ביקורת של רן יגיל על ספרי החדש ב-NRG מעריב

רן יגיל על ספרי החדש ב-NRG מעריב:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/090/288.html#after_maavaron

מתוך הביקורת:  "יעל ישראל, שאת ארבעת ספריה קראתי, היא הראויה מכל לשאת את תואר הסופרת הפוסטמודרנית המעולה של שנות התשעים. אנשים טובים, מה לכם אצל הנטורליזם והריאליזם המשמים והמדויק של סופרי ישראל הצומקים והמצוררים? קומו וצאו למסע משוגע עם יעל ישראל ויסתחרר ראשכם עליכם, משל אכלתם פטריית הזיה מבעיתה."

סוף סוף המשוגעות בחנויות (כולל נימוקי השופטים לזכיית הספר בפרס איגוד סופרי ישראל)

אחרי עיכובים בשל החגים, הספר הגיע סוף סוף לכל חנויות הספרים, כמעט חודש אחרי שיצא מבית הדפוס.

ספרי החדש, החמישי במספר, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות" הגיע סוף סוף לחנויות!

הספר זכה לפני שנה, במארס 09, בפרס אס"י של איגוד כללי של סופרים בישראל, לאחר שהשתתף בתחרות אס"י הראשונה, שבה התמודדו כתבי יד של סופרים ומשוררים. הפרס הוא הוצאה לאור של הספרים הזוכים, במסגרת הוצאת "ספרא" של איגוד סופרי ישראל.

מנימוקי השופטים: "זהו ספר מלא תשוקות וכתוב בלהט, מערב דימויים מפתיעים בשפת סיפור ישירה, דיבורית, ומגולל הוויה אנושית סגורה בתוך עצמה ורבת חיוניות. כתיבתה המקורית של יעל ישראל בורחת מן הבנאליות, מלאכת סקרנות, רבת תובנות וחפה מכל זיוף. בזכות הישגים אלה היא ראויה לפרק אס"י. (מנימוקי השופטים: פרופ' זיווה שמר, פרופ' אביבה דורון, ד"ר חיים נגיד).

ראיון איתי בעיתון מעריב

ראיון איתי בתרבות מעריב, 16.4.2010 על ספרי החדש "אני ואימא בבית המשוגעות"

מתוך המאמר: "בעיניי, יעל ישראל, היא, ולא אורלי קסטל-בלום, ראויה לשאת את התואר המכובד 'הסופרת הפוסטמודרנית המעולה של שנות התשעים'. יש בכתיבה של ישראל התזזיתיות הזאפינגית הנדרשת מאופן הכתיבה הזה: ההיסט האסוציאטיבי מזירת התרחשות אחת לשנייה, מאירוע לאירוע; האלימות, המין, האבסורד, אי הנאמנות לריאליה הנוקשה, הגחמתיות, המשחקיות. "

מראיין: רן יגיל. צלם: אריק סולטן.

(כדי לקרוא, יש ללחוץ על כל תמונה ולהגדיל אותה), או להיכנס ללינק, כדי לקרוא את הרשימה שהועלתה גם לאנרג'י מעריב

ביקורת על "אני ואימא בבית המשוגעות" בעיתון הארץ

רבקה קרן על ספרי החדש, "אני ואימא בבית המשוגעות", בעיתון "הארץ", ספרים:

 מתוך הביקורת: "צונאמי של מלל אירוני שנון, מושחז וחף מהתנחמדות, שסוחף אל תהומות האבסורד את כל הפרות הקדושות. קולה של ישראל שוצף ומלא חיות רוטטת, סלנג עכשווי והומור שחור, והיסוד האוטוביוגרפי מעניק לספר ממד של חוזק ואמינות."

כדי להיכנס לביקורת המלאה בעיתון הארץ, נא ללחוץ כאן:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1167015.html

גם כאלו יש

אבל התמונה יצאה יפה…

מתוך הביקורת במעריב: "יש כוח מסוים לשטף הזה, יש בו חיונית לעתים. אבל הרגעים היפים ברומן הם אלה שבהם השטף המאני-היסטרי מרפה, ואמת כאובה וחרישית מסתתרת מאחוריו."  (א. גלסנר)

רשימה על ספרי החדש בעיתון "ישראל פוסט"

אבי אליאס כתב על ספרי החדש, "אני ואימא בבית המשוגעות" בעיתון "ישראל פוסט", יום ד', 2.6.2010.

מתוך הביקורת: "יעל ישראל, בשפה מיוחדת משלה אשר כובשת גם רגעים אינטימיים בסדין המיטה, היא לא וולגרית, אלא שופכת את סוד הנשיות עם הקנאה הצפופה, כאב הפרידה, חברות על תנאי. הסופרת לא חוסכת את שבט לשונה מאיש: חשבון של חיוביים בדף הכאב. ספרה החמישי של יעל ישראל כתוב בסגנון מיוחד, אבל הוא קריא מאוד. לי היה קל להזדהות עם הדמות המוליכה את הסיפור כחוט השני."

הוא העלה א הרשימה גם לבלוג שלו. הנה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=16645&blogID=284

ראיון איתי בערוץ 10

ביום ו', 11/6/2010, בשעה 14.30, אתארח בתוכנית "המקצוענים 10" בערוץ 10 ואדבר על ספרי החדש, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות", זוכה פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל.

לראיון המלא בנענע 10

הכול בראש

לאחרונה התראיינתי לכתבה על בני משפחותיהם של חולי סכיזופרניה. את הכתבה, "הכל בראש" שמה, עשתה העיתונאית יעל פרוינד-אברהם, ממוסף השבת "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון", גילון 668, שהתפרסם ב-28.5.10.

נא ללחוץ על התמונות להגדלה.

(ניתן גם להיכנס לכאן, כאן זה סרוק יותר טוב:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=16694&blogID=23

 

כדורי הרגעה

ירון אביטוב נהנה מארבעה ספרי "שיגעון", ביניהם מספרי החדש, "אני ואימא בבית המשוגעות". פורסם בעיתון "זמן ירושלים", 20.5.10:

מתוך הביקורת: "מבין ספרי מקור אלה מתבלט במיוחד ספרה הנועז של יעל ישראל, העוסק בתסביכי המשפחה הישראלית וביחסי הורים-ילדים. התוצאה היא רומן חצוף ומומלץ."

להגדלה השתמשו בו זמנית במקשים + ו-crtl

לא מהמרת על חיים של ילד. מי אמר "יהיה בסדר"?

לפני שנה וחצי פורסמה ב"עם עובד" האנתולוגיה "פשוט זה לא" בעריכת בועז גאון ואפרת מיכאלי. המאמר שלי נגד הורות אוטומטית התפרסם שם, וזכה לתשבחות הביקורת. המאמר נכתב בעקבות סדרת מאמרים בנושא שכתבתי בבלוגי ב"רשימות". בעקבותיהם פנה אלי גאון והזמין את המאמר הזה. מאז, רבים ביקשו ממני להעלות אותו לבלוג, אז חשבתי שהגיע הזמן. (המאמר נכתב לפני 3 שנים).

 

סינימה מאצ'ו

לאחרונה התראיינתי אצל אילת נגב בכתבתה על דמות הגבר בקולנוע הישראלי בעקבות ספרו של ד"ר רז יוסף, "לדעת גבר". נגב השתמשה בכתבה שלה בקטעים מהמאמר שלי "גם לצברינו החמודים מותר להזיל דמעה", שפורסם באתר אימאגו. הכתבה של נגב, "סינימה מאצ'ו" שמה, פורסמה במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות ב-5.4.10.

שמלת כלה

הרבה זמן לא העליתי פרק מהרומן "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). לרגל פרסום חלק מהמאמר של ד"ר רוני הלפרן על הספר, שיופיע בגיליון "גג" הקרוב, הנה פרק 12. המאמר של ד"ר הלפרן על ספרי הוא פרק מהספר שלה שייצא בקיץ, שהוא בעצם עבודת הדוקטורט שלה, המנתחת ספרים של סופרות ישראליות שהיא מלמדת זה 13 שנים בקורס שלה באונ' תל אביב, ביניהם את ספרי זה.

בטירוף שלנו

רשימה שלי על ספרים הנוגעים בשיגעון בווינט

רשימה שלי על נפתולי כתיבת ספרי החדש במגזין "סלונה"

הנה הלינק.

ד"ר רוני הלפרן במאמר על ספרי "רואות מכאן את כל העולם" בחוברת "גג" החדשה

בגיליון החדש של "גג" מופיע חלק ממאמר גדול של ד"ר רוני הלפרן על ספרי "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). ד"ר הלפרן מלמדת את ספרי כבר 13 שנה בקורס שלה באוניברסיטת תל אביב. המאמר ב"גג" הוא חלק ממחקר נרחב על ספרי,  שיופיע בספר הדוקטורט שלה שעתיד לראות אור.

אני מצרפת רק את הפתיחה ועוד עמוד מהמאמר. היתר בגיליון החדש של כתב העת "גג" החדש (גיליון 22), 2010.

והנה הראיון כולו.

דפנה לוי מראיינת אותי על ספרי החדש במוסף הספרים של "לאשה"

מתוך מוסף הספרים של "לאשה", 23.8.10

ניתן לקרוא את הכתבה הסרוקה כאן למטה, או הכי טוב ונוח בבלוג של דפנה

מתוך הכתבה: "יעל ישראל מעזה לכתוב על דברים שרובנו מפחדות אפילו לספר לעצמנו. היא כותבת על מחלות נפש במשפחתה, על הזנחה של ילדים, על קשרים חולניים מאוד בין הורים לילדיהם, על התעללות נפשית, מילולית "מתונה" ותוצאותיה הנוראות, על הכמיהה המכאיבה לאהבה ועל החרדה העצומה ללדת ילד, שיישא בתוכו את המחלות והמכאובים האלה. את הביוגרפיה המאוד לא פשוטה הזו ישראל מתרגמת ליצירה ספרותית סוחפת מאוד. היא עושה זאת בשפה מיוחדת מאוד, לא מתנחמדת ולא תמיד קלה לעיכול: תערובת של סלנג, ישירות בוטה, זרם תודעה מפותל ונאיביות מכמירת לב. הגיבורה שלה משייטת איכשהו בתוך ים סוער של מצוקות, ובכל זאת שומרת על חוש הומור ומבט אירוני מפוכח."

צילום גל חרמוני ל"לאשה"

יעל ישראל, צילום גל חרמוני עבור "לאשה"

והתמונה היפה שצילם גל חרמוני הכה מוכשר, עבור "לאישה"

יעל ישראל

ראיון בן שעה איתי בתוכנית "בסימן קריאה"

היום בבוקר שודר ראיון בן שעה איתי בתוכנית ב"סימן קריאה" ברשת א', בהנחיית רונה גרשון.  בין השאר אני מקריאה  קטעים מספרי החדש, "אני ואימא בבית המשוגעות" ומספריי הקודמים, וגם – איזה כיף – בחרתי את קטעי המוזיקה.

שידור נוסף ברשת א' ביום שבת, ה-30.10.10, בשעה 16.00.

בנוסף, ניתן לשמוע את הראיון  במשך שבוע באתר התוכנית ברשת.

יש להיכנס לאתר של שידורי רשת א', לבחור "תכניות מוקלטות", אז לבחור את "בסימן קריאה", ושם מופיע הראיון השבועי.

http://www.iba.org.il/media/?liveRadio=117

 

ראיון איתי בעיתון גלובס

באיזה בית קפה אני אוהבת לשבת, מדוע הייתי רוצה לנהל רומן עם יוסף חיים ברנר, אל איזה ספר אני חוזרת מעת לעת, ועוד תשובות שנתתי לבועז כהן בראיון לגלובס, מיום ב', 15.11.10. נא ללחוץ כאן לקריאה:

ראיון בגלובס

וכאן זה ישירות באתר של גלובס ברשת

צילום: תמר מצפי לגלובס. מתוך הראיון בגלובס.

איחרסי!

דברים שכתבתי על אבי…

ב-nrg מעריב  (נא להיכנס לרשימה)

אני ואבי, פברואר, 1963.

ראיון איתי בערוץ 23

ביום שני הקרוב, ה-20.12.10, ישודר ראיון איתי בתוכנית "המועדון" בערוץ 23, ובו אני מדברת על ספרי החדש "אני ואימא בבית המשוגעות", זוכה פרס איגוד סופרי ישראל.

בין השאר שואלת אותי המנחה למה אני משווה את הקריאה ברומן, ותשובתי היא ל"נסיעה ברכבת שדים".

התוכנית משודרת בין 20.00 ל-21.00.

והנה הראיון איתי, שהעליתי לפייסבוק.

שידורים נוספים: יום רביעי, 22.12, בשעה 8 בערב, ויום חמישי, 23.12 בשעה 11.30 בבוקר, בערוץ 23.

לאחר מכן תעלה התוכנית לאתר של ערוץ 23 ברשת.

עוד סיפור שלי באנתולוגיה חדשה בספרדית

לאחרונה יצאה באקוואדור אנתולוגיה חדשה של ספרות ישראלית מתורגמת לספרדית, בנושא יחסי יהודים-ערבים.

הסיפור שלי, "פרינס טאלאל ואהובתו היהודיה", מופיע בה בתרגומה של תמרה רחסיק.

באנתולוגיה "אל ליברו דה לה פאז" (ספר השלום) שערך ירון אביטוב וראתה אור בהוצאת "פארדיסו", משתתפים 40 סופרים ומשוררים ישראלים, ביניהם: אהרון מגד, יצחק אורפז, ראובן מירן, יוסי וקסמן ועוד.

סיפור זה מצטרף לסיפורים נוספים שלי שראו אור בספרדית בדרום אמריקה:

• ·                     "הנזר של ישוע" בתוך "אל פואבלו דל ליברו", אנתולוגיה בספרדית של סיפורים עבריים, הוצאת "ליברסה", אקוודור, דרום אמריקה, 2007. (עורך: ירון אביטוב).
• ·                     "הזר" בתוך "און סולו דיוס", סיפורים עבריים בנושא דת ואמונה, הוצאת "פארדיסו", אקוודור, דרום אמריקה, 2009. (עורך: ירון אביטוב).
• ·                     "אוכלות לו את הלב", בתוך "סיפורים ישראליים של המאה ה-21", הוצאת "אדוקסיון", ארגנטינה, דרום אמריקה, 2009. (עורכת: תמרה רחסיק).

 

הגוף הפרוץ ומסע הדמים אל הנשיות (ד"ר רוני הלפרן על ספרי)

פורסם בכתב העת "גג, גיליון 22

מאת ד"ר רוני הלפרן

הרומן" רואות מכאן את כל העולם" של יעל ישראל מציע אפשרות מסעירה של כינון עצמי חריג הפורץ את גבולות החלוקה המגדרית הנוקשה בין "גבר" ל"אישה". חלק ראשון של מאמר, מתוך מחקר שיתפרסם בקרוב. (הספר נלמד באוניברסיטת תל אביב).

ראיון איתי בתוכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגל"צ לרגל יום האישה הבינלאומי

מחר, יום שישי, 4.3.11, בשעה 17.00 אני מתראיינת בתוכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגלי צה"ל, בהנחיית ציפי גון גרוס, לרגל יום האישה הבינלאומי.

אדבר על פמיניזם, נשיות, אימהות, ארכיטיפים נשיים, מגדר, הבניות תרבותיות ועוד, בהקשר לרומן האחרון שלי "אני ואימא בבית המשוגעות", זוכה פרס איגוד סופרי ישראל. (ואגב, הוא עדיין בחנויות).

בתוכנית ישתתפו גם ד"ר נויה רימלט, ג'קי חוגי  וד"ר סימה זלצברג,  שכתבו ספרי מחקר על נשים: בחברה החרדית, בחברה האיסלמית, וכו'. יהיה מעניין.

והנה לינק לתוכנית בגלי צה"ל. הראיון איתי הוא האחרון. יש לבחור בתוכנית של ה-4.3, היא תהיה שם לשמיעה בשבועות הקרובים.

ישראל אפוקליפטית

פרק מתוך הרומן השלישי שלי "סוף סוף רומן" (חרגול, 2000, עורך אלי הירש), המתרחש בישראל עתידנית אפוקליפטית. פורסם בבלוג הספרותי של רן יגיל באנרג'י מעריב. ומשם לינק לרומן כולו.

זה טוב או רע ליהודים?

הרשימה פורסמה בגיליון האחרון של כתב העת "גג"

החידוש הכי גדול בלהוציא היום ספר הוא הרשת. נדמה שהיא משנה את כל הכללים. בספריי הקודמים הרשת עדיין לא היתה קיימת, ואחר כך, בספר השלישי, היא היתה ממש ממש בחיתוליה.

אבל הספר החדש, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות" שראה אור השנה ב"ספרא" וזכה בפרס אס"י (איגוד סופרי ישראל), הוכיח לי אילו אפשרויות גלומות ברשת, בעיקר באינטראקציה עם קוראים מן השורה, ולאו דווקא עם העיתונות והביקורת.

לאבי היה אנדרוגינוס בתור פילגש

לאבי היה אנדרוגינוס בתור פילגש. היא הייתה אשתו הראשונה. היה לה צל אילוסטרטיבי של שדיים ואיבר לא מזוהה במקום זין. זה היה בשנת 36'. קראו לה מינה. היא הגיעה בטרנזיט משכונת הדוסים. היא לבשה שמלות פרחוניות סגורות עד הצוואר, עם הררי תחרים שכיסו את זרועותיה עד למרפקים. אבי היה פרענק, אבל הוא התלבש כמו אפנדי מרחביה, עם חליפות מגונדרות של שלושה חלקים מטוויד אנגלי, שנמכר רק ב"ספינס", להן הוא התאים חפתים מוכספים ועניבות ממשי צבעוני. כזה גנדרן הוא היה, ואפילו לא מלאו לו עשרים.

לרגל חגיגת הספר העברי, אני מעלה פרק מספרי החמישי, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות", שראה אור בשנה שעברה וזכה בפרס איגוד סופרי ישראל.

 נא להיכנס מכאן להמשך קריאת הפרק.

סיפור שלי ב"עיתון 77"

אתם מוזמנים לקרוא סיפור שלי, "פרינס טאלאל ואהובתו היהודיה", שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "עיתון 77", מס' 355-356, יולי-אוגוסט 2011. בזמנו העליתי אותו גם לכאן, וניתן לקרוא אותו בלינק זה.

הוא פורסם גם באנתולוגיית "השלום" שראתה אור בספרדית בדרום אמריקה, עם סיפורים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנכתבו על ידי סופרים יהודים וערבים מישראל. מקווה שהאנתולוגיה הזו תראה אור גם בעברית.

חוץ מזה, אתם מוזמנים לקרוא סיפור אחר שלי, "הגן", שפורסם בחודש שעבר בגיליון "אגדות" מס' 18, של כתב העת "מסמרים". בכלל, כל הגיליון הזה מומלץ לקנייה וקריאה.

המלצה ב"וויינט" על סיפור שלי ב"מסמרים"

המלצה ב"וויינט" על סיפור שלי ב"מסמרים", גיליון אגדות. כאן.

מתוך הביקורת:

'הגֶן', סיפור קצר של יעל ישראל שחותם את האסופה, הוא דוגמא מצוינת לאגדה עכשווית מעולה. ישראל, מהסופרות המקוריות והמבריקות שפועלות בארץ, רקחה שיקוי מבעבע של החברה הישראלית, כאשר במרכז הסיפור ניצבת תופעה פלאית, הנתמכת בריאליה באופן מובהק." (יותם שווימר, ynet)

על "עץ החיים" של טרנס מאליק

זה מה שיפה כל כך אצל מאליק. זה מה שהיה תמיד כל כך יפה אצלו. מאליק הוא המשורר הקולנועי האולטימטיבי של הבריאה. אין צילומי טבע המאוהבים יותר בטבע ובבוראם, מאשר אצלו. אילו חי בימי קדם, אלוהים היה ודאי משתמש בו כנביא זעם, או שהוא היה כותב כמה פרקים ב"תהילים" במקום שלמה המלך

שנה אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, הזדמן לי לראות את סרטו החמישי של טרנס מאליק, "עץ החיים". כסטודנטית לקולנוע ב"בית צבי", בראשית שנות ה-80, מאליק היה אגדה בעינינו, כמו בעיני הרבה סטודנטים לקולנוע בעולם באותן שנים.

עד אז, הוא עשה רק שני סרטים, את "בֶּדלֶנְדס" (בארץ קראו לו "שבילי הזעם") הנהדר, ואת "ימים ברקיע" המפואר – ואחרי שתי יצירות עוצמתיות כאלה, מן היפות והייחודיות שנעשו בשנות ה-70 – אי אפשר היה שלא להתייחס למאליק כאגדה כבר בחייו.

המלצה

ברצוני להמליץ בחום על ספר שערכתי: ספרה הראשון של הסופרת הצעירה תמר לזר, "זיכרונות של עץ" (ידיעות ספרים), שיצא לאחרונה וזכה בביקורת מפרגנת מאוד. זהו ספר רגיש, עדין ומעניין מאוד על העולם הפנימי של נערה דתייה שמסולקת מהאולפנה ומתמודדת עם משבר אמוני.

הנה לינק לביקורת המפרגנת.

הכמיהה לילד – בכל מחיר?

אין ספק שכמיהתה לילד של אישה צעירה הלוקה במוגבלות שונות (חצי גוף משותק ובעיות קוגניטיביות), שבוטאה בכזו תמימות בתוכנית "במבט שני" מאמש, אין ספק שהיא נוגעת ללב. איש לא יישאר אדיש מול בקשה כה תמימה של אישה להביא ילד לעולם. אבל כמו תמיד עולה השאלה: באיזה מחיר? טובת מי חשובה כאן: טובת האישה שכמהה לילד, גם אם תתקשה מאוד לגדלו (או אולי בכלל לא תוכל לעשות זאת), או טובת הילד שייוולד?

האצבע הקלה על ההדק

מה להגיד, שאני מזועזעת מהפסיכיאטר שנראה ומדבר כמו ילדה מתבגרת, ומחלק כדורים פסיכיאטריים כאילו היו סוכריות נגד שיעול? לא ממש. די מזמן כבר הבנתי מה מעולל הטיפוס המשונה הזה, ואת השם ה-באמת רע שהוא מוציא למקצוע, שהוא בסך הכול חשוב, כן, חשוב.

כך אזכור אותך

אמי, לינה ישראל ז"ל (11 בפברואר 1926 – 9 בפברואר 2012)
כך אזכור אותך: צעירה, יפה, בריאה, שופעת חיים.

בנים גידלתי והם פשעו בי

מאחר שכולנו די נרקיסיסטים, רובנו, בסתר הלב, עושים ילדים כדי שהילדים יאהבו אותנו. אולי סוף סוף יהיה מישהו שיאהב אותנו כמו שאנחנו, שיהיו מסור לנו באמת, שיאהב אותנו תמיד, לנצח. הזוגוש, כמו שנולית כותבת, הוא בסופו של דבר אפיזודה חולפת ומאכזבת, אבל ילדינו, שיצאו מבני מעינו, ברור שהם יהיו איתנו לנצח, הם לא יעזבו, הם יאהבו לנצח.

סינדרום ירושלים

אינני יודעת מה מרגישה ילדה בת 7 שיורקים עליה, מקללים אותה וקוראים לה זונה. אני יודעת מה אני הרגשתי כשהייתי בת 25 וקיללו אותו וקראו לי זונה. הרגשתי מחוללת. הרגשתי מאוימת. הרגשתי פחד איום. וזו היתה הפעם היחידה שפחדתי כשהלכתי לי לתומי ברחוב בשעות היום.

אבי יקר שלי

אני רוצה לומר כמה מילים על אבי אליאס, משורר כשרוני שכתב כמו מלאך, ואחד האנשים הטובים שהכרתי בחיי. ואני מתכוונת לכל מילה. נוטים לומר שבחו של אדם לאחר מותו, ולפעמים מגזימים בכך. אבל אבי באמת היה הנשמה הכי טהורה שהכרתי אי פעם, גבר כה מתוק וכה תמים כמו ילד. ילד גדול ומתוק.

ואם כבר לתקצב ספרות

ואם כבר לתקצב ספרות, אז לתקצב כתבי עת ספרותיים, לא אנשים פרטיים. כתבי העת לספרות הולכים ונחבטים ונעלמים עם השנים, ודווקא להם ישנה חשיבות במפת הספרות.

מלכודת התקציבים והקרנות (או, האם סופרים זכאים שיממנו אותם כי הם נעלים מעם?)

באחד הפוסטים הקודמים מישהו הזכיר את המשוררת אלזה לסקר שילר שמתה בעוני מחפיר. וזה באמת עצוב נורא נורא נורא. כאב לב ממש. אבל לי זה עצוב וכואב בדיוק כמו על כל קשיש שחי בתנאים קשים בשנותיו האחרונות.