבתים מתעללים מפתחים הרבה יותר לקויות למידה, בעיות תקשורת ובעיות קוגניטיביות. המחקר, שכלל מספר גדול של נבדקים (למעלה מ-17,000), מדד לראשונה את השלכותיה של ההתעללות בתוך המשפחה. מתוצאות המחקר עולה כי ככל שהילדים חוו התעללות קשה יותר למשך זמן ממושך יותר, כך השינויים במבנה ובפעילות המוח היו גדולים יותר. המחקר הנוכחי מצביע לראשונה על קשר ישיר בין התנהגות ההורים להתפתחות ילדיהם (מתוך "חלומות", כתב העת הרפואי המקוון של מרכז רפואי ש.ע.ז.ר). אז אם חיפשתם גיבוי מדעי, הרי הוא לפניכם בהדרו.

   אבל לא צריך ללכת רחוק מדי לעבר החור השחור של התעללות מחרידה, כדי לדבר על התעללות בילדים. כיום, מתרבים הדיווחים על התעללות רגשית "מתונה", שהיא תופעה שקטה וחמקמקה, שקשה מאוד לשים עליה את האצבע. היא מקיפה קשת רחבה מאוד של הורים: הורים שמתעלמים מילדיהם, שמציקים להם, שמשתלטים עליהם, שמזניחים אותם נפשית, שמעליבים אותם, שרודים בהם ועוד. כל מיני דברים שלא רואים בעין, ואי אפשר להלשין לרשויות, אבל הם מייצרים אדם חלש ומוכה בנפשו. מספיק אפילו לחיות עם הורה בעייתי, חסר ביטחון וחסר אהבה, כדי להיות ילד מוכה נפשית, כפי שקרה לי. למזלי, זכיתי באב מלא אהבה, שממש מסר את חייו למעננו. אבל הספיקה לי אם דכאונית ופגועה בנפשה, שלא יכלה לאהוב אותי, כדי להפוך גם אותי לנכה בנפשי. על אף שלא חוויתי התעללות מינית ופיזית, אני מגדירה את עצמי כ"דור שני להתעללות מינית", מפני שירשתי מאימי פחד גדול, המתבטא בין היתר ביחסים בעייתיים עם גברים. כמוה, גם אני מוצאת את עצמי לפעמים שוכבת על הספה ובוהה בקיר בייאוש. אמי לא הכתה אותי ולא התעללה בי, היא פשוט התעלמה ממני רוב הזמן, ובשארית הזמן "העבירה" אליי את מכאוביה, מבלי שתדע אפילו שזה מה שהיא עושה. בסרט "מים אפלים" של וולטר סאלס, מתוארת אם שעברה התעללות בילדותה. היא דווקא אוהבת את בתה, באמת ובכנות אוהבת, אבל כמו המים האפלים שמציפים את דירתה, כך צף ועולה עברה הכאוב ומאיים להטביע גם את בתה. בסוף הסרט, אחרי שהאם מתאבדת, אנחנו יודעים שגם הבת היא כבר קורבן, גם היא כבר נושאת את הווירוס הנורא.
   ושוב אני שואלת: עד מתי? ולמה בכלל? למה אתם מביאים ילדים כדי להרוס אותם? איזה סדיזם ענקי, או לחילופין, עיוורון נוראי, מוביל אתכם לפשוע ככה נגד האנושות? כי מישהו צריך להגיד את זה סוף-סוף: בכל פעם שאחד מאיתנו מענה ומתעלל בילד, נפשית, פיזית או מינית, באופן קל או חמור, זה פשע נגד האנושות, לא פחות ולא יותר!

 

* רשימות נוספות שלי בנושא זה:  "אין ילדות שמחה".

                                             "אימא, זה עדיין כואב."